קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה ייצוגית: 1. לפנינו בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית מחמת התיישנות. בבקשה לאישור התובענה כייצוגית נטען כי פוליסות ביטוח המנהלים של המבקשות (המשיבות בבקשה זו) נגועות בהפליה פסולה של נשים, בשל שיעור הפרמיה הנגבה מהן. המבקשות בבקשה למחיקה על הסף, מושא החלטה זו, שהינן חברות הביטוח שביטחו את המבקשות בביטוח מנהלים (להלן - חברות הביטוח), טוענות שחוזה הביטוח בינן לבין המבקשות נכרת בשנות ה-90. על כן בעת הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית התיישנה העילה. עוד נטען כי בשנת 2000 נערך דיון מקיף בועדת הכנסת בנושא דידן. לפיכך, אף אם רק באותה עת נודע למבקשות על עילת התביעה, הרי שגם אז התובענה התיישנה. 2. ואלו העובדות הרלבנטיות לעניין: א. המבקשות הן בעלות פוליסות ביטוח מנהלים של חברות הביטוח. המבקשת 1 חתמה על הפוליסה בשנת 1999; המבקשת 2 - בשנת 1986; המבקשת 3 - בשנת 1987 ופוליסה נוספת בשנת 1999; והמבקשת 4 - בשנת 1999. ב. בשנת 2000 התקיימו דיונים בוועדת הכנסת לקידום מעמד האשה בנוגע להפליית נשים בביטוח מנהלים. הטענה היתה כי נשים מקבלות גמלה נמוכה יותר משל גברים עם פרישתן מעבודה מאחר שהן מאריכות שנים יותר מגברים. עם זאת, הן משלמות פרמיה בגין רכיב ה"ריסק", היינו - סיכון מפני מוות, כמו הגברים, אף כי שיעורי התמותה שלהן נמוכים מאלה של הגברים. בעקבות הדיונים בוועדת הכנסת, שונו הפוליסות, כך שהחל משנת 2000 נגבים תעריפים שונים מגברים ומנשים בגין רכיב זה בפוליסות ביטוח מנהלים. הפוליסות שנחתמו לפני שנת 2000 נותרו כשהיו. ג. בטרם החל הדיון בבקשה, הגישו המשיבות בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית. בית הדין נעתר לבקשה, וביום 28.9.08 נפסק כי התביעה נעדרת זיקה ליחסי עובד-מעביד לאור מהות התביעה, העוסקת בפן הביטוחי- מסחרי. המבקשות ערערו לבית הדין הארצי, אשר קיבל את הערעורן, וקבע כי לבית הדין נתונה הסמכות לדון בתובענה (עע 625/08). בפסק הדין נקבע כי מהות התביעה, על פי עילתה במובן הרחב, יסודה במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי ולא בנושא ביטוחי מובהק. ד. המשיבות הגישו עתירה לבג"צ על פסק הדין, אשר בסופו של יום נמחקה לבקשתן (בג"צ 10115/09). ה. משהוחזר התיק לבית דין זה להמשך הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, הגישו חברות הביטוח בקשה נוספת למחיקת הבקשה על הסף. זו הבקשה מושא החלטה זו. 3. טענות הצדדים חברות הביטוח טוענות כי יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת התיישנות. חוזה הביטוח עם כל אחת מהתובעות נכרת בשנות ה- 90 או קודם לכן. התביעה והבקשה הוגשו בשנת 2008. משכך, התיישנה זכותן של המבקשות לטעון כנגד חוזי הביטוח. יתר על כן, בשנת 2000 נערכו דיונים בכנסת, ובעקבותיהם שונה גובה הפרמיה. המבקשות אינן מכחישות כי ידעו על כך. אף אם רק באותה עת נודע למבקשות על גובה הפרמיה הנגבית מהן, גם אז התיישנה הבקשה בשל מועד הגשתה. מוסיפות חברות הביטוח כי בדיוני ועדת הכנסת בשנת 2000 הוחלט כי רק מכאן ואילך יתוקנו הפוליסות, וכי הפוליסות הקיימות לא ישתנו. הפוליסות שנחתמו לפני שנת 2000 קיבלו את אישור המפקח על הביטוח. על כל אלה יש להוסיף כי הוגשה בקשה דומה בתיק עב 2109/00 ליברמן ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'. בקשה זו נמחקה בהסכמת הצדדים. 4. מנגד, טוענות המבקשות כי חברות הביטוח הפלו נשים לרעה, ובכך פגעו בזכות חוקתית של מבוטחותיהן - הזכות לשוויון. על כן ההוראות בפוליסות אלו בטלות מעיקרן, והמבקשות אינן נדרשות לביצוע פעולה כלשהי בכדי לבטלן. לא זו אף זו. ההלכה הפסוקה קובעת כי המועד להתגבשות העילה בתובענה לתשלומי גמלה הינו לכל המוקדם מועד פרישת המבוטח לגמלאות, אז מתגבשת הזכות לקבלת הגמלה. משכך, מדובר באירוע עתידי אשר עדיין לא בא לעולם. על כן לא ניתן לטעון להתיישנות. 5. דיון והכרעה בבסיס מוסד ההתיישנות נהוג לראות שלושה טעמים עיקריים: טעם ראייתי, המכיר בקושי לשמור ראיות והוכחות לאורך זמן; טעם מהותי, הרואה בתובע שהשתהה בהגשת תביעתו כמי שמחל על זכותו; וטעם שלישי המגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבע, על מנת שלא יצטרך לגרור אחריו זמן רב מידי את עברו ויוכל להמשיך בחייו. טעם זה נועד להגן על הנתבע מפני שינוי מצבו לרעה, כאשר התובע השתהה בהגשת תביעתו. ניתן להוסיף לכך טעם רביעי, והוא הטינטרס הציבורי בזרימת חיי המסחר והמשפט, כך שהמשאבים העשויים לתרום לתועלת הציבור ינוצלו כה, ובכללם המשאב השיפוטי. רצוי שמשאב זה יוקדש לבירורן של בעיות ההווה, ולא לסכסוכים שעבר זמנם (בג"צ 4514/07 מבטחים נ' פיורסט ואח', ניתן ביום 13.5.12). לכל האמור לעיל יש להוסיף כי דחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות מחייבת זהירות מרובה, ובדרך כלל יש להעדיף את בירור המחלוקת לגופה (עע (ארצי) 592/09 שושנה רנרט נגד צים שירותי ספנות משולבים בע"מ, ניתן ביום 4.5.2011). 6. לאור התכליות שפורטו לעיל נבחן את השאלה מהו המועד שממנו ואילך מתחיל מירוץ ההתיישנות בענייננו: האם מועד החתימה על חוזה הביטוח? האם המועד שבו נודע למבקשות על דבר ההפליה לכאורה בינן לבין המבוטחים הגברים? או שמא מתחיל מירוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד התגבשותה של הזכות לקבלת הגמלה, היינו במועד הפרישה. בבג"צ ניב (בג"צ 6845/00 איתנה ניב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נו(6), 663, להלן - בג"צ ניב) נדון עניינן של עובדות שפרשו לפנסיה מוקדמת מעבודתן בקופת חולים כללית (להלן - כללית). על פי הסכמי הפרישה המוקדמת בכללית, עובדים גברים שפרשו בגיל 57 קיבלו "פנסיית גישור" עד לגיל 65, ומגיל 65 ואילך קיבלו פנסיה מקרן הפנסיה. לעומת זאת, עובדות קיבלו פנסיית גישור מכללית רק עד גיל 60, וממועד זה קיבלו פנסיה מקופת הפנסיה. לאורך התקופה שבה קיבלו העובדים פנסיית גישור המשיכה כללית להפריש עבורם את חלק המעביד והעובד לקופת הפנסיה. מתכונת זו של פרישה גרמה להפלייתן של הנשים, שכן הפנסיה שקיבלו מקרן הפנסיה היתה נמוכה מזו של העובדים. זאת, משום שהופרשו לטובתן הפרשות לקרן הפנסיה במשך תקופה הקצרה ב-5 שנים מזו של הגברים. בבג"צ ניב נפסק כי הסדרי הפרישה המוקדמת יצרו אפליה פסולה בין גברים לנשים, ובוטלו חלקים מהסכמי הפרישה המפלים. בעקבות בג"צ ניב, הגישה עובדת שפרשה מכללית בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד כללית (עע (ארצי) 1537/04 חוה כץ נגד שירותי בריאות כללית - קופת חולים כללית, ניתן ביום 09/01/2007, להלן - פרשת חוה כץ). הבקשה נדחתה, ואולם בית הדין הארצי התייחס לשאלת ההתיישנות, וכך נאמר שם: "שירותי בריאות כללית החלה בהליך הבראה בשנת 1994. המערערת פרשה ביום 15.9.95. ביום 31.12.97 מלאו לה שישים - ומאותו יום ועד לגיל 65, לכאורה זכויותיה נפגעו בהשוואה לגברים הפורשים..."(סעיף 20) מכאן שמירוץ ההתיישנות החל רק ביום שבו התגבשה זכותה של התובעת לקבל פנסיה, היינו מגיל 60, ולא ממועד החתימה על הסכם הפרישה בשנת 1995. יתר על כן, מהציטוט לעיל עולה עוד כי בכל עת בתקופה שבה הופלתה המבקשת, גב' כץ, מהעובדים הגברים (בין גיל 60 לגיל 65) קמה לה זכות תביעה. 8. כך עולה גם מפסק הדין אילן. זהו גלגול נוסף של ההליכים המתוארים בבג"צ ניב ובפרשת חוה כץ, וגם שם התעוררה השאלה האם התיישנה תביעתן של תובעות שפרשו זה מכבר. שם נפסק כי הזכות לתבוע בגין ההפליה הפסולה קמה גם בעת התגבשות הזכות לפנסיה. מפאת חשיבותם של הדברים נביאם במלואם: "בעניין שלפנינו, ליבת תביעתן של המערערות הינה אכן הפלייתן במסגרת הסכמי הפרישה שלהן. עצם חיובן של המערערות, בהסכמי הפרישה, לממש את הזכות הקיימת להן מכוח תקנון קג"מ ולפרוש לפנסיה במסגרת קרן הפנסיה בגיל 60 - תוך שבמועד זה תסתיים מחויבות כללית לשלם להן את תשלומי הפנסיה המוקדמת והנלווים להם - הוא שיצר את הפלייתן לעומת עובדים גברים והוא שהגדיר בשלב הראשון את 'עילת התובענה' שלהן (ראו גם את ע"ע 404/05 בנימין בנוז - חיפה כימיקלים בע"מ, מיום 21.12.06). במועד זה כבר היה בידי כל אחת מהמערערות 'כוח תביעה' קונקרטי, ולא היה עליהן להמתין - לצורך גיבוש הנתונים הנדרשים לצורך הגשת תביעה - עד סיום שלב הפנסיה המוקדמת עם הגיען לגיל 60. לא בכדי, חלק (קטן) מהתובעות הגישו את תביעותיהן עוד טרם שהגיעו לגיל 60. עם זאת, אין משמעות הדברים כי עם הגעתן של המערערות לגיל 60 לא נוצרה להן "עילת תובענה" עצמאית נוספת - המתבססת על הפסקת תשלומי הפנסיה המוקדמת החל מאותו מועד, ועל הפסקת ביצוע ההפרשות בגינן לקרן הפנסיה. היינו, התנהגותה המפלה של כללית, כפי שהחלה בעת הגעת כל אחת מהמערערות לגיל 60 - יוצרת 'עילת תובענה' נפרדת ונוספת, המתחילה מירוץ התיישנות חדש החל מאותו מועד" (ההדגשה הוספה- ד.פ.). מפסק הדין אילן עולה, אם כן, כי זכות תביעה התגבשה בשני מועדים: האחד - מועד חתימת הסכם הפרישה המפלה; והשני - מועד הגיען לגיל 60, כאשר החלה בפועל ההפליה. כלומר עם קבלת פנסיה מקופת הפנסיה חלף "פנסיית גישור" מכללית, כמו שאר עובדי כללית הגברים. ודוק, לאורך כל "תקופת ההפליה", מגיל 60 ועד גיל 65, רואים את עילת התובענה כמתגבשת. נוסיף עוד כי בגלגול נוסף של תביעות אלו, נאמר כי "אין לבוא חשבון עם העובדות אשר המתינו עם הגשת תביעותיהן עד למתן פסק הדין של בית המשפט העליון בתביעתה של גב׳ ניב" (עע (ארצי) 189/09 שירותי בריאות כללית נגד לאה פס ואח', ניתן ביום 01/12/2010). מכאן, שקיים אף מועד נוסף לתחילת מירוץ ההתיישנות, והוא המועד שבו הוכרע העניין בבג"צ. 9. ומשם לכאן. ניתן להקיש מהאמור לעיל אף לענייננו. זכותן של המבקשות בענייננו התגבשה במספר מועדים: האחד - עם כריתת חוזה הביטוח המפלה לכאורה; השני - בשנת 2000 כאשר התקיימו הדיונים בכנסת, ונודע ברבים דבר השוני בין גברים לנשים בגביית הפרמיה; והשלישי - עם התגבשות הזכות לגמלה, היינו במועד יציאת המבקשות לפנסיה. מכאן, שאף אם החמיצו המבקשות את שני המועדים הראשונים, הן עדיין עומדות בדרישת המועד השלישי. 10. חברות הביטוח מסתמכות בטיעוניהן על שני פסקי הדין שניתנו באחרונה. האחד - עניין שוב (עא (עליון) 1349/05 דוד שוב ואח' נגד בנק ירושלים ואח', ניתן ביום 18/03/2009, להלן -עניין שוב); והשני- עניין אורן (ת"צ 5848-08-07 דרור אורן ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', ניתן ביום 10/11/2011, להלן - עניין אורן). בעניין שוב דובר על מערערים אשר חתמו על הסכמי משכנתא וביטוח חיים. נטען שם כי בעת החתימה לא מסרו להם הבנקים - המשיבים - כי נגבות מהם פרמיות הן ביחס להלוואות הרגילות והן ביחס להלוואות העומדות, וכי ביטוח החיים ביחס להלוואה העומדת נטול משמעות כלכלית. בית המשפט העליון התייחס למועד היווצרות העילה, ופסק כי: " שלושת זוגות המערערים חתמו על הסכמי משכנתא ועל הסכמי ביטוח חיים בין השנים 1992 ו-1995. במועד חתימת ההסכם נוצרה גם עילת התביעה שלהם, שכן זהו המועד שבו לטענת המערערים נוצרו עילות תביעתם בשל טעות, הטעיה או הפרת חובת הגילוי של הבנקים. הפעולות שנעשו לאחר מכן, כגון גביית הפרמיה ושליחת דפי המידע אינן יכולות להיחשב כמועד היווצרות העילה, שכן כולן מאוחרות למועד זה. זאת הואיל והעילות הנטענות על ידי התובעים הינן לבטלות, או לזכות לבטל, את ההסכמים שערך כל אחד מהם עם הבנק הנתבע על ידו, בשל הפגמים הנטענים באותו ההסכם. התייחסותם בתביעה לתשלומים השוטפים או לגילוי המאוחר אינן ענין ל"מועד היווצרות העילה", אלא לסעדי ההשבה הנעתרים בשל העילה שנוצרה כאמור עם חתימת ההסכמים, ולטענתם הנוספת לענין דחיית המועד לתחילת ההתיישנות" (ההדגשה הוספה - ד.פ.). על דברים אלו חזר בית המשפט המחוזי, אך לאחרונה, בעניין אורן. שם נדונה תביעתם של מבוטחים שרכשו פוליסות ביטוח חיים, כאשר לטענתם החברות המבטחות השתמשו בלוחות תמותה ישנים ובלתי עדכניים לחישוב הפרמיות, דבר שאיפשר גביית פרמיות גבוהות שלא כדין. וכך נאמר בפסק הדין: "...לוחות התמותה מהווים חלק מהפוליסה, וניתן היה לברר אודותם. לוחות התמותה אינם רכיב משתנה בפוליסה, ולכן אינם כרוכים בתשלום הפרמיות אלא דווקא בכריתת חוזה הביטוח. כלומר, ניתן היה לברר דברים כהווייתם במהלך 7 השנים שלאחר ההתקשרות בהסכם הביטוח, ועל כן יש לקבוע כי עילת התביעה נולדה עם ההתקשרות בחוזה הביטוח. מן הטעם האמור יש לדחות גם את טיעון המבקשים בדבר 'עוולה נמשכת'". טוענות המשיבות כי פסקי הדין הנ"ל קובעים מפורשות כי עילת התביעה בין הצדדים נולדה עם התקשרותן של המבקשות בחוזה הביטוח. היינו, בשנות ה-90. מאחר שהבקשה הוגשה זמן רב לאחר מכן - עילתה התיישנה. 11. יש לדחות את טענתן זו של חברות הביטוח. בפסקי הדין אורן ושוב דובר על הסכמי משכנתא וביטוח חיים. בהסכם משכנתא מתממש ההסכם בסמוך למועד החתימה על ההסכם, כאשר הממשכן מקבל את סכום המשכנתא, ומיד לאחר מכן מתחיל פירעונה. היחסים בין מקבל המשכנתא לבנק אינם משתנים לכל אורך תקופת קיומו של ההסכם: על הממשכן להוסיף ולשלם את החוב עד לפירעונו המלא. משכך נוצרת העילה בעת כריתת החוזה. פוליסת ביטוח חיים כוללת תניה עתידית, שמועדה אינו ידוע לצדדים, ואולי לא תבוא לעולם. מכל מקום, בעת כריתת חוזה הביטוח לא ניתן לחזות מראש אימתי, ואם בכלל, יקרה המקרה אשר יממש את הפוליסה. 12. כאשר מדובר בביטוח מנהלים שונים פני הדברים. פוליסת ביטוח מנהלים נועדה, בין היתר, להעניק למבוטח תשלום גמלה או סכום כסף עם פרישתו לגמלאות. מדובר בתכנית ביטוח בעלת תאריך פקיעה הידוע מראש לשני הצדדים - הגעת המבוטח לגיל הפרישה. במועד החתימה על הפוליסה מסכימים הצדדים כי העובד והמעביד יפרישו כספים אשר יועברו לחברה המבטחת, ועם הגיע העובד לגיל הפרישה יתממש ההסכם. משכך, סבורים אנו כי האמור בפסקי הדין אורן ושוב אינו רלבנטי לענייננו, בשל השוני בין הפוליסות, וכי יש להעדיף את פסיקת בית הדין הארצי, שנסקרה לעיל. פוליסת ביטוח המעניקה פנסיה לעובד הינה בגדר סוג מיוחד וספציפי של חוזה ביטוח, וחלות לגביה הלכות שונות. 13. ערים אנו לכך כי שמחלוקת בענייננו נובעת מרכיב ה"ריסק" בפוליסת ביטוח המנהלים, הדומה במהותו לביטוח חיים. עם זאת, מדובר ברכיב משני בביטוח המנהלים, אשר עיקרו הינו הביטוח הפנסיוני (סעיף 6 לכתב התביעה). כך גם פסק בית הדין הארצי בעניין זה: "הליבה הגרעינית של עילת התביעה בהיבט הפנסיוני של הסדר הביטוח. שכן, על פי טיבן ומהותן, קשורות התובענות קשר אמיץ לחיסכון הפנסיוני ולהשלכות ההסדר הפנסיוני שיחול על המבוטחות. אף שטענותיהן של התובעות מכוונות כלפי טיבו של חוזה הביטוח ותנאיו במסגרת ביטוח מסחרי, עיקר הזכות הנפגעת, הנטענת, הינה בתחום הביטוחי סוציאלי" (עע (ארצי) 625/08 אשבל ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח', ניתן ביום 17/09/2009). לפיכך יש להכריע בשאלת ההתיישנות על פי מהות הפוליסה. יתר על כן, אם נתייחס לתשלום הפרמיה כרכיב מהותי בתביעה, כי אז ניתן להקיש בענייננו מן ההלכה הפסוקה רבת השנים הקובעת כי עילת תביעה לתשלום גמלה מתחדשת מידי חודש בחודשו (דב"ע מה/150-3 אפשטיין ואח' - האוניברסיטה העברית, פד"ע יח 253 (1986). גם תשלום הפרמיה מתחדש מידי חודש בחודשו, ולפיכך לא התיישנה תביעת המבקשות לפחות לגבי 7 השנים האחרונות. 14. לפני סיום נתייחס לטענה כי פסק הדין בעב 2109/00 ליברמן ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' יוצר מעשה בית דין אף כלפי בקשה זו לאישור התובענה כייצוגית. דין טענה זו להידחות. בהסכם הפשרה עצמו וכן בפסק הדין נאמר כי התביעה נמחקת. מחיקה, כידוע, אינה מקימה מעשה בית דין. סוף דבר- הבקשה למחיקת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון בתום ההליך ובהתאם לתוצאה. סילוק על הסףתביעה ייצוגיתהתיישנות