קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של קבלן משנה לתשלום שכר: 1. התובע פעל כקבלן משנה של הנתבעת בעבודות שיפוץ מקלחות ושירותים במחלקת הרכבה חשמלית עבור חברת החשמל באתר תחנת הכוח רידינג בתל אביב. התובע טוען כי לא קיבל את מלוא שכרו המגיע לו בגין עבודתו, בסך 39,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה, ביום 31.1.00. הנתבעת טוענת כי שילמה לתובע את מלוא המגיע לו. לאחר הגשת תצהירים הוצע לצדדים להסכים להכרעה לפי סעיף 79א או לפי סיכומים שיוגשו תוך ויתור על חקירת העדים מבלי להודות בנכונות גירסתם. שני הצדדים עמדו על קיום הוכחות, אף שנאמר להם כי במקרה שיסתבר שלא היה צורך בהוכחות יפסקו הוצאות בסכומים משמעותיים. לפני פתיחה, כבר אומר כי לא היה צורך בהוכחות, ושום דבר לא השתנה בעקבות שמיעת הראיות, ואין שום הכרעה עובדתית שהיה צורך לקבלה דווקא על פי חקירת העדים. 2. התובע טוען כי חתם על הסכם מיום 30.5.97 שבו נקבע כי התובע כקבלן משנה מתחייב להעביר לנתבעת כקבלן ראשי סך של 175% מערך העבודה בלבד בניכוי חומרים לפי המפרט. זאת, לאחר שלהסכם צורף מפרט שנחזה להיות של חברת החשמל ובו מחירים. התובע טוען כי הוטעה לסבור שאלה המחירים שלהם הסכימה הנתבעת עם חברת החשמל ולכן הסכים לתת לנתבעת 17.5% מערך העבודה. ואולם, הסתבר לו כי המחירים שהוסכמו עם חברת החשמל הם שונים וגבוהים יותר. עם גילוי זה פנה התובע לנתבעת, שהיתה מיוצגת על ידי קרוב משפחתו מר יוסי אריאל וכן למנהל הנתבעת ונאמר לו שיגיעו איתו להסכמה. התובע טוען איפוא כי הוטעה ועל כן יש לפרש את המיעלים "ערך העבודה", לא לפי המחירים המוסכמים על ידו אלא לפי המחירים שהוסכמו בין הנתבעת לחברת החשמל. הנתבעת מכחישה את ההטעייה וטוענת כי התובע ידע היטב למה הסכים. עדותו של התובע, כי הוצג לו המפרט כמחירים שהוסכמו עם חברת החשמל, היא עדות יחידה שאין לפסוק לפיה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות בהעדר סיוע. לא הובא כל עד נוסף לענין זה, וזאת כאשר אין חולק כי אכן יש פער בין המחירים במפרט לבין המחירים שהוסכמו עם חברת חשמל, אלא שאין ראיה נוספת לכך שנאמר או הוצג לתובע שאלו המחירים של חברת החשמל. ואולם, גם אם הייתי קובע, ואיני יכול לקבוע זאת, כי התובע הוטעה, הרי התרופה להטעייה לפי חוק החוזים (חלק כללי) היא ביטול החוזה. התובע אישר בתצהירו שידע על ההפרש בשלב מוקדם של העבודה. למרות זאת לא פעל לפי הדין ולא ביטל את ההסכם, ועתה הוא טוען שהביטול אינו מעשי שכן השלים את העבודה. ב"כ התובע נתבקש להביא פסק דין הקובע כי במקרה זה עומדת לתובע התרופה של אכיפה במחירים שונים שלא הוסכמו בין צדדים, ולא הביא פסק דין כזה. לפיכך, טען כי אין מדובר אלא בפרשנות של החוזה, לפי תכליתו העסקית ולפי פסק דין אפרופים. איני מקבל טענה זו. התובע ידע היטב מה המחירים שלהם הסכים, והסכים במפורש למחירים לפי כל פריט ופריט. כל טעותו או הטעייתו הנטענת היא בכדאיות העיסקה. מסתבר לו לאחר מכן שהיה יכול לדרוש יותר, אילו ידע שיש עוד הפרש בין המחירים שהסכים להם לבין המחירים שמקבלת הנתבעת מחברת החשמל. זו רק טעות בכדאיות העיסקה אשר לפי חוק החוזים (חלק כללי) אינה עילה לביטול חוזה. אין מדובר בפרשנות של ההסכם. אילו היו שואלים את התובע מייד לאחר חתימת ההסכם לאיזה מחירים הסכים, הוא היה מצביע על המחירים במפרט. התכלית העסקית היתה מחירים לפי המפרט בניכוי 17.5%. לפיכך, אין כאן הטעייה, אין כאן פרשנות ראויה אחרת של ההסכם והתובע לא ביקש את התרופות למקרה של הטעייה במועד המתאים או לאחר מכן. על כן, אני דוחה את טענת התובע כי הוטעה ובשל כך יש לערוך את החשבון לפי המחירים של חברת החשמל. 3. ואולם, רווח והצלה יעמוד לתובע ממקום אחר. ב"כ הנתבעת טען כי יש לדחות את התביעה באשר התובע לא הוכיח את הכמויות שביצע ואושרו ועל כן כל בסיס החשבון אינו קיים. ואולם, כאשר הנתבעת טוענת, בניגוד לטענת התובע, כי יש לערוך את החשבון לפי הכמויות שבוצעו והמחירים שהוסכמו, עליה להגיש כתב הגנה מפורט ובו פירוט של הכמויות שנעשו לפי גירסתה וחשבון המגיע לתובע. כך נקבע בין היתר בתקנה 86 לתקנות סדר הדין האזרחי: בעל דין המכחיש בכתב טענותיו עובדה שבעל הדין שכנגד טוען לה בכתב טענותיו הוא, לא יעשה זאת על דרך ההתחמקות, אלא ישיב לגופו של ענין; לדוגמה - אם הטענה היא שקיבל סכום כסף פלוני, לא די שיכחיש קבלת אותו סכום, אלא צריך שיכחיש כי קיבל אותו סכום או כל חלק ממנו, או שיציין כמה קיבל; נטענה עובדה אגב תיאור נסיבותיה, לא די שיכחיש אותה לגבי אותן נסיבות בלבד. וראה ע"א 283/88 המזרח שירות לביטוח בע"מ נ' חנוכה מומן פ"ד מה (2) 777, בעמ' 781 וע"א 78/88 בועז גנור נ' יוסף פורת פ"ד מד (4) 305, בהם נקבע שבעל דין שלא עמד בתנאי תקנה 86 לא ישמע בהכחשתו הבלתי מפורטת. החשבון היחיד שערכה הנתבעת הוא חשבון שנעשה לפי משא ומתן לפשרה, ויסודו בסכומים שקיבלה הנתבעת מחברת החשמל. יתר על כן, בשלב הראיות, היה בידי הנתבעת להציג את הכמויות שאושרו על ידי חברת החשמל, שכן היא הגישה חשבון לחברת החשמל והחשבון הסופי המאושר נמצא בידה. הנתבעת לא הביאה ראיה זו, וחל האמור בע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה (4) 651, לפיו יש לראות את הראיה שלא הובאה כראיה לחובתו של בעל הדין. הנתבעת לא הציגה גם את ההפרש בין המחירים שהוסכמו עם חברת החשמל לבין המחירים שהוסכמו עם התובע, כך שניתן יהיה לערוך את החשבון. אמנם, נטל ההוכחה על התובע, אך בדברים המצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, כגון הכמויות שאושרו בחשבון הסופי או ההפרש לעומת מחירי חברת החשמל, עובר נטל הבאת הראיות לנתבעת, והיא לא עמדה בו. לפיכך, מאחר שאין בפני פיצול בין הכמויות והמחירים, יערך החשבון של המגיע לתובע לפי החשבון שאושר על ידי חברת החשמל, בסך 66,173 ש"ח בצירוף מע"מ. 4. זה המקום להזכיר את הצעות הפשרה שהועלו על ידי במהלך הדיון. הצעות הפשרה נערכו לא לפי חשבונו של התובע, אלא לפי חשבונה של הנתבעת. הנתבעת נכנסה לעיסקה כאשר היא מצפה להרוויח 17.5% מערך העבודה בלבד. בפועל קיבלה 66,173 ש"ח בתוספת מע"מ, שהם 77,422.40 ש"ח, ושילמה לפי דבריה 16,228.76 ש"ח כולל מע"מ עבור חומרים (מבלי להתחשב במה ששולם על ידי התובע). דהיינו הרווח המצופה על ידה היה צריך להיות לכל היותר 9,152.90 ש"ח בתוספת מע"מ שהם 10,677.30 ש"ח. הנתבעת שילמה לתובע סך הכל 29,923 ש"ח, כולל מע"מ ניכוי במקור. נותרו בידיה 20,593.34 ש"ח נוספים מעבר למה שסברה שמגיע לה, וכך יצא שהרווח שלה בפרויקט היה כ- 50% במקום כ- 17.5%. לכן הצעתי הצעות פשרה בסביבות סכום זה, אך לבסוף היתה זו הנתבעת שלא הסכימה. כאמור, זהו החשבון מצידה של הנתבעת, אבל הוא לא החשבון התקף לצורך פסק הדין, שכן התביעה אינה מתבססת על עשיית עושר ולא במשפט אלא על חוזים, ולכן לא ניתן לפסוק לפי חשבון זה. 5. על פי המפרט היה על התובע להתקין 4 מקלחונים "דושלוקס אוריגינל דגם סופרלסו דלתות הזזה סוג LB 1900 B או שווה ערך". התובע טוען כי פנה ליבואן וזה הודיע לו כי המקלחונים האלה אינם במלאי ויש להמתין להם 6 שבועות. לכן הרים טלפון למפקח מטעם הנתבעת ושאל אם להמתין 6 שבועות או להזמין ממיטרני, והמפקח אישר לו להזמין ממיטרני. המפקח, הוא מר יוסי אריאל, לא הובא להעיד ולאשר זאת. כמו כן, עדותו זו של התובע נסתרת על ידי האמור בפקס מטעמו מיום 10.7.97, בהתיחס למקלחונים, שם נאמר כי "במידה ולא יאושר מה שסיפקנו יקח עוד כששה שבועות משום שהוא לה נמצא במלאי. כלומר, למרות שהיה על התובע לסיים את העבודה עד יום 1.7.97, רק ביום 10.7.97 הוא מודיע שאם יזמין יקח ששה שבועות, ולא מזכיר שום אישור שניתן על ידי המפקח. בפועל, לפי יומני העבודה, הותקנה דוגמא ביום 28.7.97, ונפסלה על ידי חברת החשמל ביום 11.8.97. הדבר מתישב גם עם הקבלות שהציג מיום 30.7.97 על הרכבה ומיום 7.7.97 על אספקה של 4 דלתות למקלחונים. בניגוד לטענתו של התובע, אין בשום מקום אישור למקלחונים של מיטרני, וביום 13.8.97 נדרש התובע לפרק את המקלחונים, על פי פקס נ/ 2 ולא עשה כן. לפיכך, אני דוחה את טענתו של התובע כי אושר לו להרכיב מקלחונים של מטרני על ידי הנתבעת או מי מטעמה או מטעם חברת החשמל. 6. הנתבעת טענה שהתובע איחר בהשלמת העבודה מעבר ליום 1.7.97 ועל כן עליו לשלם את הפיצוי המוסכם. טענת התובע היא לפי ההסכם שבוע נוסף לא יחשב כאיחור. התובע סיים את עבודותיו ביום 8.7.97 ומסר אותן למפקח וכל העבודות שביצע לאחר מכן הן תיקון רג'קטים לאחר המסירה. שוב חסרה כאן עדותו של מר יוסי אריאל שבענין זה היה צריך להיות מובא על ידי הנתבעת. אמנם, הנתבעת ומר אריאל נמצאים בסכסוך, אבל הוא המפקח מטעמה והיה עליה להביאו לעדות ועל בית המשפט היה להתחשב בסכסוך בהערכת מהימנותו. מיומני העבודה עולה שבוצעו אחרי 8.7.97 עבודות צביעת דלתות, צביעת קירות, התקנת זכוכית בחלונות, ספסל וקולב, מתקני ניר וסבון. לאחר מכן בוצעה מסירת המקלחונים ותי'קונים לפי דרישת המפקח, עד למסירה סופית ביום 21.8.97. בחוזה. עולה איפוא, שהעבודות, מלבד המקלחונים, בוצעו עד 18.7.97. נושא המקלחונים היה נתון לשיקול דעת המזמין וזה התעכב עד 11.8.97. התובע נדרש ביום 13.8.97 ולא בא להחליף את המקלחונים. לכן, ממועד זה עד 21.8.97, מועד המסירה הסופי לשביעות רצון כולם, יש לזקוף שוב איחור בעבודה על חשבון התובע. בחוזה לא הוגדר מהו סיום העבודה, האם סיום העבודות או מסירה סופית למזמין. ההסכם נערך על ידי הנתבעת ועל כן יש לאחוז בפירוש הנוח לתובע והוא שסיום העבודה הוא סיום העבודות בפועל ולא מסירה למזמין. התובע איחר איפוא ב- 28 יום ובניכוי שבוע איחור הוא חייב בפיצוי מוסכם של 19 יום לפי 300 ש"ח שהם 5,700 ש"ח. 7. התובע טען ששילם עבור חומרים 9,168.62 ש"ח בצירוף מע"מ. מסכום זה יש להוריד את המקלחונים שסיפק התובע בסך 4,524.48 ש"ח, והיתרה היא 4,644.14 ש"ח בתוספת מע"מ. הנתבעת, לעומת זאת, שילמה עבור חומרים, כולל המקלחונים הנכונים, סך 13,870.74 ש"ח בתוספת מע"מ. הנתבעת טענה גם לנזקים של ערכם של ימי העבודה בסך 712.5 ש"ח ועלות השכרת פטיש קונגו ואיזמל בסך 4,680 ש"ח. אלה חורגים מהאמור בכתב ההגנה, וממילא מעולם לא נדרשו על ידי הנתבעת קודם להגשת תצהיר מנהל הנתבעת. לפיכך, אין להביאם בחשבון. חשבון החוב הוא כדלקמן: 66,173.36 ש"ח חשבון מאושר לנתבעת 13,870.74 - ש"ח חומרים ע"ח הנתבעת 4,644.14 חומרים ע"ח התובע 47,658.78 עבודה בניכוי חומרים 8,340.27 - ש"ח עמלת הנתבעת 17.5% 5,700.00 - ש"ח פיצוי מוסכם 38,262.35 ש"ח יתרה לתובע 6,504.60 ש"ח מע"מ 44,766.95 ש"ח סה"כ יתרה כולל מע"מ 29,923.00 ש"ח שולם 14,843.95 ש"ח יתרה לתשלום תנאי התשלום היו שוטף + 45 יום. מכיוון שהחשבונית הוגשה ביום 10.12.97, הרי מועד התשלום הוא 15.2.98. התשלום נעשה בשיק ליום 15.4.98, ומגיע לתובע הפרשי הצמדה וריבית על סך של 29,923 ש"ח מיום 15.2.98 עד יום 15.4.98. חישבתי סכומים אלה, וכן את סכומי הפרשי ההצמדה וריבית על היתרה עד למועד 15.4.98, ועל כן יש להוסיף ליתרה ביום 15.4.98 סך 172.12 ש"ח. לפיכך, היתרה ליום 15.4.98 היא 15,016.07 ש"ח. 8. לאור הצורך בהגשת תצהירים, ושמיעת חקירות עדים במקום שלא היה בכך צורך עניני, ולאחר מכן סיכומים, אני קובע את סכום שכ"ט הכלול בהוצאות לסך 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ. על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע 15,016.07 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.4.98 ועד לתשלום המלא בפועל וכן אגרות המשפט והוצאות שישומו לפי תקנה 513 ועוד שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ כשהם צמודים לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה. קבלן משנהקבלן