1. זהו ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 09/09/02 , אשר קבעה כי נכותו של התובע בגין תאונת עבודה בה נפגע ביום 18/11/96 עומדת על שיעור של 0%. עניינו של המערער הועמד בפני הועדה נשוא דיוננו בהתאם להוראות פסק דין שניתן ע"י כב' השופט הראשי במסגרת תיק בל 2376/01 , ובו הורה בית הדין על העמדת עניינו של המערער בפני ועדה לעררים בהרכב חדש שתבדוק את המערער, תעיין במסמכים ותסיק מסקנות, ובפניה לא יהיו פרוטוקולים קודמים וכן לא פסקי דין קודמים. יצויין כי בפסק הדין האמור , נדונו פעולותיה של ועדה לעררים בהרכב חדש , שדנה בעניינו של המערער לאחר שערעורים קודמים שלו התקבלו , במסגרת פסק דין של כב' השופט ארמון בתיק בל 2180/98 (להלן: "פסה"ד הראשון") , ובפסק דין נוסף של הח"מ בתיק בל 2190/00). עולה , אם כן , שהועדה לעררים בענייננו הינה הועדה לעררים שלישית שדנה בעררו של המערער , וזאת לאחר שניתנו שלושה פסקי דין של בית דין זה. 2. עיון בפרוטוקול הועדה לעררים מראה כי הועדה בדקה את המערער וציינה את הממצאים הבאים - "נעזר בהליכתו בשתי קביים קנדיות, חוגר חגורה קשיחה. בבדיקה - עצבי גולגולת תקינים אין ניד, אין ספזם של שרירים פרברטברליים צואריים, קיימת צלקת ניתוחית באיזור מותני באורך של 11 ס"מ, לא דביקה ולא רגישה. טונוס וכח בידיים תקין, החזרים בידיים ערים ושווים אין החזרים חולניים, אין הפרעות קואורדינציה, תנועות הצוואר חופשיות לכל הכיוונים. בדיקה אורטופדית - עומד כשהוא נשען על זוג קביים וחוגר מחוך אורטופדי חדש, בעמידה ללא המחוך, ניתן לראות צלקת ניתוחית באורך 11 ס"מ מאוד דקה, לא מכאיבה ולא מכערת. כיפוף גב מוגבל בצורה בינונית הטיה לצדדים מוגבלת מעט, מוסר שאינו מסוגל לבצע כלל כיפוף לאחור. בשכיבה S.L.R משמאל בזויות של 50 מעלות ומימין ב-70 מעלות, החזרים הופקו בכל התחנות תקינים, מוסר על ירידה בתחושה בכל הגפה התחתונה השמאלית. מוסר שאיננו מסוגל להניע את כל אצבעות כף רגל שמאל בכלל, הרגל השמאלית מראה אטרופיה ניכרת של השרירים, צלקת ניתוחית בקדמת הקרסול עם הגבלה קשה בתנועת הקרסול. C.T ע"ש מותני מ-3/8/98 פריצת דיסק בגובה L5 - L4 מרכזית ושמאלית כמו כן פריצה בגובה S1 - S5 מרכזית". את מסקנותיה סיכמה הועדה באריכות ובפירוט , כהאי לישנא - "מכרטיס האורטופד אנו למדים כי ב-30/11/92 נפגע בעבודה ואובחנה פריצת דיסק וב-C.T שבוצע נמצא בלט מרכזי ב- S1 - L5. ב - 23/9/94 התקף כאב גב מותני מתקשה בהליכה ובעמידה. ב-23/10/94 ב-M.R.I נמצא דיסק L4 - L3 ב-23/2/93 כאבים בגב תחתון (עפ"י רישום בכרטיס כירורגי) ב-18/1/96 כאבים בצוואר. הועדה עיינה בחו"ד של ד"ר קרת (הראשונה) מ-5/6/98 והשניה מ-5/9/01 בה מפרט את סיפור התאונה של הנפגע ולהלן ציטוט "ב-18/11/96 נפגע בתאונת דרכים תוך כדי עבודתו פונה לחדר מיון ביה"ח פוריה, התלונן על כאבי גב עליון וצוואר טופל במנוחה וצוארון רך". במסקנותיו בחו"ד הראשונה ד"ר קרת מדבר על החמרת מצב של כאבי גב תחתון החל מ-1992 אשר הגיעה לשיאה עם התאונה מ-18/11/96, בו בזמן שבסמוך לתאונה מ-11/96 לא התלונן כלל על כאבי גב תחתון. בחו"ד השניה מ-5/9/01 צוין כי ב-14/9/97 הנפגע אושפז בביה"ח מאיר בי"ח למחלות ע"ש ולא נמצא חסר נוירולוגי בגפיים התחתונות, כשהנפגע עבר שני ניתוחים הראשון ב-19/4/98 ע"י ד"ר גפשטיין והשני ב-7/9/98 ע"י ד"ר זערור (נוירוכירורג) אשר ביצע כריתת שני הדיסקים S1-L5-L5- כאשר בממצא בשני דיסקים אלה כבר היו קיימים בשניים שקדמו לתאונה, הועדה אינה מקבלת את מסקנותיו של ד"ר קרת מהנימוקים הבאים: הנפגע סבל מכאבי גב מותני, לפחות מ-1992, כאביו הצריכו ביצוע C.T ו-M.R.I, בעת התאונה הנדונה נפגע בצוואר וגב עליון בלבד, אין כל רישום על פגיעה בגב מותני, הן בתעודה רפואית I, דו"ח מיון, הכנסת גב מותני לתאונה הנדונה הינה פרי מחשבתו של ד"ר קרת בלבד, כי הוא עצמו מוסר כי הכאבים בגב מותני החלו ב-1992 ותאר הפגיעה כפי שהועלתה ע"י ד"ר קרת אינו כולל כלל פגיעה בגב ואף לא תלונות על כאבי גב תחתון. מאחר ועצם הפגיעה בתאונה הנדונה מ-18/11/96 הוא צוואר וגב עליון וכיום אין ממצאים חולניים באזורים אלה, הנכות בגין הפגיעה הנדונה הינה 0%. לענין הגב המותני, המצב כולו קשור לעברו של הנפגע בגין פגיעה מ-1984 ו-1992 ללא כל קשר לפגיעה הנדונה, בה לא היתה פגיעה בגבו התחתון ולפיכך אין כל מקום לקשור את מצבו לפגיעה זו ואין מתפקיד הועדה לקבוע למה יש לייחס את מצבו, יש לציין כי בפני הועדה לא עמדו ועדות עררים קודמות או פסק הדין שניתן בתיק זה, הועדה פעלה עפ"י סעיף 5 לפסק דין שניתן ביום 9/6/02 ובפניה עמד עמוד אחד בלבד מפסק הדין בלבד, אך מתוך מכתבו של עו"ד מקס חסין מיום 4/9/02 למדה הועדה כי בית הדין מבקש מהועדה לדון מחדש בנכות שנותרה בעמוד השדרה המותני (ראה ס' 2 למכתב), לא ברור לועדה מדוע יש בכלל מקום להתייחס לכאביו ומגבלותיו של הנפגע באיבר שלא נפגע בתאונה, שכן במקרה של פגיעה בעבודה יש להתייחס אך ורק למצב הנפגע הנובע מהתאונה וכאמור על פי המסכמים שבתיק, כרטיסו הרפואי, וברישומים שנמצאו בתאונה הנדונה נפגע בגב עליון וצוואר בלבד וכל תלונותיו ב-3 חודשים שלאחר התאונה מתייחסים אך ורק לאיזור זה, תלונותיו שבאו בהמשך לאחר תקופה של 4, 5, ו-6 חודשים אינם קשורים לפגיעה ואין כלל מקום לנסות לקושרם לתאונה זו, אלא למצב תחלואתי של הנפגע בגבו התחתון לגביו קיימים רישומים ועדויות כולל C.T ו-M.R.I קודם לתאונה, הנפגע הופנה ע"י מזכירת הישיבה לבדוק זכאותו במח' נכות כללית באיזור מגוריו". 3. להלן תמצית טענותיו העיקריות של המערער - א) הועדה טעתה בכך שיצאה מנקודת ההנחה השגויה , לפיה בתאונה נשוא הדיון לא נפגע המערער בעמ"ש תחתון ובגב התחתון. הועדה חייבת הייתה לדון בשאלת מצבו של הגב התחתון של המערער , והקשר הסיבתי בינו לבין התאונה , וזאת נוכח קביעתו של כב' השופט ארמון בפסק הדין הראשון (כהגדרתו לעיל) , לפיה שומא על ועדה רפואית בעניינו של המערער - לעשות כן. אמנם , פסק הדין הראשון לא אמור היה להיות בפני הועדה , אולם תשומת ליבה של הועדה לחיוב האמור הוסבה במכתבו המפורט של ב"כ המערער אשר הונח בפניה , ומחובתה של המחלקה המשפטית של המשיב - היה להפנות את הועדה לעניין זה. ב) תמוה הדבר כיצד , למרות שפסקי הדין ופרוטוקולים קודמים לא היו אמורים להיות בפני הועדה , הרי שהיא חזרה , באופו כמעט מלא , על נימוקי קודמותיה , בעיקר לעניין ההתייחסות (או העדר ההתייחסות) למצב הגב התחתון. ג) הועדה התעלמה מהעובדה שבגין תאונה בה נפגע המערער בגב התחתון בשנת 1984 - נקבעו לו 0% נכות , וטענתו כי מצבו בגין תאונה זו הוחמר - נדחתה. ד) הועדה שגתה בהתבססה על ההנחה שהמערער נפגע בתאונה כלשהי בשנת 1992. לא היה ולא נברא , והמערער לא נפגע באותה שנה בכל תאונה. ה) בנסיבותיו החריגות של מקרה זה , על גלגוליו הרבים והטעויות הרבות שנפלו בפעולותיהן של שורה של ועדות רפואיות - שומא על בית הדין לבטל החלטה של הועדה לעררים , ולקבוע בעצמו את נכותו של המערער. יש לומר כי ב"כ המשיב הודיעה בסיכומיה כי היא מסכימה להשבת עניינו של המערער לאותה ועדה לעררים, שכן גם היא מסכימה שנפלו בפעולותיה הטעויות המשפטיות הבאות , תוך שהיא מבהירה כדלקמן - "על אף העובדה שהועדה קיימה את המוטל עליה בפסק דינו של השופט סומך, בהחלטת הועדה נפל פגם משפטי אשר מצדיק את החזרת עניינו של המשיב אליה. מפרוטוקול הועדה עולה כי הועדה התייחסה לצוואר ולגב העליון כאברים היחידים אשר נפגעו בתאונה ואף נימקה מדוע אינה "חייבת" להתייחס לתלונות המערער בכל הקשור לגב התחתון/מותני (תוך הסתמכות על המסמכים הרפואיים אשר עמדו בפניה). בפועלה כאמור לעיל, חזרה בעצם הועדה לנקודת המוצא של הפוסק הרפואי הראשון אשר בדק את המערער, ולהחלטת הועדה הרפואית לעררים עליה ערער המערער בפני כב' השופט ארמון. לפיכך, ובהתאם להלכה הפסוקה המשיב מסכים להחזרת עניינו של המערער לועדה על מנת שתתייחס לקביעת נכותו של המערער בכל הקשור לגב תחתון, ולקבוע אם נכותו זו נובעת מהתאונה ובאיזה מידה. בנוסף, מפרוטוקול הועדה עולה כי הועדה מייחסת את מצבו של המערער בגב המותני לעברו של המערער בגין פגיעה משנת 1984 ו-1992. למערער לא היתה פגיעה בשנת 1992, ומכאן נפלה טעות בהחלטת הועדה. המשיב מסכים להחזרת עניינו של המערער בפני הועדה על מנת שהעובדה הנ"ל תובא בפניה תוך דרישה שהועדה תנמק את מסקנתה גם לאור העובדה כי בגין הפגיעה משנת 1984 לתובע נקבעה 0% נכות ואף נקבע כי אין החמרה בגין התאונה הנ"ל". 5. אין ספק שמדובר במקרה יוצא דופן במובן זה שעניינו של המערער נדון פעמים רבות , חוזרות ונשנות , ע"י שורה של ועדות רפואיות , שבפעולותיהן של כולן נמצאו פגמים ע"י בית הדין , וכתוצאה מכך סובל המערער מעיכוב ניכר בהשלמת הטיפול בעניינו ובקביעת זכויותיו. למרות כל זאת , חוששני שאין מקום לקבל את בקשתו של המערער , העותרת לקביעת נכותו ע"י בית הדין. קביעה שכזו , יש לה מקום רק מקום בו כבר לא נותר צורך בקביעות רפואיות , אלא רק משפטיות יישומיות , ולא היא בענייננו. עוד אומר , כי אינני סבורה שהועדה נשוא הערעור שבפני עיינה , במישרין או בעקיפין , בניגוד למצוות פסק הדין מכוחו הועבר אליה עניינו של המערער , בפרוטוקולים של קודמותיה , כנרמז ע"י ב"כ המערער. נראה לכאורה כי מדובר בצרוף מצער של טעויות , שנראה שנובע בעיקר ממורכבותו של המקרה , והדמיון בין הקביעות כמו גם הטעויות של הועדות השונות שדנו בעניינו של המערער נובע מאותה מורכבות , שלה היבטים רפואיים ומשפטיים גם יחד. 6. כאמור לעיל , גם המשיב אינו חולק על כך שבקביעות הועדה נפלו טעויות משפטיות כבדות משקל , בעטיין מציע הוא להשיב את עניינו של המערער לועדה. דע עקא שסבורני כי מהאמור בפרוטוקול הועדה , עולה כי היא "נעולה" על עמדתה לפיה המערער לא נפגע בתאונה בעמ"ש תחתון , וכי נכותו נובעת ממצב קודם לתאונה , ועל כן אין מקום להשבת עניינו של המערער אליה. לפיכך , ובכל הצער , אין מנוס אלא להורות שוב , ובפעם השלישית , על העמדת עניינו של המערער בפני ועדה בהרכב חדש , וזאת תוך מתן הוראות ברורות , למניעת השנות הטעויות להן היו שותפות הועדות הקודמות. 7. אשר על כן הנני מורה על העמדת עניינו של המערער בפני ועדה לעררים בהרכב חדש. על ועדה זו לקבוע נכותו של המערער בגין התאונה מיום 18/11/96 , תוך שהיא שמה לנגד עיניה את ההערות הבאות - א) למרות העובדה שבתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה ובמסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לתאונה - מוזכרות תלונות הנוגעות לצואר וגב בלבד , מחויבת הועדה לדון בטענת המערער לפיה התאונה הסבה לו נזק גם בעמ"ש תחתון , ולקבוע האם הוא סובל מנכות בעמ"ש תחתון , ובאיזו מידה זו נובעת מהתאונה . זאת , על בסיס ההלכה לפיה חבלה או פגיעה כלשהי יכולות להתפתח ולהופיע באיחור מה , ולאו דווקא באותו מקום שספג במישרין את החבלה הראשונית. ב) המערער נפגע בעמ"ש תחתון בתאונת עבודה בשנת 1984 , אולם בגין אותה תאונה נקבעו לו 0% נכות יציבה , וטענתו חלה החמרה במצבו בגין אותה תאונה - נדחתה. ג) המשיב יעשה כל מאמץ לזירוז העמדת עניינו של המערער בדחיפות בפני הועדה לעררים שתוקם כמצוות פסק דין זה. ד) בפני הועדה לעררים לא יונחו פרוטוקולי הועדות הקודמות , ופסקי הדין הקודמים לרבות פסק דין זה , למעט ס' 7 לפסק הדין. 8. בנסיבותיו יוצאות הדופן של העניין , וענוי הדין ממנו סבל המערער , אני מחייבת את המשיב לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. 9. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיני זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. ידייםתאונת עבודה