קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עסקה YES: התובע התקשר עם הנתבעת בחוזה לקבלת חבילת ערוצי צפייה באמצעות לווין במסגרת מבצע שפורסם בטלוויזיה. התקנת התשתית בביתו בוצעה ביום 13.2.2003. ביום 23.2.2003 פנה התובע לנתבעת בבקשה לבטל את העיסקה שביניהם. את הבקשה נימק בשתי מגרעות עיקריות שמצא בחיבור ללווין: אין באפשרותו לצפות בערוץ אחד ובו בזמן להקליט תוכניות המשודרות בערוץ אחר; ואין אפשרות לעשות שימוש בתכונה של מסך מפוצל המצויה באחד ממקלטי הטלוויזיה שברשותו. התובע טוען כי מאחר והבקשה הוגשה בתוך 14 יום ממועד ההתקנה הוא רשאי לבטל העיסקה, ולחלופין טוען הוא כי רשאי הוא להתנער מהחוזה מאחר ולא הוצג בפניו מלוא המידע הרלוונטי. הנתבעת הבהירה בכתב-הגנתה ובדיון כי השידורים באמצעות לווין דומים במהותם לממיר דיגיטלי המצוי בשירות חברות הכבלים. בממיר מעין זה משודרים כל הערוצים ב"ערוץ" אחד, ולפיכך לא ניתן לצפות בערוץ אחד ולהקליט ממשנהו. כן טענה הנתבעת כי נציגי השירות מטעמה אינם מוסרים על תכונה זו של הממיר מבלי שנשאלו על כך, מאחר ואין הם סבורים כי יש צורך להסביר עניין זה. לשיטתם, ברי כי אין הם חייבים להתייחס לכישלון התכונה של מסך מפוצל במסגרת התשתית שברשותם ללא שנשאלו על כך, שאם אינך אומר כן יהא עליהם להתייחס מראש לכל תקלה בכל סוג טלוויזיה או מערכת המצוי בשימוש מאן דהו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אם מבקש התובע להסתמך על סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, הרי שאין עניינו של זה לכאן, מאחר והיא מספקת שירות בלבד, ועל-פי סעיף 14(א)(2) לחוק - ניתן לבטל את הסכם השירות רק אם טרם הוחל בנתינתו. עוד מסתמכת הנתבעת על ההוראה בהסכם שנכרת עם הלקוח שלפיה "אם תחליט בכל שלב במהלך תקופת ההיכרות לסיים התקשרותך עם yes לא תהיה זכאי לבטל את עיסקת התשלומים ו/או לקבל כל החזר כספי". אקדים ואומר כי לנוכח המסקנה שאליה הגעתי איני נידרש כלל לשאלה אם ההוראה שבהסכם תקיפה אם לאו, ואם מדובר בתנאי מקפחת בחוזה אחיד, כמשמעו בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982. כפי שיובהר להלן, עניין לנו בהפרת חובת הגילוי של צד לחוזה, ומשכך הם פני הדברים רשאי היה התובע להשתחרר מהחוזה. סבורני כי גם סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן עומד לו לתובע למגן, ואף לפיכך סבור אני כי דין התביעה להתקבל. חובת הגילוי מוטלת על צד למשא ומתן לחוזה הן מכוחה של הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים) והן מכוחה של הוראת סעיף 12 לחוק החוזים, המטילה על הצדדים חובה לנהוג בתום-לב במשא ומתן. עקרון תום-הלב "המלכותי" (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [1], בעמ' 708; ע"א 986/93 קלמר נ' גיא [2], בעמ' 197) משקף "דוקטרינה החותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו, מלוא כל הארץ כבודה" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון (להלן - הילכת רוקר [3]), בעמ' 250-249) "מצודתו פרושה... על כלל מערכת המשפט בישראל" (ע"א 700/81 פז נ' פז [4], בעמ' 742) והוא מהווה את ה"נשמה" של מערכת המשפט (ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ [5], בעמ' 264). חולש הוא על כל תחומי המשפט (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו [6], בעמ' 687). מכוחו של עיקרון זה מוטלת על הצדדים לחוזה החובה לנהוג ביושר ובהגינות (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (להלן - הילכת שירותי תחבורה [7]), בעמ' 834), כאשר השאיפה היא להנהגת אמת מידה שלפיה ביחסים בין הצדדים תונהג מסגרת נורמטיבית ובה "אדם לאדם - אדם" (ע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ [8], בעמ' 558; א' ברק שיקול דעת שיפוטי [15], בעמ' 473). רמת ההתנהגות הנדרשת מכוח דוקטרינת תום-הלב נגזרת על-פי אמת מידה אוביקטיבית המשלבת "גם במבחן תכונות שהן אינדיבידואליות לבעלי החוזה. מהי מידת 'הסוביקטיביזציה' של המבחן האובייקטיבי... לא ניתן להגדרה מדויקת מראש" (הילכת שירותי תחבורה [7], בעמ' 835; לעניין זה ראו בהרחבה בהילכת רוקר [3]). אי-גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות כי יגולו, מהווה הפרה של החובה לנהוג בתום-לב (ג' שלו חוזים [16], בעמ' 55). בין השיקולים בקביעה אם הופרה חובת הגילוי יש חשיבות לשאלה אם מדובר בעובדה חשובה (ע"א 22/85 חוגי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ [9]) וכן, בין היתר, לאופייה הצרכני של העיסקה (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים [17], בעמ' 579-578), ובפרט כשהגילוי מתחייב ממהות העיסקה ומנסיבות המקרה (שלו בספרה הנ"ל [16], בעמ' 56; ע"א 311/78 הווארד נ' מיארה [10], בעמ' 511). במקרה דנא, כאשר מדובר בחברה שעיקר עיסוקה בחיבורן של מערכות טלוויזיה לערוצי צפייה שונים, באמצעות סוג טכנולוגיה אחד בלבד (הזהה, כאמור, לטכנולוגיה הדיגיטלית בכבלים), מוטלת עליה החובה למסור למתקשרים את תכונותיה העיקריות של טכנולוגיה זו, אף מבלי שנשאלה על כך. האפשרות להקליט תכנית אחת בזמן צפייה באחרת קיימת בממיר "רגיל", דוגמת אלה שהיו בביתו של התובע קודם ההתקשרות בחוזה עם הנתבעת, והנתבעת אמורה להיות מודעת היטב לכך שרבים מלקוחותיה הפוטנציאליים מחוברים לממיר המאפשר תכונה זו. משכך הם פני הדברים, וכאשר אין ספק כי מניעת אפשרות זו גורעת במידת מה מיכולת ההנאה מהשימוש בטלוויזיה, מוטלת חובה על הנתבעת למסור מידע זה למתקשרים פוטנציאליים. דומה כי חובה זו עולה גם מהוראת סעיף 14ג(א)(2) לחוק הגנת הצרכן, הקובעת כי בעיסקת מכר מרחוק חייב העוסק לגלות, לכל הפחות, פרטים על אודות "התכונות העיקריות של הנכס או של השירות". מאחר והנתבעת מודה כי אחד המאפיינים של הטכנולוגיה שברשותה הוא שזו מושתתת על שיטת השידור הדיגיטלית, שאינה מאפשרת צפייה והקלטה בו-זמנית, מוטלת עליה החובה לידע את לקוחותיה בעניין זה. לא למותר לציין כי על פני הדברים גרמה הנתבעת להטעיה של התובע, במחדל בעניין מהותי הנוגע לטיב הנכס או השירות שהיא מעניקה לו (השווה סעיף 2(א)(1) לחוק הגנת הצרכן), וגם מטעם זה יש לקבוע כי הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה. אי-מסירת המידע הנדרש עולה כדי הפרה של חובת הגילוי החלה על הנתבעת. כשלעצמי סבור אני כי הפרת חובת תום-הלב כשלעצמה מקימה לנפגע את הזכות לבטל החוזה. כידוע, הפרת החובה מקנה קשת רחבה של פיצויים, עד כי היא עשויה להעניק לצד הנפגע פיצויים "חיוביים" - משל נכרת החוזה בין הצדדים (ראו ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ [11], בעמ' 299 ואילך), ובכוחה לשכלל חוזה שאינו מקיים את יסודות דרישת הכתב המהותית (ע"א 986/93 הנ"ל [2]). מכל מקום, מאחר ובמקרה דנא החוזה שנכרת בין התובע והנתבעת חוזה צרכני הוא, הרי שככזה חלים עליו גם הוראות חוק הגנת הצרכן, ואין כל ספק בעיניי כי שילובם של שני ההסדרים מביא לתוצאה שלפיה ניתן לבטל החוזה עם הפרת החובות המוטלות על-ידיהם. תכליתו של חוק הגנת הצרכן היא יצירת איזון ראוי בין הצרכן היחיד לבין עוסקים, ובפרט עוסקים גדולים, וזאת על דרך הטלת חובות מוגברות על העוסקים (ראו רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל [12], בעמ' 175; רע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק [13], בעמ' 884. לפירוט מאפייני החקיקה האזרחית אל מול החקיקה הצרכנית ראו: ס' דויטש "דיני החוזים הצרכניים מול דיני החוזים המסחריים" [19], בעמ' 152-150; ס' דויטש דיני הגנת הצרכן (כרך א) [18], בעמ' 294-289).לעניין זה די אם נזכיר את דברי השופטת דורנר בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ [14], בעמ' 463: "חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן - החוק) מתערב בחוזים שבין צדדים לא שווים ומטיל על הצד החזק - הסַפָּק - חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש - הצרכן. ראו רע"א 8733/96 הנ"ל (להלן - ע"א לנגברט), בעמ' 174. החוק שתול היטב בתוך אדניהם של דיני החוזים. השוו ס' דויטש, במאמרו הנ"ל 'דיני החוזים הצרכניים מול דיני החוזים המסחריים". מטרות החוק - ובהן חיזוק האוטונומיה האישית, קידום ההגינות המסחרית והגנה על אמינות השוק - מתיישבות היטב עם חופש ההתקשרות, המחייב לשם הגשמתו המלאה מפגשי רצונות אמיתיים של הצדדים לעסקה. חופש זה נפגם עת מוטעה הצרכן לחשוב כי קושר הוא עצמו בתנאי עיסקה השונים מהתנאים בפועל. זאת ועוד, חובות הסַפָּק משקפות באופן מובהק את עקרון תום-הלב, החולש על דיני החוזים בישראל, המצדיק את הכרסום בעיקרון, שהיה מקובל, של 'יזהר הקונה' (caveat emptor). ראו ג' שלו דיני חוזים, בעמ' 221". 8. כשלעצמי סברתי כי במקרה דנא לא קיימה הנתבעת את חובת ההוגנות המוטלת על כל צד לחוזה כלפי רעהו. אף אם טעיתי בקביעה זו, אין ספק כי היא לא קיימה את חובת ההוגנות המוגברת המוטלת עליה מכוח חוק הגנת הצרכן, ומשכך הם פני הדברים - אין היא רשאית להסתמך על כריתת החוזה, שנכרת בתנאים אחרים מאלה שלהם ציפה הצרכן, ומבלי שלצרכן גולו כל הפרטים הנחוצים לצורך הכרעה מושכלת בשאלה אם להתקשר בחוזה אם לאו. 9. בשולי הדברים, ואף כי אין הדבר נצרך לצורך ההכרעה, אציין כי לשיטתי זכאי התובע להסתמך גם על הוראות סעיף 14(א)(1) לחוק הגנת הצרכן. פרשנות הוראות החוק תיעשה כאשר תכליתו הצרכנית עומדת לנגד עיני המפרש (ראו בהרחבה בדנ"א 5712/01 הנ"ל [14]). הגדרת העיסקה בין התובע והנתבעת כעיסקה למתן שירות בלבד חוטאת למציאות, ומכל מקום אינה מתאימה לטיב העיסקה. אין מדובר במתן שירות, דוגמת זה שנותן גנן לבעל גינה, טבח לבעל בית או עורך-דין ללקוח. שירותים מעין אלה מתאפיינים בכך שמרכיב העבודה בהם עיקר. שונה הדבר במקרה דנא: השירות אינו אלא העברת תכניות באמצעות נכס, הוא התשתית שהותקנה בבית הלקוח (ואחת היא לנו אם הנכס נותר בבעלות הנתבעת אם לאו). רק עם התקנת התשתית ניתן לבחון אם איכות השידור המסופקת באמצעותה מתאימה לציפיות הלקוח. יש מקום גם לטענה כי השידורים עצמם מהווים "נכס", וממילא החוזה הוא להספקה רציפה של נכסים מהנתבעת לתובע. מכל מקום, מאחר ופרשנות אחרת של החוק תביא למצב שלפיו לא יכול הלקוח כלל לאמוד את טיב השידורים המסופקים לו בטרם עת, ואינו יכול להשתחרר מהחוזה לאחר התקנת התשתית, הרי שפרשנות זו עומדת בסתירה לתכליתו של החוק, ואין לקבלה. 10. העולה מכל האמור לעיל הוא כי הודעת הביטול של התובע ניתנה כדין, והיה על הנתבעת לפעול לאלתר לניתוקו משידוריה. 11. לפיכך אני מורה כי הודעת הביטול ניתנה כדין, וכי על הנתבעת להשיב לתובע כל סכום ששילם לה בגין החוזה, למעט התשלום הקבוע בסך 146.25 ש"ח ששילם עבור כל חודש של שימוש בתשתית השידורים של הנתבעת. התובעת תנתק את התובע מהחיבור לתשתית בתוך שבעה ימים ממועד קבלת פסק-הדין. כדי להסיר כל ספק אבהיר כי הנתבעת אינה זכאית מהתובע לכל תשלום שהוא בגין ניתוק התשתית. 12. מאחר ובמעשיה ובמחדליה גרמה הנתבעת לעוגמת נפש לתובע, הן בדחיית הודעת הביטול מטעמו ללא סיבה מספקת הן בכך שהעמידה אותו במצב שבו לא יכול היה ליהנות מהקלטת תכניות ומשימוש בתכונה של פיצול התמונה במקלט הטלוויזיה שברשותו, ובהתחשב גם בהוראות המשולבות של סעיפים 2, 31(א) ו-31(א1) לחוק הגנת הצרכן, אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 1,000 ש"ח - הוא הסכום שתבע בכתב-תביעתו. 13. נוסף לסכום זה תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 550 ש"ח. ביטול עסקה (הגנת הצרכן)