התובע, בהיותו חייל בשירות סדיר, שיחק בעת חופשתו כדורגל בכפרו הכפר ג'וליס במגרש ביה"ס היסודי ביום 21.5.1997 בשעות הערב. לגירסתו, באותו יום בזמן המשחק החליק ונפל כתוצאה מהימצאות חול בשטח המגרש. כתוצאה מנפילתו, נפגע קשה בידו הימנית. החול הגיע למגרש מארגז החול המצוי במגרש ומשמש לקפיצה לרוחק. לתובע נגרם שבר בעצם הסירה. ידו הושמה בגבס למספר חודשים, אך למרות הגבס וטיפולים ממושכים השבר לא התאחה כראוי. הפרופיל הצבאי של התובע הורד מ- 97 ל- 82, והוא הועבר בשל כך מהיחידה בה שירת בתפקיד קרבי ליחידה אחרת. ד"ר הרר, מומחה מטעם ביהמ"ש, קבע, כי לתובע נשארה נכות בשיעור של 10% בעקבות התאונה. יש לציין, כי ד"ר גרינברג, מומחה מטעם התובע, קבע אף הוא, כי יש לתובע 10% נכות, ואילו מומחים מטעם הנתבעים, ד"ר אגינסקי וד"ר צינמן קבעו, כי לתובע לא נשארה כל נכות בידו. יתר על כן, שני המומחים האחרונים, קבעו כי בעצם לתובע היה שבר ישן בידו. המחלוקת בין הצדדים, היא על עצם האירוע, חבותם של הנתבעים ושיעור הנזק. מטעם התובע העיד הוא בעצמו וכן מר אילן מאדי אשר שיחק יחד עמו. מטעם הנתבעת מס' 1 העיד מר ואכד, מנהל מחלקת הספורט במועצה ואילו מטעם המתנ"ס העיד מר חוסיין עמאר. לגירסת התובע עפ"י כתב התביעה, משחק הכדורגל היה במסגרת הפעילות של בית הנוער או המתנ"ס. יש לציין, כי התובע לא הודיע לאיש מאנשי הנתבעים על אירוע התאונה באותו המועד עצמו, אך לדבריו הם ידעו שהוא נפל במגרש, הם ראו שהיה בגבס. לדבריו, את האישור למשחק, קבלו כפי שקורה בד"כ מהמדריך של המתנ"ס. המדריכים גם נוהגים לשחק איתם ולתת להם כדורים. הנתבעים כפרו באחריותם, או לחלופין, השליכוה זה על זה. לטענתם, התובע כלל לא נפצע במהלך המשחק, ואם כן, הרי לאל קשר לפעילות במתנ"ס ו/או רשות מאנשי המועצה, ולחלופין, ישנו אשם תורם עד כדי 100%. כתב התביעה הוא לקוני ורק נאמר בו שהתובע נפל בעת משחק כדורגל, אך כבר בישיבה מיום 30.10.2000 אמר התובע: "זה היה בעקבות משחק כדורגל במועדון שלנו, החלקתי לתוך בור בקוטר של 6 מטרים ועומק של חצי מטר, זה בארגז חול של קפיצה לרוחק והוא נמצא בתוך המגרש. החול מתפזר על המגרש אני שחקתי והחלקתי ומצאתי עצמי בתוך הבור". לנתבעים טענות בדבר חוסר מהימנותו של התובע, בשל כך, שבמסמכים הרפואיים של צה"ל לא נרשם שהחליק על חול, וכי נכתב באחד מהם שנפגע בזמן פעילות גופנית. עוד סיבה לחוסר אמינות היא, כי ביום 23.1.2001 אמר בבית המשפט, כי הבור גודלו כגודל האולם. אין ממש בטענות אלו. מטבע הדברים, כאשר מדובר בתיעוד רפואי קצר מספיק שכתב מסגרת הפציעה כמו "משחק כדורגל" הגורם הרפואי אינו נדרש לקשר הסיבתי, והסיבה העובדתית משפטית. לעניות דעתי, המסגרת פעילות גופנית, היא מתאימה לתיאור משחק כדורגל. בישיבה מיום 30.10.2000, העריך התובע את גדלו של הבור ב- 6 מ"ר. לאחר מכן העריך התובע את הבור כגודל האולם. אין בכך אלא להצביע, כי אינו יכול להעריך במדויק, בוודאי שאין כדי להצביע על חוסר מהימנותו. התובע והעד מטעמו מר אילן מאדי, השאירו רושם מהימן. והנני קובעת, כי אכן נפצע התובע עת החליק על חול שהיה במגרש בזמן משחק. התברר, כי בית הספר ומגרש הכדורגל, משמשים גם את המתנ"ס וגם את תושבי הכפר הבוגרים יותר, הבאים באופן קבוע לשחק כדורגל או קט רגל, עובדה זו היתה ידועה לנתבעים. המקום שימש גם את המתנ"ס וחוגי הילדים. מר עמאר חוסיין שהיה מדריך ילדים בתחום הקט רגל, העיד, כי הוא נהג לדאוג לנקיון המגרש ולכך שלא יהא חול כאשר הילדים משחקים, על מנת שלא יפצעו. עד אחר מר סלאח נג'ים מטעם נתבע מס' 3, העיד, כי הוא לא קיבל דיווח על התאונה ונודע לו עליה רק כאשר הוגשה התביעה. בתוקף תפקידו כמנהל מקצועי של המרכז הקהילתי ג'וליס, הרי הוא יודע, כי רק ילדים משתתפים במסגרת קט רגל של המתנ"ס. שני העדים דחו את טענת התובע, כי מדריך של בית הנוער או המתנ"ס אמר לתובע לשחק. השאלה שבמחלוקת הינה, על מי מהנתבעים היתה מוטלת החובה לנקות את החול אם בכלל, והאם גם על התובע וחבריו שבאו לשחק מרצונם ובאופן חופשי הוטלה אחריות לנקות את החול. יש לציין, כי התובע היה בשירות סדיר וגם חבריו למשחק, היו אנשים מבוגרים. הם העידו בפני, כי נהגו לדאוג לכך שלא יהיה חול בזמן משחק וזאת מחשש החלקה. באותו יום, כנראה לא ניקו את החול כלל, או לא ניקו די הצורך. חובתם של הנתבעים הם, כלפי כל מי שבא לשחק במגרש. לא שמעתי ולא העידו בפני, כי התובע וחבריו שיחקו שלא ברשות והשיגו גבול. המקום עפ"י העדויות היה פתוח הן לילדים בשעות מסויימות, והן לאנשי הכפר אשר השתמשו בו לצורכי משחקי ספורט למיניהם. אחריות על המועצה המקומית כמחזיקות המקרקעין לשמור על תחזוקה נאותה ולנקוט אמצעי זהירות אשר יבטיחו את שלומם של המשתמשים במקרקעין. אחריות מוגברת כאשר מדובר בבי"ס בו נמצאים דרך קבע ילדים. משלא דאגו, כי המגרש יהיה נקי מחול, כאשר הוא עומד לרשות הציבור בין ילדים בין מבוגרים, הם הפרו את חובת הזהירות הן המושגית והן הקונקרטית. מומחה מטעם ביהמ"ש בית המשפט מינה את ד"ר הרר כמומחה מטעמו. ד"ר הרר קבע, כי לתובע נותרו 10% נכות. ד"ר הרר נחקר ארוכות בבית המשפט. ב"כ הנתבעים טוענים, כי אין לקבל את חוו"ד, ויש להעדיף את חוו"ד של ד"ר אגינסקי וד"ר צינמן אשר קבעו, כי לתובע היה שבר ישן וכי לא נותרה לו נכות. אינני מקבלת טענה זו. משמונה מומחה מטעם ביהמ"ש, צריכות להיות נסיבות יוצאות דופן וקיצוניות במיוחד, ע"מ שלא לקבל את קביעותיו וחוות דעתו. אין להיזקק לחוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים, אשר לא נחקרו ואין זה משנה לענין זה אם ב"כ התובע ויתר על חקירתם. הוא ויתר עליהם לא מחמת שהסכים לדעתו אלא מחמת שהסתמך על המומחה מטעם ביהמ"ש. חוו"ד של ד"ר הרר מנומקת היטב, וגם חקירתו הארוכה לא הביאה לשינוי בה. לא נתקיימו כל נסיבות קיצוניות או יוצאות דופן המצדיקות את פסילתה. הנני קובעת על סמך חוו"ד של ד"ר הרר, כי לתובע נותרו 10% נכות צמיתה בגין התאונה נשוא התביעה. אשם תורם התובע שיחק במגרש כדורגל. בכל משחק ספורט יש מן הסיכון, ובד"כ כאשר אדם נחבל תוך כדי משחק, הרי אין בהכרח גורם אחראי לנזק, שכן, זהו טיבו של משחק. הדברים שונים אם פגיעה נגרמת תוך כדי משחק בגלל מעשה או מחדל רשלניים, והפרת חובת הזהירות. כאן, התובע נפגע בגלל חול שנשאר על המגרש כאשר אליבא דכל הצדדים, היה זה מפגע. כאמור, מוטלת אחריות על הנתבעים, אלא שגם התובע וחבריו אחראים בהיותם אנשים מבוגרים, ערים לסכנה, ולצורך במגרש נקי. חובתם היתה, משהגיעו למגרש וראו שיש בו חול, לדאוג לנקותו לפני המשחק. הנני מחלקת את האחריות בין התובע לנתבעים, 70% לנתבעים ו- 30% לתובע. גובה הנזק התובע היה חייל, למעלה מ- 3 חודשים ידו היתה נתונה בגבס, ובסופו של דבר, השבר לא התאחה לחלוטין. לתובע הורד הפרופיל וגם השתנה מקצועו הצבאי. כאשר העיד בפני, עוד לא היתה ברורה לו דרכו המקצועית, וממילא גם לא היה ברור, אם הנכות משפיעה על הפסד כושר השתכרותו, ובאיזה מידה. אין ספק, כי במשך שלושת החודשים, התובע נזקק לעזרה, גם אם היתה עזרה טבעית ותומכת של בני משפחה. זה המקרה על כן, אשר בו יש לפסוק באופן גלובלי ולא באופן אריתמטי. בהתחשב בכל האמור לעיל, סכום הפיצוי המגיע לתובע הוא 100,000 ₪ מהם יש להפחית 30% בגין אשם תורם. בסה"כ הפיצוי המגיע הוא 70,000 ₪. הנתבע מס' 3 וצד ג' 1 ו-2 ישלמו מחצית מסכום זה, דהיינו 35,000 ₪ והנתבעות 1 ו-2 תשלמנה מחצית מן הסכום דהיינו 35,000 ₪. בנוסף, תישאנה הנתבעות 1 ו-2 במחצית הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 10% + מע"מ. נתבע מס' 3 ישא במחצית הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 10% + מע"מ. ניתן היום י"ד באדר, תשס"ד (7 במרץ 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום. חנה לפין-הראל, שופטת כדורגלדיני ספורטצבאחיילים