קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין הצהרתי על בעלות במטלטלין: 1. בפניי בקשה למתן פס"ד המצהיר כי המיטלטלין הנם בבעלות המבקש. המבקש הנו אחיו של מר קשת (ביטון) מיכאל (להלן - "החייב") כשהחייב היה בעל דירה בבת-ים. לטענת המבקש ביום 14.7.97 נחתם בינו לחייב הסכם הלוואה שבו אושררה הלוואה שהלווה המבקש לחייב בעבר ועקב העובדה שהחייב ידע שלא יהיה מסוגל לפרוע את ההלוואה מכר החייב את הדירה למבקש והמבקש השכיר לחייב את הדירה. המבקש מסתמך על הסכם הלוואה מיום 14.7.97 (להלן: "הסכם הלוואה") על מסמך שבו החייב מאשר קבלת ההלוואה מינואר 97 (להלן: "ממסמך קבלת ההלוואה"), על הסכם נוסף מיום 14.7.97 לגבי מכר הדירה (להלן: "הסכם מכר הדירה"), על מסמך פירעון ההלוואה מיום 14.7.97 (להלן: "מסמך פירעון ההלוואה") ועל הסכם שכירות בלתי מוגנת מיום 14.7.97 (להלן: "הסכם השכירות"). לטענת המשיב בניגוד לאמור בבקשה התברר שביום 14.7.97 לא היה חוב של 70,000.- דולר בגין הלוואה שכן גם לטענת המבקש עצמו בחקירתו הנגדית הועברו עד ליום הנ"ל רק 20,000.- דולר ו- 55,000 דולר הועברו רק במהלך חודש אוגוסט 97. לטענת המשיב מדובר בהסכם ההלוואה וכמסמך קבלת ההלוואה במסמכים פיקטיביים. לטענת המשיב מתברר גם שהמבקש לא סילק את יתרת המשכנתא כשהחייב מתגורר בדירה, מחזיק ומשתמש במיטלטלין כשאינו משלם שכ"ד אלא התחייב לשלם משכנתא. מדובר בהסכמים למראית עין שנעשו בין שני אחים כשהמסמכים אינם אמיתיים, אינם מדויקים ואין לתת בהם אמון. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובראיות שצורפו לבקשה, החלטתי לדחות את התובענה וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני סבור שבקשה זו הוגשה בחוסר תום לב מצד המבקש והחייב שהנם אחים הפועלים בצוותא חדא בניסיון להבריח את רכושו של החייב מהנושים תוך שיתוף פעולה ועזרה בין החייב לאחיו במטרה זו. אני קובע שמדובר בגרסה לא אמיתית של המבקש ואחיו וש"אותות אי האמת" בולטים במקרה הנ"ל. אני קובע שהמבקש ואחיו הגישו את הבקשה בהסתמך על הסכמים למראית עין תוך כוונה להסתמך על הסכם קבלת ההלוואה כמוכיח שעקב אי פירעון ההלוואה תוך 4 חודשים כאמור במסמך קבלת ההלוואה, היה מקום לביצוע מכירת הדירה ששימשה כבטחון להלוואה, ביולי 97'. לאחר שהחייב הגיש בתחילה תצהיר בעצמו, הוריתי ביום 5.11.98 שהמבקש יגיש תצהיר וכן יצרף מסמכים לגבי העברת הכספים לחייב (70,000.- דולר) ואני קובע שמכאן "נולדה" הגרסה החדשה, שכן המבקש והחייב היו צריכים להראות ולהסביר את העובדה שאין בידם ראיות לגבי העברת הכספים כאמור ולאחר שהם הצליחו לגייס מסמכים מחודש 8/97 המעידים על העברה בנקאית כלשהי של סכום בסך 55,000.- דולר בלבד (שלא הוכח הקשר בינו לבקשה זו) הם ניסו להתאים את גרסתם ו"לשפצה" בהתאם. המבקש הודה בעצמו בחקירתו שהוא חלפן כספים ולא הוכח שההמרות שנעשו לגבי ה - 55,000 דולר מהוות חלק מההלוואות שנתן לחייב. המבקש עצמו גם בבימ"ש אמר שלא שילם שום דבר חוץ מ - 75,000 דולר (דבר שאינו מסתדר גם עם המסמכים המדברים על הלוואה של 70,000.- דולר ולא 75,000.- דולר) והוסיף שאינו יודע למה כתוב בהסכם המכר של הדירה שתמורת הדירה היא 120,000.- דולר. תמוה גם כיצד ביום 14.7.97 נערך הסכם הלוואה שהחייב התחייב להחזיר את ההלוואה במועד שיודיע המבקש שלא נקבע, בהתראה מראש מהמבקש של 4 חודשים והינה באותו היום נערך הסכם המכר של הדירה ונערך מסמך פירעון ההלוואה שבו נאמר שהחייב הודיע למבקש שאין ביכולתו לפרוע את ההלוואה. אם זה באותו יום מדוע בכלל נערך הסכם ההלוואה אם לא למטרה של מראית עין? ב. בניגוד לבקשה ות1/ שבה נאמר שביום 14.7.97 נחתם הסכם הלוואה שבו אושררה ההלוואה שהמבקש הלווה לחייב בעבר כשנאמר שההסכם נחתם במועד המאוחר למתן ההלוואה בפועל, דהיינו המועד של מתן ההלוואה בפועל היה לפני 14.7.97 ובניגוד לאמור בבקשה וב-ת1/ שביום 14.7.97 ידע החייב שלא יהיה מסוגל לפרוע את ההלוואה התברר במהלך החקירה הנגדית של המבקש והחייב שבמועד עריכת ההסכם כלל לא היה חוב של 70,000.- דולר. המבקש והחייב שינו את גרסתם וטענו שהיה חוב של 20,000.- דולר עקב שיק שהמבקש נתן לחייב בסוף שנת 1996 דרך חבר בחיפה. יש לציין שלא הובא כל מסמך או עדות לגבי הנ"ל והמבקש אף אמר מפורשות שהוא אינו מעוניין לחשוף את שם החבר עקב היותו חלפן כספים. דהיינו הסכם ההלוואה ומסמך קבלת ההלוואה אינם משקפים את המצב האמיתי והם נעשו למראית עין. בהסכם ההלוואה נאמר בסעיף 2 שהמלווה (המבקש) מלווה בזאת לחייב את סך ההלוואה והלווה מאשר בחתימתו על ההסכם כי קיבל את סך ההלוואה בעוד בזמן הזה גם לפי גרסת המבקש והחייב לא קיבל עדיין החייב אלא 20,000.- דולר (דבר שלא הוכח גם הוא). גם המסמך מחודש ינואר 97' של החייב שמאשר שהמבקש הלווה לו סך של 70,000.- דולר הנו מסמך למראית עין מה גם שהחייב מתחייב לפרוע את ההלוואה תוך 4 חודשים, כשבמועד הנ"ל לא הייתה כל הלוואה. אינני מקבל את היתממותם של המבקש ואחיו ואת גרסתם המתוקנת שקודם שלח החייב את הפתק למבקש והכסף נתקבל אח"כ ולא במועד של חודש ינואר 97', דבר העומד בסתירה ברורה למסמכים שצרף המבקש עצמו לבקשה ולאמור בבקשה, במסמך קבלת ההלוואה ובהסכם ההלוואה המאשרים את קבלת הכסף. יש לציין שלא הוכח גם תשלום המשכנתא ושכה"ד ע"י החייב כמו גם שלמעשה לא הוכחה כל הלוואה וכל תשלום ו/או קשר להמרת המט"ח להלוואה. במקרה זה אותות אי האמת הנם חזקים ומשפיעים על נטל השכנוע והראיה וחשדות אלו מצביעים על כך שהמבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את בקשתו [ראה ה.פ 1823/92 בנק דיסקונט בע"מ נ' סבג ואח', פ"מ תשנ"ו (3) 421, 432 - 433 וה.פ (ת"א) 1137/89 טוגאן בע"מ נ' גלעד ומאיר דורון, תקדין מחוזי 92 (1) 154]. מדובר כאמור בחייב שגר למעשה באופן רצוף בדירתו שבשלב מסוים "נמכרה" לאחיו כשהוא ממשיך להחזיק במיטלטלין שבדירה ולמעשה קמה לחובתו גם החזקה הקבועה בסעיף 28 (א) לחוק ההוצל"פ, חזקה שלא נסתרה. על היותו של הסכם למראית עין ניתן להסיק ממכלול הראיות הנוגעות לעניין כולל ראיות נסיבתיות תוך רלוונטיות להתנהגות הצדדים [ראה ע"א 6295/93 בוחסירה נ' בוחסירה ואח', פ"ד נ(1) 259, 262 וע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אוליצ'יק ואח', פ"ד נ(2) 44,41]. במקרה זה אני סבור שאכן מדובר בהסכמים למראית עין (כשבבקשה זו אני מכריע בשאלת המיטלטלין, אך ניתן לדחות את התובענה גם בלא להכריע בכך, שכן לאור הנסיבות ואותות "אי האמת" אני קובע שהמבקש לא הרים את נטל השכנוע בבקשה של סעד הצהרתי הנתון לשקו"ד ביהמ"ש [ראה ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח', פ"ד ל(2) 309,316]. ביהמ"ש רואה בחומרה ניסיונות להברחת נכסים מפני נושים, במיוחד בין קרובי משפחה ופועל לסיכול תופעה זו [ראה ה.פ (ת"א) 16/92 וידר נ' אלשייך, פ"מ תשנ"ה (1) 202,211]. ג. הרושם שנתקבל על ידי הנו שהחייב הוא זה שעומד מאחורי הניסיון להברחת רכושו תוך שיתוף פעולה עם אחיו המבקש כשהחייב הוא זה שהכין את המסמכים והוא גם זה שנתן תצהיר בתחילה בתמיכה לבקשתו שלו כביכול בשם אחיו (ת2/). מדובר בבקשה שאינה נתמכת כמעט במסמכים, רוויה בסתירות, תמיהות וחשדות, ואני קובע כי מהותה ובסיסה אינו כן ואמיתי, אלא מדובר בניסיון של האחים לחלץ את החייב מציפורני הנושים. 3. התוצאה הינה שאני דוחה את התובענה. אני מחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. הסכום שהופקד בקופת ביהמ"ש ע"י המבקש בסך 10,000.- ש"ח על פירותיו יועבר לידי המשיב ע"ח הסכום הנ"ל וגזברות ביהמ"ש תפעל בתאם לכך. חוזההסכם הלוואהמטלטליןבעלותהלוואהפסק דין הצהרתי