למי שייך רכוש שנרכש לפני הנישואין ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רכוש שנרכש לפני הנישואין: ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט בן ציון גרינברגר) מיום 31.5.12 בתמ"ש 29210/07, בתמ"ש 29211/07 ובתמ"ש 29214/07. הצדדים נישאו זל"ז ביום 13.3.96 ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים - בת, ילידת 29.7.97; בן, יליד 16.2.01; ובן, יליד 10.12.05. עניינו של פסק דינו של בית משפט קמא בתביעה רכושית שהגישה האישה נגד האיש בטענה לזכויות שוות לצדדים בשורה של נכסים, וביניהם דירה בשכונת א' בירושלים (להלן - הנכס ב-א') (תמ"ש 29210/07); תביעה לצו עשה שהגיש האיש, שבה הוא טוען כי האישה "העלימה" לו חמישה שעונים יקרים, שארבעה מהם נרכשו על ידו עוד קודם לנישואין, וכן מחשב שרכש במהלך הנישואין (תמ"ש 29214/07); וכן תביעת מזונות אישה ומזונות ילדים (תמ"ש 29211/07). בפסק הדין קבע בית משפט קמא, בין היתר, כי הנכס ב-א' הוא נכס משותף, ומונה כונס נכסים לצורך מכירתו וביצוע איזון משאבים בין הצדדים; נדחתה טענת האישה, כי דירה נוספת בשכונת ב' בירושלים (להלן - הדירה ב-ב'), הרשומה על שם הורי האיש, הינה רכוש משותף; נדחתה טענת האישה, כי זכאית היא לקבל סך של 150,000$ או 250,000$ מתוך הלוואה בסך 500,000$ שניתנה לאיש; ונדחתה תביעת האיש לחיוב האישה במחצית מחובותיו. אשר לתביעה למזונות - בית משפט קמא דחה את תביעת האישה למזונותיה וחייב את האיש במזונות הילדים בסך כולל של כ-8,000 ₪, לא כולל מדור, וכן מחצית מהוצאות חריגות. שני הצדדים משיגים על פסק הדין. האיש טוען, כי לא היה מקום לקביעה כי הנכס ב-א' הוא נכס משותף; וכי טעה בית משפט קמא בדחותו את התביעה להחזר חובות. בכל הנוגע לתביעת המזונות - האיש סבור כי סכום המזונות שהושת עליו גבוה מאוד ואינו תואם את השתכרותו ויכולותיו, בעוד האישה משתכרת סכום גבוה מזה שסבר בית משפט קמא; כן נטען, כי לא היה מקום לחיוב במזונות ממועד הגשת התביעה, אלא מיום 15.6.08, כפי שנקבע בכל הנוגע למזונות זמניים, אחר שהאיש הוכיח, לטענתו, כי עד למועד זה המשיך לשאת בהוצאות שוטפות. כמו כן, משיג האיש על היעדר הוראה לכונס הנכסים להתחשב במשיכת כספים בידי האישה בשנת 2004; על הקביעה כי המיטלטלין יחולקו, אף שמדובר בנכסים מקודם לנישואין; על ההוראה בדבר כינוס נכסים, ללא מתן אפשרות לצדדים למכירת הבית בעצמם; על היעדר סנקציות כנגד האישה במקרה שלא תחזיר חפצים יקרי ערך של האיש, אשר בית משפט קמא הורה לה להשיבם לו; ועל חיובו בהוצאות. האישה, מצדה, משיגה על קביעת בית משפט קמא, כי אין לה חלק בדירה ב-ב', ולחלופין, בהלוואה שקיבל האיש מאביו בסך 500,000$, ושלטענת האיש הוחזרה בידיו בתקופת הנישואין. עוד טוענת האישה בערעורה כנגד הגבלת חיובי האיש בהוצאות חריגות עד לסך 500 ₪ לחודש. רקע דומה כי לא יכול שיהיה חולק, כי בתקופת החיים המשותפים נהנתה המשפחה מרמת חיים גבוהה. המשפחה התגוררה בבית גדול בן 5 מפלסים, בשטח של כ-400 מ"ר. זהו נתון שאינו שנוי במחלוקת. בתביעתה מעידה האישה, כי בית המשפחה היה מרוהט ומאובזר מכל טוב, לרבות מערכת קולנוע ביתית, שתי מכונות כביסה ומייבש, מחשבים, הליכון חשמלי, שלושה מזגנים מפוצלים, סלון יוקרתי, פסנתר, וכן החזיקו ברכב מסוג BMW. אביו של האיש העריך את הוצאותיהם המשותפות של הצדדים בתקופת החיים המשותפים בסך 40,000 ₪ בחודש, אחר שציין כי כך למד מבנו. אף טענת האיש בתמ"ש 29214/07, בדבר שעונים יקרי ערך שהאישה "העלימה" לו שלא כדין, מלמדת על אותה רמת חיים. גרסתו של האיש הייתה, כי בתקופת החיים המשותפים תרם לכיסוי הוצאות המחיה מכוח כספים שחסך קודם נישואיו. לדבריו, בשעה שנשא את האישה, עמדו לרשותו חסכונות בסך 850,000$, לאחר שעשה חיל בעסקים בחו"ל קודם נישואיו. משעה שבארץ ומשעה שנישא לאישה, לא עבד, והיה, למעשה, "עקר בית", טיפל בילדים והסיע אותם, הגיש להם ארוחת צהריים וכיו"ב. חסכונותיו, בסך שלא פחות מ-850,000$, הפיקו לו בזמנו הכנסה שוטפת של כ-7%-8% בשנה, וזו הייתה הכנסתו השוטפת היחידה מעת נישואיו, כאשר על פי הנטען, בהמשך גם סכום זה לא עמד לרשותו עם ירידת שיעורי הריבית והיקף הקרן. כמו כן, עמדה לרשות המשפחה הכנסתה של האישה, כרכזת מחשוב בהסתדרות, בסך כ-6,500 ₪ לחודש. אשר לנכס ב-א' ולמימון רכישתו ושיפוצו - לטענת האישה, המצג שיצר כלפיה האיש עובר לרכישת הנכס, היה שהוא יירשם על שם אביו, שכן זה הלווה להם כספים למימון הרכישה, ולאחר שיחזירו לו את כספי ההלוואה על סך 1,000$ לחודש, יועבר הנכס על שם שניהם, תוך שהבהיר לה, לדבריה, כי אחר שמדובר בנכס שנרכש במהלך הנישואין, על פי חוק שייך הוא לשניהם, לאיש ולאישה גם יחד. בפועל, נרשם הנכס על שם האיש משעה שנרכש, כאשר גרסת האיש הייתה שהנכס ושיפוצו מומנו בהלוואה על סך 600,000$ שניתנה בידי אביו, הלוואה שלטענת האב, אשר אף הגיש תובענה בעניין זה בתמ"ש 29212/07 (להלן - תביעת האב), על האיש ועל האישה לפורעה. האיש הוסיף וטען, כי השקיע ברכישה 100,000$ שמקורם מחסכונות ערב הנישואין. ערעור האיש (עמ"ש 5399-09-12) הנכס ב-א' כאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, בשנת 1999, כ-3 שנים לאחר שהצדדים נישאו, רכש האיש זכויות חכירה במגרש ב-א', עליו היה שלד מבנה, וזאת תמורת סך 370,000$. המבנה הושלם לכדי בית גדול, והצדדים עברו להתגורר בו בשנת 2000, ובהמשך נבנו בקומת הקרקע שבו שתי דירות להשכרה. אין חולק, כי השלמת הבנייה והשיפוצים היו כרוכים בתשלום מאות אלפי דולרים נוספים מעבר לתשלום עבור רכישת המגרש ושלד המבנה. כאמור, לטענת האיש, הנכס כולו נבנה ושופץ מכספיו ומכספי משפחתו, ויש לראותו כ"נכס חיצוני" שאין לאזנו. בהקשר זה, כאמור, אף הוגשה תביעת האב כנגד האיש והאישה, על מנת שבית המשפט יחייבם להשיב לו 600,000$ שניתנו, לטענתו, למימון רכישת הנכס ב-א'. תביעה זו נדחתה בפסק דין מיום 3.8.10, אחר שנקבע כי לא הוכח שהאב העביר לאיש 600,000$ כהלוואה לצורך הרכישה, ואף ערעור על פסק דין זה נדחה. מכל מקום, בפסק דינו מציין בית משפט קמא, כי אין חולק כי האישה ומשפחתה לא השתתפו במימון רכישת הנכס, ומציין כי יש להניח שאכן בני משפחת האיש הם שמימנו את היתרה. נוכח כך, סבור האיש, כי אין האישה זכאית ליהנות עתה מנכס בשווי ניכר, שנרכש שלוש שנים לאחר הנישואין, ללא שהיא או משפחתה תרמו מכספם לרכישתו. בית משפט קמא דחה טענה זו. נקבע, כי מדובר בנכס שנרכש במהלך הנישואין, ואף שנרשם על שם האיש בלבד, הכלל הוא שהוא בר איזון, ועל הטוען להוצאתו ממסת הנכסים לאיזון, הנטל להוכיח כי מדובר ב"נכס חיצוני" שאין לאזנו, מחמת היותו "תחלוף" לנכסיו קודם לנישואין, או שהתקבל במתנה או בירושה עבורו בלבד בתקופת הנישואין. בנטל זה, כך קבע בית משפט קמא, לא עמד האיש. כן ציין בית משפט קמא בכל הנוגע לטענת "תחלוף", כי הטענה האפשרית בהקשר זה מצד האיש הינה לגבי 100,000$ בלבד ממקורותיו קודם לנישואין, שלגביהם טען האיש שהשקיעם ברכישת המגרש והשלד, ובשים לב לכך שמדובר בנכס שההשקעה בו הייתה גבוהה במידה ניכרת, ברי כי אין די בכך כדי להוציאו מכלל הנכסים בני האיזון. אשר ליתרת המימון מכספי בני משפחה - בפסק דינו ציין בית משפט קמא, כי הנטל הוא על האיש להוכיח כי יתרת המימון היא מכספים שהתקבלו מבני משפחתו של האיש לרכישת הנכס עבורו, ולא עבור האישה עמו. בית משפט קמא קבע, כי האיש לא עמד בנטל זה. כזכור, גרסתו של האיש בכל הנוגע לכספים אלו הייתה כי מקורם בהלוואה שהעמיד אביו לרשותו ולרשות האישה. כאמור, בפסק הדין בתביעתו של האב להחזר ההלוואה, נדחתה גרסה זו. כלומר, לא הוצגה כל גרסה מטעם האיש להוכחה כי כספי בני המשפחה ניתנו במתנה דווקא לו, ולא לאישה, כך שמכוח הכלל כי נכס שנרכש בתקופת הנישואין על ידי אחד מבני הזוג, הינו בר איזון, יש לראות את הנכס דנן ככזה, ובהתאם הורה בית משפט קמא על מינוי כונס נכסים למימוש הנכס. לטענת האיש בערעורו, טעה בית משפט קמא בהוראתו בכל הנוגע לנכס ב-א', שכן קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בפסק הדין דנן ובפסק הדין בתביעת האב, מביאות למסקנה המשפטית, כי מדובר ב"נכס חיצוני" שאין לאזנו. לטענתו, בפסקי הדין נקבע, כי מדובר בנכס שנרכש שלוש שנים לאחר הנישואין ונרשם על שם האיש בלבד; רכישת הנכס ושיפוצו מומנו על ידי האיש ומשפחתו, כאשר לאישה ולמשפחתה לא היה חלק בכך; בעת הרכישה, חתמו האיש ואביו על מסמכי הלוואה ומשכון בסך 600,000$ על הנכס, אשר היו פיקציה, כפי שקבע בית משפט קמא, על מנת להבטיח את זכויות הבן, אם ידרדרו היחסים בין הצדדים; והאישה ידעה כל העת שהבית לא רשום על שמה. כנטען, נוכח כך, לא היה מקום לקביעת בית משפט קמא, כי "חזקה כי הכספים שנתנו בני משפחתו של הנתבע לצורך מימון הרכישה... ניתנו במתנה לשני בני הזוג". נטען, כי מדובר בקביעה מכוח חזקה שאיננה קיימת בדין, כנגד קביעות עובדתיות קונקרטיות במקרה דנן, מהן עולה המסקנה כי הכספים ניתנו במתנה לאיש בלבד, ובהתאם יש לקבוע כי הנכס ב-א' שייך לאיש בלבד ואינו בר איזון. בית משפט קמא דחה טענה זו ובדין. כפי שציין בית משפט קמא, אחר שמדובר בנכס שאין חולק כי נרכש מתקופת החיים המשותפים, הרי שהנטל להוכחת התקיימות החריגים המנויים בסיפת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן - חוק יחסי ממון), מוטל על המבקש להסתמך עליהם. כלומר, אם טוען האיש כי הנכס ב-א' שנרכש בתקופת הנישואין ניתן לו, ולא לאישה, במתנה על ידי בני משפחתו, עליו להוכיח גרסה זו. עיון מדוקדק בפסק הדין מלמד כי גרסה זו לא הוכחה, ואף לא מוצאים אנו בחומר הראיות בסיס מספיק לה. כאמור, בעדויות מטעם האיש, הועלתה גרסה שונה לחלוטין. הגרסה הייתה, כי הנכס נרכש ושופץ בעיקרו מ-600,000$ שהתקבלו כהלוואה משותפת לו ולאישה מטעם אביו. אחר שגרסה זו נדחתה בידי בית משפט קמא ונקבעה כבלתי אמינה, מנסה הוא להיבנות מגרסת חליפית, שכלל לא טען לה. הילוך דוגמת זה מעורר קושי מטבעו וברור שאינו עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב החולש על שיטתנו המשפטית כולה (ע"א (י-ם) 6380/05 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ (פורסם במאגרים; 19.12.05); ע"א (י-ם) 4699/05 גנים נ' אברהם רובינשטיין ושות' בע"מ (פורסם במאגרים; 15.10.06)). אמנם בנסיבות מתאימות ויוצאות דופן, ייתכן שבעל דין, שמסר גרסה שקרית, יזכה להכרעה לטובתו על פי תשתית עובדתית אחרת מהנטען על ידו, אם כי לעניין זה אין צורך לקבוע מסמרות (ראו והשוו שם). במקרה שלפנינו איננו סבורים, כי הוכחה מן הראיות גרסה עובדתית חליפית לגרסה השקרית של האיש, התומכת במסקנה אליה חותר הוא, כי הנכס ב-א' איננו בר איזון. ראשית, מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי אין בו קביעה עובדתית פוזיטיבית המתבססת על ניתוח חומר הראיות, ומורה כי רכישת הנכס ב-א' מומנה ממתנות בני משפחה. כך, בסעיף 13 לפסק הדין מציין בית משפט קמא, כי "יש להניח כי מלבד 100,000$ ששילם הנתבע, לטענתו, אכן מימנו בני משפחתו את היתרה". כך גם בפסק הדין בתביעת האב, תמ"ש 29212/07, נכתב בסעיף 30, "אם כי יש להניח שכספים מבני המשפחה אכן הגיעו לידי הנתבע, הטענה שמדובר בהלוואה של התובע לבני הזוג, היא אשר לא הוכחה". אין לראות בדברים אלו משום קביעה עובדתית מחייבת, כי מקורם של הכספים בהלוואות. הביטוי "יש להניח" איננו מלמד על קביעה בדבר הוכחת עובדה ברמה הנדרשת להליך אזרחי, אלא הבעת עמדה כללית, כחלק ממתווה ניתוח הנתונים אשר בפני בית המשפט. כך גם סבר האיש עצמו בערעורו כנגד פסק דינו של בית משפט קמא בתביעה האב, בהתייחס לקביעותיו של בית משפט קמא שם באשר למקורות מימון הנכס. כאמור, גם שם התבטא בית משפט קמא ואמר כי "יש להניח" כי מקור הכספים במתנות בני משפחת האיש. האיש לא מצא בדברים משום קביעה כי מקור הכספים היה במתנות כאמור, ובהתאם, בטיעוניו בערעור שהוגש על פסק הדין, הלין כנגד הימנעותו של בית משפט קמא מלהכריע בשאלה מה מקור המימון. וכך נאמר בסעיף 6 לפסק דיננו בעמ"ש 42461-10-10, המתאר את טענות האיש באותו ערעור: "לטענתו בית המשפט נמנע מלקבוע ממצאים עובדתיים בשאלה מה היו מקורות המימון של הדירה. משכך, פסק הדין חסר ואינו יכול לעמוד על תילו". בפסק הדין בערעור נדחתה הטענה, אחר שנקבע כי "לא נפל פגם בכך שבית המשפט נמנע מלהכריע בשאלה מה המקור המדויק של הכספים ששימשו לרכישת המגרש ובניית הדירה עליו. השאלה היחידה בה נתבקש בית המשפט להכריע בתיק זה היא האם המערער הלווה כספים למשיבה, ובעניין זה אין מקום לספק כי מסקנתו של בית המשפט מעוגנת בחומר הראיות כדבעי..." (סעיף 12 לפסק הדין). כלומר, לא בפסק הדין בתביעת האב ולא בפסק הדין שבפנינו קיים ממצא עובדתי בדבר מקורות המימון לרכישת הנכס ושיפוצו, העומד בדרישות ההוכחה המוטלת על צד הטוען לעובדה בהליך אזרחי. יתר על כן, הלכה למעשה לא מצאנו היכן הובאו ראיות מספקות לקביעת ממצא פוזיטיבי, ברמה הנדרשת להחלת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, בדבר מימון יתרת ההוצאה לרכישה ולשיפוץ הנכס, מכספי בני משפחת האיש. כאמור בפסק דינו של בית משפט קמא בתביעת האב, הציג האיש לפני בית משפט קמא, במסגרת תביעת האב, אסמכתאות להעברת כספים בסך כולל של כ-220,000$, שנעשו מאביו ומבני משפחתו אליו בסמוך למועד חתימת ההסכם. אלא שהאסמכתאות אינן מלמדות על העברת הסכום שהיה נדרש למימון הרכישה והשיפוץ, אחר שהמבנה נרכש במצב שלד, וטענתו של האיש הייתה כי ההוצאות מומנו בהלוואה גדולה פי כמה - 600,000$, כפי שנטען בתביעת האב. מכל מקום, בפני בית משפט קמא לא באה כל ראיה מפי מי מכל אותם מעבירי הכספים, למעט האב, אשר לא העידו כלל וממילא לא מסרו כל מידע, בכל הנוגע לסכומים שהועברו ובדבר הכוונה שעמדה מאחורי העברת הכספים. אמנם, כפי שקבע בית משפט קמא, "יש להניח" שהכספים הועברו כמתנה לצורך מימון חלקי של רכישת הנכס ב-א', לטובת האיש בלבד, אך אין מדובר בעובדה מוכחת, ואפשריים גם תרחישים אחרים וביניהם כי מדובר בכספים שהועברו לאיש, הם או חלקם, כמתנה משותפת לו ולאישה, או כי מדובר בכספים שהבריח האיש מן האישה בתקופת החיים המשותפים שהוחזרו לו בידי בני המשפחה, ועוד כהנה וכהנה אפשרויות, אחר שמן העדויות עלתה תמונה בדבר העברות כספים סבוכות בין האיש לבין אביו ומשפחתו. בהקשר זה נוסיף ונדגיש, כי איננו רואים לקבל את טענת האיש כי התנהלות הצדדים שוללת את האפשרות שהכספים ש"יש להניח" שהועברו למימון רכישת הנכס, הועברו כמתנה משותפת. כך, כעולה מפרוטוקול הדיון בפני בית משפט קמא, האיש אינו חולק כי בשעתו הציג בפני האישה מצג שווא כאילו הנכס נרשם על שם אביו, ולא על שמם, כדי לשמש בטוחה להחזר הלוואה שטען בפני האישה כי קבלו הם מן אביו על סך 200,000$, וכל זאת על מנת שבהמשך יירשם הנכס על שמם. האיש אף העיד, כי אכן הכוונה הייתה לרשום בהמשך את הנכס גם על שמה של האישה, ככל שהיחסים ביניהם יהיו תקינים (פרוטוקול מיום 7.7.09, ע' 103). אין במצג מעין זה כדי לשלול כי בפועל, הכספים ש"יש להניח" שניתנו למימון הרכישה או חלקה, היו מתנה לבני הזוג שניהם. ראשית, המצג שהוצג הוא כי התכלית היא שהנכס יועבר לצדדים במשותף לאחר החזר ההלוואה והאיש מעיד כי אכן זו הייתה הכוונה, כל עוד ישררו יחסים תקינים בין הצדדים. מצג זה מלמד על נכונות ליתן לאישה זכויות בנכס ב-א', בהינתן יחסים תקינים. בשעה ש"יש להניח" שניתנו הכספים, היו היחסים תקינים, וממילא לא מתחייב כלל ועיקר כי ניתנו, בוודאי לא במלואם, כמתנה בלעדית לאיש. אדרבא, דברי האב, כי ההלוואה שטען שנתן, ניתנה עבור האיש והאישה גם יחד, תומכת במסקנה זו, שכן גרסתו היא שכספים הניתנים לתא המשפחתי, ניתנים לשני בני הזוג, ולא לאחד מהם. אמנם ברור כי האב והאיש ביקשו לשמר בידי האיש את האפשרות להתכחש לזכויות האישה בנכס, במקרה של משבר ביחסי בני הזוג, שהרי הוכנה משכנתא לטובת האב על הנכס. אלא שאין בכך כדי ללמד שבמועד מתן הכספים, הוקנו הם בלעדית לאיש. אדרבא, אילו, כגרסת האיש עתה, ניתנה המתנה לו לבדו, לא הייתה הצדקה לעשיית משכנתא, שהרי אם, כגרסתו, אין לאישה כל זכות בנכס, מה נחיצותה של משכנתא?! לשון אחר: המשכנתא נועדה לגבור על זכויות האישה בנכס, ואחר שנקבע שהיא פיקטיבית, הרי שזכויות האישה בנכס עומדות ויציבות. זאת ועוד, כאמור, ההשקעה בנכס לא התמצתה בהוצאות שנעשו בסמוך להסכם הרכישה בשנת 1999, ונעשה שיפוץ ממשי בשנת 2007. האישה הצהירה, כי הייתה שותפה פעילה בתהליך זה, ובית משפט קמא קבע, כי לא הוכח כי מימון תהליך השיפוץ נעשה מכספים של האיש קודם הנישואין, אף שכך טען האיש בחקירתו. בית משפט קמא אף דחה את טענת האיש, כי התקיימה בין הצדדים הפרדה רכושית כמעט מוחלטת בתקופת החיים המשותפים. בנסיבות אלו, מוצדקת ומבוססת הינה מסקנת בית משפט קמא, כי אין עילה להחרגת הנכס ב-א' ממסת האיזון, ודין ערעורו של האיש בעניין זה להידחות. אשר לטענת האיש, כי טעה בית משפט קמא בהטילו על כתפי האיש נטלים שאינם רובצים עליו, בכל הנוגע להחרגת הנכס ב-א' ממסת האיזון - אין לקבל טענה זו. מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא, כי על הטוען להוצאת נכס שנרכש במהלך הנישואין ממסת הנכסים לאיזון, מוטל הנטל להוכיח כי מדובר בנכס מוחרג. כך מתחייב מהגיונם של דברים ומלשון הוראת החוק. אכן, בנסיבות שלפנינו, אם טוען האיש כי את הנכס ב-א', שאין חולק כי נרכש בידיו בתקופת הנישואין, יש להחריג, עליו להוכיח כי מדובר בנכס שהוא תחלוף לנכסיו קודם נישואיו, או שהתקבל במתנה עבורו בלבד, ובהקשר האחרון, הן רכיב המתנה והן היותה מיועדת עבורו בלבד, טעונות הוכחה בידי האיש. אין לקבל את טענת האיש, כי די בכך שהנכס רשום על שם האיש ושנחתמו עמו מסמכי הלוואה, שנקבעו כפיקטיביים, כדי להעביר את הנטל בדבר שיתוף במתנה, אל כתפי האישה. כאמור, הן עצם מתן המתנה והן זהות מקבל המתנה, ובפרט טענתו של האיש, כי הוא הנהנה הבלעדי בה, הם רכיבים שהוכחתם רובצת על האיש, וניתוחו של בית משפט קמא בעניין זה מקובל עלינו. אשר לטענה כנגד מינוי כונס נכסים למכירת הנכס ב-א' - כאמור, בית משפט קמא מינה כונס נכסים לצורך מכירת הנכס ב-א'. האיש הלין על כי לא ניתנה לצדדים אפשרות למכירת הנכס בכוחות עצמם ונעשתה הפנייה ישירה לכונס נכסים. אמנם, אכן סביר כי לצדדים יתרון ממכירת הנכס בכוחות עצמם, ויש מקום למינוי כונס נכסים, כאשר היחסים בין הצדדים אינם מאפשרים שיתוף פעולה ביניהם. ברם, ההחלטה בדבר אופן מימוש הנכס, לנוכח הערכת המכלול, היא עניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בית משפט קמא קבע כפי שקבע, אחר שהתרשם שזו דרך המימוש המתאימה, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בעניין מעין זה, בפרט כשגם התרשמותנו הינה שמדובר בצדדים שהפערים ביניהם יקשו על שיתוף פעולה. אשר לאי חיוב האישה בחובות האיש - בפסק הדין דחה בית משפט קמא את תביעת האיש להחזר חובות, אחר שקבע כי אלו לא הוכחו בפניו. האיש איננו משיג על כך שהחובות לא הוכחו, אלא שטוען כי מן הדין היה לקבוע כי הוא רשאי לתבוע את החזר החובות בתביעה משלו. אין לקבל טענה זו. אחר שביקש האיש, במסגרת התביעה אשר נסובה על איזון משאבים, כי יוחזרו לו חובות, הרי שתוצאותיו של ההליך ממצות את זכויות האיש ברכיב זה אותו העלה הוא בהליך, תוך פירוט מה הם החובות, לטענתו, ומה היקפם, אך ללא אסמכתאות מספקות. לא הוצג כל טעם טוב מדוע היה על בית משפט קמא לאפשר לו "סיבוב שני", להוכחת היקפי חובותיו, אחר שבהגנתו העלה הוא טענות ספציפיות בדבר חובות שעל האישה לשאת בהם לטעמו, ובתצהיר עדות ראשית מטעמו צירף מסמך ובו דרישת חוב מסוימת. אשר לטענה בדבר כספים של האישה שלא נלקחו בחשבון - טענת האיש בעניין זה לא ברורה כלל ועיקר. בסעיפים 43 ו-44 לפסק הדין קבע בית משפט קמא, כי האיש זכאי למחצית הזכויות שצברה האישה וכן חשבונות הבנק של הצדדים נכללים במסת האיזון. כונס הנכסים מונה לצורך מכירת הנכס ב-א' וביצוע איזון המשאבים, כשהמועד הקובע הינו מועד פסק הדין, אחר שהצדדים עודם נשואים זל"ז. לא מצאנו מתום בקביעה זו. אשר לטענה כי האיש זכאי למיטלטלין שהביא עמו ערב נישואיו - גם כאן איננו מוצאים מקום להתערבות בקביעת בית משפט קמא, כי יחסים אלו נטמעו בנכסי המשפחה, אחר שנעשה בהם שימוש משותף משך שנים, וכי יש לייחס לאיש כוונת שיתוף במיטלטלין אלו. אשר לאי קביעת סנקציות על אי החזרת חפצי הערך של האיש שבידי האישה - לא הוצגה תשתית מינימאלית להתערבות בעניין זה. דרכם של דברים, שפסק דין איננו כולל סנקציות בגין אי ציות לו, ומדובר בטענה תמוהה. אשר לטענת האיש בדבר שיעור המזונות שהושתו עליו - האיש מלין על כי בקביעת המזונות יצא בית משפט קמא מנקודת מוצא, כי הכנסותיו החודשיות מגיעות כדי 20,000 ₪ בחודש, וזאת ללא פירוט הביסוס לסכום זה דווקא, ועל אף שדיווחיו לרשויות המס מעידים על היעדר הכנסות כלשהן. נוכח כך, ובשל טענתו כי האישה משתכרת כיום 7,600 ₪ לחודש, שכן התלוש מלמד על 6,600 ₪, בשל החזר הלוואה שנטלה מרצונה לאחר פרוץ הסכסוך, סבור הוא כי סך המזונות הכולל שהושת עליו - כ-8,000 ₪ בגין שלושה ילדים, לא כולל מדור - גבוה מדי. איננו מוצאים עילה להתערב בקביעת בית משפט קמא בדבר שיעור המזונות. שיעור החיוב במזונות הוא עניין המסור בעיקרו לשיקולה של הערכאה הדיונית, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בו, אלא במקרים חריגים. בענייננו, אכן, בית משפט קמא לא פירט ביסוס ראייתי להיקף השתכרותו החודשית של האיש. אלא שבעניין זה אין לאיש להלין אלא על עצמו. הגרסה בה דבק בפני בית משפט קמא, על פיה אין הוא משתכר דבר מזה שנים, אף שקודם נישואיו השתכר בסכומים גדולים, לא התקבלה על דעתו של בית משפט קמא, ובדין. לפני בית משפט קמא לא עמדו, אפוא, נתונים קונקרטיים בדבר הכנסה בחודש כזה או אחר, כך שנזקק הוא לאומדן, לא מופרז כלל וכלל - ואולי אף זהיר יתר על המידה - בהינתן רמת החיים של המשפחה עובר לפירוד (לעניין שימוש באומדן בהיעדר נתונים, ראו בע"מ 7172/12 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים; 24.12.12)). למעשה, ניתן למצוא אסמכתא להכנסה חודשית העומדת לרשות האיש בהיקף זה מדבריו שלו, לפחות בכל הנוגע לתקופה הסמוכה למועד הנישואין, שכן בתצהיריו טען הוא, כי באותה עת נהנה מהכנסה שנתית בגין ריבית בשיעור של 7%-8% מחסכונותיו קודם לנישואין, שעמדו, לטענתו, על לא פחות מ-850,000$. כלומר, כ-60,000$ לשנה וכ-5,000$ לחודש. כך או אחרת, בהינתן טענות האיש עצמו בדבר רכושו ויכולותיו הפיננסיות ערב נישואיו, איננו סבורים כי חיוב במזונות בסך כולל של כ-8,000 ₪ בגין שלושה ילדים, אף אם איננו כולל מדור, הוא חיוב מופרז. אשר למועד תחילת החיוב במזונות - לטענת האיש, עד ליום 15.6.08 השתתף בהוצאות הבית, ובהתאם חויב במזונות זמניים רק ממועד זה, כך שלא היה מקום לחייבו במזונות ממועד הגשת התביעה. מעיון בהחלטה בדבר מזונות זמניים, לא מצאנו בה כל קביעה כי האיש השתתף בהוצאות הבית עד למועד האמור. העמדת מועד תחילת החיוב הזמני על תאריך כזה או אחר, איננה מהווה קביעה, בוודאי שלא לצורך ההליך העיקרי, על התנהלות הצדדים בכל הנוגע למימון ההוצאות המשותפות עד למועד זה. הכלל הוא, כי חיוב במזונות בתביעה העיקרית הינו ממועד הגשת התביעה. כחריג לכך נקבע מועד מאוחר יותר. לא מצאנו בסיכומי האיש לפני בית משפט קמא טענה, כי יש לחרוג מכלל זה בנסיבות דנן, ולא ניתן להעלות טענה זו לראשונה בפנינו עתה. כעולה מן המסמכים שצורפו להודעת הערעור, גרסת האישה היא כי בתקופה שמאז הגשת התביעה (1.1.08) ועד לפסיקת המזונות הזמניים, ביטל האיש את הוראות הקבע ואת התשלומים אשר שולמו על ידו בעבר בגין מוסדות החינוך של הקטינים, קופת חולים, ניתוח רפואי, כבלים ועשה שימוש בלעדי במכונית המשפחתית. האיש גרס כי נשא הוא בהוצאות אלו ואף יש בידיו קבלות, וציין בתגובתו לפניית האישה לבית המשפט בעניין זה, כי במידת הצורך יצרף אותן. כאמור, לא מצאנו כי בסיכומים התייחס האיש לנושא זה, או כי הובאו ראיות מפורטות מצדו בעניין ואסמכתאות, כך שאין מקום לבוא בטרוניה על קביעת בית משפט קמא בהתאם למקובל, כי חיוב המזונות יחול ממועד הגשת התביעה. אשר לעניין ההוצאות - בית משפט קמא חייב את האיש לשלם לאישה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. גם על כך מלין האיש בערעורו. איננו רואים מקום להתערבות בעניין זה. אמנם, חלק מטענותיה של האישה נדחו, אך אחרות התקבלו, ורבות מטענות האיש נדחו. אדרבא, מהתרשמותנו, בית משפט קמא לא מיצה את הדין עם האיש בכל הנוגע לחיוב בהוצאות בערכאה הדיונית, ובוודאי שאין מקום להתערבות בשיעור הוצאות זה, כפי שנפסק לחובתו. ערעור האישה (עמ"ש 3383-09-12) הדירה ב-ב' ופירעון הלוואת האב בסך 500,000$ בערעורה, כאמור, משיגה האישה על כי בית משפט קמא דחה את טענתה, כי יש לסווג את הדירה ב-ב' כחלק ממסת הנכסים לאיזון. מדובר בדירה הרשומה על שם האיש, אשר נרכשה בידיו בשנת 1992, שנים קודם הנישואין. הדירה שנרכשה בידי האיש באמצעות הלוואה שהעניק לו אביו. לטענת האישה, החזר ההלוואה בא מכספים משותפים, כך שיש לראות את הדירה כאילו נרכשה במהלך הנישואין. לחלופין נטען, כי מדובר בהלוואה שנפרעה בידי האיש בתקופת החיים המשותפים, בשעה שלא עמדו כספים פרטיים לרשותו, כטענתו, ומכאן כי נפרעה היא מכספים משותפים, ויש לאזנה כשלעצמה. האיש מצדו טען, כי אף שהדירה רשומה בבעלותו, למעשה, הועברה היא להוריו לפני שנים והם שעושים שימוש בלעדי בדירה בביקוריהם בארץ ונושאים בהוצאות החזקתה. בפסק הדין קבע בית משפט קמא, כי הואיל ומדובר בדירה שנרכשה קודם לנישואין, הרי שמדובר ב"נכס חיצוני", שככלל, אינו חלק ממסת הנכסים לאיזון, והנטל על האישה לסווגו כבר איזון. בית משפט קמא מצא, כי אמנם גרסתו של האיש בכל הנוגע לדירה ב-ב', מימונה וההלוואות שנלקחו מן האב והוחזרו לו, הייתה גרסה פתלתלה, אולם קבע כי יש לדחות את דרישת האישה לחלק ברכוש זה, שכן סבר כי הכספים שסבבו את הדירה ב-ב' וההלוואות, נגעו לכספים נפרדים שמלפני נישואי הצדדים, והאישה לא הביאה, ולו ראשית ראיה, לכך שכספים כלשהם הוחזרו לאב מן הקופה המשותפת. לטענת האישה בערעורה, קביעת בית משפט קמא, כי מדובר בכספים נפרדים שמלפני הנישואין, איננה מבוססת כלל ועיקר. האיש והאב טענו כי בתקופת הנישואין הועבר לאב סך 500,000$, בין היתר לצורך פירעון המשכנתא לטובתו על הדירה ב-ב', כשלאיש לא היו כל מקורות כספיים חיצוניים, כפי שנטען. לכך משיב האיש, כי מדובר בערעור על מסקנות עובדתיות, שאין לו מקום ואינו אלא ערעור טקטי כדי להוות משקל נגד לערעור האיש. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, גרסתו של האיש בכל הנוגע להלוואות ולדירה ב-ב', פתלתלה היא, ומתקשים אנו לראות כיצד ניתן להסיק ממנה מסקנה עובדתית כזו או אחרת. נוכח כך, מוכרע סיווגה של דירה זו, במידה רבה, בהתאם לקביעת נטלי הראיה. האישה סבורה כי משגרס האיש כי רכש את הנכס מהלוואה שקיבל מאביו, אשר נפרעה בתקופת החיים המשותפים, הנטל על האיש להוכיח כי מקור הפרעון היה "נכס חיצוני". לא כך סבר בית משפט קמא, אשר הציב בפני האישה גם את הנטל להוכיח את מקור פרעון ההלוואה מכספים משותפים. בענין זה תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא. שעה שמדובר בנכס שאין חולק שסיווגו הראשוני הוא כנכס "חיצוני", אחר שמדובר בדירה שנרכשה בידי האיש קודם הנישואין, הרי שהנטל להוכחה כי אף שהיה הוא "חיצוני" נשתנה דינו ונעשה לנכס בר איזון, רובץ על הטוען לשינוי, וחל הוא על כל רכיבי העובדה הנדרשים לשינוי סיווגו של הנכס, כנטען. בהתאם, אם טוענת האישה שהדירה ב-ב' שנרכשה על ידי האיש קודם הנישואין, שינתה את מעמדה מ"נכס חיצוני" במהלך תקופת הנישואין בשל פרעון הלוואה שניתנה למימון הרכישה מתוך הקופה המשותפת, הרי שעליה להוכיח הן את ההלוואה שניתנה והן את הפרעון מן הקופה המשותפת. בהקשר זה יודגש, כי אין חולק כי לרשות האיש עמד רכוש רב "חיצוני" ערב נישואיו, כך שאין זה מתבקש מאליו כלל ועיקר כי מקור המימון היו כספים שנצברו בתקופת החיים המשותפים, ועל האישה מוטל היה הנטל להוכיח את גרסתה. קיצורם של דברים, לא הוכח כי מקרה זה נמנה בין אותם מקרים חריגים, בהם נכס שנרכש על ידי בן זוג קודם לנישואין, יסווג כנכס בר איזון (בע"מ 9167/08 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים; 27.11.08)). אשר לדרישה לזקיפת סכום לזכותה בגין ההלוואה שנפרעה בידי האיש לטובת האב - כפי שציין בית משפט קמא, לא ברורה העילה מכוחה זכאית האישה לסכום זה. זאת כיוון שגם אם לפני כעשור נפרעה ההלוואה לטובת האב מכספים משותפים - דבר שלא מצאנו כי הוכח, כאמור - לא נגזרת מכך זכות ישירה של האישה בכספים אלו, שכן האיזון נעשה ככלל למועד הקובע. כך או כך, אין לקבל את דרישות האישה בערעורה, שכן בית משפט קמא לא מצא כי העובדות שבבסיס דרישותיה הוכחו, ואיננו רואים עילה להתערבות בדברים. אשר להגבלת שיעור החיוב בהוצאות חריגות ל-500 ₪ לילד לחודש, בגין הוצאות לא מתואמות - מבלי שנביע עמדה האם אמנם קיימות בפועל עתה הוצאות חריגות מוצדקות בהיקף העולה על שיעור זה, נראה לנו כי אין מקום להגביל את שיעור החיוב בהוצאות חריגות בלתי מתואמות. ייתכנו הוצאות חריגות שתהיינה חיוניות לילדים, ששיעורן יעלה על 500 ₪, והן לא תוסכמנה על האיש. נוכח כך, יתוקן פסק דינו של בית משפט קמא, כך שבסעיף 93 לפסק הדין ייווסף: "ברם, אם יידרשו עבור הילדים או מי מהם הוצאות חריגות, כאמור, בסכום העולה על 500 ₪ לחודש לילד, אזי גם אם לא תושג הסכמה בין הצדדים בקשר להוצאות אלו, יכריע בדבר הצורך בהוצאות בתחום החינוך המורה המחנך של אותו ילד; בתחום הבריאות - רופא המשפחה; ובכל מקרה שלא קיים גורם מכריע, או שעל אף פנייה נמנע מלהביע עמדתו, תוכל האישה לפנות לבית המשפט לענייני משפחה על מנת להביא לחיוב האיש במחצית מההוצאות, אם יתברר כי מדובר בהוצאות נחוצות". בשולי הדברים: לאורך סיכומי האיש שזורה טענה, כי קביעותיו של בית המשפט קמא כנגדו הן מעין "עונש", בעקבות קביעות בית משפט קמא בדבר אי אמינותו בכל הנוגע לתביעת האב, ואלמלא כן, היו התביעות מוכרעות לטובתו. טיעון זה מוטעה מיסודו. אי אמינותו של האיש אכן הביאה במידה רבה לתוצאת ההליך בפני בית משפט קמא, וייתכן שאילו נמסרו גרסאות אמינות יותר, הייתה התוצאה שונה. אלא שאין בכך "עונש" על התנהלות בתיק אחר, אלא מדובר בהשלכת ההתנהלות בתיק זה עצמו, אשר הגרסאות שהוצגו בו בידי האיש - חלקן בלתי אמינות וחלקן בלתי שלמות, וללא אסמכתאות, כמו גם הגרסאות בתביעת האב, שחומר הראיות בה שימש בהסכמה גם לצורך פסק דין זה - הן שהביאו לתוצאותיו, ובעניין זה אין לאיש להלין אלא על עצמו. אשר על כן, ערעור האיש נדחה. ערעור האישה מתקבל בחלקו, בכל הנוגע להוצאות חריגות, כאמור לעיל. לנוכח היקפי החזית שנפרשה בערעור האיש, שנדחה, ואחר שערעור האישה התקבל, כאמור, בחלקו, יישא האיש בהוצאות האישה בסך 25,000 ₪ ופקדונו יועבר לה על חשבון ההוצאות. הפקדון שהפקידה האישה יוחזר לה. נישואין / חתונההלכת השיתוף