קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של עורך דין לקבלת שכר טרחה: 1. התובע הינו עורך דין במקצועו, בעל משרד עורכי דין, שהתמחותו במיסוי מקרקעין בכלל ובמיסוי מוניציפאלי בפרט. הנתבעת (להלן: "נצבא"), הינה חברה ציבורית ולה מספר חברות בת העוסקות, בין היתר, בנדל"ן בישראל. נצבא וחב' כלל השקעות נדל"ן בע"מ (להלן: "כלל"), היו בזמנים הרלוונטיים לתביעה שלפניי הבעלים, בחלקים שווים, של מתחם בשטח של כ - 55 דונם (להלן: "הנכס" או "המתחם"), שבתחומה העירוני של עיריית טירת הכרמל (להלן: "העיריה"). העיריה דרשה מנצבא ומכלל תשלומי ארנונה שונים בעבור הנכס. שתי החברות פנו לתובע על מנת שיבדוק עבורן את דרישות התשלום ואת סכומי המס שכבר שולם. חוות דעת התובע היתה כי ניתן לתקוף את הדרישות, לרבות לשנים הקודמות, ולמעשה כבר החל משנת 1999. בתאריך 31.12.02 הגיש התובע, בשם נצבא, כלל וחברת נופש פעיל בע"מ (להלן: "נופש פעיל), שהחזיקה בחלק מהנכס, כחברת בת של נצבא, תביעה להשבת הסכום שגבתה העיריה כארנונה בגין הנכס, בסכום של 5,198,239 ₪. בתאריך 3.7.03, הוגשה תביעה מתוקנת, כשסכום התביעה הוגדל לסך של 18,099,580 ₪. העיריה, מצידה, הגישה תביעה שכנגד, בגין שטח אחר, בטענה לקבלת פטור שלא כדין, על סך של 3,488,670 ₪ (ראה נספחים ב/1 - ב/2 לכתב התביעה). כמו כן הגיש התובע מספר ערערים בפני וועדת ערער לעניין הארנונה למספר שנות מס (ראה נספחי ב' לכתב התביעה). אין חולק כי התובע טיפל עבור נצבא בתחשיבי וחובות הארנונה גם לגבי נכסים שונים אחרים. לגבי הטיפול בנכס, נחתם בין נצבא והתובע הסכם שכר טרחה, מתאריך 22.2.98, הוא נספח א' לכתב התביעה. הסכם זה נוסח על ידי התובע. הוראות הסכם זה חלות על יחסי בעלי הדין בכל הקשור והנוגע לתביעה שלפניי. 2. בהתאם להוראות סע' 3.א. להסכם זה (להלן: "החוזה"), זכאי התובע בגין מס שנחסך שמעל ל - 1.5 מליון ₪, לשכ"ט בשיעור של 20% + מע"מ מהמס שנחסך. בהתאם לאמור בסעיף 7.א. לחוזה, רשאי כל צד להפסיק את החוזה בהודעה מראש של שלושה חודשים, ולא לפני 1.1.99, ללא כל הגבלה או תנאי מוקדם כל שהוא. בסעיף 7.ב. נקבע כי אם ניתנת הודעת הפסקה על ידי כל צד, ימשיך התובע לטפל בתיקים שבטיפולו עד למועד סיום ההסכם, ויהיה זכאי לשכ"ט כמוסכם, לגבי תיקים אלו. בסעיף 7.ג. לחוזה, נקבע כי במידה ונשלחת הודעה כאמור בסעיף 7.א, דהיינו - הפסקת הקשר החוזי שבין הצדדים כאמור, ימשיך התובע לטפל בתיק במשך שנתיים נוספות ממועד ההפסקה, אך הוא יהיה זכאי לשכר הטרחה המוסכם, גם אם במשך שלוש שנים ממועד הפסקת החוזה, יתקבל מס שנחסך. בסעיף 4.ב. לחוזה, נקבע שהוראות חוזה זה חלות בין הצדדים, למעט אותם תיקים לגביהם קיים הסכם ספציפי. 3. בתאריך 30.3.05, בעקבות ההליכים המשפטיים בהם פתח התובע כנגד העיריה בקשר לנכס, ובהמשך למשא ומתן בין הצדדים שם, נערכה על ידי התובע טיוטת הסכם פשרה בין נצבא והעיריה, לגבי התקופה שעד שנת 2007, כולל, לפיה, המס שיוחזר לנצבא ולכלל יהיה סך של 6 מליון ₪, וכן הוראות מוסכמות לגבי חישובי הארנונה לעתיד (נספח ג' לכתב התביעה). אולם נציגי נצבא החליטו שאינם מוכנים להסדר הפשרה הזה, וזאת בניגוד לדעתו ולהמלצתו של התובע. 4. בהמשך, נשלחו מנצבא לתובע שלושה מכתבים, שכל אחד מהם עשוי להיחשב כהודעה על הפסקת ההתקשרות שביניהם, כאמור בסעיף 7.א. לחוזה. המכתב הראשון הינו מתאריך 30.10.06 (נספח ד' 1 לכתב התביעה), בו מודיעה נצבא לתובע על הפסקת מתן שירותיו לנצבא, והתובע נקרא לתאם פגישה עם נציגי נצבא על מנת לקבוע תנאים להתקשרות חדשה. מהלך זה נעשה לאור דרישת נצבא מהתובע להפחית משכר טרחתו עד ל - 8% + מע"מ מהמס שייחסך. התובע לא הסכים לדרישה זו, ובין הצדדים התנהלו מגעים וחילופי מכתבים בעניין זה שלא ניתן להבינם אלא כהסכמה להמשך טיפולו של התובע בתיקי נצבא, תחת המחלוקת לענין גובה שכה"ט, ולא ניתן לקבוע חד משמעית שמדובר, אכן, כטענת נצבא, בהליכים הנמשכים בהתאם לסעיף 7.ג. לחוזה, דהיינו - אותם שנתיים ימים בהם על התובע להמשיך בטיפולו בתיקי נצבא, גם לאחר ההודעה להפסקת ההתקשרות. מכל מקום, בתאריך 10.1.08 הגיש התובע תביעת שכר טרחה בסך של למעלה מ - 3.6 מליון ₪, כנגד חברת בת של נצבא, בגין טענותיו לאי תשלום שכר טרחתו בקשר לטיפולו בנכס אחר. בעקבות מהלך זה, שלח ב"כ נצבא לתובע את המכתב מיום 6.2.08 (נספח ד' 8 לכתב התביעה), שם חוזרת נצבא ומודיעה לתובע, מפורשות, על ניתוק היחסים שביניהם. בהמשך המכתב נדרש התובע להמציא לנצבא, באמצעות בא כוחה דהיום, את פירוט כל התיקים שבהם הוא מייצג את נצבא, וכן הגשת דו"ח על מצבו של כל תיק ותיק. אם לאחר מכתב הפסקת ההתקשרות הקודם, נותר ספק לגבי ניתוק היחסים שבין התובע לנצבא, נראה לי כי לאחר מכתב זה לא נותר עוד כל ספק, ויש לראות במכתב זה את הודעת הפסקת ההתקשרות, כאמור בסעיף 7.א. לחוזה. גם במכתביו המאוחרים יותר של התובע לבא כוחה של נצבא אין יותר מאשר דרישות שכר הטרחה המגיע לו, לטענתו. בתאריך 4.3.09, כשנה לאחר המכתב הקודם, נשלח מכתב המחלקה המשפטית של נצבא (נספח ה' לכתב התביעה), הממוען לעו"ד יעל דיין ממשרד התובע, שם חוזרת נצבא על הודעתה על הפסקת הייצוג על ידי התובע. לא ניתן לראות מכתב זה כמכתב המבטל את ההודעה הקודמת מתאריך 6.2.08, אלא אך כחזרה על האמור שם, כשעובד המחלקה המשפטית של נצבא, שולח המכתב, מן הסתם לא היתה מודע להודעת בא כוח נצבא, עו"ד דב פישלר, לענין הפסקת ההתקשרות. לא נעשה דבר בתקופה בין מועדי משלוח שני המכתבים, המלמד על שינוי עמדת נצבא בנושא. מכתב זה מתאריך 4.3.09 מודיע לתובע, מעבר לחזרה על הודעת הפסקת ההתקשרות, גם על כך שבהתמחרות שהתקימה בין נצבא לכלל, רכשה נצבא את חלקה של כלל בנכס, והיא אף לוקחת על עצמה את חוב הארנונה הרובץ על הנכס. בנסיבות אלו, תקופת שלושת השנים, כאמור בסעיף 7.ג. לחוזה, מסתיימת בתאריך 6.2.11, דהיינו, תאריך שכבר חלף ועבר, ואין חולק כי למעשה גם עד למועד כתיבת פסק דין זה, עדיין לא נחסך המס, שבגינו, כאמור בחוזה, זכאי התובע לשכר טרחה בשיעור של 20% + מע"מ ממס שנחסך. 5. תביעתו של התובע עומדת על שניים. ראשית, תביעתו לשכר הטרחה המוסכם, כאמור בחוזה, בשיעור של 20% + מע"מ מהמס שאפשר היה שייחסך אם היתה נצבא מסכימה להסכם הפשרה, הוא נספח ג' לכתב התביעה, מחודש מרץ 2008, ושנית, לחילופין, שכר ראוי בגין כל פעולותיו של התובע והשקעתו, והשקעת עורכי הדין והכלכלנים שעבדו עמו, בכל הקשור להליכים המשפטיים לעניין הנכס הנדון, וזאת עד להודעת הפסקת הפעילות, בשנת 2008. כבר עתה אומר כי לא מצאתי לנכון לקבל את תביעת התובע, על שני חלקיה, וגורל תביעתו להידחות. 6. החוזה הינו הסכם שכר טרחה בין עו"ד ללקוחו, כששכר הטרחה נקבע בהתאם להצלחת ההליך המשפטי. שכר הטרחה המוסכם הינו אך ורק בגין מס שנחסך. במילים אחרות, לא נחסך מס, לא זכאי התובע לכל שכר טרחה. הסכם שכזה, מותנה הצלחה, הוא הסכם לפיו לוקחים הצדדים על עצמם, במודע, סיכויים וסיכונים. מחד, אם מצליח התובע בניהול המשפט והלקוח זוכה במס שנחסך, מקבל עורך הדין שכר טרחה הגבוה יחסית לשכר המקובל לניהול תביעות כספיות, שלא על בסיס הצלחה. מאידך, לא מצליח עורך הדין בניהול המשפט, דהיינו - הלקוח לא זוכה בתביעתו ואינו זוכה במס שנחסך, יוצא התובע, עורך הדין, וידיו על ראשו, ללא שכר עבודתו והשקעתו במשפט. התובע ער לעובדה כי בפרשתנו לא נחסך כל מס, ולאחרונה אף התברר כי העררים שהגיש התובע - נדחו, ונצבא עומדת להגיש ערעורים על החלטות אלו, וכבר עברה תקופה של למעלה משלוש שנים מאז הודעת ביטול ההתקשרות, אך למרות כל זאת סבור התובע כי הוא זכאי לשכר טרחתו בשיעור של 20% מסכום המס שהיה נחסך אם היתה נצבא חותמת על אותו הסכם פשרה. אינני רואה כך את הדברים. אקח דוגמא בה מתקשרים הצדדים בהסכם שכר טרחה המותנה בהצלחת ההליך, ובמהלך הדיונים מציע עורך הדין ללקוחו הסכם פשרה הסביר בעיניו, שכך רואה הוא את מצב הדברים, והצד שכנגד אף מוכן להסכם פשרה זה, אך הלקוח, מטעמיו שלו, מסרב להסכם הפשרה, והמשפט ממשיך ומסתיים בכך שהתביעה נדחית. ברור שעורך הדין אינו יכול לדרוש מלקוחו לשלם לו שכר טרחה בהתאם להסכם הפשרה שלא נחתם. ודוק: בשלב בו מסרב הלקוח להצעת עורך דינו להסכם פשרה המוסכם אף על הצד שכנגד, רשאי עורך הדין לעמוד על שינוי תנאי הסכם שכר הטרחה, או לדרוש שכר ראוי עד לאותו שלב ולבקש מהלקוח לשחררו מייצוג, אולם בהעדר הסכם שכר טרחה חדש, בשינוי התנאים, עדיין כפוף עורך הדין לסיכון שבדחיית התביעה, שאז הוא אינו זכאי לכל שכר טרחה. כך המצב הוא אף בפרשתנו. התובע לא דרש מנצבא לשלם לו שכר ראוי עד למועד בו הגיע להסכם פשרה מול העיריה, ונצבא לא הסכימה לכך, וההליכים נמשכו, ובינתיים, בעקבות שינוי בזהותו של בעל השליטה בנצבא, נדרש התובע להסכים להקטנת שיעור שכר טרחתו מ- 20% ל - 8%, והתובע סירב לכך, אך בחר להמשיך בייצוג נצבא, עד שהוגשה תביעתו לשכר טרחה בגין יצוג נצבא לגבי נכס אחר, שאז החליטה נצבא לממש את זכותה, כאמור בסעיף 7 לחוזה, ולהודיע לו על ביטול והפסקת ההתקשרות שביניהם. 7. התובע טוען כי הוא זכאי לשכר טרחתו על פי 20% מסכום המס שהיה עשוי להחסך בהתאם להסכם הפשרה שלא נחתם, כאמור בסיכומי בא כוחו, בגין חוסר תום לב בהתנהגותה של נצבא, אשר שלחה את הודעת הפסקת ההתקשרות מתוך רצון להימנע מתשלום שכר טרחתו של התובע. טענה זו כלל לא הוכחה. העד מטעם נצבא, מר פריאל אטיאס, טען וחזר וטען כי הסכם הפשרה שהוצע בזמנו על ידי התובע לא נחתם, ואף משא ומתן שהתנהל מאוחר יותר בין נצבא ובין ראש העיר החדש, לא הגיע לכלל מימוש, מהטעם הברור שנצבא לא היתה מוכנה להסדר שיחול לעבר בלבד, אלא היתה מעוניינת בהסדר הצופה פני עתיד, והתנאים שהוצעו על ידי העיריה לתחשיב הארנונה לעתיד - לא היו ואינם מקובלים על נצבא. פרט לטענות בעלמא, שאינן מבוססות בראיות של ממש בדבר החשד כי מאחורי הסירוב לחתום על הסכם הפשרה אין אלא נסיון להתחמק מתשלום שכר טרחה, אין בידי התובע ולא כלום. בנוסף לכך, הרי בסעיף 20 לכתב התביעה לא נטען שאי חתימת הסדר הפשרה נבע מרצון להימנע מתשלום שכר הטרחה לתובע, אלא נטען ש"פיטוריו" של התובע, דהיינו - הודעה על הפסקת ההתקשרות, המאוחרת יותר, היא שנבעה מרצון נצבא לחסוך משכר הטרחה שיגיע לתובע (ראה החלטתי בעניין זה בעמ' 84 לפרוט' הדיון). על כן, לא היה מקום שב"כ התובע יחזור בסיכומיו על הטענה בדבר הכוונה הנסתרת שמאחורי אי הסכמת נצבא לצרף את חתימתה על הסכם הפשרה. לאור האמור בסעיף 20 לכתב התביעה, טענה זו הינה "הרחבת חזית" אסורה. באם טוען התובע כי המניע מאחורי משלוח מכתב הפסקת ההתקשרות הינה הרצון לחסוך שכר טרחה, הרי התשובה לכך הינה כפולה. ראשית, בחוזה נאמר מפורשות כי כל צד רשאי להפסיק את ההתקשרות בהתאם לחוזה, בהודעה מראש ובכתב, ללא כל הגבלה או התנייה לגבי הרשות להפסיק את ההתקשרות שביניהם. החוזה נוסח על ידי התובע, והוא אינו כופר בכך. התובע הוא זה שהותיר בניסוח ההסכם לכל צד את הזכות להפסיק את ההתקשרות, למעשה, מכל סיבה שהיא. כל אחד מהצדדים אינו מחוייב ליתן לחברו הסבר או נימוק למניעיו להפסקת ההתקשרות. במילים אחרות, במהלך ההתקשרות בין הצדדים, רשאי כל צד, מהטעמים השמורים עמו, להודיע על הפסקת ההתקשרות, ללא כל הגבלה. התובע אינו יכול היום לכפות על נצבא להמשיך בהתקשרות החוזית שבין שניהם. התרופה היחידה הפתוחה לו, בהתאם להוראות החוזה, היא לזכות בשכר הטרחה המוסכם מהמס שייחסך, וגם אם חלפה ועברה תקופה של שלוש שנים מאז ההודעה על הפסקת ההתקשרות. כפי שגם העיד העד פריאל אטיאס, מנכ"ל נצבא בחקירתו הנגדית (עמ' 87 לפרוט'), הרי ה"חשיפה" לסיכוי שהתובע יזכה בשכר טרחתו גם אם חלפה ועברה תקופה של שלוש שנים מאז הודעת הפסקת ההתקשרות, היא כה גדולה, עד שמוסר כל חשש כי נצבא תנסה לעקוף את זכותו של התובע לשכר טרחה, ואין מדובר בכך שנצבא תמתין שלוש שנים ויום ורק אז תחתום על הסכם פשרה, אלא כפי שאכן ארע, חלפה תקופה של יותר משלוש שנים, והדרך לחסכון במס - עדיין ארוכה. שנית, אין התובע יכול אלא להלין על עצמו, כמי שבחר להגיש תביעת שכר טרחה כנגד חברת בת של נצבא בקשר לנכס אחר, ובכך גרם לאובדן האמון בינו כעורך דין ובין לקוחתו, נצבא. ב"כ נצבא טוען, בשם מרשתו, כי גם אותה תביעה לשכר טרחה אינה אלא תביעה "מופרכת", לסכומים שאינם מגיעים לתובע. גם אם אין ממש בטענה זו, וכמובן שאינני יכול לקבוע דבר בעניין, עדיין התנהגות נצבא במשלוח מכתב הפסקת ההתקשרות, עשויה להיות מובנת. עוד יש להוסיף כי בחוזה, שכאמור נוסח על ידי התובע, נאמר בסעיף 5.א. שחישוב המס שנחסך כבסיס לתשלום שכר טרחה, יהיה אך ובהתאם לאישור הלקוח, נצבא - "המעיד על המס שנחסך לשביעות רצונו של הלקוח" (הדגשה שלי - ד.מ), כלומר, התובע מסכים כי החיסכון במס יהיה בהתאם להסכמתו ולשביעות רצונו של הלקוח. כל עוד בחר הלקוח שלא לחתום על הסכם הפשרה, ברור שאין בפנינו כל חסכון במס - "לשביעות רצונו של הלקוח". 8. בניגוד לטענתו של התובע, לא ניתן לראות את פעולותיו של התובע, או עורכי דין אחרים ממשרדו, בקשר לתיקים המתנהלים מול העיריה בקשר לנכס, לאחר תאריך מכתב הפסקת ההתקשרות מפברואר 08, אלא כפעולות במסגרת האמור בסעיף 7.ג.(1) לחוזה - "עורך הדין ימשיך ויטפל שנתיים נוספות ממועד הפסקת ההסכם בתיקים כאמור". אם היה נחסך מס בתקופה זו, ואף במהלך תקופת השנה הנוספת, היה התובע זכאי למלוא שכר הטרחה המוסכם. העד פריאל אטיאס העיד על כך מפורשות ולא ניתן להבין אחרת את דבריו, וכל תובנה אחרת אינה נלמדת מהמכתבים שהוחלפו בין הצדדים. 9. ב"כ התובע תומך את יתדותיו בפסה"ד בת.א. (ת"א) 1171/02, עו"ד יצחקניא גולדברג ושות' נ' ארוך אלי ואח' (לא פורסם), , שם הופסקו שירותיו של עורך הדין טרם מוצה הליך. התובע שם, עורך הדין, תבע את שכר טרחתו בהתאם להסכם שכר טרחה, או לחילופין לשכר ראוי מופחת מזה שנקבע בהסדר שכר הטרחה, ואשר שיעורו יקבע בהתאם ליחס שבין היקף העבודה שהושקעה לבין המועד שבו הופסקו היחסים החוזיים שבין הצדדים. בית המשפט קבע, בין היתר, כי שירותיו של עו"ד הם "שירותים אישיים" המבוססים על אמון ורשאי פלוני ששכר את שירותיו של פרקליט, להפסיקם, כל עוד הוא פועל בתום לב. באותו מקרה קבע בית המשפט שביטול ההתקשרות עם התובעת לא נעשה בתום לב ובדרך מקובלת, אלא נעשה ניסיון לנצל את הסיטואציה כדי להפחית בשכר הטרחה. אין זה המצב בפרשתנו. כמו כן קבע בית המשפט, שם, כדלקמן: "מכיוון שהנתבעים הפרו את הסכם שכר הטרחה, מנעו מהתובעת להמשיך לייצגם בבוררות למרות נכונותה, וללא כל אשם תורם מצידה, ובהעדר, בזמן אמת, תביעה בגין רשלנות מקצועית או אחרת נגד התובעת, אזי זכאית התובעת לשכר הטרחה המוסכם. זה מכוח סעיף 10 לחוק התרופות לעיל". (עמ' 11 לפסה"ד). פסק דין זה אין בו כדי לתמוך בטענות התובע. כאמור, יש לאבחן בין אותו מקרה לפרשתנו. שם נקבע שהנתבעים הפרו את הסכם שכר הטרחה. התובע כאן לא טען בכתב תביעתו ולמעשה הוא אף לא יישמע בטענת הפרה, באשר הוא מעולם לא הודיע לנצבא שהוא רואה בה כמי שהפרה את החוזה, ושהוא מודיע על ביטול ההסכם, כאמור בסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970. החוזה לא הופר. נצבא פועלת בהתאם לאמור בחוזה וממצה את זכויותיה כאמור שם. התובע, בתביעתו, דורש את שכר הטרחה המוסכם, כאמור בחוזה. טענת חוסר תום הלב, כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, שיכולה היתה להישמע כטענת הפרה, כלל לא הוכחה. אמנם, "התובע הראה נכונות לאורך כל הדרך להמשיך בייצוגה של נצבא" (ראה סעיף 33 לסיכומי התובע), אולם, אין די בכך כדי לראות את נצבא כמי שהפרה את החוזה. כזכור, לנצבא הזכות להודיע על הפסקת ההתקשרות, מכל סיבה שהיא. כפי שטען ב"כ נצבא, בפסק דין בפרשת יצחקניא צויין מפורשות שהסכם שכר הטרחה שם אינו צופה הפסקת שיתוף הפעולה בין הצדדים (ראה תחילת עמ' 5 לפסה"ד), ובפרשתנו, ההסכם צופה זאת וקובע מפורשות את זכות כל צד להפסיק את ההתקשרות בין הצדדים ואת זכיותיו של התובע לשכר טרחתו גם במצב דברים שכזה. 10. התובע אף מפנה להסכם הטרחה שנחתם בין נצבא ובין עו"ד ארז גבע, או השותפות כץ, גבע, איצ'קוביץ משרד עו"ד, מפורשי משרדו של התובע, לטיפול בכל הקשור לחובות הארנונה של נצבא לגבי הנכס, דהיינו - עוה"ד שהחליפו את התובע. הסכם זה (נספח 2 לתצהיר מר אטיאס) קובע כי עו"ד גבע אינו זכאי לשכר טרחה, אם טיפולו המשפטי לא יביא לחסכון במס בסכום מעל 7.5 מליון ₪, ומכאן עולה, כטענתו, בצורה חד משמעית, שנצבא מכירה בחסכון שהשיג התובע מול העיריה, באותו הסכם פשרה שלא נחתם, כמס שנחסך שכבר "מצוי בכיסה". מכאן שנצבא מנועה מלטעון כי לא הושג כל מס שנחסך. כראיה לחשיבות נושא זה, מצביע ב"כ התובע על מאמצי נצבא להסתיר מעיני בית המשפט חלק זה הנוגע לשיעור שכר הטרחה בהסכם שבין עו"ד גבע ונצבא. גם טענה זו לא תוכל להישמע. כל עוד לא נכרת הסכם פשרה כל שהוא עם העיריה, וזהו המצב אף כיום, עובר למועד כתיבת פסה"ד, עדיין לא נחסך כל מס. אכן התנהל משא ומתן נוסף לפשרה, בין העד אטיאס ובין ראש העיר החדש שנבחר, אולם גם משא ומתן זה לא הגיע לידי מיצוי וחתימה. כשסוכמו תנאי הסכם שכר טרחה בין נצבא ובין עו"ד גבע, סבר מר אטיאס כי ניתן להגיע להסכם פשרה לפיו ייחסך מס של 7.5 מליון ₪, אולם הוא מעוניין ביותר מכך, וכן בתחשיב מוסכם לעתיד, ולכן הוא זקוק לטרחתו ועבודתו של עו"ד גבע בהשגת ההפרש, ועל כן הוא משלם לו 50,000₪, ומראש, בנוסף למס שייחסך מעבר לסכום מס של 7.5 מליון ₪. אמנם, הסכם הפשרה האפשרי על חסכון במס, או החזר מס, של 7.5 מליון ₪, הינו שלב נוסף הבנוי על גבי המשא ומתן הקודם בין העיריה ובין התובע, אולם אין בכך דבר לענייננו. עובדה היא שמנכ"ל נצבא הגיע לתוצאה אפשרית טובה יותר מהסכם הפשרה הקודם שעליו הוא החליט, בזמנו, שלא לחתום, ואף עליו לא חתם. בנוסף לכך, כאמור, היתה לנצבא הזכות להפסיק את ההתקשרות מול התובע, וכל אשר נותר לתובע הוא להמתין ולראות האם במשך תקופה של שלוש שנים ייחסך מס, ותו לא. במצב דברים זה, ההסכם שנערך בין נצבא ובין עו"ד גבע, כלל אינו רלוונטי למחלוקת בתיק זה. הסכים עו"ד גבע לתנאי הסכם שכר טרחה זה שבינו ובין נצבא, הרי זה עניינו הוא בלבד. המבחן לזכותו של התובע בשכר טרחה הינו שיעור המס שנחסך, ועדיין לא נחסך כל מס, וגם חסכון המס לנצבא תחת ניהולו של עו"ד גבע, עדיין הינו בגדר תחזיות וציפיות שבחיק העתיד ולא יותר. 11. בסיכומו של פרק זה בפסק הדין הריני מאמץ את טענת ב"כ נצבא, שנסיונו של התובע לבסס את תביעתו על סירובה של נצבא להצעת הפשרה, אינו יכול להשמע. עו"ד אינו יכול לאכוף את לקוחו להתפשר, וכאשר הלקוח מסרב להתפשר. עורך הדין אינו יכול לכפות על הלקוח לשלם לו שכר טרחה, כשענייננו בהסכם שכר טרחה מותנה הצלחה, בהתאם להסכם פשרה שהלקוח מסרב לו. אין חולק כי ללקוח הזכות להתנגד להסכם פשרה מוצע, ועורך דין יקבל את שכרו אך בהתאם לתוצאות ההליך או בהתאם לכל הסכמה או התנאה אחרת, כאמור וכמוסכם בהסכם שכר הטרחה שבין הצדדים. הלקוח עדיין יכול ורשאי לחזור בו ולחתום על אותו הסכם פשרה, אך גם כיום עדיין עמדת הלקוח הינה שאינו מסכים להצעת הפשרה, ועורך הדין אינו רשאי ואינו זכאי לדרוש שכר טרחה בהתאם להצעת פשרה מסורבת שכזו. מעבר לכך, הרי על פי עדותו של עו"ד גבע (עמ' 64 לפרוט'), עדיין ל הצדדים רחוקים מגמירת דעת בכל הנושאים שנותרו במחלוקת, העשויה לשמש בסיס להסכם פשרה. עמדתה העקרונית של נצבא הינה, כדבריו - "שהם לא מוכנים לשלם שקל אחד בשוטף בגין המתחם הזה". על כן, גם הסכמות לגבי תשלומי העבר אין בהן כדי להביא את הצדדים לחתימת הסכם פשרה. 12. ב"כ נצבא טוען, לחילופין, כי אם זכאי התובע לשכר טרחה בהתאם לחוזה, הרי ענייננו בהסכם ספציפי, הסכם מיוחד, כאמור בסעיף 4.ב. לחוזה, וזאת כאשר נצבא היתה מוכנה, עובר לביטול ההתקשרות שבין הצדדים, להמשיך בשכירת שירותיו של התובע עבור שכר טרחה בשיעור של 8% + מע"מ ממה שייחסך, הכל בקשר לנכס הנדון. לא נראה לי שיש מקום לדיון בטענה זו, באשר התובע מעולם לא טען כי הוא זכאי לשכר טרחתו, למזער - בשיעור של 8% כאמור, אלא הוא עומד על טענתו כי הוא זכאי למלוא שכר הטרחה המוסכם. בית המשפט לא ישקול לפסוק לתובע בהתאם לעילת תביעה שאינה נזכרת כלל בכתב תביעתו ואף לא בטיעוני סיכומיו. 13. כזכור, התובע דורש אף את שכר טרחתו, לחילופין, כתביעה לשכר ראוי, בגין כל מאמציו והשקעתו בייצוג נצבא מול העיריה בקשר לתשלומי הארנונה בגין הנכס, עד למועד חלוף שנתיים מיום הודעת הפסקת ההתקשרות בין הצדדים. גם בעניין זה נראה לי כי גורל תביעתו החילופית להידחות. כאשר התובע זכאי לשכר טרחה מוסכם והסכם שכר הטרחה לא הופר, התובע אינו זכאי לשכר ראוי. התובע אינו יכול להחזיק בחבל משני קצותיו. מחד גיסא, להתבסס על הסכם שכר טרחה המותנה הצלחה, ומאידך גיסא, בהעדר הצלחה או בהעדר מס שנחסך, לדרוש שכר ראוי כאילו לא נכרת ביניהם הסכם שכזה. ב"כ התובע סומך כאן את יתדותיו בפסק הדין בפרשת בייניש, ע"א 136/92, בייניש - עדיאל - עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס, חברה לביניין בע"מ, פד"י מז' (5), עמ' 114, בעמ' 125-124. בפסק דין זה נאמר מפי כב' השופט ד. לוין, כדלקמן: "בהתקשרות שבין עו"ד ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, לפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. ובכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עוה"ד לקבל שכר בגין טרחתו." (הדגשות שלי - ד.מ) כלומר, יש לקרוא תנאי מכללא שכזה בהסכם שכר טרחה שבין עורך דין ללקוחו - "כאשר לא הוסכם במפורש אחרת". בפרשתנו הוסכם במפורש אחרת. הוסכם על שכר טרחה בהתאם לתוצאות. כאמור, הצדדים לוקחים על עצמם סיכונים וסיכויים ובהתאם לכך נגזר שיעור שכר הטרחה. כך במיוחד במקרה זה, כאשר נצבא וכלל פנו לתובע והוא שנתן את חוות דעתו על סיכויי ההצלחה בתביעה וחסכון ניכר במס, והוסכם את אשר הוסכם, לשכר טרחה הנגזר מהצלחה ומהמס שייחסך. התובע אינו רשאי, באמצע הדרך, לשנות את תנאי ההסכם ולדרוש שכר ראוי גם אם לא נחסך כל מס. אין עסקינן במקרה בו זכאי עורך הדין- "שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן", כאמור שם. עורך הדין אינו זכאי, במפורש, לשכר ראוי בהתאם להוראות הסכם שכר הטרחה שנחתם. לא תשמע דרישה למתן שכר ראוי כאשר קיים חוזה מחייב בין הצדדים לשכר טרחה תלוי הצלחה. צודק ב"כ נצבא בטענתו כי תביעה לשכר ראוי אמורה להיות מבוססת על הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979. בסעיף 1 לחוק זה נקבע כי מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת, חייב להשיב למזכה את הזכיה או לשלם לו את שוויה. אם נאמר "שלא על פי זכות שבדין", הכוונה היא שיש להוציא מכלל זה מצב בו צד מתעשר "כדין". במקרה שלפנינו, "התעשרותה" של נצבא, בכך שנחסך ממנה תשלום שכר טרחת התובע הינה "כדין", לאור האמור בסעיף 7 לחוזה. על אף השקעתו המרובה, לכאורה, של התובע ועובדי משרדו בטיפול בתיקים הנדונים, הרי בהעדר מס שנחסך, התובע מנוע מלדרוש שכר טרחה (ראה ר.ע.א 371/89, ליבוביץ נ' א. את י. אליהו, פד"י מד', 309 (322)) . ובסעיף 6 לחוק הנ"ל נקבע במפורש שהוראות חוק זה יחולו רק - "...ואין הסכם אחר בין הצדדים". 14. כאמור, אין התובע זכאי לבסס את תביעתו על שכר ראוי כלשהו. מכל מקום, את תביעתו זו מבסס התובע על חוות דעתו של "מומחה" לנושאי ניהול משרדי עורכי דין, הערכות שוויים, ושכר טרחת עורכי דין, עו"ד דוד זלמנוביץ. ב"כ התובע טוען שגם לאחר חקירתו הנגדית של המומחה בבית המשפט לא נגרע ממשקל חוות דעת זו, ובהעדר כל חוות דעת נגדית, על בית המשפט לאמץ את מסקנותיו של המומחה. היות וקבעתי כי בפרשתנו אין לתובע זכות לתבוע שכר ראוי, מתייתר הצורך לדון בטענות ב"כ נצבא בעניין תוכן ומשקל חוות דעתו של עו"ד זלמנוביץ. אולם יש לציין כי אם היה מקום וצורך לבחינת משקל חוות הדעת, נראה לי כי בית המשפט רחוק היה מלאמץ את חוות הדעת במלואה או אף ברובה. בחוות דעת זו פגמים רבים שיתכן ויורדים לשורשן של מסקנות חוות הדעת, ואין להתעלם מכל הטענות שפורטו בעניין זה בסיכומי ב"כ נצבא, כאמור בסעיפים 51 - 65 לסיכומיו. יחד עם זאת, במצב דברים זה, אינני פוסק דבר לעניין טענותיו ומסקנותיו של המומחה. עוד יש לציין כי ספק בעיני אם יש לקבל מקום עדות "מומחה" בתחום זה של שכר טרחת עו"ד, אשר מדובר בעניין משפטי הנתון כולו להכרעת בית המשפט בהתאם לתקדימים ולשיקול דעתו, שהרי ענייננו בשכר "ראוי". 15. ב"כ התובע אף טוען לעניין שכר הטרחה הראוי, כי מכתבו של ב"כ נצבא, נספח ה' לכתב התביעה, מיום 4.3.09, מהווה הודאת בעל דין, בכך שלתובע מגיע, לכל הפחות, שכר טרחה ראוי בגין מתן שירותים משפטיים שאכן ניתנו. לא מצאתי במכתב נספח ה' הנ"ל את אשר מבקש ב"כ התובע למצוא שם. בסעיף 6, 7 ו - 8 למכתב זה נאמר כדלקמן: "6. לעניין שכר טרחת משרדכם בגין הטיפול בתיק עד שלב זה - נא העבירו אלינו פירוט של הפעולות שביצעתם בתיק עד לשלב זה, וכן את דרישתכם לשכ"ט ראוי בגין פעולות אלו ככל שקיימות דרישות כאמור. 7. נא העבירו כל חוזה או מסמך שבידיכם התומך בדרישת שכה"ט. 8. אין האמור במכתבי זה או במה (ש)הושמט ממנו כדי לגרוע מכל טענה ו/או זכות שעומדת למרשתי בהתאם לדין." אין לקרוא דברים אלו כהסכמה מראש לכל דרישת שכ"ט. הכותב נזהר ומסתייג וכותב - "ככל שקיימות דרישות כאמור". הוא מבקש כי יציגו בפניו כל מסמך התומך בדרישת שכר ראוי, ובסיפא למכתבו הוא מציין כי הוא שומר על כל הזכויות העומדות לנצבע בהתאם לדין, דהיינו, כולל כל הסכם מחייב שבין הצדדים. 16. לבסוף, יש מקום לדון בטענה נוספת שמעלה ב"כ נצבא בפרק ד' לסיכומיו, והיא שתביעתו של התובע היתה יכולה להישמע רק כנגד נצבא, כבעלים של מחצית מהנכס ולא לגבי חלקה של כלל בנכס, המחצית האחרת. כשהתובע הגיש את תביעתו כנגד העיריה וכן את העררים, הוא פעל בשם נצבא ובשם כלל, כל אחת מהן לגבי חלקה בנכס. עם כל אחת מהשתיים נערך ונחתם הסכם שכר טרחה נפרד. הסכם שכר הטרחה נשוא פסק דין זה הוא ההסכם שנחתם בין התובע ובין נצבא. התובע עצמו העיד כי קיימת מחלוקת, שלא הוכרעה עד עצם היום, בינו ובין נציגי כלל, לגבי שיעור שכה"ט המגיע להם. גם לגרסתו, כלל לא הסכימה ליותר מ - 12.5% + מע"מ מהמס שייחסך. הוא התמיד בדרישתו ל - 20% מהמס שייחסך, וסוכם כי מנכ"ל כלל יכריע בנושא זה, אך עדיין הדברים לא סוכמו. גם אם נערכה התמחרות בין נצבא לכלל, שבסיומה מכרה כלל את זכויותיה בנכס לנצבא, וזאת בתאריך 5.2.09, כמצוין מפורשות במכתבו של עו"ד דני לבון לב"כ התובע (נספח מס' 1 לסיכומי התובע), ושבמסגרת העברה זו התחייבה נצבא כלפי כלל לקחת על עצמה את כל תביעה או דרישה או טענה בקשר לנכס, לרבות תביעת או תשלומי ארנונה החלים על הנכס מול העיריה, "וכן למלוא ההוצאות המשפטיות הקשורות בקשר עם כך", דהיינו - נצבא תשלם את כל חובות הארנונה לעיריה, כפי שהדבר יוכרע, אם בהליכים המשפטיים ואם בהסדרי פשרה, וכן תשא בכל ההוצאות המשפטיות הנובעות והכרוכות בהליכים אלו, עדיין הסכם זה הוא בין נצבא לבין כלל ולא בין כלל לתובע. במילים אחרות, אם התובע יזכה בתביעה לשכר טרחתו לכשתוגש כנגד כלל, נצבא מחוייבת כלפי כלל לשלם לתובע את שכרו, כשיפסק. אולם, אין בהסדר זה, כמפורט במכתב נספח 1 הנ"ל, כדי לחייב את נצבא לשלם ישירות לתובע את השכר המגיע לו מאת כלל, אם אכן מגיע, או להקים לתובע עילת תביעה לשכרו מ"כלל", ישירות כנגד נצבא. בסעיף 2 למכתב הנ"ל נאמר כי באותו הסכם בין נצבא ובין כלל, הצהירה כלל - "כי היא התקשרה עם משרד עורכי דין עימו לא הוסכם על גובה שכר טרחה". כלומר, עד היום לא נקבע שיעור שכר הטרחה המגיע לתובע מכלל, והתובע מאשר זאת, אף שבית המשפט לא שמע מפי נציגי כלל, שלא היו צד בתובענה זו, אם הם מסכימים לטענת התובע שהוסכם איתו לפחות על 12.5% + מע"מ מהמס שייחסך. התובע אינו יכול לתבוע מנצבא, אפילו היא כיום הבעלים היחידה של הנכס, שכר טרחה, דווקא בשיעור שנקבע בהסכם בין נצבא לבין התובע, גם את השכר המגיע לו ישירות מ"כלל", ששיעורו עדיין לא נקבע סופית! אם נצבא לקחה על עצמה לשלם לתובע את שכר הטרחה שיגיע לו, אם יגיע, גם בגין עבודתו עבור כלל, מדובר ביחסים שבין נצבא ובין כלל והתובע אינו פטור מלתבוע את כלל על שכר טרחתו, אם אכן מגיע לו שכר, שהרי, כאמור, גם כאן ענייננו בשכר המותנה במס שייחסך, שעד עצם היום - טרם נחסך. גם אם ענייננו, בהסכם בין נצבא לכלל בהמחאת חוב, כאמור בחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969, הרי כאמור בסעיף 6 לחוק זה, חבותו של חייב ניתנת להמחאה רק אם באה אליו הסכמת הנושה. חבותה של כלל בשכר טרחתו של התובע, ניתנת להמחאה, בהסכם בינה כחייב לבין הנמחה, נצבא, רק אם באה אליו הסכמת הנושה - התובע. במקרה הנדון התובע כלל לא ידע על ההמחאה לכאורה, עד לקבלת המכתב נספח 1 לסיכומיו, ומעולם לא נתן את הסכמתו, כך שההמחאה לא התממשה. הוא אינו רשאי לטעון היום להסכמה בדיעבד. מכל מקום, אם נבחן את אותה המחאה, ככל שמידע זה גלוי לבית המשפט, ברור ששיעור שכר טרחתו של התובע מ"כלל" שנוי במחלוקת, וההמחאה כפופה לבירור מחלוקת זו, והתובע כלל לא הרחיב את הדיון בתביעתו גם בשאלה זו. נצבא, כנתבעת, לא נדרשה לשלם לתובע, בהתאם לנטען בכתב התביעה המתוקן, מכח המחאת חיוב. וכאמור, גם התביעה כנגד נצבא, כפי שהוגשה - נדחית. 17. לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת, נצבא, את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪, כשסכום זה נושא ריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום בפועל. 5467831 שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דין