קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיבוב בגין עלויות מעביד: ביום 21.3.1999 נפגע עובד של התובעת בתאונת דרכים כתוצאה ממנה נעדר העובד הנ"ל מעבודתו בשירות התובעת תקופה של 59 ימים [ להלן: "התאונה", "הנפגע" ו "תקופת ההיעדרות" בהתאמה ]. התובעת שלמה לנפגע את שכרו בתקופת ההיעדרות, לרבות תשלומים נוספים ששולמו לו או בעבורו בגדר תנאי עבודתו או עבורה או בגין עבודתו בשירות התובעת ואשר כונו על ידי התובעת, בתביעתה, כ"עלויות מעביד". והיא הגישה תביעה זו, לתחלוף, מהנתבעות שהן המבטחות שחבו בפיצויו של הנפגע בגין התאונה, כפי זכותה לפי חוק לתיקון פקודות הנזיקין האזרחים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 [ להלן: "חוק ההטבה" ]. עניינים ממין זה אינם חדשים או ייחודיים והם עולים לדיון חדשות לבקרים בבתי המשפט השונים לדרגותיהם, לרבות בפני וניתנו בנושאים אלה פסקי דין והחלטות שונים, לעיתים סותרים ולעתים חוזרים על עצמם. בהתחשב באמור לעיל, הגיעו הצדדים, שגם הם ובאי כחם אינם משתנים בדרך כלל, לידי הסכמה דיונית באשר לשאלות שבמחלוקת, כאשר אלו הן מספר שאלות משפטיות, כפי שיובהר להלן, בעוד העובדות, כמו גם שאלות הקשורות בחבות הביטוחית נותרו בלתי מוכחשות [ ראה, פרקים א' ו א'2 לסיכומי טענות התובעת וכן פרק ה"מבוא" בסיכומי טענות הנתבעות ]. שלש שאלות הועמדו לדיון בפני במקרה זה; שתיים מהם מצאו את פתרונן בפסיקת בית המשפט העליון והשלישית תידון בהמשך הדברים, שלא לפי סדרם או סדרה. השאלה הראשונה והעיקרית היא: האם יש לנכות שיעור של 25% מס מסכומי השכר ששולמו לנפגע ואשר תחלופם נתבע, כפי הקבוע בסעיף 4(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. בשתי החלטות שניתנו על ידי באופן עוקב קבעתי כי אין להביא בחשבון ניכוי מס כאמור בתביעה לפי חוק ההטבה [ ת.א. (ת"א) 21148/06 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. כלל חברה לביטוח בע"מ; ת.א. (ת"א) 68913/06 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ; להלן: "ההחלטות הקודמות" ]. עניין זה עמד לאחרונה לדיון בבית המשפט העליון והוא הגיע לתוצאה הפוכה מהתוצאה אליה הגעתי בהחלטות הקודמות [ בעניין נוסף שלא היה אחד מהנדונים בהחלטות אלו ]. קביעת בית המשפט העליון היא המחייבת, כמובן, ועל כן אין לי אלא לפסוק שיש להביא בחשבון את ניכוי המס בשיעור של 25% בכלל קביעת השכר שאת תשלומו לנפגע מבקשת התובעת לתחלף [ ראה: רע"א 4628/10 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' ]. העניין השני שהובא לדיון במקרה זה נוגע לזכות התחלוף של התובעת בגין תשלומי "עלויות המעביד" . גם לעניין זה נתתי דעתי בהחלטות הקודמות, כפי הנמקתן והאסמכתאות המפורטות בהן ולפיהן, אין אני מכיר בזכות התביעה של התובעת בגין "עלויות המעביד" שהן: "תשלומי החופשה השנתית", "הבראה", "פיצויים", "תגמולים" ו "ביטוח סיעודי" ומאידך מכיר אני בתביעה בגין הפרשות המעביד לקרן ההשתלמות. תשלומי המעביד, קרי התובעת, למוסד לביטוח לאומי, אינם בגדר "הטבה" לעובד, הנפגע, אלא חובה חוקית המוטלת על המעביד ועל כן איני מקבל את התביעה בעניינם. בטרם סיכומו של עניין זה יש לבחון את טענת הסף של הנתבעות, לפיהן הנושאים הנ"ל כבר הוכרעו בערכאות המשפט כך שנוצר "השתק פלוגתא" הפועל נגד התובעת בנושאים אלה [ ראה "פתח דבר" בסיכומי טענות הנתבעות ]. בהקשר זה מפנות הנתבעות למעשה לפסק דין אחד: ע"א 1392/07 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב [ כב' השופטות קובו, רובינשטיין וצ'רניאק; להלן: "ערעור אל על המחוזי ", והוא פסק הדין שבעניינו ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון הנזכר לעיל ]. עיון ב"ערעור אל על המחוזי" אינו משכנעני, בכל הכבוד, שיש ללמוד ממנו השתק פלוגתא בסוגיות הנ"ל. "...השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" [ כב' השופטת פרוקצ'יה, ע"א 735/07 צמרות חברה לבנין ואח' נ. בנק מזרחי - טפחות, פיסקה 25 ]. בחינת פסיקת בית המשפט ב"ערעור אל על המחוזי" מצביעה על כך שאין היא עומדת בתנאים הדרושים למעמד של השתק פלוגתא. קביעת בית המשפט שם, בעניין עלויות המעביד, מתחילה במילים : "...הדיון בעניין עלויות המעביד בתיק זה הוא אקדמי גרידא...." [שם בפיסקה 22 ] ובזאת נמנע מקביעת בית המשפט בעניין זה מעמד של "השתק פלוגתא" שכן הקביעה לא הייתה חיונית לפסיקה. מכל מקום, גם עניין "עלויות המעביד' עמד לדיון בית המשפט העליון לאחרונה [ רע"א 2591/10 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. בית החולים "מאיר"]. קשה להסיק מסקנה של ממש מפסק דין זה; ניסיון לעשות כך דומה למשחק סימני דרך. בית המשפט העליון מסכם את דבריו בכך שתוצאת פסק הדין בבית המשפט המחוזי בחיפה, ממנו הגיע העניין לבית המשפט העליון, מספקת אותו; בית המשפט המחוזי בחיפה מתייחס, ללא ציטוט של ממש לדרכי החישוב שנעשו בבית משפט השלום בחיפה ממנו הגיע הערעור לבית המשפט המחוזי, ואילו פסק הדין בבית משפט השלום אינו מאפשר, לטעמי, לבחון את סוגי העלויות "המוכרות" לתחלוף לעומת אלו שאינן מותרות. בנסיבות אלו, לא נראה לי ש הכוונה בפסיקות הנ"ל, לרבות פסיקת בית המשפט העליון הנ"ל, הייתה לשנות מפסיקה קודמת של בית המשפט העליון שבעניין ע"א 2235/96 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. עזבון המנוח עבד שוארמה ואח', פד"י נד3 עמ' 615, והעקרונות המנחים שם, כפי שצוינו בהחלטות הקודמות. אין אני מכיר איפא בזכות התביעה של התובעת בגין "עלויות המעביד" שהן "תשלומי החופשה השנתית", "הבראה", "פיצויים" "תגמולים" ו "ביטוח סיעודי" ומאידך מכיר, כאמור לעיל, אני בתביעה בגין הפרשות המעביד לקרן ההשתלמות. עניין תשלומי המעביד למוסד לביטוח לאומי נידון על ידי לעיל. סוף דבר: מרבית התביעה נדחית. החלטה זו תושלם לכדי פסק דין כשיוגש תחשיב מתאים לעניין אותו חלק מזערי של "עלויות מעביד" שהוכרו, המקובל על הצדדים ומכמת את הסכומים הדרושים. תביעת שיבוב