מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה לפינוי עסק ממקרקעין: 1. עסקינן בתביעה לסילוק יד מחלק במקרקעין בחדרה הידועים חלקה 31 בגוש 10014 (להלן: "המקרקעין"). 2. התובעת הינה הבעלים של מחצית מהמקרקעין, כמתואר מנסח רישום מקרקעין שצורף כנספח א' לת/2. 3. הנתבעים מחזיקים בחלק מהמקרקעין ומנהלים בו עסק לתיקון קפיצים. טענות התובעת בכתב התביעה: 4. טוענת התובעת, שהינה בעלת חזקה יחודית במחצית המזרחית של המקרקעין, שם היא מפעילה מזה כ- 20 שנים מוסך למשאיות. 5. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים מנהלים את עסקם בחלק המערבי של המקרקעין שנים רבות. 6. במהלך התקופה האחרונה, החלו הנתבעים לתפוס באופן הדרגתי חזקה בחלק המזרחי של המקרקעין, שהינו בחזקתה היחודית ובבעלותה הבלעדית של התובעת, בשטח של כ- 8 מ' לכל רוחב החלקה, ובסה"כ כשטח של כ- 280 מ"ר (להלן: "שטח הפלישה"). 7. טוענת התובעת כי לנתבעים אין כל זכות במקרקעין ו/או אין להם כל זכות בחלק המזרחי של המקרקעין, ולכן יש להורות לסילוק ידם משטח הפלישה, ולהורות להם להשיב את החזקה בו לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. טענות הנתבעים בכתב ההגנה: 8. כטענות מקדמיות טוענים הנתבעים כדלקמן: א. התביעה התיישנה, או למצער הוגשה תוך שיהוי, שכן הם מחזיקים בחלק מהמקרקעין, לרבות בשטח הפלישה, במשך כ- 35 שנים רצופות, מבלי שאף אדם, לרבות התובעת, לא חלקו על זכותם להחזיק במקרקעין הנדונים. ב. כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגד הנתבעים ולכן יש לדחות או למחוק התביעה על הסף. 9. הנתבעים גם טוענים כי שנים רבות לפני שהתובעת רכשה זכויות כלשהן במקרקעין, נקבעו גבולות החלקה על ידי מבנים וגדרות, ומאז קביעת גבולות אלה לא נעשה בהם כל שינוי. התובעת רכשה את זכויותיה במקרקעין בהתאם למצב הגבולות כפי שהוא קיים עתה, ולא היתה כל השגה כלשהיא מצידה לעניין מיקום גבול המקרקעין שקנתה. רק לאחרונה החלה התובעת להציק לנתבעים בטענות סרק לעניין מיקום הגבול. משקנתה התובעת את זכויותיה במקרקעין לפי הגבולות הקיימים, היא מושתקת מלהעלות כל טענה באשר למיקומו של הגבול. 10. טוענים הנתבעים כי מטרת התובענה היא נסיונה של התובעת להשתלט על שטח הפלישה, שאיננו בבעלותה או בחזקתה היחודיים, תוך פגיעה בנתבעים העושים שימוש בשטח זה כבר עשרות שנים. 11. עוד טוענים הנתבעים כי התובעת עושה שימוש במקרקעין שלא כדין, ואף ניתן כנגדה צו הריסה לגבי מבנים בלתי חוקיים שבנתה, וכפי שעולה מנסח הרישום שצורף לת/2. הרקע ההסטורי של הבעלויות והחכירות בחלקה על פי המסמכים שהוגשו. 12. על פי הנסח ההיסטורי שהוגש לי על ידי ב"כ התובעת עולה כי עד ליום 22.6.65 היה מר ועדיה בניהו הבעלים של כל המקרקעין (להלן: "ועדיה"). 13. בתאריך 12.2.63 החכיר ועדיה לאלף שנים חלק מהמקרקעין בחכירה ראשית לה"ה דב בורקין ואברהם רפיח בהתאם לשטר שכירות, חוזה חכירה ותרשים שצורף לחוזה חכירה שסימן את השטח שהוחכר במסגרת חכירה זו (להלן: "החכירה הראשית") . החכירה הראשית נרשמה בלשכת רישום מקרקעין בחוזה מיום 12/2/63 בשטר מספר 1055 צילומי שטר השכירות, חוזה החכירה הראשית ותרשים החכירה הראשית צורפו על ידי ב"כ התובעת. בתרשים שצורף לחוזה החכירה נראה כי חילקו את המקרקעין לשני חלקים כמעט שווים שסומנו א31 (4901 מ') ו- ב31 (4900 מ'). ב31 מצויה בחלק המזרחי של המקרקעין, ו- א31 נמצאת בחלק המערבי של המקרקעין. החלק שהוחכר לחוכרים על פי חוזה החכירה הראשית (ה"ה בורקין ורפיח) היה א31. עוד יצויין כי החכירה הנדונה נרשמה בנסח רישום המקרקעין על כל המקרקעין, למרות שבפועל הוחכר רק מחצית מהמקרקעין, וניתן להניח כי כך נעשה היות ובעת רישום החכירה הראשית היה ועדיה בעלים יחיד של המקרקעין (לכך אנוכי מצטרף להסבר שניתן על ידי ב"כ התובעת בנדון בסעיף 19 לסיכומיו). 14. ביום 22.6.65 מכר ועדיה מחצית מהחלקה לגב' הדסה בוים, בכפוף לחכירה הראשית, ומתאריך זה רשומה הגב' בוים כבעלת מחצית מהמקרקעין (עובדה שגם עולה מהנסח העדכני שצורף כנספח לת/2). 15. בתאריך 25.2.74 מכר ועדיה את המחצית השניה של המקרקעין לארבעה אנשים, בכפוף לחכירה הראשית, כשלכל אחד מהם 1/8, כדלקמן: ריבי גופר, אברהם גבעתי, בנימין גואטה ויוסף מנדיוך (להלן: "הרוכשים"). 16. הרוכשים מכרו את חלקם במקרקעין (מחצית) למטיילי חדרה בע"מ ביום 23.7.1996 כעולה מנסח רישום שצורף על ידי ב"כ המבקש. מטיילי חדרה בע"מ מכרו את חלקם במקרקעין (מחצית) למוסך מטיילי חדרה בע"מ בתאריך 9.2.99. מוסך מטיילי חדרה בע"מ שינה את שמו לגשמור השקעות בע"מ בתאריך 4.4.00, היא התובעת דנן. 17. לאחר החכירה הראשית, ועל השטח שהוחכר (חלקה א31 בהתאם לתרשים שצורף לחוזה החכירה) בוצעו חכירות משנה החל מיום 16.12.63 (חכירת משנה מה"ה בורקין לחוכרת המשנה שולמית שוורץ) ואילך במהלך השנים עד ימינו אנו. לצורך חכירות המשנה הכינו האדונים בורקין (או מי מטעמם) תרשים חכירה ובה חולקה החלקה א31 (על פי התשריט שצורף לחוזה החכירה הראשית), ל- 7 תתי חלקות החל מתת חלקה 31/1 ועד תת חלקה 31/7 (שטר שכירות המשנה שבין ה"ה בורקין ורפיח לשוורץ, חוזה השכירות המשנה ותשריט החלוקה עם תתי החלקות מיום 10.12.62 צורף על ידי ב"כ התובעת). 18. עוד צורף על ידי ב"כ התובעת שטר העברת זכות חכירת משנה חלקית מדוד גרוס לאברהם איזמן, וגם זו על שטח החכירה הראשית שנרשמה על פי שטר החכירה הראשית. חכירת משנה חלקית זאת נרשמה בטאבו ביום 10.4.79 וצורף אליה חוזה חכירת המשנה ותרשים חלוקה מתאריך 15.10.63. תרשים חלוקה זה כולל בחובו חלוקה לתתי חלקות של חלקה א31 (דוגמת תרשים החלוקה מיום 10.12.62 שצורף לשטח חכירות המשנה שבין ה"ה בורקין ורפיח ושוורץ - ראה סעיף 17 לעיל), אך גם חלוקה לתתי חלקות של חלקה ב31. 19. המסקנה העולה מכל זה היא כי כל חכירות המשנה שבמקרקעין, הנובעות מהחכירה הראשית, צריכות להיות בחלקה א31, המצויה בחלק המערבי של המקרקעין בהתאם למסמכי החכירה הראשית, לרבות תשריט החכירה שצורף לחוזה החכירה הראשית. 20. עיון בנסח החדש מלמד כי הנתבע חומרי מאיר, ואדם נוסף בשם חומרי שלמה (שאין מחלוקת שאת חלקיו רכש הנתבע בהתאם למפורט בכתב ההגנה בסעיף 1), רכשו זכויות במקרקעין על דרך של חכירת משנה הנובעת מהחכירה (הראשית) של ה"ה בורקין ורפיח (כרשום בנסח הטאבו שצורף). היינו לכאורה זכויותיו של הנתבע במקרקעין צריכות להיות בחלקה א31 על פי תשריט החכירה הראשית ובחלק המערבי של המקרקעין. 21. מכאן לכאורה כי הנתבעים אינם יכולים להחזיק בחלק המקרקעין החורג מגבול חלקה א31 על פי תרשים החכירה הראשית. 22. השאלה שבמחלוקת היא האם ניתן למקם היום את הגבול שבין חלקות א31 (נשוא החכירה) ו- ב31 על פי תרשים החכירה הראשית. חוות הדעת המודד ירחמיאל גולדשמיט ת/1: 23. התובעת הגישה את חוות דעתו של המומחה, המודד ירחמיאל גולדשמיט מיום 2.1.12 (ת/1), אליו צורף תרשים שהכין בתאריך 1.6.10, ועודכן בתאריך 4.12.11, במטרה לענות באמצעותו על השאלה שבסעיף 22 לעיל. 24. מציין המודד גולדשמיט בחוות דעתו כי הוא העלה את קו החלוקה בין חלקה א31 ו- ב31 על פי תרשים החכירה הראשית מתאריך 2.12.62, וסימן את קו החלוקה בין שתי החלקות (את מגרש א31 צבע בתרשים באדום ואת מגרש ב31 צבע ירוק בתרשים). 25. לנוכח קו חלוקה זה, הוא מצא כי הנתבעים המחזיקים בחלק המערבי של המקרקעין בחלקה א31, פלשו לתוך שטח חלקה 31 בחלק המזרחי של המקרקעין בכ- 161 מ' (לא כולל הפקעות הדרך), ואת שטח הפלישה סימן סגול בתרשים שערך (צורף לחוות דעתו). 26. נחקר המודד גולדשמיט חקירה נגדית על חוות דעתו ותמציתה כדלקמן: א. הוא התבקש לבצע מדידה בפועל של מחצית מהחלקה בהתאם לשטח החכירה הראשית משנת 1962. המדידה גילתה שהשטח של א31 הוא 4,901 מ"ר, וזה השטח המוחכר בחכירה הראשית (עמ' 13 לפרו' שורות 14-17). ב. מי שביצע את המדידות בפועל לצרכי הכנת התרשים שצורף לחוות דעתו היו הוא וצוות עובדיו (עמ' 9 לפרו' שורות 14 - 22). ג. את הקו החלוקה הוא קבע על פי תרשים החכירה הראשית מתאריך 2.12.62, שצורף לחוזה החכירה ואף נושא חותמת של לשכת רישום המקרקעין בחיפה (עמ' 10 לפרו' שורות 4 - 6). ד. התרשים שהוא ערך וצירף לחוות דעת זהה לתרשים שצורף למסמכי החכירה הראשית משנת 1962 (עמ' 10 לפרו' שורות 12-13). ה. כשנשאל על ההבדלים שבין תרשים חוזה החכירה לבין התרשים שצורף למסמכי חכירת המשנה מתאריך 15/10/63 (ראה סעיף 18 לעיל), השיב כי יש מספר הבדלים כדלקמן: בתרשים משנת 1962 יש זיקות הנאה או זכות מעבר בין חלקי המקרקעין המוחכרים בחכירה הראשית, ובתרשים משנת 1963 הכניסו את זה כ"דרך" (עמ' 10 לפרו' שורות 14-15). בתרשים החכירה הראשית אורך החלק המזרחי שטוען לו התובע הוא 139.35 מטר (דוגמת התרשים שהמודד הכין וצירף לחוות דעתו), ואילו עפ"י התרשים משנת 1963 החלק המזרחי האמור הוא 129.5 מטר (עמ' 10 לפרו' שורות 18-20) . ו. בתרשים שצירף לחוות דעתו גם הוסיף קווקווים נוספים המתייחסים למבנים ולדרכים שיש היום בשטח, שאינם בתרשים החכירה הראשית (עמ' לפרו' 10 שורות 31-32). ז. התרשים מיום 15/10/63 לא עמד בפניו עת ערך את חוות דעתו, ואם היה מונח לפניו הוא מניח כי היה מתייחס אליו (עמ' 10 לפור' שורות 16-17). ח. התרשים שלו מתייחס לשטח המגרש ברוטו (ללא הפקעות), דוגמת תרשים החכירה הראשית (עמ' 10 לפרו' שורות 29-30). ט. הוא מאשר כי הופקעו במהלך השנים שמאז החכירה הראשית למעלה מ - 3 דונם מהמקרקעין, כאשר בחלק המערבי של המקרקעין ההפקעה היתה גדולה יותר, בסדר גודל של כ - 270 מטר (עמ' 11 לפרו' שורות 15-21). י. לשאלה איך מתוחם קו הגבול בין השטח בו מחזיקה התובעת לבין השטח בו מחזיקים הנתבעים, השיב המודד כי יש להבחין בין קו החזקה לקו גבול, ויש שוני בין הקווים. קו גבול - היא חלוקת המקרקעין חצי חצי עפ"י החכירה הראשית, וקו ההחזקה זה שטח ההחזקה בפועל, כשהמפריד בין שטח התובעת לשטח הנתבעים זה גדר בנויה ישנה (עמ' 12 לפרו' שורות 1-10). על גבול החלקה שבמחלוקת בנויים מבנים והוא איננו יודע מתי הם נבנו (עמ' 12 שורות 15-16). 27. בסיכומיהם טוענים הנתבעים כנגד חוות דעתו של המודד גולדשמיט כדלקמן: א. קביעותיו מתבססות על מדידות ונתונים שביצעו עובדי משרדו, ועליהם לא יכול להעיד בידיעה אישית. על כן, משקל חוות דעתו אפסית. ב. בחקירתו הנגדית הודה המודד כי קיימת השגת גבול באורך של 6 מטר לכל רוחב החלקה וזאת על פי קווי חלוקה שנעשו על פי תרשים החכירה הראשית. ג. התרשים מיום 15/10/63, מבטל למעשה את תרשים החכירה הראשית. ד. מחקירתו עולה כי לא רק שהנתבעים לא פלשו לתחום חלקתה המוחזקת של התובעת אלא שהתובעת עצמה מחזיקה ברצועת קרקע ברוחב 4 מטר שאין לה כל זכויות בה. ה. אין התאמה בין שטח הפלישה לפי חוות דעת המומחה (161 מ"ר) לבין שטח הפלישה המצוין בכתב התביעה (280 מ"ר). 28. לאחר שבחנתי את טענות הנתבעים בנדון, עיינתי בחוות הדעת ת/1 ואף שמעתי את המודד גולדשמיט בעצמי, שוכנעתי כי אין ממש בטענות הנתבעים כנגד טיב חוות הדעת ו/או תוכנה, ומן הראוי ליתן לה משקל גבוה, במיוחד משלא הוצגה לי חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים. טעמיי הן כדלקמן: א. ציין המודד גולדשמיט כי התבקש לבצע מדידה בפועל של מחצית החלקה, בהתאם לתרשים החלוקה של החכירה הראשית משנת 1962, וכך עשה (ראה סעיף 26(א) לעיל). עפ"י חוות דעת ועדותו, התרשים שצירף לחוות דעתו משקף ומתאים לתרשים החכירה הראשית, ולא הוכח לי אחרת. ב. אמנם לא את כל המדידות נשוא התרשים שצורף לחוות דעתו הוא ביצע בעצמו אלא גם באמצעות עובדיו, אולם אין בכך כדי לפגום במשקל חוות הדעת, במיוחד כשציין המודד גולדשמיט בחקירתו הנגדית כי מדובר בנתוני מדידה אלקטרונים (עמ' 9 לפרו' שורות 21-22). שקול הדבר לרופא מומחה הנותן חוות דעת רפואית בהסתמך על בדיקות C.T.. או M.R.I שערכו טכנאים בעבורו. ג. גם לא ברור לי מדוע סבר ב"כ הנתבעים כי המודד הודה בחקירתו הנגדית שקיימת השגת גבול באורך של 6 מטר לכל רוחב החלקה. המודד בחקירתו הנגדית ציין שעפ"י תרשים החכירה הראשית יש זכות מעבר בין חלקי המקרקעין המוחכרים, ובתרשים משנת 1963 הכניסו את זה כ"דרך" (ראה סעיף 26(ה) לעיל). אם נסתכל בחוזה החכירה הראשית, שצורף כאמור על ידי ב"כ התובעת, נמצא כי יש אמירה מפורשת לאותם 6 מטרים שמהווים דרך. בסעיף 8 לחוזה החכירה הראשית צוין כי: "החוכרים מתחייבים להקצות דרך ברוחב של 6 מטר לאורך הנכס במקום כפי שיראה להם, ולמחכיר תהא זכות שימוש בדרך זו יחד עם אחרים". עוד קובע סעיף 10 לחוזה החכירה הראשית כי "לפי דרישת המחכיר מתחייבים החוכרים להקצות דרך בין הנכס (חלקות א29 ו - א31) ובין חלקות ב29 ו-ב31, ולמחכיר תהא בה זכות שימוש יחד עם אחרים. במידה ותוקצה דרך זו לפי דרישת המחכיר מתחייב המחכיר להפריש לצורך הדרך לחלקות ב29 ו - ב31 את אותו שטח שיפרישו הקונים מהנכס". סעיפים אלו בחוזה החכירה מסבירים הן את העובדה שבמפה משנת 1963 כבר הוכנסו הדרכים לתוך התרשים, הן את ההפרש של 6 מטר לכל רוחב החלקה והן את השוני בשטחים המפורטים בסעיף 26(ה) לעיל. ד. גם לא ראיתי כל סתירה בין תרשים החכירה הראשית לבין התרשים מיום 15/10/163. המבנה של התרשים האחרון הוא אותו מבנה של תרשים החכירה הראשית, עם אותו קו גבול לכאורי, אלא שבתרשים האחרון חולקו חלקות א31 וב31 לתתי חלקות (ראה סעיף 18 לעיל). יותר מזה, עפ"י התרשים מ 15/10/1963, חלקה ב31, המזרחית, חולקה ל - 7 תתי חלקות (מ 31/8 ועד 31/14). המודד גולדשמיט העיד כי התובעת מחזיקה בכל תתי החלקות של ב31 מ 8-14 (עמ' 10 לפרו' שורות 7-9). היינו כל חלקה ב31 עפ"י תרשים החכירה הראשית צריכה להיות בחזקתה הבלעדית של התובעת. ה. המודד גודלשמיט קבע את שטח הפלישה כ -161 מ"ר תוך הדגשה כי מדובר בשטח שאינו כולל הפקעות הדרך (ראה סעיף 25 לעיל). לעומת זאת בכתב התביעה טענה התובעת לפלישה בשטח של כ - 280 מ"ר, ובסיכומי התשובה הסביר ב"כ התובעת כי השטח שננקב בכתב התביעה כשטח הפלישה כולל את שטח ההפקעות, לכן אין למעשה כל סתירה בין קביעת המודד לנטען בכתב התביעה אודות שטח הפלישה (ראה סעיף 12 לסיכומי התשובה). כך או כך - שטח הפלישה הקובע מבחינתי הוא זה שצוין בחוות הדעת, ושסומן בסגול בתרשים שצורף לחוות הדעת ת/1. ו. באשר לנושא ההפקעה והשפעתו על המדידה - לכך לא התבקש המודד גולדשמיט להתייחס בחוות דעתו, והוא גם לא התייחס לכך ולטעמי בצדק (אם כי אנו נתייחס לטענה זו בהמשך). ז. בצדק גם הבהיר המודד גולדשמיט את ההבדל שבין קו גבול לקו ההחזקה (ראה סעיף 26(י) לעיל), תוך שהוא מדגיש כי בחוות דעתו הוא התייחס לקו הגבול שבין חלקות א31 ל- ב31 , הקובע את האבחנה שבין שטח החכירה הראשית לשטח שנשאר (אז) בבעלותו של ועדיה. לכן, לטעמי למבנים שנוספו במהלך השנים על ידי שני הצדדים אין חשיבות מבחינת קו הגבול שצריך להיות בין חלקות א31 - ב31. קו גבול זה צריך להקבע על בסיס תרשים החכירה הראשית ותרשים המודד גולדשמיט שצורך לת/1 שהוכן על בסיסו וזהה לו. 29. לאור כל אלה סבורני שאין ממש בטענות הנתבעים כנגד ממצאי חוות הדעת ו/או קביעותיה לרבות התרשים העדכני שצורף אליה, שמבוסס וזהה מבחינת חישובי שטח וקו הגבול לתרשים החכירה הראשית. 30. משכך לכאורה, צודקת התובעת בתביעתה כי לנתבעים אין כל זכויות מעבר לחלקה א31 עפ"י תרשים המודד גולדשמיט שצורף לת/1 ושסומן בצבע אדום. ככל שרוצים הנתבעים להוכיח לי אחרת עליהם נטל השכנוע. בנדון נזכיר את הפסיקה האומרת כי התובע סילוק יד ממקרקעין מכח בעלותו בהם, די לא להוכיח עובדה זו בלבד ומכך ואילך מוטל הנטל על הנתבע, להוכיח את זכותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין. ראה לעניין זה: ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח' (פדי לא(3) 455. ת.א. (ת"א) 155024/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' סדרינה (פורסם במאגר נבו). ת.א. (חיפה) 14250/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' בן שמחון (פורסם במאגר נבו). 31. משהוכיחה לי התובעת בעלותה במושע במחצית מהמקרקעין (ראה נסח רישום מקרקעין שצורף), עובר נטל השכנוע לנתבעים להוכיח כי הם רשאים להחזיק מעבר לחלקה א31 עפ"י תרשים החכירה הראשית או תרשים המודד גולדשמיט שצורף לת/1 ושסומנה בצבע אדום. 32. האם עמדו הנתבעים בנטל שכנוע זה? 33. טרם שנבחן את עדויות הנתבעים בנדון נתייחס לטענותיהם המקדמיות המפורטות בסעיף 8 לעיל, כדלקמן: א. העדר עילה. ב. התיישנות. ג. שיהוי. 34. העדר עילה לטעמי אין ממש בטענת העדר עילה שטוענים הנתבעים. התובעת הוכיחה באמצעות נסח רישום מקרקעין כי היא הבעלים של מחצית המקרקעין. הבעלות היא במושע, במשותף עם הגב' הדסה בוים (ראה סעיף 14 לעיל ונסח רישום המקרקעין). סעיף 27 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 קובע כי "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין, ואין לשום שותף חלק מסויים בהם". סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". סעיפים אלה מלמדים אותנו כי בתביעה לסילוק יד, אין חובה שכל בעלי המקרקעין (במושע) יהיו צד לתובענה, ודי באחד הבעלים בלבד כדי לדרוש את סילוק ידו של הפולש. אמר את זה גם בימ"ש בע"א 211/77 ציון יצחק ואח' נ' שוורץ ואח' (פדי ל"ג(1) 398), תוך התייחסות לסעיף 16 לחוק המקרקעין כי "החוק מקנה זכות לממש את זכותו למי שזכאי להחזיק במקרקעין, ומשמעות המונח זכאי להחזקה - לרבות מי שזכאי לזכות החזקה משותפת, ואין הכוונה אך ורק למי שזכאי לזכות חזקה בלעדית כי גם זכות להחזקה משותפת היא זכות להחזקה". במילים אחרות - אחד הבעלים במושע יכול לתבוע סילוק יד של פולש, שמחזיק בחלק מהמקרקעין שלא כדין. במקרה דנן, כאמור הוכיחה התובעת כי היא בעלים של 50% מהמקרקעין, משכך ועל פניו קמה לה עילת תביעה כנגד הנתבעים, בטענתה כלפיהם להחזקה שלא כדין בחלק מהמקרקעין. על כן, כאמור אין ממש בטענת הנתבעים להעדר עילה בתובענה זו. 35. התיישנות: כאמור טוענים הנתבעים להתיישנות. טענתם זו לא מפורטת דיה שכן, למונח "התיישנות" בתביעת מקרקעין מובן ומשמעות השונים מאלה של התיישנות בתביעות אחרות. מובנו של מושג ההתיישנות, האופייני רק לתחום המקרקעין הוא של התיישנות מנחילה. הכוונה היא למצב בו מחזיק פטור מלהוכיח את זכותו בנכס, אם התביעה כנגדו בשל ההחזקה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. ככל שנתבע טוען להתיישנות מנחילה הוא צריך לטעון זאת במפורש. בנוסף, הוא צריך להוכיח כי במהלך התקופה בו החזיק בנכס עד להגשת התביעה היתה לו חזקה נוגדת. היינו החזקה צריכה לבטא כפירה בזכותו של התובע, להבדיל מחזקה שבאה מטעם התובע. גם באשר להתיישנות הרגילה , היא ההתיישנות הדיונית - ככל שעסקינן במקרקעין מוסדרים (כבמקרה דנן - ראה נסח טאבו), כי אז עפ"י חוק ההתיישנות התשי"ח - 1958, תקופת ההתיישנות היא 25 שנים [ראה סעיף 5(2)]. אולם מאז כניסת חוק המקרקעין לתוקף לא יחול חוק ההתיישנות על תביעת זכות במקרקעין מוסדרים [ראה סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין]. על כן, גם בנושא זה היה על הנתבעים לפרט את המועדים הרלוונטים לטענת ההתיישנות, שכן הנטל להוכיח את היסודות העובדתיים של טענת התיישנות מוטל על הטוען להתיישנות. [ראה לעניין ההבחנה שבין התיישנות מנחילה להתיישנות דיונית, ת.א (ראשל"צ) 5997/06 המפדה האזחי בע"מ ואח' נ' נחמיאס - פורסם במאגר נבו]. במקרה דנן, הנתבעים טענו את טענת ההתיישנות בעלמא ללא כל פירוט וההבחנה בין התיישנות מנחילה להתיישנות דיונית רגילה. לא פירטו את העובדות בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע על מנת שנבחן טענה זו. גם בסיכומיהם הנתבעים לא התייחסו בהרחבה לטענת ההתיישנות אלא הזכירו בלקוניות כי טענו את טענת ההתיישנות כטענה מקדמית (ראה סעיף 3(ב) לסיכומים). הנתבעים לא פרטו האם כוונתם להתיישנות מנחילה או להתיישנות דיונית רגילה. ככל שמדובר בהתיישנות מנחילה, יש צורך להוכיח חזקה נוגדת לאורך שנות החזקה. כזכור, חזקה נוגדת הכוונה לחזקה שצריכה לבטא כפירה בזכותו של התובע, להבדיל מחזקה שבאה מטעם התובע ו/או בהסכמתו. והנה - בסעיף 3(ב) לסיכומיהם טוענים הנתבעים כי "תפסו חזקה במקרקעין לפני כ - 35 שנים ומאז הם עושים שימוש יום יומי רצוף במקרקעין נשוא המחלוקת בידיעת התובעת ובהסכמתה" (ההדגשה שלי - ח.ש.). אם הדבר נעשה בידיעת התובעת ובהסכמתה ממילא אין מדובר בחזקה נוגדת, וממילא לא ניתן לדבר על התיישנות מנחילה. בכל הקשור להתיישנות דיונית רגילה -הרי הנתבע מודה כי רכש זכויות במקרקעין לראשונה ביום 23/12/75, לאחר כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין. משכך, ומשמדובר במקרקעין מוסדרים, הרי מכח סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין לא חל חוק ההתיישנות על תביעת זכות במקרקעין מוסדרים, ולכן גם אין מקום לטענת ההתיישנות הדיונית. משכך, דין טענת ההתיישנות של הנתבעים על שני מרכיביה (התיישנות מנחילה והתיישנות דיונית) להדחות. 36. שיהוי טוענים כאמור הנתבעים כי התביעה הוגשה תוך שיהוי שכן הנתבעים עושים שימוש בשטח הפלישה הנטען שנים רבות ללא התנגדות או מחאה מצידה של התובעת. נשאל על כך מנהל התובעת מר דודי שטרקר בחקירתו הנגדית וציין כדלקמן: מאמצע שנות ה - 90 השתמשו בשטח הפלישה התובעת והנתבעים במשותף לאחסנת ציוד משומש של שניהם. בהמשך, בשנים 2007-2008, הנתבעים השתלטו על השטח לחלוטין. הם יצקו שם ועשו שם תחנת שטיפה (עמ' 20 לפרו' שורות 10-18 ושורות 22-25). לשון אחרת כל עוד התובעת והנתבעים עשו שימוש משותף בשטח הפלישה, והתובעת לא היתה צריכה את השטח לשימוש יחודי , היא לא הקפידה בנדון. אולם, משהשתלטו הנתבעים או במילים אחרות תפסו חזקה יחודית בשטח הפלישה מחד, וכשצורכי התובעת גדלו והיה לה צורך לתפוס חזקה יחודית בשטח הפלישה מאידך, (עמ' 20 לפרו' שורות 10-14), הגישה התובעת התובענה הנדונה לסילוק יד הנתבעים משטח הפלישה. האם בנסיבות אלה יש לומר כי התובענה הוגשה תוך שיהוי? התשובה שלילית לטעמי. בת.א 5997/06 המוזכר לעיל, סיכם ביהמ"ש את שאלת השיהוי במשפט האזרחי. נתמצת את האמור להלן: השתהות בהגשת תביעה אינה כשלעצמה שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לביהמ"ש משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בצפייה לגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה או שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. איחור בהגשת התביעה כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות היא זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצב ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי - הנתבע. במקרה דנן לא עמדו לטעמי הנתבעים בנטל להוכחת טענת השיהוי כמפורט לעיל, ולמעשה לטעמי, גם לא עשו כל מאמץ לעמוד בנטל זה. גם לא שוכנעתי שמדובר בשיהוי של עשרות שנים שכן, כטענת התובעת השתלטות הנתבעים על שטח הפלישה באופן בלעדי ויחודי נעשתה רק בין השנים 2007-2008 (כמפורט לעיל), כאשר התובענה דנן הוגשה כשנתיים עד שלוש שנים לאחר מכן. ציין מנהל התובעת מר דודי שטרקר בחקירתו הנגדית כי לא מיהר בהגשת התביעה כיוון שעשה ניסיונות לפתור את המחלוקת ברוח טובה ובמשא ומתן עם הנתבע, ורק כשכלו כל הקיצים הגיש את התובענה (עמ' 20 לפרו' שורות 14-18; עמ' 20 לפרו' שורות 1-5). לא ניתן לראות בזאת שיהוי בחוסר תום לב אלא עיכוב מסוים בהגשת התביעה על מנת לנסות לפתור את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. בוודאי שאין בשיהוי זה בכדי לגרום לנתבעים לשנות מצבם לרעה שכן, ידעו ו/או צריכים היו לדעת, בין אם מכח השימוש המשותף שעשו בשטח הפלישה במהלך השנים ובין אם לנוכח בקשות מנהל התובעת מהנתבע לאחר תחילת תפיסת החזקה הבלעדית בשטח הפלישה, כי אין להם זכות להחזיק חזקה בלעדית ויחודית בשטח הפלישה. על כן, כאמור אני דוחה את טענת השיהוי. 37. כעת נבחן האם הנתבעים הוכיחו את זכותם להחזיק בשטח הפלישה. טענות הנתבעים בנדון פורטו בסעיפים 9-11 לעיל. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ולמעט נסח טאבו ומסמך מיום 1/6/95 המכונה "הסכם בין רפאל רוקח לשושנה רוקח לבין מאיר חומרי מחדרה" לא צירף דבר. נשאל על כך בחקירתו נגדית, ובין היתר נשאל על זכויות החכירה שרכש ו/או תשריטים מכוחם רכש השיב: "אני לא מבין בתשריט שום דבר" (עמ' 21 לפרו' שורה 24). לשאלה האם כשקנה הראו לו מה הוא קונה השיב בסתמיות "כל השטח שכתוב" (עמ' 21 לפרו' שורה 25). יחד עם זאת, הנתבע לא צירף לתצהיר עדותו הראשית כל הסכם רכישה שרכש ו/או תשריט ו/או חוזה חכירה כלשהו (למעט אותו מסמך שהזכרנו לעיל, שגם אותו קשה לכנות הסכם מפורט). לשאלה מה גודל השטח שיש לו זכויות במקרקעין השיב "אני לא יכול להגיד בדיוק, הפקיעו לי שטח גדול" (עמ' 21 לפרו' שורה 26). יחד עם זאת, ידע לומר כי יש לו את כל החלק המערבי בסה"כ כ -4.9 דונם (עמ' 21 לפרו' שורות 26-29). 38. ניתן לסכם ולומר כי הנתבע בחקירתו הנגדית לא ידע לומר מה גודל השטח שהוא מחזיק וגם לא צירף כל מסמך ממנו ניתן ללמוד מה מיקום השטח שהוא מחזיק במקרקעין. הימנעותו של הנתבע מצירוף מסמכים כאמור להוכחת שטח החזקתו במקרקעין ומיקומו, משמשת לחובת גרסתו מכח הכלל שבפסיקה הקובע כי חזקה שבעל דין לא ימנע מלהציג ראיה שתשמש לזכותו. משלא הציג ראיה זו ניתן להניח כי אם היתה מוצגת היתה פועלת לחובת גרסתו ולטובת גרסת הצד השני. 39. זאת ועוד, כל השטח שהנתבע מחזיק, הוא מחזיקו כחוכר בחכירת משנה הנובעת החכירה הראשית (ראה זכויותיו הרשומות בנסח טאבו שצורף כראיה). כך שבכל מקרה השטח שמחזיק כדין לא אמור לחרוג מחלקה א31 המערבית עפ"י תרשים החכירה הראשית ועפ"י תרשים המודד גולדשמיט (צבועה בצבע אדום). 40. על כן, לכאורה, יש לומר כי הנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם להראות כי יש להם זכות חזקה בשטח הפלישה. 41. בסיכומיהם טענו הנתבעים (סעיף 14) כי גם אם לא הצליחו להוכיח זכויות בשטח הפלישה, גם אז אין לתובעת זכות לתבוע את סילוק ידם משטח זה שכן הם מחזיקים בו למעלה מ - 35 שנים (לעניין זה הם מסתמכים על רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי ואח' - פורסם במאגר נבו). סבורני כי גם אין ממש בטענה זו של הנתבעים. בפסק הדין עוקשי דלעיל, ציין ביהמ"ש, תוך התייחסות לסעיף 17 לחוק המקרקעין ("המחזיק במקרקעין הוא זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזו"), כי ההגנה שנותן הסעיף משמעה כי "המחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנת החזקה גם כאשר אין בידו זכות לחזקה, והגנה זו יפה כלפי כל העולם למעט זה אשר בידו זכות עדיפה על שלו" (ציטוט מפסק הדין). היינו, אין זו הגנה מוחלטת, אלא הגנה זו אינה טובה כלפי מי שבידו זכות עדיפה על זכותו של המחזיק הנדון. במקרה שלנו מדובר על תובעת שיש לה את זכות הקניין הטובה ביותר היא זכות הבעלות, שללא ספק עדיפה על זכותו הערטילאית והבלתי מוכחת של הנתבעים בשטח הפלישה. לכן, הגנת הסעיף לא תופסת כלפי התובעת במקרה דנן. 42. טוענים הנתבעים כי ההפקעה שבוצעה במקרקעין, שחלקה הגדול יותר היה בחלק המערבי, משנה למעשה את תרשים החכירה הראשית ויש לבצע חלוקה מחדש של המקרקעין לאחר ההפקעה. במקרה כזה יימצא ששטח הפלישה אמור להיות בחזקת הנתבעים, ככל שנחלק את המקרקעין לאחר ההפקעה בחלקים שווים בהתאם לחוזה החכירה הראשית (ראה סעיפים 9-12 לסיכומי הנתבעים). בנדון מסתמכים הנתבעים על רע"א 6948/11 אורי חזקיהו נ' עזבון המנוח עוזיאל לוי ז"ל ואח' (פורסם במאגר נבו). להלן: "פסק דין חזקיהו". אין מחלוקת בין הצדדים כי במקרקעין בוצעה במהלך השנים שלאחר החכירה הראשית הפקעה בשטח של למעלה מ - 3 דונם כעולה מתעודת עובד ציבור מטעם מנהל מחלקת הנכסים של עירית חדרה מר אביעד סיני מיום 22/3/2012, שהוגשה לי על ידי הנתבעים. 43. כנגד טענה זו של הנתבעים טוענת התובעת בסיכומיה כדלקמן: א. טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ולכן היא בגדר הרחבת חזית אסורה לה התנגדה התובעת, וגם בתצהירו של הנתבע לא הוזכרה טענה זו אלא בצורה די לקונית (סעיף 14 לנ/1). ב. בפסק דין חזקיהו דובר על שני בעלים משותפים במקרקעין, ונושא ההפקעות הינו נושא נפרד לברור בין בעלי הקרקע בלבד. אין לחוכר, וודאי שלא לחוכר משנה, זכות כלשהי כלפי בעל הקרקע, בעניין זה, והוא אינו רלוונטי לסילוק יד משטח הפלישה. ג. הנתבעים לא הוכיחו בצורה מדויקת מהי חלוקת שטח ההפקעה בין השטח המזרחי והחלק המערבי, ואף לא הוכיחו מהו אם בכלל שטח ההפקעה הספציפי החל על השטח המוחזק על ידם. ד. לאור הנימוקים הנ"ל במצטבר יש לומר כי אין בידי בימ"ש הנתונים המשפטיים, העובדתיים, ההנדסיים ו/או הסמכות להכריע בשאלת ההפקעות. במיוחד כשהבעלים השני של הנכס, הגב' הדסה בוים, אינה צד בהליך זה ולא ניתן לחייבה בעניין זה כבדרך אגב. ה. גם לא ידוע אם הגב' בוים, הבעלים של המחצית השניה של המקרקעין, המוחכרת (בחלקה או במלואה) בחכירות משנה גם לנתבעים דנן, קיבלה פיצויים בגין ההפקעה. ככל שהתשובה חיובית, ממילא אין רלוונטיות לפסק דין חזקיהו, שקבע את שקבע על מנת ש"נזק" ההפקעה יפול בחלקים שווים בין שני בעלי הנכס. 44. סבורני כי יש ממש בטענות הנתבעים בנדון, למעט טענת הרחבת החזית. טענת הרחבת חזית נבחנת מול כתבי הטענות. כאשר בעל דין חורג ממסגרת הפלוגתאות שבכתבי הטענות ללא מחאה מאת הצד שכנגד, חל הכלל של שינוי חזית שהינו אסור. יחד עם זאת, יכולה להיות הסכמה, במפורש או מכללא לשינוי חזית, ואז החזית מורחבת (ראה לעניין זה אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שביעית עמ' 79). במקרה דנן, אכן לא נטענה טענת ההפקעות בכתב ההגנה של הנתבעים. יחד עם זאת, בסעיף 14 בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע נ/1, ציין הנתבע כי -"לעניין התשריט נספח ג' לתצהיר התובעת (תשריט החכירה הראשית-ח.ש), אטען כי אין הוא משקף את המצב לאשורו שכן אין הוא לוקח בחשבון את השטחים שהופקעו מהחלק המזרחי של החלקה לצרכי סלילת כביש". התצהיר הוגש ביום 11/9/2011, ולא נטען כנגד סעיף זה טענת הרחבת חזית. רק כשנשאל המודד גולדשמיט בחקירתו הנגדית בישיבת ההוכחות בתאריך 26/3/2012, אודות שאלת ההפקעות התנגד ב"כ התובעת בנימוק להרחבת חזית אסורה (עמ' 11 לפרו' שורות 7-8). דא עקא שהתנגדות זו כבר באה לאחר הרחבת החזית ונעשתה במסגרת תצהיר עדותו הראשית של הנתבע. תצהירו של הנתבע שהוגש לתיק בימ"ש כבר ביום 11/9/11, כבר הרחיב את החזית מכללא גם בשאלת ההפקעות, והתנגדותו של ב"כ התובעת בישיבת ההוכחות היתה מאוחרת מדי. 45. יחד עם זאת, סבורני כי יתר טענות הנתבעת כנגד החלת הלכת חזקיהו למקרה דנן, המפורטים בסעיפים 43(ב) עד 43(ה) לעיל הן נכונות, ומקובלות עלי, ואתמקד בעיקריות שבהן. 46. פסק דין חזקיהו עוסק בשני בעלים משותפים במקרקעין, שחילקו ביניהם את זכויות החזקה בחלקה באמצעות חוזי חכירות צולבות, זה לשטחו של זה, למשך 99 שנים. לימים בוצעה הפקעה ללא פיצוי מחלקו של אחד הבעלים במקרקעין, כאשר הבעלים השני נותר עם מלוא זכויותיו ללא הפקעה. בעל הזכויות הנפגע עתר לבימ"ש על מנת שיקבע ששטח ההפקעה יתחלק באופן שווה בין שני בעלי הקרקע על אף שאינו מסויג בפועל לשטח המוחזק (מכח החכירה) בידי התובע בלבד. ביהמ"ש העליון קיבל טענה זו וקבע כי הצדק עם התובע ושטח ההפקעה יחולק באופן שווה בין שני בעלי הקרקע. אם נתבונן היטב בפסק הדין נראה כי, ביהמ"ש, בפסק דין חזקיהו שם דגש על הנקודות הבאות: א. כי מדובר בשני בעלים של הקרקע (שעשו חכירות צולבות), והתייחס אל זכויות הבעלות שלהם כנקיות מחכירה. ב. כי מדובר בחכירה ל - 99 שנים, שממנה נותר במועד פסק הדין כ - 36 שנים בלבד. במקרה כזה פסק ביהמ"ש בפסק דין חזקיהו כי יש הצדקה לקחת בחשבון את נושא ההפקעות, במסגרת של פירוק שיתוף בין הבעלים. במקרה דנן - אין עסקינן בשני בעלים משותפים של מקרקעין אלא של בעלים מצד אחד (התובעת) ובין חוכר משנה מהצד השני (הנתבע 1 בלבד, שכן אין מחלוקת שלנתבעת 2 אין כל זכויות במקרקעין, וזכות החזקה שלה נובעת מזכותו של הנתבע), ומדובר בחכירה ראשית של 1,000 שנים (ראה חוזה החכירה הראשית). 47. אבחנות אלה חשובות לעניין נושא ההפקעות. נושא ההפקעות רלוונטי רק בין שני בעלים למקרקעין (דוגמת פסק דין חזקיהו) אך לא בין בעלים לחוכר משנה של מקרקעין (דוגמת המקרה דנן), שכן אין זה מעניינו של חוכר המשנה כל נושא ההפקעות. גם משך תקופת החכירה חשובה לצורך העניין. כזכור בפסק דין חזקיהו דובר על חכירה ל -99 שנים ,שנותרו ממנה במועד פסק הדין עוד 36 שנים. במקרה דנן מדובר על חכירה ראשית של 1,000 ₪ כעולה מחוזה החכירה הראשית. גם מחוזי חכירות המשנה בחלקה א31 במקרקעין שצורפו על ידי המבקשת (של שולמית שוורץ ואברהם איזמן שנעשו על חלק מחלקה א31) ניתן ללמוד כי מדובר על תקופות חכירה של 1,000 שנים ו - 985 שנים בהתאמה. מדובר בתקופות חכירה לדורות מרובות שנים שניתן להגדיר אותן כ"מעין עסקת מכר לצמיתות" [ראה לעניין זה גם רע"א 2821/95 לוסטיג נ' מייזלס (פורסם במאגר נבו) שם ציינה כב' השופטת בייניש כי חכירה לדורות לתקופה כה ממושכת ניתן לראותה כמתקרבת לבעלות. במקרה כזה גם כב' השופט הנדל שנתן את פסק דין חזקיהו, יודה שחלה הלכת מרקין (ע"א 5628/99 מרקין נ' משה פד"י נ"ז(1) 14) על פיה בעת עסקת מכר לצמיתות מוקצים לקונה גם סיכוני ההפקעה מעת קבלת הנכס. על כן, יש לומר כי בחכירה לדורות שאיננה מרובת שנים, חלה הלכת חזקיהו, ובחכירה לדורות מרובת שנים, דוגמת המקרה דנן, חלה הלכת מרקין. משכך - במקרה דנן כשמדובר על חכירה ראשית או משנית מרובת שנים, סיכוני ההפקעה מוטלים על החוכר (הנתבע במקרה דנן), בכל מקרה. 48. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי הנתבעים לא הרימו את הנטל השכנוע כי הם מחזיקים כדין בשטח הפלישה. סוף דבר: 49. לאור כל האמור לעיל אני מקבל התביעה ומורה לנתבעים, יחד ולחוד, לסלק ידם משטח הפלישה (כהגדרתו בפס"ד זה), המסומן בצבע סגול בתרשים החלוקה שצורף לחוות הדעת של המודד גולדשמיט (ת/1), ולמסור החזקה בו לידי התובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך להם, וזאת עד ליום 30/11/2012. 50. הנתבעים, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות המשפט של התובעת בתובענה זו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום מתן פסק הדין, ובתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 8,000 ₪. הסכומים דלעיל, ישולמו תוך 30 ימים מיום פסק הדין שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. מקרקעיןפינוי עסק / חנותתביעת פינויפינוי