מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכאות ליתרת שכר לפי הסכם עבודה לתקופה קצובה: עניינו של הליך זה במחלוקת על פרשנותו של הסכם עבודה, והאם עולה ממנו התחייבות להעסקתה של התובעת לתקופה קצובה. מטעם התובעת העידה היא עצמה. מטעם הנתבעת העידו גב' נאוה אלדר ומר שלמה נדב. בשלב ראשון הוגש תצהיר גם מטעמו של מר חנוך סדן, אך נוכח קוצר הזמן הוחלט למשכו (עמ' 14 ו -18 לפרוטוקול). להלן עובדות הרקע: א. הנתבעת - איוש פיתוח כישורי אנוש בע"מ - עוסקת בפיתוח מקצועי של מנהלי משאבי אנוש, ובמסגרת זו מוציאה ירחונים וקטלוגים ומקיימת כנסים מקצועיים. בעלי החברה ומנהליה הינם גב' נאוה אלדר ומר חנוך סדן. ב התובעת, גב' אסתר ירדן, הועסקה בנתבעת כמנהלת שיווק ופרסום החל מיום 7.12.00. שכרה החודשי - נכון לסיום עבודתה - עמד על 6,600 ₪ נטו (סך ברוטו של 8,524 ₪) בצירוף 900 ₪ נטו דמי נסיעות (1,914 ₪ ברוטו). ג. בין הצדדים נחתם, במועד תחילת העבודה, הסכם עבודה בכתב ידה של התובעת (נספח א' לתצהיר התובעת; להלן: הסכם העבודה או ההסכם). ההסכם הינו על עמוד אחד וכולל 7 סעיפים קצרים המתייחסים לגובה השכר, שעות העבודה, זכאות לביטוח מנהלים, תנאים סוציאליים ומועד תחילת העבודה. בסעיף ו' להסכם נרשם - "תוקף ההסכם: 3 שנים (ועד 30.12.2003)". ד. ביום 13.5.02 נמסר לתובעת על פיטוריה, ואלו נכנסו לתוקף ביום 13.6.02. להלן נוסחו של מכתב הפיטורים (נספח ג' לתצהיר התובעת): "לצערנו הגדול, עקב המיתון הכבד, הקשיים הכלכליים וההאטה במכירות אנו נאלצים להיפרד ממך. כמתחייב על פי חוק ועל פי ההסכם בינינו אנו מודיעים לך על כך חודש מראש ושכרך ישולם לך על כן עד תאריך 13.6.2002 (כולל). אנו מאמינים, שבזכות ניסיונך, כישורייך ויכולתך המקצועית תשתלבי במהרה במקום חדש. הרינו לאשר בזאת שעבדת בחברתנו מתאריך 7.12.2000 עד לתאריך 13.6.2002 (כולל). תקופה זאת כוללת 30 יום הודעה מראש כחוק". ביום 11.6.09, יומיים בלבד טרם חלוף שבע שנים ממועד סיומם של יחסי העבודה, הגישה התובעת את תביעתה. התובעת טוענת כי נכרת בין הצדדים הסכם עבודה לתקופה קצובה בת שלוש שנים, ודורשת פיצוי בגובה יתרת השכר (לרבות הפרשות מעסיק לביטוח מנהלים) שהייתה אמורה לקבל עד תום שלוש השנים, בסך כולל של 264,837 ₪. הנתבעת העלתה בכתב הגנתה טענת התיישנות, אשר נדחתה בהחלטת מותב בראשות השופטת (כתוארה אז) אפרת לקסר מיום 3.8.10. הנתבעת אמנם חזרה לטענת ההתיישנות בסיכומיה, אך לא מצאנו לנכון לקיים בכך דיון חוזר והחלטת השופטת לקסר מדברת בעד עצמה. התשתית העובדתית התובעת העידה כי במסגרת המו"מ שניהלה עם מנהלי הנתבעת טרם תחילת העסקתה, "דרשתי מפורשות כי תקופת העסקתי המינימאלית תהיה לפחות 3 שנים, כך שאוכל לעשות את אשר הוטל עלי במשך פרק זמן מספיק וגם ליהנות מפירות עשייתי בהמשך" (סעיף 4 לתצהירה). לדבריה, לאחר "דין ודברים" הסכימה הנתבעת לתנאי זה, ואלמלא כן - לא הייתה מקבלת על עצמה את הצעת העבודה. התובעת הדגישה כי הרשתה לעצמה לנהל "מו"מ בלתי מתפשר" בנוגע לתקופת ההעסקה המינימאלית (סעיף 6), שכן הביאה עימה ניסיון עשיר ובאותה עת היו לה הצעות עבודה אטרקטיביות נוספות. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת אם נשכרה לצורך פרויקט מסוים, והשיבה כי "הפרויקט היה גם לבנות אסטרטגיות חדשות בשיווק... והדבר השני לעשות רה אורגניזציה" (עמ' 5). לדבריה, "אמרתי להם שזה יכול לקחת כמה שנים... משהו בסביבות 3 שנים, זו הייתה הערכה משותפת שלנו" (עמ' 6). כאשר התבקשה להסביר את ה"דין ודברים" שקדם לחתימת ההסכם, השיבה כי הסעיף המהותי עליו דובר הינו "מתי אנחנו נשקול העלאת השכר ובכמה" (שם), ולגבי תקופת ההעסקה הייתה הסכמה מיידית כאשר "לי זה היה הדבר הכי הכי חשוב בהסכם" (שם). התובעת הדגישה כי שוחחה עם מר סדן וגב' אלדר על סעיף ו' להסכם טרם שניסחה אותו, וכאמור "היה ברור לה שזו דרישתי והיא הסכימה" (שם). התובעת הוסיפה כי בתחילת שנת 2002 גילתה "התנהגות קלוקלת ולא הגונה מצד החברה כלפי לקוחותיה והמפרסמים במסגרתה" (סעיף 9 לתצהירה), והעברת נתונים לא מדויקים ללקוחות ומפרסמים. לדבריה, "ככל הנראה גילויים אלה והצגתם בפני מנהלי הנתבעת הם אלה שהביאו בסופו של יום לפיטוריי מבעוד מועד" (סעיף 11). התובעת הדגישה כי נמסר לה על פיטוריה ערב כנס עליו עמלה כשישה חודשים, וכ"רעם ביום בהיר" (סעיף 13), כאשר למיטב ידיעתה הועסקה עובדת אחרת במקומה מייד לאחר פיטוריה (אם כי בחקירתה הנגדית לא ידעה להצביע על שמה - עמ' 14). התובעת העידה כי מייד לאחר פיטוריה החלה בניסיונות חיפוש עבודה חלופית, אך לא הצליחה בכך. לדבריה, "כיום ברור לי כי יד הנתבעת הייתה אף בכך" (סעיף 20 לתצהירה), שכן "נתקלתי בלא מעט סירובים מנומקים לאי קבלתי לעבודה בכך שקיימת התנגדות מצד הנתבעת כי אועסק על ידיהם" (סעיף 19). לטענתה, ניסתה להקטין את נזקיה אך לא הצליחה בכך, ומשך תקופה ארוכה נזקקה לקבלת דמי אבטלה (בסך 29,402 ₪ בגין החודשים יוני - דצמבר 2002) וגמלת הבטחת הכנסה (בסך 13,828 ₪ בגין שנת 2003). פרט לכך השתכרה לטענתה מעבודה, בתקופה הרלוונטית, סך של 258 ₪ בלבד (סעיף 26 לתצהירה). בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת אם לא השתתפה בדצמבר 2003 בכנס משאבי אנוש מטעם חברה בה הועסקה אותו זמן (דיוויד שילד סוכנות ביטוח רפואית - אשר על השתכרות ממנה לא הצהירה התובעת במסגרת גילוי המסמכים), והשיבה כי אינה זוכרת וייתכן שכן. לדבריה, "עבדתי שם על בסיס הצלחה ולא הצלחתי... לא היה שם שכר יסוד" (עמ' 9). התובעת נשאלה מדוע לא פנתה כלל לנתבעת עד הגשת התביעה, בטענה לאי קיום ההסכם ובדרישה לחזור לעבודה, והשיבה כי "הפיטורין האלה היו כל כך משפילים, כל כך ציניים, כל כך לא הוגנים. זה בהחלט העמיד בסימן שאלה את האמון שאני נותנת באנשים..." (עמ' 12). לדבריה, נקלעה למשבר נפשי בסמוך לאחר הפיטורים ובין היתר בגינם, ולכן לא הגישה את תביעתה אלא לאחר חלוף שבע שנים. כאשר נשאלה כיצד הדבר עומד בקנה אחד עם העובדה כי הגישה לפחות 6 תביעות משפטיות במהלך השנים 2002 - 2010, השיבה כי "נכון שהיו כמה הליכים משפטיים... אלה לא היו תביעות כל כך מורכבות.. מבחינה רגשית בעיקר" (עמ' 13). התובעת צירפה לתצהירה תמליל שיחה שערכה ביום 24.7.11 עם מר שלמה נדב, שעבד בתקופה הרלוונטית כיועץ ארגוני (נספח ד' לתצהירה). במהלך השיחה ניסתה התובעת להזכיר למר נדב כי הציע לה לעזוב את עבודתה בנתבעת ולפתוח עימו עסק, כאשר תשובתה לדבריה הייתה ש"אני לויאלית, אני עובדת שם, חתמתי על חוזה לשלוש שנים" (עמ' 3 לתמליל). בהמשך השיחה ניסתה התובעת להזכיר למר נדב כי לאחר פיטוריה מהנתבעת נפגשה עימו כדי "להקים איזה משהו", ו"הם הטילו וטו" (עמ' 6 לתמליל). מר נדב אמנם משיב "כן, כן, כן" לחלק מדבריה, אך ברור ממכלול השיחה כי אינו זוכר דבר. מר נדב העיד מטעם הנתבעת, והדגיש כי אמנם ניסה לגלות סימפטיה כלפי התובעת בשיחתם הטלפונית, אך כלל אינו זוכר אותה וממילא טענותיה - לפיהן הציע לה עבודה בזמן שעבדה בנתבעת - אינן סבירות (סעיף 2 לתצהירו). גב' נאוה אלדר, מנכ"ל משותף בנתבעת, העידה כי תפקידה של התובעת היה למכור שטחי פרסום, תפקיד שאינו דורש מומחיות מיוחדת אלא כישורי מכירה בסיסיים. התובעת אף לא יועדה לפרויקט מסוים, אלא להגדלת נתח הפרסום במוצרי הנתבעת באופן כללי. הנתבעת אף לא הכירה את התובעת טרם תחילת העסקתה, ומעולם לא התחייבה כלפי עובד כלשהו לתקופת העסקה מינימאלית. מכל הטעמים הללו, לא הייתה הצדקה לסכם על תקופת עבודה קצובה כלשהי, והדבר אכן לא סוכם. גב' אלדר הוסיפה כי היא ומר סדן ביקשו להרגיע את התובעת בתחילת העסקתה, ולכן אפשרו לה לכתוב בעצמה ובכתב ידה את ההסכם. לדבריה, התובעת סיפרה במהלך ראיון העבודה "שמעסיקים קודמים הבטיחו דברים ולא קיימו, היה מקום אחד שאחרי חודשיים הורידו לה את השכר..." (עמ' 18). בהתאם, כאשר תהו מה משמעותו של סעיף ו' להסכם, "התובעת הבהירה לנו שהכוונה איננה להבטיח לה תקופת העסקה מסוימת, ואף לא להוות התחייבות מצידה לתקופה כלשהי, אלא שזה רק נועד לוודא שכל עוד היא תעבוד, תנאי העסקתה לא ישונו" (סעיף 9 לתצהירה). גב' אלדר הוסיפה כי אין שחר לטענת התובעת כי גילתה התנהלות בלתי תקינה כביכול, או העלתה טענות בקשר לכך בזמן אמת, ועמדה על כך שפיטורי התובעת נבעו מאילוץ כלכלי, כאשר "מדובר היה בתקופה שלאחר התפוצצות בועת ההיי-טק ותקציבי הפרסום הוקפאו לחלוטין" (סעיף 5 לתצהירה). גב' אלדר הדגישה כי לא קיבלו עובדת חדשה תחת התובעת, ובאותו מועד "חנוך סדן ואני גם נאלצנו לקצץ חלק משמעותי משכרנו, והנתבעת אף נאלצה להעתיק את משרדיה המרווחים למשרד קטנטן וזול... הכל כדי לנסות ולשרוד את התקופה" (סעיף 12 לתצהירה, תוך צירוף דו"חות כספיים רלוונטיים - נספח א'). גב' אלדר הדגישה כי התובעת ידעה על הכוונה לפטרה כחודש טרם קבלת מכתב הפיטורים, מבלי שהעלתה טענה כלשהי בנוגע לתקופת עבודה קצובה כביכול או בנוגע לעצם הפיטורים - לא טרם הפיטורים, לא בשיחת הפיטורים, לא בשיחות ובפגישות הרבות שערכה עם מנהלי הנתבעת לאחר הפיטורים - ובהן העלתה בקשות שונות בנוגע לגמר החשבון שנערך מולה, ואף לא במפגשים אקראיים מעת לעת במהלך השנים שחלפו עד הגשת תביעתה. גב' אלדר צירפה לתצהירה התכתבויות שנוהלו עם התובעת בחודשיים שלאחר סיום עבודתה, מיוזמתה של התובעת, בהן הלינה על חישוב פדיון החופשה ששולם לה, חישוב דמי ההבראה ששולמו לה וביקשה מכתב המלצה ומסמכים נוספים (נספחי ג' וכן נ/1 ו-נ/2). בהודעת דוא"ל מיום 11.8.02 כתבה התובעת כי "אין בכל האמור במכתביי לגרוע מטענות אחרות ונוספות...", ולכן הבהיר לה מר סדן, במכתב מיום 12.8.02, כי "מזה כחודשיים אנו חוזרים ומבקשים שתעבירי אלינו את כל השגותייך מפורטות ומנומקות בכתב. לא נוכל יותר להתייחס - אלא לכשנקבלן" (ההדגשות במקור). אין חולק כי מאז אותו מכתב ועד הגשת התביעה - לא פנתה התובעת בכל דרישה או בקשה. גב' אלדר הכחישה גם את טענות התובעת לפיהן הנתבעת "טרפדה" כביכול את העסקתה במקומות חלופיים לאחר פיטוריה, והדגישה כי העבירו לתובעת המלצות חמות כדי לסייע לה בהמשך דרכה (מכתבי ההמלצה צורפו כנספחי ב' לתצהירה). הכרעה השאלה המשפטית היחידה העולה לדיון בתיק זה הינה פרשנותו של סעיף ו' להסכם העבודה, והאם יש לראות בו התחייבות הדדית לתקופה קצובה. הפסיקה הכירה במשמעויות מרחיקות הלכת שעשויות להיות להסכם עבודה לתקופה קצובה, ולכן קבעה כי הסכם כאמור חייב להיות חד משמעי וברור. בלשונו של בית הדין הארצי: "חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה... הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כל ספק בעניין זה יטה, איפוא, את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה" (דב"ע מט/3-123 בנימין פנקס - ישקר בע"מ, פד"ע כ"א 343 (1990); כן ראו את דב"ע נה/3-91 ב.ג. פולימרים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ - זהבה שטול, פד"ע כ"ח 421 (1995); למשמעות הפרתו של הסכם כאמור ראו את ע"ע 31202-04-10 יצחק אבישר - א.ס. עירוני רמת גן, מיום 6.3.13). על בסיס ההלכה הפסוקה דלעיל, עלינו לפרש את סעיף ו' להסכם העבודה שנכרת בין הצדדים, ולקבוע האם הוא משקף "הסכמה מודעת" בדבר הסכם לתקופת עבודה קצובה בת שלוש שנים. לאחר שקילת העדויות והראיות שהוצגו בפנינו, שוכנענו כי הסכם העבודה לא היה הסכם עבודה לתקופה קצובה, וכי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה. גם אם בחינה מילולית דווקנית של סעיף ו' עשויה ממבט ראשון להוביל לתוצאה שונה, שוכנענו כי הצדדים לא התכוונו לקחת על עצמם התחייבות הדדית קשיחה להעסקה משך שלוש שנים, לרבות העדר אפשרות להביא את העבודה לכדי סיום - מטעמים תמי לב המצדיקים פיטורים או התפטרות - במהלך אותה תקופה. להלן נפרט את הנימוקים העומדים בבסיס הכרעתנו. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, קובע כיום כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (נוסח זה נכנס לתוקף ביום 17.1.11, עת התקבל חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א - 2011; להלן - התיקון לחוק). בהלכת אפרופים נקבע כי הדרך לאיתור אומד דעתם הסובייקטיבי של צדדים לחוזה הינה באמצעות שיטה פרשנית חד-שלבית, הכוללת בחינה במקביל של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו, "תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)). בפסיקת בית המשפט העליון שלאחר התיקון לחוק אושררה הלכת אפרופים, כפי שעוצבה וגובשה בפסיקה שבאה בעקבותיה, כרלוונטית ותקפה גם לנוסחו של סעיף 25(א) לאחר התיקון (דעת הרוב ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ. סהר חברה לתביעות בע"מ, מיום 26.2.12; להלן - עניין סהר). הכלל הפרשני קובע לפיכך כי "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון... קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקף את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי" (חוות דעתו של המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין בעניין סהר). הכלל הפרשני ממשיך וקובע כי ככל שאין כל אפשרות לאתר את הכוונה הסובייקטיבית שעמדה בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית, היינו ל"מטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (הלכת אפרופים, וכן בעניין סהר). תכלית אובייקטיבית זו "אמורה לשקף אומד דעת של צדדים הפועלים על פי אמות מידה של סבירות, היגיון ותום לב, ותוך התחשבות בהוראות הדין הכללי ובתכליתו של משפט העבודה" (ע"ע 23030-07-10 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ - יעקב פומפן, מיום 4.7.12). על בסיס העקרונות דלעיל, נפנה לפרשנותו של הסכם העבודה בענייננו - ותחילה לרקע לכריתתו. כפי שעולה מהפירוט לעיל, התובעת התקבלה לעבודה בנתבעת לתפקיד שכונה "מנהלת שיווק ופרסום", וכלל בעיקר מכירת שטחי פרסום. עוד הוברר כי התובעת אמנם התקבלה לאחר מבחני השמה אך לא עברה תקופת ניסיון כלשהי טרם חתימת ההסכם; כי הצדדים לא הכירו טרם תחילת העבודה; וכי התובעת לא גויסה לצורך פרויקט מסוים אלא תפקידה - ככל שמצבה הכלכלי של הנתבעת היה מאפשר זאת - נועד להיות תפקיד של קבע. התובעת אף קיבלה שכר חודשי קבוע שאינו מותנה במכירותיה, ולכן לא הייתה הצדקה להתחייב כלפיה לתקופת העסקה מינימאלית כדי לאפשר לה לקצור את פירות עבודתה. רקע זה תומך בגרסת הנתבעת לפיה לא היה כל היגיון כלכלי בהתחייבות לתקופת עבודה בת שלוש שנים דווקא, אלא דובר בהעסקה שגרתית לתקופה בלתי קצובה. גם נסיבות כריתת ההסכם ולשון ההסכם בכללותו תומכות, לטעמנו, בפרשנותה של הנתבעת. כפי שעולה מהפירוט לעיל, התובעת היא שניסחה את הסכם העבודה וכתבה אותו בכתב ידה, לרבות סעיף ו' המצוי במחלוקת. ההסכם לא נוסח בלשון משפטית ואינו כולל פירוט כלשהו בדבר תפקידה של התובעת או המחויבויות המוטלות עליה, אלא רק מפרט את תנאי העבודה הבסיסיים שהוסכמו לרבות גובה השכר, שעות העבודה, זכאות לביטוח מנהלים, הצמדה לתוספות יוקר וכיו"ב. לשון ההסכם בכללותו תומכת לפיכך בגרסת הנתבעת, לפיה התובעת היא שביקשה את ניסוח ההסכם על מנת שלא תהיינה מחלוקות על התנאים הכספיים שהוסכמו בין הצדדים. בהתאם, ניתן להבין גם את סעיף ו' להסכם, הקובע כי "תוקף ההסכם" (להבדיל מ"תקופת ההסכם") הינו שלוש שנים, היינו כי התנאים הכלכליים המוסכמים יהיו בתוקף למשך שלוש שנים - אך זאת רק ככל שהתובעת תמשיך לעבוד בנתבעת במהלכן. הפרשנות דלעיל נתמכת גם בעדותה המהימנה של גב' אלדר מטעם הנתבעת, אשר הסבירה על הלך הרוח של התובעת שהוביל לניסוחו של סעיף ו' להסכם ונבע מחשש לפגיעה בשכרה תוך כדי תקופת העבודה. התובעת אמנם הכחישה את הדברים אך לא התרשמנו כי עדותה הייתה מהימנה; נהפוך הוא. עדותה של התובעת הייתה מגמתית, סתרה את עצמה בנקודות מהותיות ובחלקים אחרים לא עלה בידה לשכנע בדבר סבירות גרסתה. התובעת כשלה בחוסר מהימנות גם בכך שהסתירה, במסגרת כתב התביעה, את העובדה כי קיבלה דמי אבטלה וגמלת הבטחת הכנסה בתקופה בגינה עתרה לקבלת פיצוי - ולא הפחיתה את הסכומים מדרישתה הכספית. התובעת אף טענה בכתב התביעה כי לא עבדה מאז פיטוריה ו"עד לימים אלה ממש", אך בדיון המוקדם אישרה כי כבר בחלק מהתקופה מושא התביעה עבדה "במקומות עבודה נוספים" (עמ' 1 לפרוטוקול), ובחקירתה עלה כי החליפה מספר עיסוקים ומקומות עבודה בשנים שטרם הגשת התביעה. תמיכה נוספת בפרשנותה של הנתבעת מצאנו בהתנהגותה של התובעת בתקופה שלאחר פיטוריה. כפי שעולה מהתיאור העובדתי לעיל, הפעם הראשונה בה הועלתה על ידי התובעת טענה בדבר הסכם לתקופה קצובה הייתה בעת הגשת כתב התביעה, שבע שנים לאחר פיטוריה. במהלך כל התקופה הארוכה שחלפה מאז סיום עבודתה ועד הגשת כתב התביעה אין כל זכר, בין בעל פה ובין בכתב, לטענתה של התובעת בדבר הפרתו של הסכם עבודה לתקופה קצובה, על אף שבחודשיים הראשונים שלאחר פיטוריה הייתה בקשר רציף עם מנהלי הנתבעת ועמדה מולם על זכויות שונות המגיעות לה מכוח "גמר החשבון" בין הצדדים. העובדה כי התובעת לא העלתה - בין במעמד פיטוריה ובין במהלך שבע השנים שלאחר מכן - כל טענה בדבר היותו של הסכם העבודה הסכם לתקופה קצובה, מחזקת באופן משמעותי את גרסת הנתבעת בדבר העדרה של הסכמה לתקופת עבודה מוגדרת. התובעת ניסתה להסביר זאת במשבר נפשי, אך לא הגישה בתמיכה לכך אישור רפואי כלשהו או כל אסמכתא אחרת. טענתה אף עומדת בסתירה להודאתה כי ניהלה הליכים משפטיים אחרים באותה תקופה. לסיום נציין, כי לא שוכנענו כלל ועיקר כי תמליל השיחה עם מר נדב תומך בטענתה של התובעת בדבר הסכם עבודה לתקופה קצובה, ועצם העלאת הטענות בקשר לכך אך פוגעת במהימנותה של התובעת. לטעמנו עלה בבירור, הן מהתמליל והן מעדותו של מר נדב, כי כלל אינו זוכר את התובעת, וממילא לא היה צד להסכם העבודה בין הצדדים ואינו יכול לתרום בדרך כלשהי לפרשנותו של ההסכם. בהתחשב במסקנתנו כי הסכם העבודה בין הצדדים היה הסכם לתקופת עבודה בלתי קצובה, וכאשר אין בפנינו טענה לפיטורים שלא כדין (מלבד הטענה להפרת הסכם לתקופה קצובה), אין רלוונטיות לעילת הפיטורים. מעבר לצורך נציין, כי התובעת לא הוכיחה את טענתה - שהועלתה באופן סתמי וללא כל ראיה - כי פוטרה בשל תלונה שהפנתה כביכול למנהלי הנתבעת על התנהלות בלתי תקינה. אנו נותנים אמון גם בהקשר זה בעדותה של גב' אלדר, אשר הדגישה כי התובעת פוטרה בלית ברירה בשל המשבר הכלכלי אליו נקלעה הנתבעת באותה תקופה והצריך צמצום משמעותי בהוצאות, תוך צירוף דו"חות כספיים המלמדים על כך מבלי שנחקרה עליהם כלל. התובעת טענה עוד כי הנתבעת מנעה ממנה לעבוד בתחום משאבי האנוש לאחר פיטוריה, והדגישה בסיכומיה כי הדבר מלמד "על אופים של הפיטורים במסגרת סגירת חשבונות", אך גם טענה זו נותרה כטענה בעלמא ולא הוכחה כלל. התובעת לא סיפקה כל פירוט בקשר לכך לרבות פרטי מקומות העבודה אליהם פנתה, תאריכים והתשובות שקיבלה, ואף לא תמכה את טענתה בכל מסמך או עדות (מלבד תמליל השיחה עם מר נדב, שכאמור לא לימד דבר). סוף דבר - התובעת לא עמדה בנטל להוכחת תביעתה, ולא הוכיחה כי הסכם העבודה בין הצדדים כלל התחייבות לתקופת עבודה קצובה. משכך, התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בגין ההליך, בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. חוזה עבודהחוזה