מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניכוי הלוואה ממשכורת של עובד: התביעה 1. התובע הגיש כנגד הנתבעת כתב תביעה בסדר דין מקוצר ע"ס 26,298 ש"ח בגין יתרת חוב הלוואה אשר נטלה הנתבעת ביום 1.9.98. מדובר בהלוואה הניתנת לעובד בהמלצת מעבידו כאשר החזר ההלוואה מתבצע על ידי ניכוי ישיר ממשכורת העובד. הלוואת הנתבעת היתה ע"ס של 30,024 ש"ח שהיתה אמורה להיות מוחזרת ב- 36 תשלומים חודשיים שווים ורצופים באמצעות חיוב חשבון עו"ש אשר נפתח לצורך העמדת ההלוואה ולצורך פרעונה של ההלוואה.   לכתב התביעה צורף הסכם ההלוואה, נספח א, חתום בידי הנתבעת, אישור הבנק בדבר גובה שיעורי הריבית המחוייבים בחשבונות עו"ש ללא קו אשראי מאושר, נספח ב' וכן דף חשבון מאומת בדבר יתרת החוב, נספח ג'.   ההגנה 2. הנתבעת הגישה בקשה למתן רשות להתגונן וטענה, בקצרה, כדלקמן: א. מעולם לא עבדה בחברת עדית סוכנות לביטוח (1993) בע"מ, להלן: "עדית" בעלה עבד בחברת כרמל ביט, סוכנות לביטוח (1994) בע"מ, להלן "כרמל" בתור מנהל עבודה ועפ"י תנאי הסכם העבודה שצורף לבקשה היה זכאי בנוסף למשכורת גם למענקים. ב. בחודש יולי, אוגוסט 1998 הקומה שותפות בין כרמל לעדית והפעילות העסקית עליה היה אחראי בעלה של הנתבעת עברה לעדית והוסכם כי יקבל 6,000 ₪ מקדמה ע"ח הרווחים שהגיעו לו עפ"י הסכם העבודה וכי הכספים יינתנו ע"י עדית. ג. בעלה של הנתבעת קיבל מעדית 3,000 ש"ח באמצעות 5 שיקים מחשבונה של עדית ולגבי היתרה סכמו מנהלי כרמל ועידית כי בשל הוצאות לחברה עקב המיזוג, ישלמו לא במזומן אלא באמצעות הלוואה מהתובע, כאשר עידית תפרע את החזרי ההלוואה. הואיל ובעלה של הנתבעת היה לקוח מוגבל נלקחה ההלוואה ע"ש הנתבעת. הוסבר לנתבעת כי ההסדר תואם עם מנהל סניף הבנק. ד. ביום 1/9/98 הגיעה הנתבעת יחד עם בעלה לסניף הבנק ופנתה לפקידה המטפלת בהלוואות. הפקידה ידעה במה מדובר החתימה על ההסכם והזרימה את הכסף לחשבון. טוענת הנתבעת כי במעמד החתימה הבהירה כי איננה עובדת בעידית והפקידה השיבה: "אין לנו מה לדאוג מאחר ויש לבנק סידור עם עידית, שתפרע את ההלוואה" (סעיף 12 לתצהיר). ה. הנתבעת לא שלמה לבנק תשלום כלשהו ע"ח ההלוואה והתשלומים הבודדים שהיו בוצעו ע"י עידית ומחשבונה ועד לקבלת כתב התביעה לא נדרשה הנתבעת לשלם לבנק סכום כלשהו.     הבנק היה שותף להסדר ועל כן איננה חייבת כספים לבנק, שכן, הבנק ידע כי ההלוואה למעשה היא הלוואה של עידית שתחזיר את ההלוואה ולא הנתבעת.   הדיון 3. בדיון מיום 2/5/01 הסכים ב"כ התובע ליתן לנתבעת רשות להגן, מבלי שיש בהסכמה משום הודאה בטענה כלשהי מטענת הנתבעת. כן הוסכם כי הנתבעת תוכל להגיש כתב הגנה לצורך הגשת הודעה לצד ג' כנגד המעביד. הודעה כאמור לא הוגשה.   להוכחת התביעה הוגש תצהירו של מר עאדל זיבדה אשר שימש בזמנו כמנהל סניף הבנק ומטעם ההגנה הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת. לתצהירים צורפו מסמכים שונים ובדיון מיום 20/3/02 צורף מכתב של עידית מיום 10/11/98 כחלק מראיות ההגנה. המצהירים נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית וב"כ הצדדים הצהירו שאין בכוונתם להביא עדים נוספים וסכמו טענותיהם בע"פ.   4. בתצהירו מצהיר מר עאדל: "העובדות המתוארות להלן ידועות לי מתוקף תפקידי ומעיון במסמכי הבנק - התובע" (סע' 4, לתצהירו). בתצהיר מפרט מר עאדל את הנוהל הכללי למתן הלוואות לעובדים בהמלצת מעבידיהם וללא בטחונות ובהמשך מתייחס להלוואה הספציפית נשוא התובענה.   כל מה שנאמר בתצהיר הינו על סמך המסמכים: הסכם הלוואה, הוראה בלתי חוזרת, המלצה של המעביד - עידית.   בהמשך מסביר העד כי המסמכים נחתמים בפני פקידת הבנק ומועברים אליו לאישור "פקידת הסניף היתה מבהירה ללקוחות כי ללא אישורי לא תינתן ההלוואה" (סע' 12 סיפא לתצהיר).   מוסיף העד ומצהיר בסעיף 13: "כאשר אשרתי את ההלוואה..." ובהמשך סעיף 14: "לא היה לי כל יסוד להניח כי המסמכים אינם נכונים, הוצג בפני מצג... ובהסתמך על כל אלה אני אישרתי את ההלוואה...".   5. בחקירתו הנגדית אישר מר עאדל כי עידית היתה לקוח רציני של הבנק וזו כנראה הסיבה שהנוהל של מתן הלוואות לעובדים לא כלל בדיקה של תלושי משכורת, ומכל מקום בקשר לנתבעת אין בתיק הבנק תלוש משכורת. העד אישר כי לא הוא טיפל באופן אישי בהלוואה שקיבלה הנתבעת. מי שטיפל היתה הפקידה גב' רותי לוי (עמ' 2. ש. 27 לפרוטוקול).   בהמשך החקירה סיפר העד כי לא שאל את גב' לוי איפה תלוש השכר והסתפק בתצהירים והוא זה שמאשר בסופו של דבר את ההלוואה ואיננו זוכר אם הוא זה שאישר או מורשה חתימה אחר. לפני שמסר תצהיר עיין בתיק ובהמשך לאחר שעיין בתיק המסמכים שברשותו השיב כי למעשה מי שאישר את ההלוואה היה מר יצחק אשכנזי (פרוטוקול עמ' 3, ש. 11, 10). העד מאשר כי גם לאחר שידע על התביעה לא פנה לאנשים המעורבים בסניף כדי לברר את גרסתם.   6. בחקירתה הנגדית חזרה הנתבעת על גרסתה לפיה למרות שחתמה על מסמכי ההלוואה לא היתה אמורה לשלם את תשלומי ההחזר, אלא מי שהתחייב זו עידית ולכן לא טרחה לעיין בפרטי המסמכים. כשהגיעה לפקידת הבנק המסמכים היו מוכנים לחתימה ולמרות שאמרה לפקידה כי איננה עובדת בעידית השיבה לה הפקידה: "הכל בסדר וסגור" (פרוטוקול עמ' 6, ש. 17). ובהמשך בשורה 22: "אמרתי להם ברור לכם שאני לא עובדת של עידית, אלא בעלי, אמרו לי שהכל בסדר". ובהמשך בעמ' 7, ש. 14: "אני שוחחתי עם רותי השיחה התמצתה שאני לא עובדת בעידית והיא ידעה על כך ולמרות זאת אני מקבלת את הכסף". ולבסוף בס' 8, ש. 3: "אני אמרתי לפקידת הבנק שאני לא עובדת ואין לי משכורת לנכות ממנה כספים, היא אמרה הכל בסדר".   הכרעה 7. שוכנעתי באופן מוחלט בנכונות גרסתה של הנתבעת בדבר ההסדר שנעשה בין בעלה לבין עידית וכרמל באופן שאת ההלוואה לבנק לא היתה הנתבעת אמורה לפרוע, אלא עידית יתכן עפ"י התחשבנות בינה לבין בעלה של הנתבעת עמו היתה ביחסי עבודה. אין צורך להיכנס לשאלת יחסי העבודה שבין עידית לבין בעלה של הנתבעת , שכן לא הוא הנתבע בתיק זה.   חלקה של הנתבעת בהסדר היה שבאופן פורמלי, חתמה על מסמכי הלוואה וחשבון העו"ש נפתח על שמה, אין ספק כי הנתבעת לא קיבלה על עצמה לשלם את סכום ההלוואה ולראיה התשלומים שהפקידה עידית מחשבונה לחשבון ההלוואה, סכומים שלא נוכו בדרך כלשהי - מהנתבעת.   גירסתה של הנתבעת לא נסתרה ואני מקבל גירסתה בכל הקשור ליחסים שבינה לבין בעלה וחברת עידית וכרמל.   8. בכל מה שנאמר לעיל לא די שכן יש לבחון עתה את חלקו של הבנק בהסדר, האם היה הבנק שותף להסדר או שנתן הסכמתו להסדר, האם ידע כי הנתבעת איננה עובדת של עידית וכי פרעון ההלוואה יעשה ע"י עידית בלבד, והאם נתן הסכמתו לכך. כזכור טענה הנתבעת כי אמרה לפקידת הבנק אשר החתימה אותה על המסמכים כי איננה עובדת של עידית וכי אין לה משכורת מעידית. הנתבעת העידה כי מנהלי עידית מסרו לה על סיכום שנעשה עם הבנק בקשר להלוואה, עדות זו היא עדות שמיעה פסולה ומשלא הובאו לעדות מנהלי עידית אין להתייחס לעניין זה.   על מנת לסתור את גרסתה של הנתבעת ניתן היה לצפות כי יביא הבנק עדים מטעמו את מי שאישר את ההלוואה ובמיוחד את הפקידה אשר נטען כנגדה כי ידעה כי הנתבעת איננה עובדת של עידית, והרי מדובר בהלוואת עובדת בהמלצת מעביד עפ"י הצהרות במסמכים.   ואולם מי שהובא לעדות הוא מר עאדל שהיה מנהל סניף הבנק באותה עת ועדותו מסתמכת על מסמכים בתיק ההלוואה ועל נהלי העבודה. עדותו של מר עאדל היתה מביכה, בלשון המעטה, כפי שפרטתי בהרחבה לעיל. בניתוח עדותו מסתבר כי לא הוא אישר את ההלוואה, לא טיפל בהלוואה, לא טרח לברר את טענות הנתבעת עם עובדי הסניף הרלוונטיים, לאחר שידע על התביעה, לא בדק תלושי שכר ורשימת משכורות שהיתה מגיעה מעידית מפעם לפעם ולמעשה אין בעדותו כלום כדי לסתור את גירסתה של הנתבעת.   9. לא ניתן להשתחרר מהרושם הברור כי היתה הסכמה, לפחות בשתיקה ומכללא, בין מנהלי עידית לבין מי מבין עובדי הבנק ליתן הלוואות עובד למי שלא היה עובד של עידית תוך התחייבותה של עידית לפרוע את ההלוואה וכשהגיעה הנתבעת לסניף היו המסמכים מוכנים לחתימה. הסיבה להסכמה היא ככל הנראה היותה של עידית לקוח חשוב בסניף הבנק שאף נהלה את חשבונה בסניף הבנק, שאם לא כן כיצד אפשר הבנק מתן ההלוואה, בנסיבות שתוארו.     אף הוצג לדוגמא מסמך מיום 10/11/98 אשר ברשימת מקבלי המשכורות לא נכללה הנתבעת וברשימת הלוואת העובדים מצוין שמה של הנתבעת בלבד כאשר העד טען שבאותה עת היו 5 עובדים שקבלו הלוואת עובד.   גם אם הייתה הסכמה של מי מבין אנשי הבנק לאשר ההלוואה, הרי שהבנק התרשל באופן טיפולו, באופן שגרם לנתבעת לשנות מצבה לרעה ולהעמידה בפני אפשרות של תביעה משפטית כנגדה. הבנק לא בדק אם אכן מדובר בעובד של עידית, למרות שהיה מקבל רשימות של משכורות לעובדים והעדר הבדיקה נובע מהיחס המועדף שקבלה עידית בבנק.   10. אם אכן הודיעה הנתבעת לפקידת הבנק כי איננה עובדת, של עידית מנועה היתה הפקידה מלהחתימה על הסכם הלוואה של עובד, היה עליה להודיע על כך לממונים עליה ומורשה החתימה לא היה אמור לאפשר את ההלוואה, אלא אם כן הסדר ההלוואה היה ידוע לגורמים המוסמכים בסניף הבנק ומקובל עליהם.   כאמור לסתירת עדותה של הנתבעת לא הובאה הפקידה ששמה רשום על הסכם גב' רותי לוי וב"כ התובע השיבה בסיכומיה כי הסיבה מכיון שהיא עובדת בסניף בחיפה" (עמ' 13, ש. 20). גם מר אשכנזי שאישר את ההלוואה לאחר שקיבל את המסמכים מגב' לוי, לא הובא לעדות וההסבר שניתן לכך הוא כי הנתבעת טענה שהסדר ההלוואה סוכם עם מר עאדל. ההסבר לאי העדתם של שני עדים נדרשים אלו, איננו מתקבל על דעתי. לגבי גב' לוי אין צורך לומר דבר ובאשר למר אשכנזי, משהיה ברור לתובע עפ"י תיק המסמכים שברשותו כי מר אשכנזי הוא זה שטיפל בהעמדת ההלוואה ולאור טענותיה של הנתבעת, היה על התובע להביא את גרסתו של הנ"ל.     אי העדתם של שני העדים הנ"ל ובמקומם העדתו של מר עאדל, אשר כלל לא היה מעורב בעסקת ההלוואה, מדבר בעד עצמו ופועל לחובת התובע.   הלכה פסוקה היא כי אי הזמנת עד מקום שבו יכול היה לתמוך בגירסת בעל דין, מוסיפה משקל לראיות היריב. הצפיה ההגיונית והמתבקשת היא שבעל דין ישמיע עד שלא הובא לשם גלוי האמת וחקר העובדות ועובדת אי הבאתו של העד יכולה להצביע על רצון שלא להעמידו בחקרה נגדית.   בכל מקרה יש לבחון מדוע נמנע בעל דין מלהעיד עד שהוא יכול היה להעידו, בעניננו אין שום סיבה של ממש לאי העדתם של העדים ובמיוחד לאי העדתה של רותי לוי, כנגדה מופנית הטענה.   ראה בענין זה: ע"א 564/84 פד"י מ"ה (4) 651, ע"א 548/87 פד"י ל"ה (1) 736. ולסיום אציין את ע"א 240/77 משה כרמל נגד פרפורי ושות' בע"מ שקבע: "אי הבאתו של עד רלבנטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי ישנם דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".   סיכום 11. מכל הטעמים שפורטו לעיל אני מקבל את גירסתה של הנתבעת לפיה לא היתה אמורה לפרוע את החזר סכום ההלוואה לתובע ועל כן אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.   משכורתהלוואה