רשלנות מקצועית של עורך דין בחישוב הפסדי השתכרות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות מקצועית של עורך דין בחישוב הפסדי השתכרות: .1התובע שעבד כ- 12שנה בחברת חיפה כימיקלים בע"מ (להלן: "החברה"), הגיש באמצעות הנתבעים, שהם עורכי דין, המנהלים משרד בשותפות, תביעה לתשלום פיצויים בשל מחלת האסטמה, בה חלה במהלך עבודתו ואשר כתוצאה הפך לנכה. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת"א 1520/80 (להלן: "התביעה"). ביום 31.12.84ניתן פסק הדין שעליו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, בתיק ע"א 66/85, שנתן את פסק דינו ב-.10.11.87 בית המשפט המחוזי (כבוד השופט בן-יאיר) מצא את החברה הנ"ל אחראית לגרם הנזק האמור וקבע, בסוף פרק 3לפסקי-דינו, מטעמים שפירט, כי לדעתו "יש לחלק את האחריות לפריצת המחלה בין המבנה האנטומי של דרכי הנשימה של משה (הוא התובע), ובין הגורמים הסביבתיים ביחס של 40ל-60, לאמור - החברה אחראית לפריצת המחלה בשיעור של 60אחוזים". בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה וקבע, כי הפיצויים המגיעים לתובע הם בסך - 224,132, 42שקלים ישנים, ולאחר ניכוי % 40כחלקי האחרים, הוא זכאי ל-335,279, 25שקלים ישנים. מאחר שהליכים במוסד לביטוח לאומי היו בעיצומם, העריך בית המשפט המחוזי את תקבולי הביטוח הלאומי, בעבר ובעתיד, על בסיס נכות של %20, בסכום משוער של 863,373, 30שקלים ישנים, העולה על סכום הפיצויים שנפסק לזכותו של התובע. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של התובע ודחה את הערעור הנגדי, "במובן זה, שעל סכום פסק הדין יתווסף סכום של 000, 10ש"ח...", בלא שפירט את נימוקיו. .2בתביעה זו טוען התובע, כי הנתבעים התרשלו באורח טיפולם בתביעתו בכך "שכשלו בהבאת הראיות ולא הוכיחו כנדרש את כל מרכיבי השכר להם היה זכאי לצורך חשוב הפסד השתכרותו של התובע...". הפריטים שלא הוכחו הם: א. פנסיה. ב. משכורת .13 ג. בונוס. ד. קרן השתלמות. כך נטען, שלא טענו לפני בית המשפט העליון לזכותו של התובע לפיצויים בגין פריטים אלה (ראה מבוא לסיכומים בכתב של בא-כוח התובע). הנתבעים הכחישו את שיוחס להם בכתב התביעה ואת חבותם בתשלום כלשהו לתובע. .3העובדות הן הבאות: בכתב התביעה נושא התביעה הנ"ל לא נטענו הפריטים הנ"ל, למעט "הפסד פנסיה", כמרכיב בהפסד השתכרותו של התובע (ראה סעיף 15לכתב התביעה), שאליו אין התייחסות בפסק הדין. פסק הדין אינו מתייחס לתנאים סוציאליים כלשהם, שמן המפורסמות הוא שעובדים זוכים בהם כתוספת לשכר עבודתם. אף על פי שבכתב התביעה הנ"ל לא נטענו כל הפריטים הנ"ל, ועל כך אין טענה בכתב תביעה זה, התכוון בא-כוח התובע להביא כראיה לפני בית המשפט המחוזי חומר ראיות הכולל גם את ההסכמים לגבי התנאים הסוציאליים של התובע, כעולה מהזמנת חשב החברה - נ/ 1שהוגשה ב- .30.11.82במקום החשב הופיע במועד הדיון, העד שקד יוסף בלא שהביא עימו את החומר שנתבקשה הצגתו כראיה. יצויין, כי גם במשפט זה הופיע אותו עד במקום מנהל כוח אדם של החברה הנ"ל, בלא שהביא עימו את המסמכים שנתבקש להביאם (עמ' 6לרישומים). במצב דברים זה, שנרשם בפרוטוקול ב-30.11.83, הודיע עו"ד באומל שייצג את החברה בתביעה הנ"ל, על דעת עו"ד ברנבלום, כי "הוסכם בין חברי וביני על ענין העדת פקידת כח אדם לעיסקת המשכורת, תוגש עדותה בתצהיר וחברי יהיה רשאי להציג בפניה שאלות בכתב או תוגש עדותה בתצהיר וחברי יהיה רשאי להציג בפניה שאלות בכתב או לבקש את חקירתה בבית המשפט. התצהיר יוגש תוך 30יום מהיום". בית המשפט אישר את ההסכמה כאמור (עמ' 20לרשומות). אין מחלוקת, כי לא הוגש תצהיר בהתאם להודעה הנ"ל, וב-18.12.83, במעמד באי-כוח הצדדים ולבקשתם, החליט בית המשפט, כי בא-כוח החברה יסכם תוך 45יום מן היום שעו"ד ברנבלום "יודיע על אי-חקירה על התצהיר שיוגש, או מיום גמר החקירה על התצהיר". משלא הוגש תצהיר, גם לאחר מתן החלטה זו, פנה עו"ד ברנבלום לבאי-כוח החברה הנ"ל במכתב ת/ 5מ-29.4.84, כעבור למעלה מ- 4חודשים לאחר שקיבל את סיכומיהם, והתרה בהם שאם לא יוגש התצהיר - יפנה לבית המשפט. במכתב תשובה מטעם בא-כוח החברה הנ"ל מ- 2.5.84(ת/6), עולה, כי הודיעו לעו"ד ברנבלום ש"שבועות רבים" קודם למכתב, כי אין בדעתם להגיש תצהיר וכי הם עוסקים בהכנת הסיכומים. על כל פנים, ב- 30.4.84הגיש עו"ד ברנבלום בשם התובע בקשה בדרך המרצה (המ' 2332/84) לחייב את בא-כוח החברה הנ"ל לעמוד בהסכם מה- 30.11.83להגשת תצהיר כאמור בו, ולחלופין, לאפשר לו להזמין את פקידת כוח האדם על מנת שתביא את הסכם העבודה שהיה בתקופה הרלוונטית. הבקשה נדונה ב- 31.5.84ונדחתה. בית המשפט קבע, כי בהסכם מה- 30.11.83אין משום הטלת חיוב על בא-כוח החברה הנ"ל להביא עדים מצידה, והואיל ובינתיים הוגשו כבר סיכומי החברה הנ"ל, דחה את הבקשה להבאת ראיה נוספת. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגש מטעם התובע ערעור, כאשר השאלה העיקרית נסבה על חלוקת האחריות לנזק, כפי שנקבעה בפסק הדין, כמפורט לעיל. בשלב שמיעת הערעור קבע המוסד לביטוח לאומי את נכותו הצמיתה של התובע ל-%30, בעוד שבית המשפט המחוזי חישב את הפיצויים על בסיס נכות של %20, כך שנוצר מצב, לפיו יש להוסיף ולנכות את ההפרש שבין התגמולים שהיוו את הבסיס לחישוב הפיצויים לבין התגמולים לפי דרגת הנכות שנקבעה, וניכוי זה עשוי שלא להותיר פיצוי לתובע. המדובר הוא בתביעה נגד מעביד, שבה אין התובע זכאי לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ל-% 25מסכום הפיצויים. מתיאור מהלך הדיון בבית המשפט העליון, עולה, כי בית המשפט הביא את הצדדים לידי פשרה, בלא שנכנס לדיון בגופו של עניין. בוודאי, אין לראות בפסק-דין זה קבלת ערעור של התובע לעניין חלוקת האחריות. נוכח האפשרות, לאור קביעת שיעור הנכות הצמיתה, שהערעור ידחה והתובע לא יקבל פיצוי כלשהו, מצא בית המשפט לנכון להיטיב עימו במתן תוספת של 10.000שקלים בדרך של פשרה, והתובע הסכים לכך. בית המשפט ציין בפסק-דינו, כי הערעור מתקבל אך ורק "במובן זה שעל סכום פסק הדין יתוסף סכום של 000, 10ש"ח", בלא שדן והתייחס ל"מובן" אחר כלשהו. אילו נתקבלה במלואה טענת התובע לעניין חלוקת הנזק, היה סכום התוספת צריך להיות גדול יותר מהתוספת שהוענקה לו. בית המשפט העליון היה ער לקביעת נכות צמיתה בשיעור % 30של המוסד לביטוח לאומי והשינוי היחיד שמצא לנכון לשנות בפסק הדין היה תוספת של 000, 10שקלים. .4השאלה היא, איפוא, אם בנסיבות המקרה יש לראות בהתנהגות הנתבעים משום רשלנות לפי האמור בסעיפים 35ו- 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לגבי בעלי מקצוע התרשלות היא אם "לא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר נבון וכשיר לפעול - באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות" מיוחדות של המקרה. בקביעת האחריות בעוולת רשלנות יש להשיב על שלוש שאלות, כפי שהוסבר בהרחבה בע"א 145/80 [1], בעמ' 122ה-ז, שהן: א. האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק. מקובל לבחון חובה זו על פי שני מבחנים: חובת הזהירות המושגית הבודקת אם בין סוגי מזיקים וניזוקים, אליהם משתייכים בעלי הדין, קיימת חובת זהירות. המבחן השני הוא, אם חלה חובת הזהירות הקונקרטית במישור היחסים הספציפי שבין הצדדים. ב. האם המזיק "הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו, האם סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו". ג. "האם הפרת החובה היא שגרמה נזק". בעמ' 134נאמר: "גרימת נזק. .22תנאי שלישי לאחריות בעוולת כרשלנות היא, כי המעשה של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לזה האחרון נזק. תנאי זה מתקיים בענין שלפנינו. הפרת החובה היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק שכן : לולא הופרה החובה ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים : הסכוי כי הנזק היה נמנע, גדול מהסכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי. זאת ועוד, הפרת החובה היא הסיבה המשפטית לקרות הנזק שכן אשמו של המשיב הביא את הנזק ואילו אשמו של הניזוק לא היה אשר מכריע...". יסודות אלה חלים גם לגבי רשלנות מקצועית (ע"א 106/54[2], עמ' 1318; ע"א 451/66 [3], בעמ' 310, 322). .5כן קיימת חבות חוזית של עורך-דין כלפי לקוחו. בין הנתבעים כעורכי דין לבין התובע כלקוחם, קיים, כמו שנאמר בע"א 451/66[3] הנ"ל "ההסכם של עריכת דין בתמורה לשכר טרחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא את ביטויו רק בדברים שבעל פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה, הן כי לעורך הדין המקבל על עצמו את יצוג הלקוח יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת דין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת ענינו של הלקוח. התרשלות ביצוג ענינים של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמינות ואי יושר כלפי הלקוח, עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובתו כלפי לקוחו". קיימת, איפוא, חבות נזיקית בצד החבות החוזית. בכתב התביעה אין טענה של הפרת חוזה, כך שתביעה זו בשל רשלנות מקצועית מבוססת על עילת הרשלנות בנזיקין, שאת מרכיביה פירטנו לעיל. .6הנתבעים, כעורכי דין שקיבלו על עצמם את הטיפול בתביעת הנזקים של התובע, חבים לו חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית. רואים את כל אחד מהנתבעים, כפי שנאמר בע"א 37/86, 58[4], בעמ' 463, כמי "שמציג לפניו מצג מכללא לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להכין ולנהל את הבעיה המוצגת לפניו וכי הוא מתעתד להפעיל אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות". (י' שנהב, ר' לויתן, במאמרם על "אחריותו המקצועית של עורך דין, ניהול סיכונים וביטוח החבות" הפרקליט לב (תשל"ט-תש"ם) 177בעמ' 182). .7עד שאבוא לקבוע, אם הפרו הנתבעים את חבותם כלפי התובע, מוצא אני לנכון, בהנחה שהוכחה הפרת החובה, להקדים ולדון בשאלה אם הוכח היסוד השלישי שבעוולה, לאמור, אם נגרם לתובע נזק כתוצאה מההפרה. והיה ואגיע למסקנה שלא הוכח יסוד זה שבעוולה, ממילא אין צורך להכריע בשאלת הפרת החבות. .8הכלל, לעניין קביעת פיצויים על נזק שנגרם עקב אבדן סכומי פנסיה ושל תנאים סוציאליים אחרים, בא לידי ביטוי בע"א 66/72 [5], בקטע שצוטט בע"א 151/84[6], בעמ' 784, לאמור: "מן המפורסמות הוא שהעובדים זוכים בתנאים סוציאליים המתווספים לשכר העבודה ותנאים אלה יש להביא בחשבון הנזק. אולם תנאים אלה שונים מענף עבודה אחד למשנהו ובלי הוכחה על שעורו הממשי במפעל פלוני אין לדעת מהו. יכול היה בית המשפט לקבע סכום כלשהו על דרך האומדן כפי שקובעים בפריטי נזק אחרים, אבל משנמנע בית המשפט מלעשות כן, מחוסר כל הוכחה, אין מקום להתערב בזה". אצא מתוך הנחה, שלפיה ערכו הצדדים את חישוביהם ואעריך את תוספת השכר בשיעור % 33מסכום התביעה. החישוב יכול להיעשות בשתי צורות: א. שיעור הפיצוי שנקבע בפסק הדין המהווה 133, 42שקלים המהווה מעשה-בית-דין לעניין זה תוספת בית משפט עליון 000, 10שקלים פחות פיצוי על כאב וסבל 630, 1שקלים שעליו אין תוספת סוציאלית סה"כ הפסד השתכרות 503, 50שקלים בתוספת % 33עבור תוספות סוציאליות 666, 16שקלים בניכוי % 40כחלקו של התובע באחריות 868, 26שקלים סכום הפיצוי 301, 40שקלים אין חולקים, שיש לנכות מסכום הפיצויים את שיעור הקיצבאות, בהן התובע זכה או עתיד לזכות עם השנים מהמוסד לביטוח לאומי, וסכום זה מנוכה מסכום הפיצויים הכללי. סכום זה לגבי המערער מגיע לסך 860, 46שקלים, לאמור, מעל לשיעור הפיצויים שזכה בהם התובע. ב. גם אם אנקוט דרך חשבונית, לפיה התוספת של 000, 10מתוספת לסכום הפיצויים, כפי שנפסק בפסק הדין, לא תשתנה התוצאה, כדלקמן: סכום הפיצוי שנפסק 135, 42שקלים בניכוי פיצוי על כאב וסבל 630, 1שקלים תוספת %33 336, 13שקלים בניכוי % 40כחלקו של התובע באחריות 548, 21שקלים תוספת לפי פסיקה של בית המשפט העליון 000, 10שקלים סכום הפיצוי 321, 42שקלים שהוא קטן מתשלומי שיעור הקיצבאות שהם כאמור 860, 46שקלים. לפי שתי צורות החישוב נבלע סכום הפיצויים בקיצבאות הביטוח הלאומי. .9התוצאה היא, שלא הוכח היסוד השלישי בעוולה. גם אילו קבעתי שהנתבעים הפרו את חובתם כלפי התובע, באי-הוכחת התנאים הסוציאליים, ואין אני קובע עמדה לעניין זה, הרי שאין בהפרה זו כדי להוות סיבה עובדתית לקרות הנזק. גם לולא הופרה החובה האמורה וננקטו הפעולות הנדרשות והובאו ההוכחות המלאות לעניין זה, לא היה סיכוי להגדלת סכום הפיצויים (נטו) של התובע מעבר למה שזכה בפועל. אני מחליט לדחות את התביעה, בשים לב לכך שלא הכרעתי ביסוד השני של העוולה, כל צד יישא בהוצאותיו. רשלנות מקצועיתרשלנותעורך דיןהפסדי השתכרות