מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בניה לא חוקית בדרך ציבורית: 1. בתביעה זו עותרים התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי בסך 300,000 ₪ בגין בנייה בלתי חוקית שנבנתה על-ידי הנתבעים 4-10 בדרך ציבורית, ובגין טיפול רשלני של הנתבעות 1 ו-3 בבניה זו. 2. תובעים הינם אחים המתגוררים בשכנות ביישוב טירה, במקרקעין הידועים כחלקה 24/1 בגוש 8085 (להלן: "המקרקעין"), בשטח של 1865 מ"ר. במגרש התובעים הותרה הקמת בית מגורים דו משפחתי. היתר בניה ליחידה המערבית ניתן ביום 17/6/99 והיתר בניה ליחידה המזרחית חודש ביום 27/6/05. התובעים ובני משפחותיהם מתגוררים בבתים שנבנו על ידם. 3. הנתבעים 4-10 גרים בבתים השוכנים בסמוך לבתי התובעים. 4. הנתבע 2, עו"ד אהרון בונה, שימש בתקופה הרלוונטית לתביעה כב"כ הנתבעת 1. במהלך הדיון נמחק הנתבע 2 מכתב התביעה על יסוד טענת חסינות מטעם המדינה. 5. בשנת 1996 אישרה הנתבעת 1 תוכנית מתאר מחוזית לטירה טר/3006. התוכנית פורסמה למתן תוקף ביום 27.11.97 (להלן: "התוכנית"). בתכנית הותוותה דרך מעבר לאנשים ולכלי רכב לאורך שורת בתים, וביניהם בתי התובעים, אשר תתחבר לכביש הראשי מצפון (להלן "הדרך"). הדרך הינה בצורת האות ר' (הפוכה) ראשיתה מהרחוב הראשי המקביל, המשכה בסמוך לבית התובעים וסיומה בסמוך למגרש 24 המצוי ממזרח לבתי התובעים (תשריט חלקי צבעוני - נ/5) 6. מספר שנים לפני אישור התוכנית, נבנה מסביב לבתיהם של הנתבעים 4-10 קיר, באורך של כ-170 מטר ובגובה של כ-3 מטר (להלן: "הקיר" או "הגדר"). לטענת התובעים הקיר פולש לתוך תוואי הדרך ומונע מעבר חופשי בה. 7. לטענת התובעים, חרף פניותיהם ומחאותיהם החוזרות והנשנות נמנעה הנתבעת 3 מלהרוס את הקיר במשך תקופה ארוכה. בנסיבות אלה פנו לנתבעת 1 וזו מכוח סמכותה על-פי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), הגישה ביום 23.2.05 עתירה למתן צו להריסת הקיר במסגרת ב"ש 1412/05 בבית משפט השלום בפתח תקווה. ביום 7.3.06 ניתן צו המורה לנתבעים להרוס את הקיר. בהמשך ניתנו לנתבעים 4-10 ארכות לביצוע הצו ובסופו של דבר נהרס הקיר בחלקו בחודש דצמבר 2009 . 8. בחודש פברואר 2011 הגישו התובעים עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בפתח תקווה בעת"מ 921-02-11 (להלן: "העתירה המינהלית"). במסגרת עתירתם ביקשו התובעים להורות על הנתבעת 3 ועיריית טירה ליתן טעם מדוע אינן פועלות מכוח סמכותן ליישום תוכנית המתאר טר/במ/3006, וכן ליתן צו לניקוי ולפינוי כל השטח המצוי בתוואי הדרך על-פי התוכנית מפסולת ולכלוך לצורך פריצת הדרך. לחילופין, ביקשו התובעים מביהמ"ש ליתן צו המאפשר להם לבצע את עבודות הכשרת הדרך בעצמם ולהתיר להם לקזז את עלות ביצוע העבודה מחיוביהם כלפי הנתבעת 3 והעירייה. ביום 25.12.11 ניתן פסק הדין בעתירה המינהלית ע"י כב' השופט סטולר (להלן: "פסק הדין"), אשר דחה את עתירת התובעים לכפות על הנתבעת 3 ועיריית טירה לפעול להכשרת וסלילת הדרך על-פי התוכנית טר/במ/3006, או לחילופין לבצע את עבודות ההכשרה והסלילה בעצמם תוך קיזוז עלות ביצוע העבודה מול הנתבעת 3 והעירייה. יחד עם זאת הורה בית המשפט לעיריית טירה לפנות את הפסולת המצויה בתוואי הדרך בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין. טענות התובעים 9. התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעים החל מהמועד בו אושרה התוכנית, ולא הוכשרה דרך למגרש עליו הוקמו בתיהם, ועד למועד בו תיסלל הדרך הסטטוטורית. 10. התובעים מציינים כי הם הסתמכו על התוכנית טר/3006 בעת בניית בתיהם בשנת 1999 ובשנת 2005, שלפיה תיסלל ליד ביתם דרך שתאפשר מעבר חופשי מהדרך הציבורית לבתיהם וכי הקיר ייהרס תוך פרק זמן סביר. תחת זאת, טוענים התובעים, הם נאלצים להשתמש בדרכים אחרות חילופיות העוברות דרך שצ"פ האסור למעבר כלי רכב ודרך שטחים פרטיים. כמו כן מציינים התובעים כי הדרכים החילופיות משובשות: הכביש שעובר ממזרח לבתיהם הוא צר מאוד בתחילתו ומאפשר מעבר כלי רכב אחד בלבד, והדרך מדרום מרובת מהמורות ועוברת בוואדי ודרך שצ"פ האסור במעבר כלי רכב. 11. התובעים טוענים כי הנתבעות 1 ו-3 כי לא הפעילו את סמכויותיהן החוקיות ועקב זאת נותרה על כנה בנייה בלתי חוקית שהסבה לתובעים נזק. בהקשר זה מציינים התובעים כי הנתבעת 3 לא נקפה אצבע להריסת הגדר ופריצת הדרך ואילו הנתבעת 1 הסכימה פעם אחר פעם לבקשות הנתבעים 4-10 לדחיית ביצוע צו ההריסה. הסכמה אשר ניתנה בידיעה כי לא ניתן לקבל היתר בניה לקיר שנבנה בשטח ציבורי, אלא בדרך של שינוי התוכנית. 12. אשר לנתבעים 4-10 טוענים התובעים כי הם בנו קיר על תוואי דרך ציבורית מאושרת, ללא היתר כדין, ולא הרסו את הבנייה חרף חובתם וחיובם על-ידי בית המשפט, והכרעות מוסדות התכנון השונים. על-כן, בהותירם את הקיר שחוסם את תוואי הדרך שאמורה הייתה להיסלל ליד בתיהם גרמו הנתבעים 4-10 נזק לתובעים. טענות הנתבעת 1 13. הנתבעת 1 טוענת כי הסכימה למתן ארכות לנתבעים 4-10 לדחיית ביצוע צו ההריסה בשל נסיון הנתבעים להכשיר את בניית הקיר, דבר שלא צלח בסופו של יום. לטענתה היא פעלה בתחום סמכותה ו/או סברה בתום לב כי היא פועלת בתחום סמכותה, ולא היה בהתנהגותה משום רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה. כך גם סבורה הנתבעת 1 כי מדיניות שיפוטית נכונה מחייבת להימנע מקביעת אחריות בנזיקין בנסיבות המקרה דנן. בנוסף, לטענתה, התובעים לא הוכיחו את הנזקים הנתבעים על ידם. טענות הנתבעת 3 14. לטענת הנתבעת 3, לא הופרה על-ידה כל חובה המוטלת עליה מכוח חיקוק כלשהו. כמו כן לטענתה היא פעלה במתחם הסבירות ולא התרשלה. הנתבעת 3 מדגישה כי לא הייתה כל חובה לסלול או לפרוץ את הדרך ומפנה בעניין זה לאמור בפסק הדין. הנתבעת 3 מדגישה כי עמדו לרשות התובעים דרכים חלופיות, והתובעים השתמשו בהן בפועל, ועל כן לא נגרם לתובעים כל נזק. טענות הנתבעים 4-10 15. הנתבעים 4-10 טוענים כי הקיר נבנה במטרה לשמור על קניינם וזאת בהסכמת אבי התובעים. עוד טוענים הנתבעים 4-10 כי לבתי התובעים 2 דרכי גישה נוספות האחת באמצעות שביל ירוק מדרום ברוחב 3 מטר והשניה דרך ציבורית מהצד המערבי. התובעים השתמשו בדרכים אלו כרצונם לאורך השנים. 16. הנתבעים 4-10 מפנים לפס"ד בו נדחתה עתירת התובעים לכפות על העירייה לסלול את הדרך בתוואי התוכנית, גם לאחר הריסת הקיר. לפיכך, לטענתם, לא הגדר היא שמנעה את סלילת הדרך ואי ביצוע הסלילה נבע ממניעים כלכליים ו/או אחרים של העירייה. 17. עוד נטען כי התובעים לא עמדו בחובה המוטלת עליהם להוכיח כי הם הבעלים של המקרקעין. מעמד התובעים 18. הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו זכותם במקרקעין נשוא התביעה, בין היתר ובעיקר בהסתמך על הנתונים המופיעים בנסח רישום המקרקעין (צורף לתצהיר העדות הראשית של התובע). 19. עיון בנסח רישום המקרקעין מלמד כי מר זמיל מחמוד מוחמד עבד אל קאדיר אבו סולטאן, סבם של התובעים, הינו הבעלים הרשום של המקרקעין עליהם הוקמו בתיהם של התובעים. ביום 25.12.84, במסגרת תביעה לחלוקת שיתוף שהתנהלה בבית המשפט השלום בכפר סבא בת.א. 582/83, ניתן פסק דין ובו אושר הסדר פשרה בין כל יורשיו של הסב, שאחד מאותם יורשים הינו אבי התובעים. על-פי הסדר הפשרה, קיבל אביהם של התובעים, מר חסן זאמל סולטאן, שטח של 1,865 מ"ר מתוך חלקה 24 (סעיף 45 לתצהיר התובע ונספח י"ט1', י"ט 2). ביום 11.10.98 העביר אבי התובעים במתנה לבניו התובעים, בחלקים שווים שטח של 525 מ"ר (סעיף 45 ד' לתצהיר התובע ונספחים כ'1 וכ'2 ). לפיכך הוכיחו התובעים את זכותם להגיש תביעה לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם. מהות הפגיעה 20. השמאי מטעם התובעים, מר מקובר מתאר את המניעה להשתמש בדרך למעבר: "קיים קושי לפרוץ את הדרך המתכוננת עקב קשיים שמערים השכן מצפון (זה שבשטח חצרו אמור מקטע הדרך מכיוון צפון לדרום לעבור) ומאי הריסתו של חלק מקיר בטון בגובה של כשני מ' הבנוי על חלק מתוואי הדרך." (עמ' 6 לחוות הדעת). 21. בחוות הדעת של השמאי אהרון בוץ ( מטעם הנתבעת 1) ומהתמונות שהוצגו בפני עולה כי הקיר נשוא התביעה , בנוי לאורך החלק הדרומי של הדרך, באופן שאינו חוסם את המעבר אך בהמשך הדרך, עם התעקלותה לכיוון צפון, חורג הקיר באופן משמעותי לתוואי הדרך. 22. גם השמאי פרס (מומחה מטעם בית המשפט) מציין כי "בפועל ביום הביקור בנכס נמצאה הדרך הנ"ל חסומה, בלתי סלולה ובחלקה עוברת בחצר בית מגורים צמוד לה. כמו כן נמצאה גדר בטון הבנויה גם בקטע שאמור להיות עיקול הדרך לכיוון מזרח, כך שגם אם הייתה קיימת הדרך הנ"ל היה קושי או היה זה בלתי אפשרי להסתובב עם כלי רכב" (עמ' 13 לחוות הדעת). 23. מן המקובץ הוא שהמעבר בדרך הופרע בשל 2 גורמים האחד, חסימה בחלקה הצפוני של הדרך שאינה קשורה לנתבעים והשני סטייה של קיר הנתבעים לתוך תוואי הדרך בעיקול הדרך באופן המקשה על הסיבוב. 24. מהעדויות שהובאו בפני עולה בוודאות כי מר קשוע, בעל המקרקעין במגרש 16/20 הוא האחראי לחסימת הדרך בחלקה הצפוני: התובע 1 אישר בחקירתו הנגדית כי מר קשוע אינו מסכים כי יעשה שימוש בתוואי הדרך העובר במגרשו מכיוון שהוא "רוצה את מלוא הדרך" (עמ' 30 לפרוטוקול ובסימונים ע"ג נ/1). מר קשוע זומן לעדות מטעם התובעים ואישר כי בצמוד למגרש שבבעלותו עובר תוואי הדרך, ברוחב של 8 מטר, ולצורך פריצת הדרך האמורה הופקע חלק משטחו. יחד עם זאת הסביר מר קשוע בעדותו, הוא אינו מאפשר לתובעים לעשות שימוש במקרקעין שהיו בבעלותו והופקעו, לצורך מעבר גישה לבתיהם - כל עוד לא תיסלל הדרך על השטח שהופקע. מר קשוע פירט בעדותו כי הוא חסם את הדרך שעוברת על השטח שהופקע באמצעות בלוקים (עמ' 40, שורות 28-31, עמ' 41 שורה 1 לפרוטוקול). בהקשר זה ציין מר קשוע, כי התובעים לא דרשו ממנו לאפשר להם לעבור בדרך שעוברת במקרקעין שהופקעו מחלקתו (עמ' 45, שורות 28-29, עמ' 46 שורות 6-8 לפרוטוקול). מר קשוע לא צורף כצד לתביעה והתובעים לא הציגו בפני כל הסבר מדוע לא מצאו לנכון לצרפו. דרכים חילופיות 25. הנתבעים טוענים כי עמדו לרשות התובעים 2 דרכים חילופיות. השמאי בוץ מטעם הנתבעת 1 מפרט בסעיף 8.6 לחוות דעתו דרכים אלו; שביל מזרחי מדרך 602 השביל עובר בין מגרשי בניה בתחום חלקה 23 וחלקה 24. שביל זה חוצה מגרש שיעודו "אזור ציבורי פתוח".רוחב שביל זה בחלקו הצר הוא 2.8 מטר ובחלקו הרחב -5 מטר. שביל דרומי מדרך 601 אשר גם הוא חוצה את המגרש שייעודו "אזור ציבורי פתוח" (2 השבילים מסומנים בירוק בנ/5). לדעתו, דרכים אלו תוכננו להוות דרכי גישה למגרשים השכנים לבתי התובעים בחלקות 24/3 ו- 24/4, ומכך ניתן להסיק כי רשויות התכנון ראו בהן דרכים ראויות לנגישות למגרשי בניה (עמ' 10 לחוות הדעת). השמאי בוץ מדגיש כי הצליח לעבור ברכבו ב2 השבילים הנ"ל. השמאי פרס מציין בחוות הדעת כי קיימת גישה למגרש התובעים גם דרך שבילי שצ"פ היוצאים מכביש שנמצא מזרחית למגרש ומכביש שנמצא דרומית למגרש, אך דרכי גישה אלו עוברות בשטח המסומן כשצ"פ (עמ' 13 לחוות הדעת). 26. מהעדויות שהובאו בפני נראה כי דרכים אלו אינן מאפשרות שימוש רציף, ממושך ונטול תקלות. כאמור בחוות הדעת השביל המזרחי מאפשר מעבר של רכב אחד בכל פעם ורק בהמשכו מתרחב ומאפשר גישה לשני כלי רכב (וכן ראה עדותו בעמ' 95, שורות 4-5,27-28 לפרוטוקול), באופן דומה העיד השמאי פרס בחקירתו, כי בדרך המזרחית מתאפשרת נסיעה של רכב אחד בלבד, ולדעתו מדובר בדרך אלטרנטיבית "לא טובה" (עמ' 114, שורות 23-24, 29-31 לפרוטוקול). באשר לשביל הדרומי העיד מר פרס כי מדובר בדרך בעייתית לכלי רכב בשל קיומם של בורות שמצויים על השביל (עמ' 115, שורות 1-2 לפרוטוקול). עדותו זו אמינה בעיני ולא נסתרה בדרך כלשהיא. בנוסף, הדגיש השמאי פרס כי שטח השצ"פ אינו מיועד למעבר כלי רכב, גם אם העירייה מאפשרת זאת (עמ' 105, שורה 31, עמ' 106, שורה 6 לפרוטוקול). אני מקבלת את טענת התובעים כי שטח השצ"פ אינו מיועד לשמש כדרך ועל כן לא ניתן לפטור את טענתם באשר לתוואי הדרך בהפנייתם לשימוש שאינו תואם את הוראות התכנית. 27. לאור האמור הנתבעים לא הוכיחו כי עמדו לרשות התובעים 2 דרכים חליפיות הראויות למעבר כלי רכב ללא כל הפרעה.דרכים אלו אינן מאיינות את הפגיעה שנגרמה לתובעים. עוולת רשלנות 28. התובעים סומכים תביעתם על מספר עילות, כאשר העיקרית הינה עוולת הרשלנות. לצורך הוכחת עילת תביעה זו, על התובעים להוכיח כי הנתבעים חבים כלפיהם חובת זהירות וכי זו הופרה, וכן להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין הרשלנות לבין הנזק, ואת נזקם. חובת הזהירות 29. כב' השופט ח' אריאל סיכם בע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וציפורה נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד נג(5), 817, את עיקרי חובת הזהירות המושגית של וועדות התכנון והבניה כדלקמן: "ועדות התכנון והבנייה הן גופים ציבוריים בעלי סמכויות סטטוטוריות, סמכויות המעניקות להן מעמד של שליטה ופיקוח ומאפשרות להן להתערב בזכותו של אזרח לעשות ברכושו כרצונו. לעניין זה קבע השופט ד' לוין, בע"א 196/90,217,225 ירמיהו עיני חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריות ואח', פ"ד מז(2) 111 (להלן: עניין עייני), כי ניתן לייחס לרשויות התכנון והבנייה בשל סמכויות אלה חובת זהירות מושגית כלפי גופים (בענייננו, בעלי הקרקע) הנזקקים, לשם קידום עסקיהם, לאישור תוכניותיהם ולקבלת היתרי בנייה. רשויות אלה צריכות לצפות, כך נקבע שם, כי בדרך הפעלת סמכויותיהן עלולות הן לגרום נזק כספי לאותם גופים (ראה גם: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מה(4) 102 וע"א 119/89 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ואח', פ"ד מו(5) 727)" (שם, עמ' 827). באשר לגדרי חובת הזהירות הקונקרטית, נקודת המוצא בענייננו הינה סעיף 27 לחוק התכנון והבניה הקובע כי מתפקידה של הועדה המקומית להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו. ומכאן, כי ההחלטה האם לפעול לשם מתן צו הריסה למבנה הטעון היתר לפי החוק, שנבנה שלא כדין, נתונה לשיקול דעתה של הנתבעת 3.   סעיף 28(ב) לחוק התכנון והבניה קובע כי אם הועדה המקומית לא קיימה הוראה מחוק התכנון והבניה, או אחת מדרישותיה של הועדה המחוזית- רשאית הועדה המחוזית לעשות בעצמה את כל הדרוש לביצוע ההוראה או הדרישה. 30. אשר לנתבעים 4-10. נקודת המוצא העקרונית לקביעת חובת הזהירות המושגית, היא כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את היווצרותה. בחינת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית מבוססת על מבחן הצפיות, דהיינו, האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, היה אדם סביר יכול וצריך לצפות את התרחשות הנזק הספציפי למי שניזוק בפועל. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, הרי שיש לבחון האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, היה אדם סביר יכול וצריך לצפות את התרחשות הנזק הספציפי למי שניזוק בפועל (ע"א 145/80  שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ''ד לז(1) 113, 127). בנסיבות העניין בהן ידעו הנתבעים 4-10 כי הגדר סוטה לתוך תוואי הדרך, כאשר הם ידעו כי עליהם להרוס את הגדר - חלה על הנתבעים 4-10 חובת זהירות מושגית וקונקרטית. הפרת חובת הזהירות 31. להלן יפורטו הפעולות שבוצעו על-ידי הנתבעות 1 ו-3 לשם מילוי תפקידן בקשר לגדר נשוא כתב התביעה. בשנת 1996, נדונה התכנית בפני מוסדות התכנון.הנתבעים 4-10 הגישו התנגדות לתוכנית. הנתבעת 1 מינתה חוקר, ד"ר יגאל ברזילי לשמיעת ההתנגדויות. ד"ר ברזילי המליץ לקבל באופן חלקי את התנגדות הנתבעים 4-10 "להשאיר את הגדר שמסומנת במפה ולהשאיר שביל ירוק ברחוב 3 מטר מצידו הדרומי" (נספח א'1 לתצהיר התובע). ביום 13.3.96 החליטה הול"ל לאשר את המלצות החוקר (נספח א4 לתצהיר התובע). לטענת התובעים הם פנו לנתבעת 3 בבקשה לפעול לשם הריסת הקיר, שנבנה כאמור ללא היתר כדין, אלא שלגרסתם, הנתבעת 3 לא פעלה בעניין זה. התובעים פנו לנתבעת 1 בחודש ינואר 2005 בנוסף פנו התובעים בתלונה ליחידת הפיקוח המחוזית מחוז מרכז. בבדיקה שנערכה בשטח מטעם יחידת הפיקוח נמצא כי התלונה מוצדקת ובעקבות הביקור נפתח תיק חקירה שהועבר לטיפולו של תובע. ביום 23.2.05 הגישה הנתבעת 1 בקשה לצו הריסה לבית משפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה, על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בהעדר תגובה מטעם הנתבעים 4-10 לבקשה, ניתן ביום 3.4.05 צו ההריסה ועל הנתבעת 1 הוטלה החובה לבצעו. ביום 7.7.05 הגישו הנתבעים 4-10 בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, בהסכמת הנתבעת 1. בית המשפט נעתר לבקשה ומועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה נדחה. כמו כן נקבע דיון בבקשה לגופה ליום 23.8.05. הנתבעים 4-10 הגישו בקשה לדחיית מועד הדיון, בהסכמת הנתבעת 1, והדיון נדחה ליום 19.9.05. ביום 18.9.05 הוגשה בקשת בהסכמת הצדדים, לדחיית מועד הדיון בחודשיים, על מנת לאפשר לצדדים לסיים את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט. על יסוד בקשות דחייה מוסכמות אלה, הורה בית המשפט על הפסקת ההליך בתיק עד אשר יבקש מי מהצדדים לחדשו. בהמשך להחלטה זו פנו התובעים ליועצת המשפטית של הנתבעת 1, ביום 20.11.05 וביום 16.1.06, בדרישה לדאוג לביצוע צו ההריסה לאלתר. ביום 20.1.06 נשלחה לתובעים תשובתו של מר גיל הלל-צור, ראש  ענף פיקוח של הנתבעת 1. בעקבות פניות אלו, חידשה הנתבעת 1 את ההליכים ובית המשפט קבע דיון בבקשה לצו הריסה ליום 27.2.06. מועד הדיון נדחה ליום 7.3.06 בעקבות בקשת הנתבעים 4-10, שהוגשה בהסכמת הנתבעת 1. ביום 7.3.06 הגיעו הצדדים להסכמה כי ינתן צו הריסה ללא הרשעה אשר יכנס לתוקפו כעבור שנה. מכוח הסכמה זו ניתן צו ההריסה ללא הרשעה אשר ביצועו נדחה ליום 31/3/07 ונקבע כי הנתבעים הם שיבצעו את הצו. הנתבעים 4-10 הגישו תכנית מפורטת במטרה להכשיר את הקיר (טר/2630/1). הנתבעת 3 החליטה ביום 6.4.06 להמליץ בפני הנתבעת 1 על הפקדת התוכנית בכפוף לתנאים (נספח כ"ז לתצהיר התובע). התוכנית הועברה לוועדה המחוזית ביום 15/11/06 וביום 19/12/06 הודיעה הנתבעת 1 לנתבעת 3 כי התכנית לא תידון מאחר ואינה עומדת בתנאי הסף. ביום 27.3.07 הגישו הנתבעים 4-10 בקשה לדחיית מועד ביצועו של צו ההריסה עד ליום 31.3.08, מהטעם כי קיים סיכוי להכשרת המבנה. הנתבעת 1 נתנה הסכמתה לבקשה ובית המשפט נעתר לה חלקית, באופן שניתנה ארכה עד ליום 31.12.07. ביום 30.12.07 הגישו הנתבעים בקשה נוספת לדחיית מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה. בבקשה פרטו התובעים את הליכי התכנון בהם נקטו לרבות מחדלים שנפלו בעבודת המתכנן מטעמם, מחדלים עליהם עמדו באיחור. בהעדר תגובה מטעם הנתבעת 1, נעתר בית המשפט לבקשה והוחלט כי צו ההריסה ייכנס לתוקפו ביום 31.7.08. הנתבעים 4-10 הגישו לנתבעת 1 תכנית נקודתית מתוקנת (טר/2630/2). ביום 2.2.08 דחתה הנתבעת 1 את התוכנית. לבקשת הנתבעים התקיים דיון נוסף בתכנית ביום 17/11/08 ובסיומו הוחלט לדחות את התכנית, בין היתר, מהטעם שאין הצדקה תכנונית להסדרת חריגות בניה להצרת דרכים ולביטול שטח ציבורי פתוח. (נספח כ"ה לתצהיר התובע). ביום 24.9.08 ניתן צו להריסת הקיר נשוא כתב התביעה, שנכנס לתוקף באופן מיידי. הנתבעים 4-10 לא ביצעו את צו ההריסה, והתובעים פנו למחלקת אכיפת דיני המקרקעין בפרקליטות המדינה בתלונה על אי ביצוע והפרת צו ההריסה. בעקבות פנייתם נפתח תיק חקירה בגין אי קיום צו בית משפט. ביום 14.6.09 הוגשה בקשה לבית המשפט לפי פקודת ביזיון בית משפט, כנגד הנתבעים 4-10, ובעקבות הליך משפטי זה נהרס הקיר בחודש דצמבר 2009 (סעיף 22 לסיכומי התובעים, והאמור בעתירה המינהלית. נספח לסיכומי התגובה). פעולות הנתבעת 1 32. התובעים פנו לנתבעת 1 בינואר 2005 וכחודשיים לאחר מכן הגישה הנתבעת 1 בקשה לצו הריסה ע"פ סעיף 212 לחוק. פעולה זו נעשתה בזמן סביר (ואפילו במהירות ראויה לציון). התובעים מלינים כנגד הארכות שניתנו על ידי הנתבעת 1 לביצוע צו ההריסה, כמפורט לעיל. לטעמי אין לבוא בטרוניה לנתבעת 1 שפעלה במסגרת סמכותה, ואישרה לתובעים ארכה בפרק זמן סביר לקבלת היתר שיכשיר את הבנייה הבלתי חוקית לאחר מתן צו ההריסה. אין כל מניעה או איסור על הנתבעות, לדון בהצעה של  תוכנית  או  בתוכנית המוגשת אליהן, אף אם מדובר בתוכנית המתייחסת לבנייה  שכבר בוצעה (ראו: בג"צ 1306/93 אברהם ברוכין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (1993) (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 13.6.93), סעיף 3 לפסק הדין). 33. התובעים מפנים לעדותו של עו"ד בונה לפיה תינתן ארכה לביצוע צו הריסה נוכח "הליכי רישוי רציניים או הליכי תכנון רציניים" (עמ' 70 לפרוטוקול). התובעים טוענים כי לא התקיימו הליכי תכנון רציניים ולראיה הנתבעים נמנעו לצרף ראיות מהן ניתן להתרשם כי אכן התקיימו הליכים ומרצינותם של הליכים אלו. מהראיות שהובאו בפני עולה כי הנתבע מס' 7 ואחרים הגישו תכנית להכשרת הקיר (טר/2630/ 1). התכנית נדונה בפני הועדה המקומית ביום 6/4/06 וזו החליטה להמליץ בפני הוועדה המחוזית להפקיד את התכנית (נספח ד' לכתב התשובה). ביום 19/12/06 הודיעה הגב' יהודית נאדלר-מרכזת איבחון וניתוב תכניות בלשכת התכנון המחוזית, מחוז מרכז, כי התכנית לא תובא לדיון בשל העובדה שלא עמדה בתנאי הסף (נספח ט"ו לכתב התביעה). לטענת הנתבעת 1 התכנית נדחתה בין היתר בשל העובדה ששטחה חל על 2 חלקות השייכות לבעלים שונים כאשר רק אחד מהם חתום על התכנית (סעיף 9 לתצהיר הנתבעת 1) בהמשך הגישו הנתבעים תכנית מתוקנת (טר/2630/2),וזו נידונה בהעדר יזמי התכנית בפני ועדת המשנה הנקודתית של הועדה המחוזית. ביום 17/11/08 החליטה ועדת המשנה לדחות את התכנית. היזמים ביקשו לקיים דיון נוסף וישיבה נוספת התקיימה ב2/2/09 ובסיומה החליטה ועדת המשנה לדחות את התכנית בין היתר מהטעם שאין הצדקה תכנונית להסדרת חריגות בניה להצרת דרכים ולביטול שטח ציבורי פתוח (נספח כ"ה לתצהיר התובע). מהאמור עולה כי אכן התקיימו הליכי תכנון והעובדה כי התכנית הומלצה על ידי הועדה המקומית מלמדת כי אין מדובר בהליך סרק. 34. התובעים טוענים כי הנתבעת 1 התרשלה כאשר הסכימה בחודש מרץ 2007 להארכת תוקף הצו בשנה מן הנימוק כי קיים סיכוי שהמבנה יוכשר. אני דוחה טענה זו; בתגובתה לבקשה( נספח טו לכתב התביעה) סקרה הנתבעת את כל ההליכים התכנונים שהתקיימו ובכלל זה מכתבה של הגב' נאדלר. כן הודיעה כי עד ליום 10/4/07 טרם התקבלה תכנית מתוקנת. יחד עם זאת הדגישה כי נוכח העובדה כי הקיר נבנה עוד קודם לאישור התכנית, היא מסכימה לארכה תוך חיוב המבקשים להודיע בתאריכים קצובים על התקדמות הליכי התכנון. בנסיבות אלו וכאשר הנתבעים נקטו בהליכים תכנונים אשר זכו לתמיכת הוועדה המקומית, איני סבורה כי הסכמת הועדה המחוזית לדחייית מועד ביצוע צו ההריסה עולה כדי הפרת חובת הזהירות ובוודאי שלא ניתן לקבל את טענת התובעים לפיה התנהגות הנתבעת 1 חסרת תום לב (סעיף 52 לסיכומים). 35. התובעים טוענים כי הצו הוארך כאשר ברי לנתבעת כי הליכי התכנון הינם חסרי תוחלת (סעיף 20 לסיכומים). כאמור התכנית אושרה על ידי הועדה המקומית והובאה לדיון בפני ועדת המשנה של הוועדה המחוזית . איני סבורה כי בנסיבות אלו מדובר בהליך חסר תוחלת והיה על הנתבעת 1 לאפשר לנתבעים 4-10 למצות את האפשרויות התכנוניות העומדות בפניהם, כאשר כאמור התכנית מאוחרת לבניה. 36. בנסיבות אלה איני סבורה כי הנתבעת 1 נהגה ברשלנות כאשר אפשרה לנתבעים 4-10 לבוא בדברים עם הרשויות התכנוניות כדי להסדיר את הכשרת בניית הקיר. ראה בעניין זה דברי השופט א' טל בעת"מ (ת"א) 1352/04 חיה קבסה ג'יאן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה "המחוקק לא ראה פסול בכך שמי שבנה ללא היתר בנייה מנסה לקבל היתר בנייה בדיעבד. ... על פרשנותו של סעיף 207 לחוק אומר כב' השופט חשין ברע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולהבניה "אונו", פ"ד נו3) 49, 57: "נכון וראוי לפרש את החוק על דרך הענקת שיקול-דעת רחב ועמוק לבית-משפט, ולו כדי למנוע בנסיבות אלו ואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. אם, למשל, יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, מה צדק ומה טעם יש בפירוש המצמצם את סמכותו של בית-המשפט. ... אכן, הנוהג עד-כה היה על דרך הפירוש המרחיב, ואנו לא נמצא לנו טעם טוב לסטות ממנו"  (סעיף 59 לפסק הדין). לאור האמור הטענה כי הנתבעת 1 התרשלה, נדחית. פעולות הנתבעת 3 37. על הנתבעת 3 מוטלת החובה לפעול לאכיפת הוראות החוק ובכלל זה הריסת בניה שנבנתה ללא היתר. החובה לפעול להריסת בניית הקיר התחדדה לאחר אישור התכנית המייעדת את השטח לדרך . התובעים טוענים כי פנו בע"פ ובכתב לנתבעת 3 כאשר בחקירה הנגדית צורפו פניות בכתב בעניין מחודש ספטמבר 2004 (נ/14). השתכנעתי כי הנתבעת 1 נדרשה לפעול לאחר שהנתבעת 3 לא פעלה על פי חובתה (עדותו של מר עמית גופר -עמ' 79 לפרוטוקול) . יצוין כי הנתבעת 3 לא סתרה בדרך כלשהיא את הטענה כי הנתבעים פנו אליה קודם שהתערבה בעניין הנתבעת 1. ברי כי הימנעותה של הנתבעת 3 מלפעול לשם הוצאת צו הריסה תוך זמן סביר לאחר פניותיהם החוזרות של התובעים - מהווים חריגה ממתחם שיקול הדעת שניתן לנתבעת 3 העולה כדי הפרת חובת הזהירות של הנתבעת 3 כלפי התובעים (ראה פס"ד כלפון ע"א 3139/05, פסקה 38; פס"ד מרכז ברוך וציפורה ע"א 653/97, עמ' 839; פס"ד עיני ע"א 196/90, עמ' 132-131). הנתבעת לא הניחה בתצהירה גרסה למחדליה. זו המתינה כי הקיר יהרס על ידי הנתבעים וכל שמצאה לנכון לעשות הוא להתנות את מתן היתר הבניה לנתבע 7 בהריסת הקיר. תלונות התובעים והעובדה שהנתבעים לא הרסו את הקיר, היו אמורות להניע את הנתבעת 3 להגיש בעצמה בקשה לצו הריסה . הימנעותה מלעשות כן מהווה הפרה של חובת הזהירות. (ראה בעניין זה האמור בפיסקה 38 לפסק הדין של השופט ס' ג'ובראן בע"א 3139/05 כלפון נווה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה,). מהנדס הועדה מר באסר נאסר נשאל בחקירתו הנגדית מה עשתה הנתבעת 3 לצורך הריסת הקיר והשיב כי הועדה הסתפקה בשליחת מכתב לבעלים (עמ' 152 לפרוטוקול) וכי לא נעשה דבר מאחר ולוועדה סדר עדיפות שונה (עמ' 152-154 לפרוטוקול). הגשת בקשה לצו הריסה אינה פעולה עתירת תקציב, ונימוק זה של סדר עדיפות אחר, אין בו ממש. 38. יחד עם זאת הפרת חובת הזהירות הסתימה כאשר נכנסה הנתבעת 1 לנעלי הנתבעת 3 ופעלה להריסת הקיר ממועד זה ואילך, כאמור , פעלה הנתבעת 1 בשם הנתבעת 3 ומשדחיתי את טענות התובעים באשר לפעולות הנתבעת 1 יש לקבוע כי מחודש מרץ 2005 (מועד הגשת הבקשה לצו הריסה) אין לייחס לנתבעת 3 רשלנות. הנתבעים 4-10 39. הנתבעים 4-10 הגישו התנגדות לתכנית והתנגדותם להריסת הקיר נדחתה. לאחר שאושרה התכנית הגיש הנתבע 7 בקשה להיתר בניה והועדה המקומית התנתה את מתן ההיתר בהריסת הקיר. הנתבע 7 הגיש ערר על החלטה זו . ועדת הערר דחתה את הערר תוך שהיא מציינת כי הקיר מצוי בשטח הדרך והדבר מחייב את הריסתו (נספח כ"ד לתצהיר התובע). לפיכך, לפחות ממועד החלטת ועדת הערר , היה על הנתבעים לדעת כי אותו קיר מהווה הפרעה לציבור המשתמשים בדרך, ועליהם לשאת באחריות לנזק שנגרם מאותו קיר. העובדה כי מדובר בבניה ללא היתר מחזקת מסקנה זו. הנתבעים בחרו שלא להרוס את הגדר אלא לפעול להכשיר את הבניה כאשר הגדר ניצבת על מכונה , כמובן שניסיון זה כשלעצמו אינו פסול, אך עליהם לשאת בתוצאה, אחריות לנזק שנגרם לתובעים. 40. הנתבעים טוענים כי הקיר הוקם בטרם אושרה התוכנית ועל כן אין מדובר בבניה שאינה תואמת תכנית . אני דוחה טענה זו, אין חולק כי הקיר נבנה ללא היתר כדין, ומשכך מדובר בבנייה בלתי חוקית . 41. גם את הטענה לפיה הקיר נבנה בהסכמת אבי התובעים יש לדחות;גם אם הייתה הסכמה שכזו בעבר, הרי שהחל מהמועד בו ידעו הנתבעים כי עליהם להרוס את הקיר המצוי בשטח הדרך, היה עליהם לעול להסרת המכשול מתוואי הדרך. הקשר הסיבתי 42. המבחן לקיומו של קשר סיבתי עובדתי, הינו האם ההתרשלות הינה הסיבה בלעדיה אין, ואילו הנתבע לא היה מתרשל הנזק היה נמנע (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4), 289, עמ' 312). בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו, סיכם השופט ס' ג'ובראן את האבחנה בין הקשר הסיבתי העובדתי והקשר הסיבתי המשפטי כדלקמן: "משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: "הסיבה בלעדיה אין". קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה." (שם, עמ' 3047). מחדלם של הנתבעת 3 והנתבעים 4-10 בהריסת הקיר הוא שמנע שימוש סביר בדרך והיה עליהם לצפות כי התנהגות זו תגרום לנזקים. עוולת הפרת חובה חקוקה 43. התובעים טוענים כי מעשיהן ומחדליהן של הנתבעות 1 ו-3 בנסיבות המקרה עולים כדי הפרת חובה חקוקה, כאשר בעניין טענה זו מפנים התובעים לחובות המוטלות על הנתבעות 1 ו- 3 במסגרת סעיפים 27 ו- 28 לחוק. 44. סעיף 27 לחוק מטיל על הועדה המקומית חובה להבטיח את קיומן של הוראות החוק וכל תקנה על פיו. סעיף 28 לחוק קובע כי אם ועדה המחוזית סבורה כי הועדה המקומית לא קיימה הוראה או דרישה מכוח החוק, היא רשאית לעשות בעצמה את כל הדרוש לביצוע אותה הוראה או דרישה במקומה. כאמור, התובעים פנו לנתבעת 1 לראשונה בינואר 2005 ובסמוך למועד זה הפנתה הנתבעת 1 את הפנייה ליחידת הפיקוח המחוזית מחוז מרכז. לאחר בדיקה שנערכה בשטח מטעם יחידת הפיקוח נמצא כי התלונה מוצדקת, ובעקבות הביקור נפתח תיק חקירה שהועבר לטיפולו של תובע. כחודשיים לאחר מועד פנייתם של התובעים לנתבעת 1, ביום 23.2.05, הגישה הנתבעת 1 את הבקשה לצו הריסה על-פי סעיף 212 לחוק. בנסיבות אלה אני סבורה, כי הנתבעת 1 פעלה בהתאם לחובתה לעשות כל שדרוש לשם הסרת הבנייה הבלתי חוקית, ובתוך פרק זמן סביר ממועד פניית התובעים אליה. 45. גם טענת התובעים ביחס להפרת החובה החקוקה על-ידי הנתבעת 3 - דינה להידחות. לצורך הוכחת עוולת הפרת חובה חקוקה יש להצביע על חובה מפורשת ואקטיבית שקבועה בחוק ומוטלת על המזיק (רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464, עמ' 476). הוראת סעיף 27 לחוק התכנון והבניה, עליה מבססים התובעים את טענתם נגד הנתבעת 3, מהווה סטנדרט התנהגותי כללי שאינו יכול לשמש חיוב חוקי אקטיבי לצורך גיבוש עוולת הפרת החובה החקוקה. 46. שאלה דומה התעוררה בע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004), בהתייחס לטענה כי משטרת ישראל הפרה חובה חקוקה להגן על אזרחי המדינה. לעניין טענה זו קבעה בפני כב' השופטת ד' דורנר כדלקמן: "אין אני נדרשת להכריע בשאלת חבות המשטרה בגין עוולת הפרת חובה חקוקה. מעבר לדרוש אומר כי אומנם, "בין עוולת הרשלנות לבין העוולה בדבר חקוקה קיימים שוני ודמיון גם יחד" (דברי השופט אהרן ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בע' 136). אך במקרה שבפנינו דומה כי רב הדומה על השונה. שכן, החובה העיקרית היא זו המצויה בסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971: משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. חובה זו היא כללית. ממילא, אף ניתוחה של עוולת הפרת חובה חקוקה יחייב את בחינת הצידוק שבהתנהגות המשטרה. נראה כי במקרה שלפנינו, סטנדרט ההתנהגות המותווה בחיקוק הוא סטנדרט ההתנהגות הנורמטיבי לבחינת עוולת הרשלנות. אין המדובר בהפרת החובה כליל, אלא במילוי רשלני שלה. והשוו לפסק-דין לוי הנ"ל, בע' 93" (שם, עמ' 186). התובעים טוענים כי הועדה המקומית מילאה ברשלנות אחר הוראות סעיף 27 לחוק ובחינת טענה זו נעשתה במסגרת הדיון לעיל. חובת התובעים לסלול /להכשיר את הדרך: 47. התובעים טענו כי בעת בניית הבתים הסתמכו על הוראות התכנית והיו בטוחים כי הדרך תיסלל ויוכלו להשתמש בה באופן חופשי (סעיף 35 לתצהיר התובע 1). בעניין זה כאמור פנו התובעים לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות למשיבים באותה עתירה (ובין היתר נתבעות 1 ו-3 בהליך שבפני) לפעול להכשרת הדרך (סעיף א' לעתירה). השופט סטולר קבע כי אין לאכוף על הנתבעת 3 ועיריית טירה את סלילת הכביש ויש לקבל את הטענה כי הכביש לא נסלל בשל טעמים תקציביים. 48. הכרעה זו הינה בבחינת השתק עילה באשר לחובת הזהירות לעניין סלילת הכביש; כלל השתק העילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968); רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2001)). בבסיס הכלל של השתק העילה עומד הצורך למנוע את הטרדת בעל הדין שכנגד, ואילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון, וניתנה לגביו הכרעה, ובמניעת העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים מיותרים (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק המזרחי-טפחות) . המבחן שנקבע בפסיקה לקיומה של השתק עילה הוא "זהות העילות" בין שני ההליכים. משמע, ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה מתקיימת זהות בין העילות, אף אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801-802 (1985)). בהקשר זה יצויין כי בגדר "עילת התביעה" תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, גם אם לא הועלתה בפועל על-ידי התובע (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק המזרחי-טפחות) . טענתם המרכזית של התובעים בעתירה הייתה כי על הנתבעות 1 ו-3 לפעול לסלילת הדרך. גם בתביעה שבפני טענו התובעים כי הנתבעות פעלו ברשלנות כאשר לא השתמשו בסמכותן לפריצת הדרך וסלילתה (סעיף 36 ט"ז לכתב התביעה). יצויין כי כתב התביעה הוגש בשנת 2007, לפני הריסת הקיר ולאחר ההריסה עמדו התובעים על טענתם כי יש לפצותם בגין הנזק הנגרם להם עד למועד בו תיסלל הדרך המנדטורית (סעיף 23 לסיכומי התובעים). משנקבע כי אין לחייב את הנתבעות בסלילת הדרך מושתקים התובעים בשאלה זו בהליך שבפני. 49. גם אם לא היה פסק הדין הנ"ל בגדר השתק עילה עדיין לא היה מקום לקבל את טענת התובעים לעניין החובה לסלול את הכביש. נאמנה עלי בעניין זה עדותו של מהנדס הועדה מר באסר נאסר. מר נאסר הסביר בחקירתו כי העירייה פועלת בהתאם לשיקולי תקציב ועל-פי סדרי עדיפויות : "הדבר הכי חשוב לי זה לא גדר, הכי חשוב לי זה הצלת נפשות. [...] יש לנו את ההצפות, יש לי את קריסת קווי הביוב, יש לי דברים יותר חיוניים מפריצת גדר או לא. [...] יש סדר עדיפות והעירייה יש לה את שיקול הדעת ולפי שיקול הדעת היא עובדת" (עמ' 181 לפרוטוקול). פינוי פסולת הבניין 50. בסיכומי התגובה טענו התובעים כי גם לאחר הריסת הקיר אין אפשרות לכלי רכב לעבור בתוואי הדרך שכן זה זרוע בפסולת שלא פונתה. התובעים מציינים כי במסגרת פסק הדין ניתן צו לעירית טירה לפנות את הפסולת, זו עשתה כן בחלוף 30 יום ממועד מתן פס"ד ובכך הכשירה את תוואי הדרך למעבר כלי רכב. התובעים מציינים כי אי פינוי הפסולת הינו בגדר רשלנות רבתי של הנתבעת 1 ושל הנתבעים 4-10 (סעיפים 8-9 לסיכומי התגובה, סעיף 8 לתצהיר התובע כתמיכה לסיכומים). 51. התובעים לא שיכנעו אותי כי פסולת הקיר שנהרס היא זו שמנעה את המעבר בדרך. חזקה על התובעים כי לו אכן פסולת הקיר מנעה את המעבר הם היו פונים בעניין זה לנתבעת 1. פניה שכזו לא נעשתה. התובעים גם לא מצאו לנכון לפנות לבית המשפט מיד לאחר הריסת הקיר ולהודיע כי ההריסה אין די בה וכי המעבר נמנע בעקבות פסולת ההריסה. אדרבא, השתכנעתי כי הושלכה פסולת בתוואי הדרך, לאורך כל תוואי הדרך ואין מדובר דווקא בפסולת אותו קיר, וזאת מהנימוקים הבאים: בעתירה המינהלית שהוגשה (נספח א' לסיכומי התגובה ) טענו התובעים כי יש לנקות את "כל השטח המצויי בתוואי הדרך מפסולת ולכלוך על מנת לאפשר שימוש בו לצורך פריצת הדרך" (סעיף ב' לסעדים). התובעים ציינו במפורש כי פסולת הקיר נותרה מושלכת בסמוך לבתי העותרים ולא נטען כי הפסולת מנעה את המעבר (סעיף 15 לעתירה) ובהמשך תוואי הדרך הפך למזבלה כאשר כל דכפין משליך לתחומה את האשפה שלו (סעיף 14 לעתירה). מר מנצור גיל הלל ביקר במקום וצילם את התוואי ביום 7/7/11. התמונות הוגשו במסגרת חקירתו הנגדית ביום 11/7/12 וסומנו נ/11. מר מנצור נשאל האם ראה במקום את שאריות הגדר שנהרסה והשיב כי התמונות משקפות את שראה (עמ' 85 לפרוטוקול).עיינתי בתמונות לא התרשמתי כי בתוואי הדרך נמצאת פסולת ההריסה ולמעלה מכך השתכנעתי כי הדרך פנויה למעבר. מר קשוע העד מטעם התובעים אישר כי לאחר שסיים לבנות את ביתו סגר את תוואי הדרך העוברת בחלקה שלו על ידי הנחת בלוקים בתוואי הדרך(עמ' 40-41 לפרוטוקול). פסולת זו היא שהפריעה למעבר. התובעים בעצמם, כאשר פנו לנתבעת 1 ציינו כי בחלקו של מר קשוע המיועד להפקעה הונחו בלוקים ומר קשוע מונע את המעבר בדרך (סעיף 3 למכתבם מיום 2/2/06-נספח י"ב לתצהיר התובע). ד. המומחה מטעם הנתבעת 1, מר אהרון בוץ, העיד כי בתוואי הדרך הונחו ערימות העפר ופסולת (עמ' 92 ש' 18). בחוות הדעת הוא מציין כי הערימות הונחו בקטע הצפוני במרחק מהקיר,(בסמוך לביתו של מר קשוע). עוד העיד כי אלמלא ערימות העפר שהונחו על תוואי הדרך לא היה נחסם המעבר לכלי רכב (עמ' 94 ש' 21 לפרוטוקול). עדות זו אמינה עלי ולא נסתרה והיא אף נתמכת על ידי חוות הדעת של השמאי מקובר מטעם התובעים.. השמאי מקובר מציין כי קטע הדרך הצפוני של הדרך (סמוך למגרשו של קשוע) אינו נגיש למעבר כלי רכב ומאופיין בעשביה פסולת וחול. 52. אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעים כאילו פסולת הקיר היא זו שמנעה את המעבר. באשר לפסולת בסמוך לביתו של מר קשוע,אין לנתבעות כל אחריות לפסולת הנוספת שהושלכה בתוואי הדרך ואחריותם הינה לאכיפת הוראות החוק בלבד. התובעים לא הצביעו על כל מקור חוקי המחייב את הנתבעות 1-3 לעסוק בפינוי פסולת, שאינה תוצאת הריסת הקיר, וטענתם בעניין זה נדחית. הנזקים ירידת ערך 53. התובעים צירפו לכתב התביעה את הערכתו של השמאי ניצן מקובר שביסס את הערכתו על ירידת ערך לצמיתות, וירידת ערך במונחים שנתיים (6% מסך ירידת הערך לצמיתות,לשנה). השמאי מקובר ציין כי אומדן שווי הפגיעה מגלם את הירידה בערך שווי השוק של נכס המקרקעין של התובעים, כתוצאה מכך שהם אינם נהנים מדרך גישה בעלת מעמד סטטוטורי מחייב, ומגלם את דחייה בזמן עד למכירתו בשוק החופשי (באם יוצא למכירה), את הסיכון ואי הוודאות הנובעות מכך, כמו גם את ההוצאות הכספיות הצפויות לבעלי הנכס בפעילותם לביצוע הדרך. על-פי גישה זו, היקף הפגיעה תהא ההפרש בשווי שבין שתי החלופות. הווי אומר: מטרת השומה נועדה להעריך את שווי הנכס בהנחה שקיימת דרך גישה כמפורט בתכנית, וכן את שווי הנכס במצבו הנוכחי ללא דרך גישה בפועל. על סמך שתי הערכות אלו, סבור השמאי מקובר, ניתן לאמוד את שווי הפגיעה ואת היקף שיעור ירידת הערך של הנכס כתוצאה מהעדר כביש גישה לנכס.  54. להערכת השמאי מקובר, שוויו המקרקעין שבבעלות התובעים בהנחה שישנה דרך מעבר סטטוטורית בסך של 350,000$, ובהנחה שלא קיימת דרך גישה שכזו בשווי של 295,000$. על יסוד חישוב זה, קבע השמאי מקובר כי נזקיהם של התובעים מוערכים על בסיס ירידת ערך לצמיתות הינם בסך של 55,000$ כאשר ירידת ערך לצמיתות מהווה שיעור של כ- 15.71% משווי הנכס. אשר להיקף שיעור ירידת ערך הנכס במונחים שנתיים, העריך השמאי מקובר כי הפגיעה נאמדת בסך של 3,300$ לשנה. ירידת ערך שנתית, כאמור, מהווה לשיטתו 6% מסך ירידת הערך לצמיתות. 55. איני מקבלת את קביעותיו של השמאי מקובר שכן הוא קובע את הפגיעה בהסתמך על קיומה של דרך סלולה ( עמ' 7 לחוות הדעת ועמ' 53 ש' 20-21,23 לפרוטוקול), וכאמור לא הוטלה חובה על הנתבעים לסלול את הדרך. 56. השמאי בוץ מצא כי בהתקיים דרכי גישה חלופיות לבתי התובעים, בהן מקובל לעשות שימוש ביישוב טירה, אין לשום ירידת ערך (עמ' 15 לחוות הדעת). לחילופין, ציין השמאי בוץ, כי אם לא תתקבל עמדתו לקיומן של דרכי גישה אחרות לבתי התובעים, בהתבסס על הנתונים של השמאי מקובר, ירידת הערך של בתי התובעים הינה 17,800$ ולא כפי שהוצג בחוות הדעת של השמאי מקובר (12,144$ לתובע 1 היחידה המערבית ו5,717$ לתובע 2 היחידה המזרחית - עמ' 16 לחוות הדעת). 57. כמפורט לעיל, הטענה לקיומם של דרכים חליפיות לא התקבלה על ידי, וכאמור לטעמי לא ניתן להתבסס על הערכותיו של השמאי מקובר להערכת הנזק. 58. בהתאם להחלטת השופט שטרנליכט מיום 3.11.09 מונה השמאי אבי פרס כמומחה מטעם בית המשפט לבדיקת ירידת הערך של בתי התובעים. השמאי פרס קבע כי נגרמה ירידת ערך לנכס "מאחר וקיימת אי וודאות לעניין הגישה למגרש אשר כיום הדרך אינה מוסדרת באמצעות הדרך הסטטוטורית אלא באמצעות דרכים שיעודם אחר. סביר להניח כי קונה פוטנציאלי יעדיף לשלם פחות בגין הנכס שבנידון בשל אי הוודאות וגורם ההפרעה לעומת נכס עם גישה ישירה. אולם מצד שני יש להביא בחשבון כי גורם ההפרעה הינו הפיך וניתן לבטלו ע"י הכשרת דרך הגישה כולל הריסת הגדר" (עמ' 13 לחוות הדעת). השמאי פרס העריך את הנזקים שנגרמו לתובעים בסך 5,000 ₪ לשנה לכל יחידה ליחידה המערבית סך של 43,000 ₪ וליחידה המזרחית בסך של 28,000 ₪. השמאי פרס אישר בחקירתו הנגדית כי "הנזק ברגע שיש מעבר חופשי, הירידת ערך מתבטלת, כל עוד זה לא סלול היא לא מתבטלת לחלוטין אלא יורדת בצורה משמעותית בערך למחצית" (עמ' 112 לפרוטקול ש' 3-4,) בהמשך חקירתו חזר ואמר כי "אני מדגיש שאם הדרך נפרצת ואינה סלולה אני מעריך את ירידת הערך במחצית ממה שקבעתי, אם תיסלל הדרך אין ירידת ערך" (עמ' 112 לפרוטוקול ש' 25-26). כמפורט לעיל לנתבעים אין כל אחריות לסלילת הדרך ועל כן יש להעמיד את הנזק על 2,500 ₪ לשנה. 59. ככל עדות המומחה פרס היתה מקצועית, אמינה והביאה בפני את הנתונים הנדרשים לצורך הכרעה במחלוקת ולכן אני מאמצת את מסקנותיו. 60. לטענת הנתבעים בפועל לא נגרמה כל ירידת ערך לתובעים שכן לא היה בכוונתם למכור את הבתים. אני דוחה טענה זו. ירידת הערך מגלמת את אי הנוחות והמטרד שנגרמו לתובעים בעקבות קיומו של הקיר תוך מתן ביטוי כספי להפחתת שווי הנכס בעקבות כך. 61. משכך אני קובעת כי יש לאמץ את דרך החישוב המתוארת בחוות דעתו של השמאי פרס ובהתאם להבהרותיו בחקירה הנגדית. לאור האמור יש להעמיד את הפגיעה על הסך של 2,500 ₪ לשנה. תקופת הנזק יחידה המערבית 62. היתר הבניה ליחידה זו ניתן ביום 17/6/99. לתצהיר התובעים לא צורפו ראיות באשר למועד בו פנו לנתבעת 3 וגם אין בפני גרסה מפורטת של התובעים בשאלה זו. רק במסגרת החקירה הנגדית צורפו 2 מכתבים מחודש ספטמבר 2004 מטעמו של עו"ד נאסר הדורשים מהנתבעת 3 לפעול להגשת כתב אישום, לקבלת צווי הריסה ולביצועם. התובעים גם לא צירפו אסמכתאות על מועד בניית היחידה המערבית, וכל שיש בפני הוא עדותו של התובע בחקירתו הנגדית כי החל לבנות בשנת 1999. בהתחשב בעובדה שהתובע אישר בעדותו כי עבר להתגורר בבית רק בשנת 2004 יש להניח כי פעולות הבניה האינטנסיביות בוצעו על ידו כשנה לפני כניסתו לבית. לפיכך, לטעמי, יש למנות את תקופת הרשלנות של הנתבעת 3 משנת 2003 ועד מרץ 2005 , שנתיים וחודשיים. והנזק שנגרם הוא 5,420 ₪. בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד חוות הדעת, 24/1/10. 63. את תקופת הרשלנות של הנתבעים 4-10 יש למנות מהמועד בו ידעו בוודאות כי עליהם להרוס את הקיר וזאת בהתאם לדרישת הועדה המקומית אשר התנתה את מתן ההיתר בהריסת הקיר,דרישה שאושרה על ידי וועדת הערר ביום 24/11/02. לפיכך יש למנות את תקופת הרשלנות ממועד זה ועד למועד הריסת הקיר, 12/09, שבע שנים וחודש. הנזק שנגרם הוא 17,710 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד חוות הדעת , 24/1/10( מתוך סכום זה, על הנתבעים והנתבעת 3 לשאת ביחד ולחוד בתשלום הסך של 5,420 ₪ ). היחידה המזרחית 64. ההיתר ניתן ביום 27/6/05, לאחר המועד בו החלה הנתבעת 1 בפעולות להריסת הקיר בתקופה זו כאמור לא מצאתי מקום ליחס לנתבעת 1 או לנתבעת 3 רשלנות. 65. באשר לנתבעים 4-10 יש לקבוע את תקופת הפגיעה מהמועד בו ניתן היתר הבניה עד למועד הריסת הקיר. המדובר בתקופה של ארבע שנים ושישה חודשים -סך של 11,250 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד חוות הדעת , 24/1/10. הוצאות במהלך הבניה 66. התובעים טוענים כי בהעדר מעבר חופשי למגרש שעליו נבנו בתיהם, נגרמו להם הוצאות רבות במהלך הבניה בגין הובלות שנדרשו במיוחד לצורך הבאת הציוד, חומרי הבניין והאביזרים לאתר הבנייה, בנוסף להוצאות שהוסבו לתובעים עקב התארכות תקופת הבניה שהייתה כרוכה בהובלות מיוחדות לאתר הבנייה. נזק זה הוערך על-ידי התובעים בסך של 100,000 ש"ח. 67. התובעים לא צירפו כל אסמכתא להוכחת טענתם זו וגם לא מצאו לנכון לזמן לעדות את בעלי המקצוע. יתר על כן מעדותו של מר קשוע, מטעם התובעים עולה כי התובעים השתמשו בדרכים החילופיות (עמ' 41, שורות 13-15, עמ' 46 שורות 18-24 לפרוטוקול). אישוש לגירסה זו ניתן למצוא בעדותו של הנתבע 7, שציין כי משאיות הבטון שנועדו לצורכי הבניה של בתי התובעים נסעו דרך השביל הדרומי (עמ' 147, שורות 27-28 לפרוטוקול). 68. לסיכום, התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא שכנעו אותי כי נגרמו להם הוצאות נוספות במהלך הבניה. הוצאות הובלת רהיטים 69. התובעים טוענים כי נאלצו להוציא הוצאות בעבור הובלת הרהיטים לרבות שימוש בעגלות ובסבלים. גם טענה זו לא הוכחה על ידם בדרך כלשהיא ועל כן היא נדחית. התקנת קו ביוב 70. התובעים עותרים לחייב את הנתבעות בהוצאת התקנת בור ספיגה, מאחר ולא נסללה הדרך ולא הותקן קו ביוב. משנדחתה הטענה כי היה על הנתבעת לפעול לסלילת הכביש, נדחית גם טענה זו. נזקים נוספים 71. התובעים טוענים כי נגרם להם נזק ממוני רב, הוצאות, סבל צער ואי נוחות והם אומדים נזק זה בסך 200,000 ₪. אני דוחה טענה זו מ2 נימוקים, הראשון לא שולמה אגרה בגין מלוא סכום התביעה, התובעים העמידו את התביעה על 300,000 ₪ ועל כן בהתאמה אין להידרש לנזקים נוספים. שנית, נזקי המטרד הסבל והצער באו לידי ביטוי במסגרת ירידת הערך. סוף דבר 72. על הנתבעים 4-10 לשלם לתובע 1 ביחד ולחוד,סך של 17,710 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד חוות הדעת , 24/1/10 ועד התשלום בפועל. מתוך סכום זה, על הנתבעת 3 לשאת ביחד ולחוד עם הנתבעים 4-10 בתשלום הסך של של 5,420 ₪ , בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד חוות הדעת , 24/1/10 ועד התשלום בפועל. בנוסף על הנתבעים 4-10 לשלם לתובע 2 ביחד ולחוד סך של 11,250 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד חוות הדעת , 24/1/10 ועד התשלום בפועל. התביעה נגד נתבעת 1 נדחית. נוכח הפער בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק, אין צו להוצאות. התובעים ישאו בהוצאות הנתבעת 1 בסך של 7,000 ₪. סכום ההוצאות ישולם תוך 30 יום וממועד זה ואילך יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק. בניהבניה לא חוקית