מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות נציגות הבית המשותף לתאונה בשטח הבניין: 1. הערעור שבפנינו נסב על קביעת בית משפט קמא, מפי כב' השופט ירון בשן, שראה לדחות את תביעתו של המערער להכיר באחריות המשיבות לנזקים שנגרמו לו במהלך עבודתו במשיבה 1 (להלן: העירייה") ובחצרי המשיבה 3 (להלן: "נציגות הבית"). המשיבות 2 ו - 4 הן המבטחות של העירייה והנציגות. עסקינן בפסק הדין בת.א. 23428/08 מיום 31.8.10. הדיון בתביעה פוצל באופן שתחילה התקיים דיון בשאלת האחריות. 2. המערער, יליד 1954, עובד כמפנה אשפה בעירייה. תחום עבודתו כולל את הבניין ברח' אחימאיר 6 ת"א שבחזקת הנציגות. 3. התאונה ארעה ביום 1.9.06 בעת פינוי אשפה מחדר האשפה. המערער טען כי בעת שביקש, ביחד עם בן זוגו לעבודה, למשוך את עגלת האשפה מחדר הפחים לכיוון משאית האשפה, נתקע אחד מגלגלי העגלה בבור או מהמורה או הפרש גובה בדרך והיא התהפכה. משביקש לברוח מפגיעה, החליק, נפל ונחבל. 4. המערער טען כי הן העירייה כמעבידתו והן נציגות הבית כמחזיקה של המקרקעין חבות כלפיו בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות והיפר חובה חקוקה. 5. בית משפט קמא קבע כי המערער לא סיפק מידע רב ומדויק ככל שהיה יכול אודות האירוע שבו נפצע. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי: "התובע עירפל את גרסתו במקום שבו מצופה היה שיתמקד ונראה כ"פותח אופציות" חלופיות, במקום שבו נדרש לתת גרסה עובדתית אחת ברורה. בסופו של דבר, הוא לא הצביע על מקום הנפילה ולא על סיבתה וממילא לא הוכיח שמי מהנתבעות אשמה בפציעתו." 6. למסקנה זו הגיע בית המשפט ממספר טעמים וראיתי להביאם במלואם: ראשית, המערער נתן בתצהיר עדותו הראשית גרסה שלא הוא ניסח אותה ואף לא נרשם בתצהיר כי הוא הוקרא למערער מחמת שאינו יודע קרוא וכתוב. אותה גרסה נמצאה על ידי בית משפט קמא לא ברורה. שנית, המערער צירף צילומים לתצהירו אך לא הצהיר מי צילמם, מתי והיכן צולמו וכן במי מהצילומים רואים את מקום התאונה. שלישית, חרף אמירתו של ב"כ המערער כי לא הוא זה שביקש להציג את הצילומים, ניסה האחרון להציגם לעדים ולהתבסס עליהם בסיכומיו. רביעית, המערער לא הצביע על מפגע ספציפי ולא מיקם אותו בתוך המקרקעין הניתנים לזיהוי ומכאן שלא ניתן לקבוע מי בעליהם. חמישית, המערער לא צילם את מסלול תנועתו עם מיכל האשפה "כך שניתן יהיה להעריך אם התנועה היתה במסלול המיועד לכך (שאז על מישהו - הדיירים או העיריה - לוודא שניתן לנוע בו בבטחה עם עגלת אשפה מלאה) - או שהתנועה נעשתה תוך מעבר בין מפלסים לשם "קיצור דרך". שישית, המערער לא הצביע על מפגע ספציפי שבו נכשל והוא מוסיף ומציין "ונזכיר: בין שטח מרוצף כביש, או שביל סלול לשטח חול שלצידו צפוי ומותר שיהיה הפרש מפלסים. לא כל "בור", "שקע" או "מהמורה" בשביל, או בחצר בית, מהווים מפגע מסוכן." שביעית, גם העד מטעם התובע, שותפו לצוות, לא הצביע על מיקום מדויק של האירוע הגם שמחקירתו עלה כי סיבת ההתהפכות של עגלת האשפה הייתה התקלות במהמורה. כך גם עד זה לא ידע על תיקונים והסרת המפגע שנעשו אחרי האירוע הגם שהמשיך לעבוד באותו המקום. שמינית, עדת ההגנה, חברת הוועד גב' לאה פניץ, העידה שכאשר מתעורר צורך בתיקונים העירייה מפנה לדיירים דרישות והיא לא קיבלה כל הודעה על המפגע. היא עצמה נעזרת במקל הליכה ומסתובבת בחצר הבית ובאזור שבקרבת פחי האשפה ואין במקום מפגעים. תשיעית, "טופס קבלת הודעה על תאונת עבודה" לא יכול להועיל למערער שכן הוא כתוב בגוף ראשון ומשמע שמדובר בגרסה שמסר המערער אשר נרשמה על ידי הממונה והממונה, מר דנוך לא נשאל על המסמך. בית המשפט מוסיף כי: "ספק אם ניתן להוכיח במסמך כזה, שקיימים במקום בכלל "מפגעים", אך וודאי שאי אפשר להוכיח כך את טיבם המדוייק וגם שקיומם מהווה הפרה של נורמת זהירות כלשהי. ממילא גם לא ניתן להוכיח באמצעות המסמך את שלא עשה התובע עצמו, דהיינו, לקשור מפגע אחד ספציפי (והרי מיכל האשפה לא נתקל ב"מפגעים" בלשון רבים) לנזקו של התובע." עשירית, המערער השיב בשלילה על שאלה בשאלון האם בעברו תאונות קודמות ואילו בחקירתו נמצא כי בעברו מספר תאונות וחלקן אף דומות לאירוע נשוא התביעה. בית המשפט מציין כי: "נוכח כזב מגמתי זה, נראה שיש להזהר מאד במידת האמון שניתן לתת בעדותו של התובע." 7. ב"כ המערער טוען בערעורו כי אין חולק שהמערער נפגע במהלך עבודתו אצל המשיבה 1 בחצרי המשיבה 3. בית המשפט קמא טעה בקבלת הראיות בחינתן והמשקל שראה לתת להן. שגה בית המשפט קמא שהתעלם מתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ולא הפעילו במקרה זה. כלל זה ניתן היה להפעיל הן כלפי המעבידה - העירייה והן כלפי מחזיקת המקרקעין - נציגות הבית. בית משפט קמא החמיר מאד בניתוח המקרה הגם שהמערער הבהיר בתצהירו כי התאונה קרתה בעת שגלגל של מיכל האשפה נתקע בבור או מהמורה או בהפרשי גובה במפלס הרחבה. לעדות זו הוסיף מספר ראיות כבדות משקל ובהן צילומים של מקום התאונה מיד לאחר התרחשותה, עדותו של שותפו של המערער לצוות שלא נסתרה וצילומים של מקום התאונה לאחר שתוקנו המהמורות על ידי המשיבה 3. לכך יש לצרף את הימנעותה של המשיבה 3 מהבאתו לעדות של החוקר שביצע חקירה מטעמה, בעת שיצא ביחד עם המערער ושותפו לצוות למקום האירוע ואלה הראו לו היכן היה הבור והיכן נפל המערער וכן כי המשיבה 3 פעלה לתיקון וסגירת הבור. הימנעות זו משמשת ראיה חזקה לטובת המערער. בית המשפט התעלם מהודעת בעל דין ברורה שהונחה בפניו בדמות "טופס קבלת הודעה על תאונת עבודה" שמולאה ונחתמה על ידי המעבידה. כן התעלם מן העובדה שגרסת המערער התקבלה על ידי המל"ל שהכיר בתאונה כתאונת עבודה. בית המשפט קמא סירב לקבל תצלומים אשר צולמו לאחר תיקון המפגע כראיה ולא הביא בחשבון כי למול צילומים אלו לא הציגו המשיבות צילומים נגדיים שיסתרו אותם. כן התעלם בית המשפט קמא מהוראות החוק החלות במקרה זה לרבות חוקי עזר עירוניים. מכל הטעמים הללו טוען ב"כ המערער כי יש לקבל את הערעור. 8. ב"כ המשיבות תומכים בקביעות פסק הדין ומסקנתו. הם טוענים כי הערעור כולו נסב על קביעות עובדתיות אך המערער אינו מתייחס אליהן ותחת זאת חוזר על טענותיו בכתב התביעה. 9. הם שבים על האמור בפסק הדין הן ביחס לחוסר מהימנותו של המערער, הן ביחס לקביעה כי לא ידע לציין בדיוק מה היה המפגע ועל כן נתן מספר גרסאות בתצהירו. עוד הן טוענות כי המערער כשל גם בהוכחת יסודות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] זאת מאחר וידע כיצד אירע האירוע ומהן נסיבותיו שכן הצהיר כי ביקש להימלט ממיכל האשפה ונפל. יתרה מכך המערער לא פעל לבדיקה מה היו הסיבות לנפילתו וכך גם העד מטעמו, שותפו לעבודה. כך גם לא הוכיח המערער כי הנזק נגרם על ידי נכס שלמשיבות שליטה עליו - כל משיבה ביחס לחבותה שלה. המערער לא הצליח להוכיח גם את התקיימות התנאי השלישי לכלל שכן איש מהעובדים במקום דוגמת המערער לא נפגעו ואף הוא וחברו עבדו במקום מספר שנים בלי שאירע דבר. מכאן שלא הוכח שהאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהמשיבות התרשלו מאשר שפעלו בזהירות סבירה. בכל הנוגע למסמכים אליהם הפנה ב"כ המערער טוענות המשיבות כי אין לקשור בין קביעת המל"ל להוכחת רשלנות מצד המשיבות שכן המל"ל אינו נדרש כלל לשאלת האשם. בכל הנוגע ל"טופס קבלת הודעה על פגיעה בעבודה" הרי שטופס זה אינו חלק מהראיות לאור החלטת בית משפט קמא ומכל מקום האירוע מתואר בטופס מגוף ראשון כלומר מפיו של המערער. עוד הן מציינות כי כותב המסמך לא נשאל עליו כלל. באשר לצילומים טוענות המשיבות כי אלו לא הוגשו במסגרת ראיות המערער ובא כוחו אף ציין כי לא ביקש להגישן. באשר לדוח החקירה טענו המשיבות כי לאור עדותו של המערער שלימדה על שקריו לא היה צורך בהצגת דוח החקירה והעדת החוקר. למול עדותו של המערער ניצבה עדותה של העדה מטעם המשיבה 3 שלא נסתרה. 10. מכל הטעמים הללו אין מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא. על פי ההלכה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית אלא מקום שבו נחזה מתוך פסק הדין כי בסיס הנמקתו של בית המשפט היה שגוי. על כן הם מבקשים לדחות את הערעור. דיון 11. כלל נקוט בפסיקה מימים ימימה כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי ערכאה קמא. לעניין זה די לי אם אפנה לדבריו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל מיום 15.3.11 מפי כב' הש' ארבל בסעיף 9 לפסק הדין. 12. יחד עם זאת מקום שבו מקריאת פסק הדין עולה כי קיימת טעות בבסיסו, תימצא לעיתים ערכאת הערעור מתערבת גם בקביעות העובדתיות הנלמדות מתוך הראיות. לעניין זה ראה דבריו של כב' הש' דנציגר בע"פ 8902/11 ניר ניסים חזיזה נ' מדינת ישראל, מיום 15.11.12 בסעיף 44 לפסק הדין: "לצד ההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראה: סעיף 4 לפסק דינו של כשופט ג' בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)] ; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 690, 696 (1993)], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט (4) 119, 124 (2004); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08) ; ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.08)][] ". וכן דבריה של כב' הש' חיות בע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל מיום 22.10.12 בסעיף 22 לפסק הדין, שאף ראתה בסופו של יום להתערב במסקנות בימ"ש קמא לאחר בחינת הראיות כולן במצטבר. 13. המקרה שבפנינו הוא אחד מאותם מקרים יוצאי דופן שבו נמצאתי למדה כי נפלה שגגה מצד בית משפט קמא בבואו לשקלל את העדויות שנשמעו בפניו והמשקל שראה ליתן להן. 14. עסקינן בתביעה אזרחית ומושכלות יסוד הן שהנטל על המערער להוכיח תביעתו כדי 51% . עמד בנטל זה משמע הוכיח תביעתו. 15. ניכר כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו למספר נתונים ועדויות שעלו מתוך הראיות ואשר צירופם יחדיו יש בו כדי להביא לקביעה כי המערער עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ואבהיר דבריי: 16. ראשית, בפתח חקירתו ובתשובה לשאלת בית המשפט מעיד המערער באשר לחלופות למפגע שמופיעות בתצהירו כך: "לעניין סעיף 4 (ב) אני מסביר שבזמן המשיכה יש שטח של בלטות משתלבות קטנות וחלק של כביש. מהירידה שאני יורד ישר לכביש, יש ... כל זה היה שבור. גלגל אחד נכנס בין הבלטות המשתלבות לכביש. נכנס. בזמן המשיכה." משמע המערער תיאר מצב בו בדרך בה עליו לעבור עם עגלת האשפה מחדר הפחים לכביש - היה מפגע בשטח שבין האבנים המשתלבות לבין הכביש וגלגל אחד של העגלה נכנס ברווח או בשבר שבין האבנים המשתלבות לבין הכביש. במצב דברים זה לא ניתן לומר כי המערער לא ידע למקם את מקומו של המפגע ומתוך תיאורו ניכר כי התקשה להגדירו - האם מדובר ב"בור" או "מהמורה" או "הפרש גבהים". כך או כך המערער הצביע על כי הדרך לא הייתה תקינה והיה בה מפגע שאפשר כניסתו של גלגל עגלת האשפה לתוכו. מכאן שאין בידי לקבל את קביעתו של בית המשפט קמא כי המערער לא הצביע על מפגע ספציפי ולא מיקם אותו בתוך המקרקעין. המערער סיפק את המידע המדויק ביותר שיכול היה לספק אודות המפגע. 17. שנית, המערער העיד כי הוא וחברו לצוות: "התרענו למנהל אמרנו לו שיש שם בעיה. אמרנו למנהל של התחנה." (ראה עדותו בעמ' 5 לפרוטוקול). ובהמשך, בעמ' 7 ו - 9 לפרוטוקול הוא משיב כי מספר פעמים התריעו בפני גילי דנוך (מנהל התחנה - ח.ו.ו.) על בורות בבניין נשוא התביעה. גם חברו לצוות של המערער, העד ברוך כהן, העיד כי ברגיל הם התריעו בתחנה על בעיות בעבודה כמו גלגלים שבורים של עגלות אשפה או מיכלים לא תקינים. בכל הנוגע למפגע נשוא התביעה השיב כי הוא מניח שהם התלוננו אך חלפו מספר שנים והוא אינו זוכר. התלונות היו לאחראי מר גיל דנוך. (ראה עדותו בעמ' 11 לפרוטוקול). חרף עדותם של אלה וחרף העובדה שעלה במהלך הדיון כי גילי דנוך כתב מסמך על האירוע לא ביקש ב"כ העירייה להעיד את מר דנוך ולקבל גרסתו לדברי המערער וחברו לצוות. יתרה מכך מר דנוך הוזמן להעיד על ידי ב"כ העירייה ואף עלה להעיד, אלא שמיד לאחר שאלה אחת בחקירה הראשית ביקש ב"כ העירייה לוותר על העד. משביקש ב"כ המערער לחקור את מר דנוך, כעד שכבר מצוי באולם בית המשפט, סירב לכך בית המשפט קמא. אישור לטענתו זו של ב"כ המערער נמצא בדברי ב"כ נציגות הבית במסגרת קדם הערעור שהתקיים בפני כב' השופטת לבהר שרון. הימנעות מהעדתו של מי שקיבל לידיו דיווח ראשון על האירוע והיה זה שהעלה על הכתב את הפרטים, ואשר אחראי על המערער בעירייה, פועלת לחובת המשיבות ויש בה לטעמי כדי סיוע לגרסת המערער. 18. שלישית, חרף העובדה שהן המערער והן חברו לצוות העידו כי נפגשו עם חוקר מטעם אחת המבטחות ואף הציגו בפניו את מקום האירוע, לא הובא החוקר להעיד. המערער וחברו לצוות אף נשאלו שאלות על ידי ב"כ המשיבות באשר לחקירה שבוצעה מטעם מי מהן ואף ביקשו לאמת עם מר ברוך כהן מסמך שנערך בעת החקירה ואשר מר כהן חתם עליו לכאורה. יחד עם זאת נמנעו המשיבות מהעדת החוקר שאף יצא עם המערער ושותפו למקום האירוע וקיבל מהם הסברים על אופן קרות התאונה. גם הימנעות זו יש לזקוף לחובת המשיבות שכן חזקה עליהן שאם היה בממצאי החוקר כדי לסתור את עדות המערער וחברו לצוות, היו מבקשות להעידו מטעמן. 19. רביעית, בית משפט קמא ביקש לסמוך ממצאיו על דבריה של העדה מטעם הנציגות, גב' פניץ. בתצהיר עדותה הראשית סעיף 5 יש כדי לתמוך בעדותו של המערער ולפיה מסלול הולכת עגלת האשפה הוא אחד ואין אפשרות לסטות ממנו. מטעם זה לא ברור מהיכן ראה בית משפט קמא להעלות את אותה השערה, ולזקוף אותה לחובת המערער, כאשר מצא טעם לפגם בכך שהמערער לא מצא לנכון לצלם את מסלול המשיכה של עגלת האשפה ועל כן אולי אירע האירוע כתוצאה מ"קיצור דרך". 20. חמישית, חרף קביעתו של בית משפט קמא כי העדה מעידה מתוך הסתובבותה שלה באזור פחי האשפה הגם שהיא נכה, הרי שמתוך קריאת עדותה כולה עלה שפרטים רבים אינה זוכרת וכי חלקן של העובדות נמסרו לה מפי דיירי הבית האחרים. ראה עדותה בעמ' 19 לפרוטוקול: "... גם אם אני לא מסתובבת ואם יש דיירים שרואים הם אומרים ומתריעים. לא היו מהמורות ולא בורות ולא שקעים ולא ריצוף עקום." מתוך עדותה עלה שהיא מתעייפת מהר ומתניידת בעיקר עם רכבה שכן רגליה לא קלות, כדבריה, והיא מרבה להתנהל דרך הטלפון והפקס (ראה עדותה בעמ' 15 לפרוטוקול). בהמשך החקירה היא מציינת כי הוועד הקודם של הבניין ערך שיפוץ בבניין: "אני מעריכה שזה לפני כ - 7-8 שנים. זה אבני שפה כאלה. האספלט נעשה אני חושבת פחות או יותר של בין 5-6 שנים עשו הכל חדש, כי בזמנו בבן יוסף היה בפשיטת רגל הקבלן. רצו לסגור את החניון אז עשו אספלט לכל המשטח הזה." ובהמשך: "...היה חלק רצוף וחלק לא. אבל זה כבר שנים ככה." (כך במקור - ראה עדותה בעמ' 21 לפרוטוקול). משמע, חרף הטענה כי לא נערך כל שיפוץ או תיקון בבניין עלה מעדותה של גב' פניץ ששיפוץ נעשה ואף בשטח הרלוונטי לאירוע נשוא התביעה הגם שהמועד המדויק שבו נערך, נותר לא ברור. במסגרת חקירתה על ידי ב"כ העירייה נשאלה גב' פניץ האם מישהו מהעירייה פנה אליה והשיבה: "באמת? אתה שואל אותי שאלות שהיו לפני שנתיים. לא זוכרת מה היה לפני חודש. אני רוצה שבית המשפט יאמין לי שלא ראיתי את מה שטוענים שהיה שם." (שם, בעמ' 16 לפרוטוקול). מתוך כל אלה עולה כי בית המשפט קמא נטל מעדותה של גב' פניץ אמירה אחת בלבד ולא שקל את מכלול עדותה לרבות אותם חלקים בה שיש בהם כדי לתמוך בגרסת המערער. 21. שישית, הגם שבית המשפט קיבל את התנגדות ב"כ המשיבות וסירב לבקשת ב"כ המערער להציג את אותו "טופס קבלת הודעה על תאונת עבודה", הרי שהוא נדרש לו בפסק הדין בציינו כי אין בו כדי לסייע למערער שכן הוא מתואר בגוף ראשון, משמע מפי המערער. מכאן שבית המשפט ראה לעיין במסמך הגם שלא אפשר הגשתו. עיון במסמך מלמד כי חלקו רשום בגוף ראשון מפי המערער וחלקו ככל הנראה רשום מפיו של המנהל מר גילי דנוך שהוא אף זה שחתום עליו. מדובר בעמודות של "ממצאים", "המלצות" ו"מסקנות" באותו הטופס שחזקה שלא נרשמו מפיו של המערער. מסמך זה מעצם מהותו הינו מסמך מהותי למחלוקת נשוא התביעה ולא ניתן להתעלם מן העובדה שהגם שעורכו ומי שחתם עליו נכח באולם בית המשפט לאחר שהוזמן כעד מטעם המשיבות 1 ו -2, לא התיר בית המשפט קמא את חקירתו של החתום עליו על ידי ב"כ המערער חרף בקשתו של זה האחרון. 22. לא בכדי מצאתי לפרט את תוכנן של העדויות. מתוך כל האמור לעיל עולה כי בית משפט קמא נתפס לכלל טעות הן בעת שראה לנגד עיניו לבחון את עדותם של עדי המערער (כלומר - התביעה) בלבד, מבלי לבחון האם בעדויות המשיבות יש כדי לחזק את עדותם ולתמוך בהן, הן בכך שלא נתן כל משקל להימנעות המשיבות מהעדת עדים מטעמן והמשקל שיש ליתן לכך אף על פי הפסיקה והדין. זאת כאמור, כאשר בית משפט קמא לא ראה לקבוע כי התאונה לא אירעה, אלא רק כי המערער לא נתן גרסה ברורה דיה לאופן התרחשותה. 23. מכל הטעמים הללו אני סבורה כי המערער עמד בנטל הראיה המוטל עליו להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת ממנו במשפט אזרחי כי פגיעתו ארעה כתוצאה ממפגע שנמצא בדרך בה עליו למשוך את עגלת האשפה לצורך פינויה בחצרי המשיבה 3 ובמסגרת עבודתו אצל המשיבה 1. אלה חבות כלפיו שכן הן ידעו על המפגע והיו צריכות לצפות כי הוא עשוי לגרום לנזק. המשיבות 2 ו - 4 חבות מכוח היותן המבטחות. נראה כי אין צורך להכביר מילים על אחריות העירייה כמעביד לדאוג לסביבת ותנאי עבודה בטוחים לעובדיה. די אם נפנה לע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225 וכן לאחרונה לע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, מיום 27.12.10 מפי כב' השופט ג'ובראן שחזר על ההלכה: "חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו, הוכרה בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע בין היתר, כי על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען..." (שם בסעיף 7 לפסק הדין). הוא הדין באשר לחובת נציגות הבית המשותף כמחזיקה או בעלים במקרקעין לדאוג כי לא יהיו מפגעים בשטחה. ראה למשל דבריו של כב' השופט ע. פוגלמן בע"א 1786/10 דניאל חנוכייב נ' בית ספר אורים ואח' , מיום 27.2.12: "על חובתה המושגית של העירייה כמחזיקה במקרקעין בזמן האירוע אין חולק (השוו: ע"א 7008/09 עבד אל-רחים נ' עבד אל-קאדר, פסקה 20 ( 7.9.2010); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, פסקה 12 (לא פורסם, 14.12.2006) (להלן: עניין מימוני)). חובת הזהירות הקונקרטית מתעלת את החובה המושגית לנסיבות הפרטיקולאריות של המקרה ובוחנת, האם בנסיבות ייחודיות אלו יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק (עניין גורדון, בעמ' 130-128; עניין יוסף, בפסקה 80; ע"א 8835/07 ‏‏רם-שן שירותים והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקאות י"ח-י"ט ( 8.12.2010); ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה, פסקה 33 ( 4.1.2009) (להלן: עניין טרויהפט)). אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שבדיעבד התממש לכדי נזק. יכולת הצפייה נבחנת בהיבט הטכני; לעומת הצורך לצפות שנבחן על-פי אמות מידה נורמטיביות, הכרוכות בטעמים של מדיניות משפטית (ע"א 4241/06, פסקה 10 לפסק-דינה של השופטת ארבל ופסקה 2 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה; עניין ועקנין, 125-126; ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים נ' שרף, פסקה 14 ( 14.6.2011) (להלן: עניין אסותא)); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 78 (2004)). ה"צורך" לצפות הוא המסננת הנורמטיבית המשמשת את בית המשפט להוציא מתחומי האחריות נזקים שהטלת אחריות בגינם איננה רצויה אף על פי שאולי היתה "יכולת" לצפותם. כפועל יוצא - בכל הקשור להטלת אחריות בנזיקין - לא כל סיכון שהתממש לכדי נזק וניתן היה לצפותו, גם צריך היה לצפותו." (שם בסעיף 11 לפסק הדין). 24. למסקנתי זו באתי הגם שאני ערה לאותו פגם בעדותו של המערער בדמות שכחתו מספר של תאונות עבודה שאירעו לו במהלך שנות עבודתו בעירייה, לרבות תאונות במנגנון דומה. נראה לי כי עניין זה לא לובן עד סופו כמו למשל בשאלה האם אותן תאונות עבודה שדווחו למל"ל הביאו גם להגשת תביעות בנזיקין והאם הותירו נכויות? בסוג עבודתו של המערער חזקה שהוא נפגע בתאונות קלות מידי פעם ואם לא הותירו נזק מתמשך ייתכן כי נשמטו מזיכרונו. המערער עצמו ציין כי זו "הפגיעה הכי רצינית" שקרתה לו(ראה דבריו בעמ' 7 לפרוטוקול בתשובה לשאלת בית משפט). אלא שגם אם אתן לסתירה זו שבין עדותו לבין המסמכים משקל של ממש, עדיין אין בה כדי לאיין את העובדה שמאזן העדויות נוטה לטובת המערער באשר להוכחת טענתו כי נפגע כתוצאה ממפגע שהמשיבות 1 ו - 3 אחראיות לו. 25. משבאתי למסקנתי זו הרי שיש להוסיף ולדון בשתי שאלות נוספות והן האם יש למערער אשם תורם לקרות האירוע ומהי חלוקת האחריות בין העירייה לבין נציגות הבית המשותף. 26. אשם תורם - לאחר בחינת עדויות המערער וחברו לצוות נראה כי למערער תרומת רשלנות לקרות האירוע. המערער העיד כי מקום האירוע היה מוכר לו היטב מאחר ועבד באזור זה מספר שנים והכיר את המפגע. מכאן שעל המערער היה לשים ליבו לאותו מפגע ולהישמר מפניו. 27. בבואי לכמת את שיעור אשמו התורם של המערער ראיתי להעמידו על 25%. 28. חלוקת האחריות בין העירייה לנציגות הבית המשותף - העירייה בחרה שלא להציג גרסה לאירוע - לא בכל הנוגע לחזית למול המערער ולא בחזית הטענות של נציגות הבית המשותף. מתוך עדותה של גב' פניץ עלה שכאשר העירייה הייתה מוצאת מפגע, הנציגות הייתה מקבלת התרעה לטפל ולסדר את אותו מפגע. לכך מצטרפת עדותם של המערער ושותפו לצוות שעל פיה הם התריעו פעמים רבות בפני העירייה על מפגע בבניין נשוא התביעה ודבר לא נעשה. זאת הגם שחלה על העירייה החובה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדיה והדבר בשליטתה. 29. מטעמים אלו אני סבורה כי יש לחלק את האחריות בין שתי המעוולות באופן שאחריות העירייה עומדת על 45% ואחריות נציגות הבית על - 30% לאחר שהבאתי בחשבון 25% אשם תורם מצד המערער. 30. בכל הנוגע לשאלת גובה נזקיו של המערער לא הובאו כל ראיות שכן בית משפט קמא הורה על פיצול הדיון כך שתחילה נשמעו הראיות רק בשאלת האחריות. מטעם זה אין מנוס מהשבת הדיון לבית משפט קמא לצורך דיון בשאלת גובה הנזקים. סוף דבר 31. אני מציעה אפוא לחבריי לקבל את הערעור, ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך המשך דיון בשאלת גובה הנזק. 32. המשיבות תשאנה בהוצאות המערער בסך של - 7,500 ₪ כל אחת. חדוה וינבאום וולצקי, שופטת השופט יצחק ענבר: אני מסכים. יצחק ענבר, שופט[אב"ד] השופט שאול שוחט: אני מסכים. שאול שוחט, שופט הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת וינבאום-וולצקי. העירבון יושב למערער באמצעות בא כוחו. ועד בית משותףבנייןבתים משותפים