פסק דין הצהרתי לגבי שכר טרחת עורך דין - המחאת זכות מול עיקול

  פסק דין זה ניתן בהמשך לדיון אשר התקיים במעמד הצדדים וזאת במסגרת בקשת המבקש ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו, שכר הטרחה אשר נפסק בבית משפט השלום בת"א-יפו, בת.א. 70438/92 בסך 38,000 ₪ + מע"מ (44,840 ₪), שייך למבקש.   כמו כן, התבקש המבקש ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו, זכותו של המבקש לשכר הטרחה מכוח המחאת הזכות המפורטת בסעיף 6 ובסעיף 15 לנימוקי הבקשה, גוברת על זכותו של המשיב מס 1 מכוח העיקול שהטיל על כספים השייכים לחייב, מר חיים נחושתן וזאת במסגרת תיק הוצל"פ מס' 01-48153-91-4.   המבקש הגיש תצהיר בתמיכה לבקשתו וטען, כי במסגרת פסק דין אשר ניתן בת.א. 70438/92 הנ"ל, חויב המשיב הפורמלי בהוצאות ובשכ"ט עו"ד לטובת מר חיים נחושתן בסך של 38,000 ₪ + מע"מ (להלן – "שכר הטרחה").   המבקש הצהיר, כי הוא ייצג את מר נחושתן בתביעה ובאותו יום פנה לב"כ המשיב הפורמלי, עו"ד מרים דיין, וביקש כי תדאג להעביר את ההוצאות בשיק לפקודתו וזאת מאחר ובהתאם להסכם שכר הטרחה אשר היה קיים בינו ובין מר נחושתן, שכר הטרחה שיפסק בתיק יהיה שייך למבקש ולא למר נחושתן.   המבקש ציין בסעיף 7 בתצהירו את הנסיבות אשר בעקבותיהן נכרת הסכם שכ"ט עו"ד בע"פ וזאת ביום 21.12.98.   בסעיף 8 בתצהירו של המבקש הוצהר, כי ביום 7.10.02, עו"ד מרים דיין הודיעה לו כי הוטל עיקול על הכספים לבקשת המשיב, בנק הבינלאומי, והמבקש הודיע לעו"ד דיין עוד באותו יום, כי הכספים אינם שייכים למר נחושתן, אלא שייכים לו מאחר ומר נחושתן המחה את זכותו בכספים הנ"ל עוד בשנת 98.   בסעיף 14 בתצהירו הוצהר, כי מהמפורט בתצהיר עולה, כי הסכם שכ"ט קדם בזמן לעיקול ועל כן במועד הטלת העיקול לא הייתה למר נחושתן שום זכות בכספים הנ"ל ומאחר והעיקול הוא על הכספים ששייכים למר נחושתן לא היה לעיקול על מה לחול.   בסעיף 16 בתצהירו של המבקש הוצהר בנוסף, כי מר נחושתן אישר בתצהיר, כי המחה את זכותו בכספים הנ"ל עוד ביום 21.12.98 וחזר ואישר את ההמחאה ביום 9.2.02 לאחר קבלת פסק הדין.   מר נחושתן הגיש אף הוא תצהיר בתמיכה לבקשה וחזר על כל הטענות אשר פורטו בתצהירו של המבקש.   מר נחושתן נחקר על תצהירו במסגרת חקירה נגדית ובמהלך החקירה העיד, בין השאר, כי הוא אינו משפטן, אך הכסף אינו שייך לו וכן העיד, כי לו היה מפסיד בתביעה למשיב הפורמלי, בנק פאג'י, הוא לא היה משלם למבקש שכ"ט עו"ד כלשהו.   ב"כ המשיב וויתרה על חקירתו הנגדית של המבקש עצמו.   לאור האמור לעיל, לא נסתרה הצהרתו של המבקש, לפיה, סוכם בין המבקש ובין החייב, מר חיים נחושתן, עוד ביום 20.12.98, כי כל שכ"ט עו"ד אשר יפסק בתיק האזרחי הנ"ל יהיה שייך למבקש ולא לחייב ועל כן יש לראות בהסכם שכר הטרחה כהמחאת זכות לטובת המבקש וכל זאת, כאשר מדובר בהמחאת זכות אשר קודמת בזמן לעיקול אשר הוטל ע"י המשיב.   המבקש טען בסיכומיו, כי השאלות היחידות אשר נותרו לדיון ואשר שנויות במחלוקת הנן: האם העדר הודעה לחייב על ההמחאה, שוללת את ההמחאה , או גורמת לכך שההמחאה לא הושלמה? האם הסכם המחאה בעל פה תקף, גם אם טרם העביר החייב את הכסף לנמחה? ההמחאה המוקדמת או העיקול המאוחר – מה גובר?   לעניין העדר הודעה על ההמחאה נטען ע"י המבקש בסיכומיו, כי ההודעה על ההמחאה אינה הרכב חיוני להתגבשותה של ההמחאה כך שהמחאת זכות מתגבשת אף ללא הודעה לחייב על ההמחאה.   המבקש מפנה לעניין זה לע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרו ז'ניקס (ישראל) בע"מ נ' אלסינט בע"מ ואח', פד"י כ"ט 1, עמ' 121, 126, שם נקבע, כי לפי חוק המחאת חיובים, העברת זכות אינה חייבת להיעשות בכתב והיא תופסת מזמן שנעשתה, אף אם לא נמסרה הודעה על ההעברה לחייב וכן מפנה לספרו של פרופ' שלום לרנר, המחאת חיובים בעמ' 148, שם נקבע, כי הבעלות בזכות המומחית עוברת במועד כריתת הסכם ההמחאה ללא כל קשר למתן הודעה לחייב על ההמחאה.   ב"כ המשיבה טענה לעניין זה בסיכומיה, כי הודעה לחייב הנה דרישה "אקוטית" להמחאת החוב וכן טענה, כי בהעדר הודעה לחייב וכל זמן שלא נתנה הודעה, הכספים הם כספי הממחה וניתן לעקלם.   לעניין זה הנני מקבל את דעתו של המבקש כנגד דעתה של ב"כ המשיבה, שכן נקבע בפסיקה וכן בספרות בצורה מפורשת, כי ההודעה לחייב נועדה לצורך הגנה על החייב ועל כן אינה רכיב הכרחי לשכלולה של העברת הבעלות בזכות.   בנוסף לכך, אינני מקבל את טענת ב"כ המשיבה ואת האופן שבו היא יישמה את הלכת בנק אגוד נ' ערן טורס בע"מ וזאת כאשר מתוך פסק הדין עולה, כי תפקיד ההודעה ליידע את החייב מי נושה בו וזאת על מנת למנוע עריכת הסדרים שונים בינו לבין הנושה המקורי.   בהתייחס לשאלה נוספת אשר רלוונטית לענייננו בעניין תוקפו של הסכם ההלוואה בע"פ, נטען ע"י המבקש בסיכומיו, כי בהתאם לפסיקה, הסכם ההמחאה הנו ככל הסכם עליו חל חוק החוזים הכלליים ובהתאם לכך חל סעיף 23 לחוק אשר קובע, כי "חוזה יכול שיעשה בע"פ, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים. "   כמו כן נטען ע"י המבקש בסיכומיו, כי מאחר ולא מדובר בהסכם מקרקעין או בהסכם אחר אשר החוק קבע תנאי לתוקפו שיעשה בכתב, ברור כי הסכם ההמחאה יכול להיעשות גם בע"פ וכי אין נפקות באם נערך בכתב או בע"פ. לעניין זה מפנה המבקש לע"א 568/85 בנק הפועלים נ' חברה לנאמנות של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"י מ"ב 4 עמ' 507.   המבקש מפנה שנית להלכת מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרו ז'ניקס הנ"ל וכן לעמ' 123 בספרו של הפרופ' לרנר שם צוין, כי חל על הסכם ההמחאה הכלל הרגיל לפיו, "חוזה יכול להיעשות בע"פ, בכתב או בצורה אחרת".   ב"כ המשיבה טענה לעניין זה, כי ע"פ פסק הדין אשר ניתן בעניין ה.פ. 611/90 רם און מושב עובדים בע"מ נ' דגן מכוני תערובת בע"מ, פס"מ נ"א 2 441, בעמ' 447, עיקול מאוחר גובר על המחאה מוקדמת, מאחר וההסכם נערך בע"פ ולא בכתב והכספים טרם הועברו בפועל מהחייב לנמחה.   המבקש טען בסיכומיו לעניין זה, כי פסק דין רם און אינו יכול לעמוד על כנו, מאחר והוא סותר פסקי דין של בית המשפט העליון אשר צויינו לעיל וכן מאחר והוא מנתח את סעיף 2 (ג) לחוק המחאת חיובים ומפרש אותו בצורה מוטעית וכן נטען, כי לדעת המלומדים, הפרשנות שנתן בית המשפט לפסק דין רם און לסעיפים 2 (ב) ו2 (ג) לחוק המחאת חיובים הנה "משוללת הגיון" ומבוססת על פרשנות מוטעית לסעיפים 2 (ב) ו (ג) לחוק המחאת חיובים.   סעיף 2(ג) לחוק המחאת חיובים קובע כדלקמן:   ”פרע החייב את הזכות לנמחה לאחר שהממחה הודיע לו על ההמחאה , או שהוצגה לפניו המחאה בכתב מאת הממחה , מופטר החייב אף אם לא עברה הזכות לנמחה, זולת אם פעל שלא בתום לב".   ב"כ המשיב טענה, כי לפי סעיף זה, במידה והחייב לא מופטר כלפי הממחה, אזי הכספים שייכים לממחה, לנחושתן ועל-כן העיקול תופס. באשר לטענה זו, הנני מקבל את טענת המבקש, לפיה, סעיף 2(ג) הנ"ל אינו חל במקרה דנן, היות וההוראה בסעיף מתייחסת למקרה בו החייב פרע את זכותו לנמחה, ואילו במקרה דנן אין מחלוקת, כי החייב כלל לא פרע את החוב.   בהתייחס לשאלה האם המחאה מוקדמת מול עיקול מאוחר, נטען ע"י המבקש בסיכומיו, כי נראה כי המשיבה מודה כי הסכם ההמחאה המוקדם גובר על העיקול המאוחר וכן טען, כי ההלכה הפסוקה היא כי "קדמה המחאה לעיקול, העיקול אינו תופס. נושה יכול להטיל עיקול על נכס של חייב, אולם ההמחאה העבירה את הבעלות בזכות, והיא איננה עוד נכס של הממחה, ואינה חשופה לעיקול מצד נושיו". המבקש מפנה שנית לעניין זה לספרו של שלום לרנר, המחאת חיובים עמ' 351 וכן לפס"ד בנק הפועלים שצוין לעיל.   על כן, בפנינו הסכם המחאה בעל פה, הסכם תקף אשר גובר על עיקול מאחר ובנסיבות העניין העדר הודעה פורמאלית לחייב על ההמחאה איננו שולל את ההמחאה או גורמת לכך שההמחאה לא הושלמה, וזאת במיוחד לאור המוסכם בין הצדדים בעת שבוצעה המחאת הזכויות בפועל, לפיו, מרגע מתן ההסכמה ותחילת הטיפול המשפטי, איבד החייב זכויות כלשהן בכספים אשר נפסקו לטובתו בגין שכר טרחה במסגרת ת.א. 70438/92 הנ"ל.   לאור זאת, הנני נותן במעמד זה פסק דין הצהרתי, לפיו, שכר הטרחה אשר נפסק בבית משפט השלום בת"א-יפו, בת.א. 70438/92 בסך 38,000 ₪ + מע"מ (44,840 ₪), שייך למבקש, וכן קובע, כי זכותו של המבקש לשכר הטרחה מכוח המחאת הזכות המפורטת בסעיף 6 ובסעיף 15 לנימוקי הבקשה, גוברת על זכותו של המשיב מס 1 מכוח העיקול שהטיל על כספים השייכים לחייב, מר חיים נחושתן וזאת במסגרת תיק הוצל"פ מס' 01-48153-91-4.   בנוסף לכך, הנני מחייב את המשיב מס' 1 לשלם למבקש סך של 1,250 ₪ +מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.  פסק דין הצהרתיעיקולשכר טרחהשכר טרחת עורך דיןהמחאת חיוביםעורך דין