מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכות התנגדות לתכנית: לפני עתירה המכוונת נגד החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז (להלן: "הועדה המחוזית") מיום 17.10.2010, לאשר את תכנית פת/17/2003 (להלן: "התכנית") ולדחות את ההתנגדות לתכנית שהוגשה על ידי העותרים. א. רקע 1. העותרים הם הבעלים של מקרקעין בתחום התכנית, הממוקמים בצפון-מזרח העיר פתח תקווה, באזור התעשייה סגולה, הידועים כחלקה 13 בגוש 6353 (להלן: "החלקה"). החלקה נחלקת לשני מגרשים עיקריים. בשטחו של המגרש הצפוני בנוי אולם שמחות וגן אירועים. בשטחו של המגרש הדרומי בנוי אולם באולינג ולאורך גבולו המזרחי הוסדרו מקומות חניה לשימוש באי אולם האירועים. 2. ביום 8.1.2009 פרסמה הועדה המחוזית ברשומות הודעה על הפקדת התכנית. את התכנית יזמה הועדה המקומית לתכנון ובניה - פתח תקווה (להלן: "הועדה המקומית"). החלקה מצויה בתחום התכנית. עניינה של התכנית בסלילת עורק תחבורה בעיר פתח תקווה, והיא נועדה לקשר בין איזור התעשייה סגולה לבין אזור צפון העיר. אין חולק, כי התכנית תואמת את תכנית המתאר הארצית החלה על האזור (תמ"א 35), ואת תכנית המתאר המחוזית הרלוונטית (תמ"מ/3/21). 3. התכנית מחייבת, בין היתר, הפקעת שטחים לצורכי דרך לאורך הגבול המזרחי של המגרש הצפוני והמגרש הדרומי. ההפקעה עשויה לפגוע בשטח המשמש כאזור קבלת הפנים ומקום החופה והקידושין במגרש הצפוני, ובמקומות החניה במגרש הדרומי ובכך לפגוע בעסקם של העותרים פגיעה קשה. בעקבות כך, הוגשה על ידי העותרים, ביום 8.3.2009, התנגדות לתכנית. כמו כן, הוגשו לועדה המחוזית שתי התנגדויות נוספות, על ידי חברת רכבת ישראל בע"מ ועל ידי מר משה רוט, בעלי מקרקעין אחרים בתחום התכנית. 4. ביום 2.8.2009 דנה ועדה המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית בתכנית (להלן: "הדיון הראשון"). בסיומו של הדיון התקבלה החלטת ביניים, לפיה ינתנו לעותרים ולועדה המקומית 60 יום כדי לנסות להגיע להסכמות. בתום 60 יום יועבר החומר ליועצת התנועה של הוועדה המחוזית ולאחר קבלת חוות דעתה תשוב הוועדה ותכריע בהתנגדויות ובתכנית. 5. התכנית וההתנגדויות וכן הצעה חלופית של אינג' שילוני הועברו ליועצת התנועה של הועדה המחוזית, וביום 1.12.2009 ניתנה חוות דעתה ולפיה ההצעות שהועלו על ידי המתנגדים אינן מהוות חלופות ראויות לתכנית, ועל כן מומלץ לאשר את התכנית (חוות הדעת צורפה לכתב התשובה מטעם המשיבות 1 ו-2 כנספח א'). 6. במקביל להליכים לאישור התוכנית, התנהל בין העותרים לבין הועדה המקומית דין ודברים בניסיון להקטין את הפגיעה בקניינם של העותרים. במסגרת המשא ומתן אף נוסחה טיוטת הסכם בין העותרים לבין הועדה המקומית, אולם הסכם לא נחתם. בנסיבות אלה נענתה הועדה המחוזית מפעם לפעם לבקשות הועדה המקומית להארכת משך הזמן שניתן לצורך ניהול משא ומתן ותיאום עם העותרים, מעבר ל-60 הימים שנקבעו בהחלטה שהתקבלה במסגרת הדיון הראשון. 7. בטרם הגיע המשא ומתן בין העותרים לוועדה המקומית לסיומו, נקבע על ידי הועדה המחוזית דיון נוסף בתכנית. לפיכך, פנו העותרים ביום 10.10.2010 לועדה המחוזית והעבירו לעיונה את עקרונות ההסכם. העותרים ביקשו כי אישור התכנית יהא כפוף לחתימת הועדה המקומית על ההסכם. 8. ביום 17.10.2010 דנה הועדה המחוזית בתכנית בשנית (להלן: "הדיון השני"), והחליטה לדחות את ההתנגדויות ולאשר את התכנית (להלן: "ההחלטה"). כן נקבע שאין צורך להוסיף בתכנית הוראות המכפיפות את אישורה להסכמות בין הועדה המקומית לבין העותרים. לאור החלטה זו, הגישו העותרים ליו"ר הועדה המחוזית, ביום 13.12.2010, בקשת רשות להגשת ערר על ההחלטה למועצה הארצית. הודעה בדבר דחייתה של בקשה זו נמסרה לעותרים ביום 4.1.2011. בהערת אגב יוער, כי הועדה המקומית ערערה אף היא למועצה הארצית, אולם לעותרים נמסר כי הם אינם צד להליך הערעור לאור דחיית בקשתם להגשת ערר. הערר שהוגש על ידי הועדה המקומית נדחה על ידי ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית. על החלטה זו הוגשה עתירה מנהלית על ידי הועדה המקומית. 10. העותרים הגישו ביום 11.1.2011 עתירה מנהלית התוקפת את ההחלטה. עתירה זו נמחקה מטעמים פרוצדוראליים ביום 28.3.2011. ביום 19.5.2011, לאחר שבית המשפט האריך לעותרים את המועד להגשת עתירה מנהלית מתוקנת (בהסכמת המשיבים) הוגשה העתירה בשנית. בהמשך, הותר לעותרים להגיש פעם נוספת עתירה מתוקנת מטעמם וזו הוגשה ביום 30.11.2011 (זו העתירה שבפני). ב. ההחלטת הוועדה המחוזית בדבר אישור התכנית 11. בהחלטה פורטה השתלשלות העניינים והודגשה חשיבות התכנית. הועדה המחוזית קבעה, כי ההצעה התחבורתית של המתנגדים אינה יכולה לשמש כפתרון חלופי ישים לתכנית. כמו כן, התייחסה הועדה המחוזית לטענות המתנגדים באופן פרטני. בהתייחס להתנגדות אשר הוגשה על ידי העותרים קבעה הועדה: "לטענה כי הופקעו שטחים ניכרים מהחלקה לצרכים ציבוריים תוך פגיעה קשה בחלקות ובקניין המתנגדים וכי על החלקה בנויים מבנים חדשים יחסית בהיתר עם תעודת גמר ומאז הקמתם הם פועלים עם רישיון עסק כדין ומפרנסים את המתנגדים ולבקשה להסיט את הכביש במספר מטרים בודדים לכוון מזרח כך שיופקעו שטחים מהחלקות הגובלות מעברו השני של הכביש, שם השטח פנוי - לדחות את הטענות - הועדה מקבלת כאמור בפתיח ההחלטה לעיל את המלצת יועצת התנועה של הוועדה כי הפתרון כפי שהוצע על ידי המתנגדים אינו מהווה חלופה ראויה לדרך שלפנינו. עם כל הצער שבדבר התכנית שלפנינו הינה חשובה מבחינה ציבורית כללית גם במחיר פגיעה בכמה יחידים, כולל המתנגד". 12. הועדה המחוזית דחתה טענה נוספת של העותרים בנוגע לביטול הפקעה בשטח ספציפי (המכונה "הקול דס סאק"), לגביו טענו העותרים כי הוא אינו דרוש לצורכי מימוש התכנית. 13. בהתייחס להסכמות אליהן הגיעו העותרים והועדה המקומית, הבהירה הועדה כי אין עילה לשנות את הוראות התכנית, וכדבריה: "מעבר לאמור לעיל, על פי הבנת הוועדה והסיכומים עם המתנגדים כפי שהועברו על ידי הצדדים, הוועדה המקומית הבטיחה לתת פתרון אם זמני ואם קבוע לצורך בחנייה בתחום המגרש של המתנגד אשר חלקה נלקחת על ידי הדרך המבוקשת. הוועדה סבורה כי אין צורך להוסיף הוראה בהוראות התכנית בנושא. הוועדה מבקשת להדגיש כי אין בהבהרה זו של הוועדה המקומית כדי להוות משקל בהחלטת הוועדה להשאיר את התוואי במתכונת המקורית בהיותו הנכון והראוי ביותר מבחינה תכנונית". ג. טענות הצדדים טענות העותרים 14. העותרים טענו כי נשללה מהם זכות הטיעון וזכות ההתנגדות לתכנית. לטענתם, בדיון הראשון הסכים בא כוחם לא להשמיע טענותיו כנגד התכנית, לאור הסכמה שהתגבשה ביניהם לבין הועדה המקומית. הוסכם, כי תינתן לצדדים ארכה על מנת שניתן יהיה לבחון, במשותף, האם ניתן להקטין את הפגיעה בקניינם של העותרים. יחד עם זאת הבהיר בא כוחם כי אינו מוותר על זכות הטיעון, כך שתינתן לו האפשרות לטעון טרם אישור התכנית, היה והצדדים לא יגיעו להסכמות. לכן, משעה שלא הועברו לועדה המחוזית הסכמות הצדדים, היה עליה לזמן את העותרים לדיון הנוסף לצורך שמיעת טענותיהם. 15. נוסף על כך, טענו העותרים כי תשריט התכנית אינו משקף נכונה את ייעוד הקרקע ערב אישור התכנית ("מצב קיים"), כך שתמונת המצב העובדתית שהוצגה בפני הועדה המחוזית לא היתה מדויקת. מוסיפים העותרים וטוענים כי אף אם ידחו בסופו של יום טענותיהם, יש לתקן את סימון ייעוד הקרקע לפי מצב קיים, כך שלא תחסם לעותרים אפשרות עתידית לקבלת פיצויי בגין הפגיעה עקב התכנית. 16. עוד נטען על ידי העותרים, כי הדיון בועדה המחוזית בהתנגדויות נעשה שלא מתוך נכונות אמיתית לבחינתן כנדרש על פי כללי המשפט המנהלי. נטען כי ההחלטה התבססה על חוות דעתה של יועצת התנועה של הועדה המחוזית, אשר גיבשה את עמדתה כבר ביום 1.12.2009. חודשים רבים לפני תום המועד שניתן לעותרים ולוועדה המקומית כדי להגיש את הסכמותיהם לוועדה המחוזית. כתוצאה מכך, ההסכמות בין העותרים לבין הועדה המקומית כלל לא עמדו לנגד עיניה של יועצת התנועה בעת מתן חוות הדעת. בכך, לטענתם, הופרה חובת הועדה המחוזית הקבועה בסעיף 108(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"), הקובע כי מוסד תכנון יחליט לאשר או לדחות תכנית הטעונה אישורו רק לאחר עיון בחוות הדעת שהוגשה לו מטעם הוועדה המקומית בקשר להתנגדויות לתכנית. 17. לטענת העותרים הועדה המחוזית ביטלה את שיקול דעתה בפני חוות הדעת של יועצת התנועה. לטענת העותרים עיון בפרוטוקול הדיון השני מגלה כי לא התקיים דיון של ממש בהתנגדותם. חברי הועדה לא הפעילו שיקול דעת בנוגע לחלופות התכנון שהועברו על ידי העותרים, אלא קיבלו את חוות דעת יועצת התחבורה בשלמות. 18. העותרים הוסיפו כי החלטת הועדה המחוזית אינה סבירה מאחר והיא דחתה את הפתרון החלופי שהוצע על ידי יועץ התנועה מר גיורא שילוני , בהתבסס על אמירה סתומה לפיה חלופה זו נדחתה על ידי נציג משרד התחבורה. עוד הוסיפו העותרים כי מהפרוטוקול משתמע שהמניע לדחיית ההתנגדות הינו החשש כי תכנון מחדש יעכב את מימוש התכנית. לטענתם אין זה טעם ענייני , כך שמדובר בהחלטה בלתי מידתית החורגת ממתחם הסבירות. נוסף על כך, חוסר הסבירות מתחדד לאור העובדה שהועדה המחוזית סירבה לאשר שינויים קטנים בתכנית, על אף ששינויים אלה כלל אינם פוגעים בתכנון המוצע. 19. לבסוף, טענו העותרים כי על הועדה המקומית לכבד את ההסכמות שגובשו עימם, בעוד שהם אינם מחויבים שלא לתבוע פיצויי בגין הפגיעה בקניינם, כפי שנדרש במסגרת טיוטת ההסכם שהוחלפה בין הצדדים. טענות המשיבות 20. המשיבות 1 ו-2 (להלן: "הועדה המחוזית") טענו כי העתירה עצמה, ובפרט העתירה המתוקנת, הוגשה בשיהוי ניכר ולפיכך דינה דחייה על הסף. הועדה המחוזית הוסיפה וטענה כי כבר במסגרת הדיון הראשון נדחתה בקשתו של בא כוח העותרים לזכות טיעון נוספת. לכן, מעבר לשיהוי הניכר בו הוגשו העתירות, טענת העותרים כי לא ניתנה להם זכות טיעון, אשר נטענה לראשונה רק במסגרת העתירה המתוקנת, הועלתה בשיהוי רב. לטענת הועדה המחוזית, היה על העותרים להעלות טענה זו מיד לאחר הדיון הראשון אשר התקיים, כאמור, ביום 2.8.2009. 21. לגוף הדברים, טענה הועדה המחוזית כי דין העתירה להידחות על הסף לאור הכלל הקובע כי בית המשפט לעניינים מנהליים לא ימהר להתערב בהחלטות גופים מנהליים, ולא ימיר את שיקול דעת רשויות התכנון בשיקול דעתו. לדברי הועדה המחוזית, דין העתירה להידחות אף מהטעם שההחלטה הינה החלטה סבירה המתייחסת באופן מפורט לטענות שהועלו בהתנגדות העותרים, לכן, אין עילה להתערב בה. 22. בכל הנוגע למועד בו התקבלה חוות הדעת מטעם יועצת התנועה, טענה הועדה המחוזית כי מדובר בטענות תיאורטיות, שכן הועדה המקומית והעותרים כלל לא הגיעו להסכמות ביניהם. הועדה המחוזית הדגישה כי לא נפל כל פגם באימוץ חוות הדעת על ידה שכן החלופה שהוצעה על ידי העותרים נשקלה, אולם נקבע כי מטעמי בטיחות אין לקבלה. 23. לבסוף טענה הועדה המחוזית כי טענותיהם הנוספות של העותרים בנוגע לתכנית, ובכלל זה הטענות בנוגע לייעוד הקרקע, כלל לא נטענו במסגרת ההתנגדות ומהוות מקצה שיפורים לטענות שנטענו בהתנגדות. 24. המשיבה 3, הועדה המקומית, טענה אף היא כי העתירה הוגשה בשיהוי וכי אין מקום להתערב בשיקול דעתה התכנוני של הועדה המחוזית. עיקר התייחסותה של הועדה המקומית הוקדשה לטענות העותרים בדבר דחיית בקשתם למתן רשות הערעור למועצה הארצית, טענות שנזנחו ממילא בעתירה המתוקנת. ד. דיון והכרעה 25. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם ושמעתי טענות הצדדים, עמדתי היא, כי דין העתירה להתקבל. 26. מושכלות יסוד הן כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו ערכאת תכנון עליונה, והוא אינו מעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתן המקצועי של רשויות התכנון. בהתאם, התערבותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטות רשויות התכנון תעשה במשורה. התערבות בית משפט תהא מוצדקת בנסיבות בהן קמות עילות מובהקות המצדיקות התערבות, כגון במקרה בו החלטת רשויות התכנון ניתנה בחוסר סמכות, או תוך חריגה קיצונית ממתחם הסבירות. כפי שהבהיר בית המשפט בעע"מ 2418/05 צ'רלס מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים ( 24.11.05), בפסקה 9: "כלל נקוט הוא בידינו כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (ראו: בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד מה(3) 678, 688; בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 469-468; בג"ץ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' שר הפנים (טרם פורסם, בפיסקה 13))". (כן ראו עת"מ 12213-07-11 קירשנר נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח' (טרם פורסם, 19.9.2012)). כפי שאפרט להלן, בנסיבות המקרה דנן נפל פגם בהליך המנהלי המצדיק התערבות בהחלטה המנהלית. טענת השיהוי 27. אני סבורה כי אין ממש בטענה המקדמית שהועלתה על ידי המשיבות, לפיה העתירה הוגשה בשיהוי המצדיק דחייתה על הסף. תקנות בית משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000, קובעות כי עתירה תוגש במועד שנקבע לה ואם לא נקבע לה מועד, תוגש ללא שיהוי בנסיבות העניין ולא יאוחר מארבעים וחמישה יום מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה לפי המוקדם. 28. החלטת הוועדה המחוזית ניתנה ביום 17.10.10, ונשלחה לעותרים ביום 23.11.10 והגיעה לידיהם ביום 29.11.10. תוך 14 יום פנו העותרים לממונה על המחוז כדי לבקש רשות ערעור ומכתבה הדוחה את בקשתם התקבל אצל העותרים ביום 4.1.11. התביעה הראשונה הוגשה ביום 11.1.2011, העובדה שהעותרים מיצו את ההליכים המנהליים העומדים לרשותם טרם פנו לקבלת סעד מבית המשפט, אינה צריכה לחסום את דרכם להגיש עתירה ואינה יכולה להיזקף לחובתם ולהביא לדחית העתירה על הסף מחמת שיהוי. 29. אף לגבי תיקונה של העתירה לא ניתן לטעון טענת שיהוי. טענת השיהוי נבחנת על פי שלושה פרמטרים: "שיהוי אובייקטיבי", "שיהוי סובייקטיבי" ו"חומרת הפגיעה בשלטון החוק". בחינת השיהוי הסובייקטיבי נעשית על ידי בחינת השאלה אם התנהגות העותר מלמדת על וויתור זכויותיו. השיהוי האובייקטיבי נבחן על פי מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המנהלית או צדדים שלישיים והשינוי לרעה במצבה שנגרם לאור הגשת העתירה באיחור. הפגיעה בשלטון החוק משמעה הפגיעה בחוק או בשלטון החוק המתגלה במעשה המנהלי נשוא העתירה (ראו עע"מ 8723/03 עירית הרצליה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חוף השרון, כן ראו בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, פ"ד (מב(1) 678, 695-694; בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב, פ"ד מח(5) 630, 642-640; בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193, 204-201; עע"מ 7142/02 הועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 679-678). על היחס בין שלושה יסודות אלה נאמר בעע"מ 7142/01 הנ"ל: "היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל, אפוא, בית המשפט מערכת איזונים על פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק". אכן, חלף פרק זמן לא קצר בין מועד הגשת התביעה לבין תיקונה. אך המשיבים הסכימו להארכת המועד להגשת העתירה המתוקנת ללא סייג, ובכך גילו אם דעתם כי הארכת המועד לא תפגע באינטרסים ראויים של הרשות המינהלית. יתרה מכך, המסגרת העובדתית הכללית, כמו גם הסעד המרכזי המבוקש, לא שונו. לפיכך, לא ניתן לטעון כי הגשת התביעה בוצעה בשיהוי. 30. עוד בסוגיית השיהוי טענו המשיבות כנגד טענת העותרים לפיה לא ניתנה להם זכות טיעון. לטענת המשיבות מפרוטוקול הדיון הראשון ומהחלטת הביניים שהתקבלה בסופו עולה, כי כבר בדיון זה הוחלט שלאחר קבלת החומרים וחוות דעתה של יועצת התחבורה, תכריע הועדה בהתנגדויות מבלי שיזומנו העותרים שוב. לכן, היה על העותרים להעלות את טרוניתם בדבר מניעת זכות הטיעון מיד לאחר הדיון הראשון, שהתקיים כזכור ביום 2.8.2009, ועוד טרם הוכרעה סוגיית אישור התכנית. 31. אף בהקשר זה אין בידי לקבל את טענת השיהוי. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה, כי בניגוד לאופן שבו מבקשות המשיבות להציג את הדברים, לא נקבע באופן חד משמעי כי לאחר הדיון הראשון לא תהיה לעותרים זכות טיעון נוספת. לפיכך, העותרים לא יכולים היו לדעת כי תישלל מהם זכות הטיעון, וממילא לא היתה להם כל סיבה לתקוף את ההחלטה באותו שלב . המשיבות ביקשו להתבסס על דבריה של יו"ר הועדה לבא כוחם של העותרים (בעמ' 5 לפרוטוקול, כנספח 7 לעתירה, "אני אומרת לך שזו החלטה שלך שאתה לא טוען". ברם, המשיבות התעלמו מהאופן בו התנהל המשך הדיון לאחר שנאמרו דברים אלה על ידי יו"ר הועדה. בתגובה לדברים אלה השיב בא כוחם של העותרים: "לא, אז אני לא הסברתי את עצמי... מה שביקשתי זה את ברכת הועדה לומר שבנסיבות האלה, מכיוון שיש רצון כן להגיע להבנה, אני חושב שזה שאני אטען לא יעשה טוב להבנה, יבזבז את זמנה של הועדה אם נגיע להסכמה ומכיוון שאנחנו אופטימיים שנוכל להגיע להסכמה ברזולוציה הקטנה שלנו מצד אחד.... כל מה שביקשתי זה שאם לא יסתייע, חלילה וחס, ואנחנו מאמינים שכן, שאז יתאפשר לי לטעון, גם אז זה יהיה עוד חודש, עוד חודשיים, נזק לתכנית לא יהיה כי אף אחד לא הולך לבצע אותה מחר בבוקר... אם אתם אומרים לי: לא תטען עכשיו, אז אין לי ברירה, אני לא אוותר על הטיעון, אבל אני מקווה שאין צורך בזה. זה גם לא יעשה יותר טוב, לדעתי, למערכת. אני מאוד הייתי רוצה לא לטעון". בהמשך לכך, נשאל בא כוחם של העותרים "אין את האפשרות גם וגם?" והשיב "... אני רוצה ללכת במסלול הרוח הטובה". יו"ר הועדה הקשתה "אנחנו לא מדברים על ביקורת. אנחנו מדברים על ביקורת על תכנית", ושוב חוזר ומבהיר בא כוחם של העותרים "סליחה, הביקורת היא שאני מגיע כרגע וצריך לבקש עוד חודשיים לדבר... אני מעדיף את ההבנה כי אני באמת מאמין שנגיע לפתרון". לבסוף נשמע מר משה שמלר, נציג הועדה המקומית, אשר הבהיר כי "הוא [בא כוח העותרים] מציע ואני בשם העירייה מסכים לפסק זמן מסוים, לא להרבה זמן, למצוא פתרון ברמת הפינצטה, האם אפשר טיפה להזיז מבלי לפגוע... לא לפגוע לא בכביש, זה דבר חשוב, וגם כמה שאפשר למזער כל השפעה על בעל הקרקע". לאחר דברים אלה של נציג הועדה המקומית סיכמה יו"ר הועדה את העניין במילים "בסדר, אוקיי". 32. הנה כי כן, לא הובהר לבא כוחם של העותרים באופן חד משמעי כי לא תינתן לעותרת זכות טיעון נוספת. נהפוך הוא; חילופי הדברים מלמדים, כי הועדה קיבלה את עמדתו של בא כוח העותרים לפיה ככל שלא יושגו הסכמות בינו לבין הועדה המקומית, תינתן לו האפשרות להישמע טרם אישור התכנית. 33. אדגיש בהקשר זה, כי אף נוסח ההחלטה שהתקבלה בסיומו של הדיון הראשון לא יוכל לסייע למשיבים. כל שנאמר בהחלטה הוא כי בתום פרק זמן שניתן לצדדים לצורך ניהול משא ומתן "יועבר כל החומר - עם התכניות כפי שהוגשו, וההצעות כפי שהוצגו בעת הדיון על ידי המתנגדים או כל הצעה מוסכמת אחרת ליועצת התנועה של הועדה. לאחר קבלת חוו"ד של יועצת התנועה של הועדה תשוב הוועדה ותכריע בהתנגדויות ובתכנית" (ההחלטה צורפה כנספח 8 לעתירה המתוקנת). לא נאמר בהחלטה כי העותרים לא יהיו זכאים לטעון בפני הועדה המחוזית בדיון הנוסף שיתקיים. בנסיבות אלה, אין בסיס לטענת המשיבות כי היה על העותרים לעתור כנגד החלטה זו כבר ביום 2.8.2009, ודין טענת השיהוי להידחות. 34. בכל הנוגע לטענת המשיבות, כי העותרים העלו את הטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון רק בעתירה המתוקנת, הרי שמעיון בעתירה הראשונה עולה כי בסעיף 25 נכתב כך "עומדת עתירה זו בעיקרה על התנהלותה המנהלית הבלתי תקינה של המשיבה מס' 3... בזכות תמיכתה, חסותה ועידודה של המשיבה מס' 1... ואז לפתע לכנס דיון בזק ללא הזמנתם של העותרים (ויותר מכך, תוך התעלמות מפניותיהם) ובו לקבל החלטות הרסניות עבור העותרים" (דברים דומים נכתבו בסעיף 4.8 לעתירה הראשונה אשר נמחקה כאמור מטעמים פרוצדוראליים). מכך עולה כי טרוניית העותרים בנוגע לפגיעה בזכות הטיעון לה הם זכאים הועלתה כבר בעתירה הראשונה, ואף מטעם זה דין טענת השיהוי להידחות. בהחלטת הועדה המחוזית נפל פגם מהותי המצדיק את ביטולה 35. הציטוטים שהובאו לעיל לצורך הדיון בטענת השיהוי מוליך למסקנה כי בנסיבות המקרה דנן נשללה מהעותרים זכות הטיעון המלאה. 36. עקרון יסוד של המשפט המנהלי קובע, כי אין לפגוע בזכותו של אדם מבלי לזמנו ולאפשר לו להביא את טענותיו בפני הרשות. כפי שמציינים אליעד שרגא ורועי שחר בספרם "המשפט המנהלי - כרך III" (הוצאת שש, התשס"ח-2008), בעמ' 59: "על הרשות המינהלית חלה חובה לאפשר לכל גורם העלול להיפגע מהחלטתה הזדמנות לשטוח לפניה את טענותיו, ולהאזין לטענות אלה בלב קולט ובנפש חפצה. חובה זו מכונה "חובת השימוע". צידה השני של חובה זו הוא זכותו של הנפגע-בכוח לשטח טענותיו לפני הרשות המינהלית. זו היא "זכות הטיעון"... חובת השימוע, מצד אחד, וזכות הטיעון, מצד שני... חלות על כל פעולה של הרשות המינהלית, כפוף לחריגים מסוימים". דפנה ברק ארז הבהירה בנוגע לזכות הטיעון בספרה משפט מנהלי - כרך א' (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, התש"ע-2010), בעמ' 470, כך: "ההחלטה הפוגעת שבגינה יש להעניק זכות טיעון אינה חייבת לנבוע מהפעלת סמכויות סטטוטוריות. כל הפעלת כוח מטעמה של רשות מחייבת, באופן עקרוני, הענקת זכות טיעון, גם כאשר הכוח מופעל מכוח הנחיות פנימיות או מערכת יחסים חוזית. זכות הטיעון גם אינה תלויה בטעם להפעלת הסמכות (אם היא נובעת משיקול דעת סובייקטיבי של הרשות או מנתונים עובדתיים שהובאו בפניה, לרבות חוות דעת מקצועיות)". אפנה גם לפסק דינו של כב' השופט ר' אמיר בעת"מ (מרכז) 28678-01-11 שלמה ממן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה ( 31.5.2011), בו ביטל בית המשפט החלטה של ועדת ערר מאחר ולעותר לא ניתנה זכות טיעון בפני הועדה המקומית. בית המשפט ציין בהתייחסו לזכות הטיעון "זהו האיסור על פגיעה בכללי הצדק הטבעי. כלל זה משקף למעשה לא רק את המשפט המנהלי, אלא גם את ההליכים בבתי המשפט, שם נגזרים הדברים מהעיקרון העליון של "זכות הגישה". למעשה עיקרון אחד הוא". 37. בנסיבות המקרה דנן, סברו העותרים כי הדיון הראשון הוא שלב ביניים בלבד,וככל שלא יושגו הסכמות ביניהם לבין הועדה המקומית, תינתן להם האפשרות לפרוס את מלוא טיעוניהם בפני הועדה המחוזית. כך עולה מחילופי הדברים בין הצדדים מיום 2.8.2009, כפי שצוטטו לעיל ואף מההחלטה שניתנה בעקבות דיון זה. זכות טיעון זו נמענה מהעותרים. יפים לעניין זה קביעותיו של בית המשפט בעת"מ (ת"א) 1524/08 אלדן אביגדור ואח' נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז ( 22.6.2009). באותו מקרה שנסיבותיו דומות לעניינו, התקיים דיון ראשוני בהוראות תכנית, במסגרתו נקבע, כי עם קבלת מסמכים שהתבקשו "תשוב הועדה ותדון בתוכנית" (סעיף 7 לפסק הדין). העותרים לא זומנו לדיון נוסף, והחלטת הועדה נשלחה אליהם. בית המשפט קבע כי לעותרים לא ניתנה זכות טיעון מלאה, שכן: "מההחלטה ממועד זה ניתן להבין כי הגם שהוועדה המחוזית לא קיבלה את טענות העותרים ביחס לאופן הפרסום, הרי היא לא השלימה עדיין את הדיון בבקשת הוועדה המקומית ובתוכנית. הוועדה ביקשה פרטים ומסמכים נוספים, וקבעה כי היא תשוב ותדון בתוכנית כשאלה יתקבלו. העותרים - כשקיבלו לידיהם החלטה זו, יכלו אם כן להניח כי עתיד להתקיים דיון נוסף בתוכנית, במסגרתו הם יוכלו להעלות את טענותיהם ביחס לתוכנית לגופן. במסגרת דיון זה - כך יכלו העותרים להניח, תהיה להם הזדמנות להעלות את הטענות שיש להם ביחס לתוכנית ולבקשת הוועדה המקומית, ובין היתר את הטענה לפיה הבקשה עומדת בסתירה להסכמים א' וב'. בפועל, לא התקיים כאמור דיון נוסף לאחר הדיון הפנימי של הוועדה המחוזית, ולעותרים נשלחה ההחלטה נושא העתירה דנן. לכן, בפועל הוועדה המחוזית לא דנה בטענות העותרים וביניהן בטענה ביחס לסתירה בין התוספת המבוקשת לתוכנית לבין ההסכמים הנ"ל. טענות אלה ראויות לדיון ולבירור, מה עוד שבתשובת הוועדה המקומית ובסיכומים מטעמה - לא ניתנה להם תשובה. יוער, כי באותו עניין אף קבע בית המשפט כי "...על כל פנים, קיומה של זכות טיעון הוא אינטרס חשוב ומשמעותי דיו כדי להצדיק את קבלת העתירה, אף לו היא היתה מוגשת בשיהוי מסוים". לפיכך, דין טענתם של העותרים כי נמענה מהם זכות הטעון, להתקבל. פגמים עובדתיים בתשריט 38. בכל הנוגע לטענות העותרים בדבר פגמים עובדתיים שנפלו כביכול בתשריט התכנית, אין מקום לדון בטענה זו במסגרת העתירה שבפני, ויהא על העותרים להציג טענות אלה בפני הועדה המחוזית. הדיון בוועדה המחוזית לא נערך מתוך כוונה אמיתית לבחינת הטענות 39. אבקש להתייחס במספר מילים גם לטענת העותרים כי הועדה המחוזית לא בחנה את הנושאים שהועמדו לבחינתה מתוך נכונות אמיתית לבחינת הטענות, אלא אימצה את חוות דעת יועצת התנועה מבלי לבחון את הדברים לגופם. דומני כי בטענה זו של העותרים יש ממש. במה דברים אמורים? במסגרת החלטתה דחתה הועדה המחוזית את בקשת העותרים לבטל הפקעה שסומנה בתכנית ישנה (שטח המכונה על ידי המתכננים "הקול דה סאק"). העותרים טענו, כי מדובר בהפקעה המבוססת על תכניות ישנות, אשר לא בוטלה בתכנית החדשה על אף שאין בה עוד צורך לאור התכנית הנוכחית. העותרים, ציינו כי הועדה המקומית הסכימה לביטול הפקעה ספציפית זו וכך גם נמסר לועדה המחוזית. הועדה המחוזית דחתה את הבקשה מבלי שהוצג נימוק כלשהו לדחייה מלבד הפניה לחוות דעת יועצת התנועה. וכך נקבע בהחלטת הועדה המחוזית: "לטענה כנגד הותרת הקול דה סאק בחלק הצפוני של הכביש, כפי שהובטח למתנגדים ע"י אגף תכנון עיר וגם משום שאין צורך בו עם פתיחת הכביש - לדחות את הטענה - הוועדה מקבלת את המלצת יועצת התנועה של התכנית בנושא ומחליטה שלא לשנות את מסמכי התכנית בנושא זה". ברם, עיון בחוות דעתה של יועצת התנועה מלמד, כי היא כלל לא התייחסה לנושא זה (ראו נספח א' לכתב התשובה שהוגש על ידי המשיבות 1 ו-2). דברים אלה מקימים חשש שהועדה המחוזית אכן לא שקלה כראוי את השיקולים הרלוונטיים כפי שחובה היה עליה לעשות. התנהלות זו אינה סבירה, ומהווה אף היא עילה להתערבות בהחלטה. 40. אעיר בהקשר זה, כי במסגרת תשובתה לעתירה ביקשה הועדה המחוזית לטעון לגוף הדברים כי טענות העותרים בכל הנוגע לשטח זה, ה"קול דה סאק" אינן מובנות, וכי יש הצדקה עניינית שלא לבטל את הפקעת שטח זה, שכן בשלב זה לא ניתן לקבוע כי אין בו צורך. אלא שנימוק זה לא הועלה על ידי הועדה המחוזית בעת מתן החלטתה ולכן היא אינה יכולה להסתמך עליו בדיעבד בניסיון לתקן את הפגמים שנפלו בהחלטתה. 41. מעבר לכך, יש לציין כי טעם לפגם מצוי אף בכך שעמדת יועצת התנועה גובשה זמן רב טרם חלפו הארכות המועד שניתנו לועדה המקומית ולעותרים לצורך גיבוש ההסכמות ביניהם. כתוצאה מכך נוצר מצב בלתי רצוי, בו ביססה הועדה המחוזית את החלטתה על חוות דעת שניתנה למעלה מחצי שנה קודם לכן, תוך התעלמות מוחלטת מהמשא ומתן שהתקיים בין העותרים לבין הועדה המקומית בתקופה זו. הגם שספק האם התנהלות הועדה המחוזית מהווה הפרה של סעיף 108(א) לחוק התכנון והבנייה (כפי שטענו העותרים), מעלה התנהלות זו חשש כי גם בהתעלם מהפגיעה בזכות הטיעון של העותרים, לא נבחנו טענות העותרים על ידי הועדה המחוזית "בלב קולט ובנפש חפצה". ההסכמות שגובשו עם העותרים 42. בכל הנוגע לטענות שהופנו כלפי הועדה המקומית, כי עליה לכבד את ההסכמות שגובשו עם העותרים, מבלי שהעותרים ידרשו לכבד את חלקם בהסכמות, הרי שהעותרים לא ביססו דרישה זו על כל מקור בדין, ולא בכדי. דין טענות אלה, לפיכך, דחייה. ה. סוף דבר 43. העתירה מתקבלת. החלטת הוועדה המחוזית בדבר אישור התכנית מבוטלת. הדיון יוחזר לוועדה המחוזית על מנת שתאפשר לעותרים להעלות את מלוא טענותיהם. לאחר שתינתן לעותרים זכות הטיעון, תוכל הוועדה המחוזית לקבל החלטה בנוגע לאישור התכנית. 43. המשיבה 1 תשלם לעותרים את הוצאות הדיון ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. בניההתנגדות לתכנית