ביום 13.3.07 עת נהג ברובר ברחוב ירושלים בעיר מעלות, הגיע למעבר חציה, עצר לפניו כדי ליתן זכות קדימה להולכי רגל, ואז הגיע הנתבע 1 מאחור ברכבו ופגע בחוזקה ברובר. דוגמא לפסק דין בנושא פגיעה ברכב שעצר במעבר חציה: 1. בפני תביעה שהגיש התובע בגין נזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה בישוב מעלות ביום 13.3.07 בין רכבו ורכב הנתבע מס' 1. 2. התובע - היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים ו/או המשתמש ברכב פרטי מסוג "רובר" מ.ר. 52-177-17 להלן: "הרובר". 3. הנתבע 1 - היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים ו/או המשתמש ברכב פרטי מסוג "פיאט" מ.ר. 71-916-05 (להלן: "הפיאט"). הנתבעת 2 - הייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה המבטחת בביטוח מקיף של רכב התובע - "הרובר". הנתבע 3 - היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה סוכן ביטוח מטעם התובע ומטעם הנתבעת 3, ובנוסף היה גם סוכן הביטוח של הנתבע 1 בקשר לביטוח רכב הפיאט - ומטעם חברת הביטוח שביטחה רכב זה בביטוח חובה בלבד - חברת שירביט. 4. טענות התובע בתמצית: א. ביום 13.3.07 עת נהג ברובר ברחוב ירושלים בעיר מעלות, הגיע למעבר חציה, עצר לפניו כדי ליתן זכות קדימה להולכי רגל, ואז הגיע הנתבע 1 מאחור ברכבו ופגע בחוזקה ברובר. האירוע הנ"ל יקרא להלן: "התאונה". תאור זה של התאונה יקרא להלן "הגירסה הנכונה". ב. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע נזקים בסך כולל של 21,790 ₪ (כולל ירידת ערך) כמפורט בחוות דעת שמאי מזרחי משה שעותקה צורף לתביעה. ג. מנסיבות התאונה כפי שצויינו לעיל עולה המסקנה כי האחריות לתאונה חלה על הנתבע 1. ד. התובע פנה למשרד סוכנות הביטוח של הנתבע 3, שבמסגרתו הרובר היה מבוטח בביטוח מקיף בחברת הביטוח - הנתבעת 2, כדי לדווח על התאונה. ה. במשרד טיפלה בו פקידה בשם יוליה ולאחר שהתובע מסר לה את פרטי התאונה היא הסבירה לו כי "עליו לקחת אחריות על התאונה בכדי שיקבל פיצוי בהתאם לפוליסה..." (כפי שציטט, לטענתו מפיה בסעיף 5 לכתב התביעה). ובלשון פשוטה - הפקידה אמרה לו, לטענתו, שכדי לקבל את הפיצוי עבור נזקיו עליו לטעון כי הוא זה שאשם בתאונה ולא הנתבע 1 כפי שקרה באמת. ואכן ביום 14.3.07 התובע מילא במשרד טופס הודעה על תאונה ובה גירסה כוזבת לאירוע התאונה בכך שציין בה - "בעת ניסיון להיכנס לחנייה ברוורס פגעתי ברכב שהיה מאחורי שלא היה בנסיעה.." (להלן: "הגירסה הכוזבת"). טופס ההודעה צורף לכתבי ההגנה מטעם נתבעת 2 ונתבע 3. ו. בעת שהגיע אליו חוקר מטעם הנתבעת 2 לצורך בירור התביעה טוען התובע כי הוא בתחילה פעל לפי הדרכת יוליה, דהיינו סיפר לחוקר את הגירסה הכוזבת, אך בסוף הוא סיפר לחוקר את הגירסה הנכונה, דהיינו כי הנתבע 1 הוא האשם בתאונה ולא הוא. ז. הנתבעת 2 סירבה לפצותו בגין נזקיו בטענה כי הוא ניסה לשתף פעולה עם הנתבע 1 בכדי להונות את חברת הביטוח. ח. מאחר והוא פעל לפי הנחיית יוליה מחד, ונוכח העובדה כי הנתבע 1 הוא זה שאחראי לתאונה מאידך, טוען התובע כי יש לדחות את הטענה כי הוא ניסה להונות את חברת הביטוח ולכן יש לחייב את הנתבעים לפצותו בגין נזקיו וכדלהלן: את הנתבע 1 - יש לחייב בגין אחריותו הישירה לתאונה. את הנתבעת 2 - יש לחייב בגין התחייבותה לפצותו בהתאם לפוליסה. את הנתבע 3 - יש לחייב בגין ההטעיה שנהגה כלפיו פקידת משרדו וכן בהיותו שלוחה של נתבעת 2. 5. א. טענות הנתבע 1 בתמצית: ע"פ הודעת ב"כ התובע וב"כ הנתבע 1 בישיבת 2.3.10 קבעתי בהחלטתי כי הנתבע 1 אחראי לארוע התאונה, וזאת ע"פ מה שנפסק בביהמ"ש שלום בעכו, כב' השופטת פיינסוד בת.א. 3210/07 ביום 1.10.09 ולפיכך הנתבע 1 לא הופיע עוד לדיונים וניתן ליתן נגדו פסק דין. ב. טענות הנתבעת 2 בתמצית: מודה שביטחה את רכב התובע בביטוח מקיף בזמנים הרלוונטיים לתביעה, אך טוענת כי אינה חייבת לפצותו וזאת משני טעמים: הראשון - כי התובע חתם על טופס "ויתור תביעה" ולפיו הוא מוותר על התביעה שהגיש בגין התאונה. השני - כי התובע מסר גירסה כוזבת לאירוע התאונה באופן שהוא לקח על עצמו את האשמה לתאונה כדי שהנתבע 1 יוכל לקבל פיצוי - ותאור הגירסה הכוזבת מופיע בהודעה על התאונה אותה מסר התובע לחברת הביטוח וכמצוין לעיל. להבהרה, יצוין כי רכב הנתבע 1 לא היה מבוטח בביטוח מקיף באותה עת ולכן נטען כי כדי שהנתבע 1 יקבל פיצוי מהנתבעת 2 עליו להכיח כי האשמה לתאונה חלה על התובע ולפיכך ניתנה הגירסה הכוזבת. ג. טענות הנתבע 3 בתמצית: משרדו משמש כסוכן גם של הנתבעת 2 - מבטחת הרובר, וגם של חברת שירביט מבטחת הפיאט. למשרד הוגשו הודעות התובע והנתבע 1 על ארוע התאונה ובשתיהן גירסת התאונה - הינה הגירסה הכוזבת. נתבע 3 מכחיש כי הדריך את הפקידה יוליה להנחות את התובע לטעון כפי שזה טען שהיא הורתה לו, וכן הוא מאמין לדבריה בתצהיר כי היא לא הדריכה איש מן הנהגים המעורבים - למסור גירסת כזב. 6. בישיבת 11.1.11 נחקר התובע וכן נחקר החוקר סבא עבאס מטעם הנתבעת 2. בישיבת 26.1.11 נחקר הנתבע 3 ושתי העדות מטעמו, יוליה זובודבסקי ואביטל פלד. 7. דיון בטענות וראיות הצדדים ומסקנות: ביריבות שבין התובע לנתבעת 2: א. אין מחלוקת כי התובע הגיש הודעה על התאונה ובה ציין בכוונה פרטים לא נכונים בעניין מהותי באופן שיש לקבוע כי הוא מסר - "למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח... והדבר נעשה בכוונת מרמה..." - במובן סע' 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). במקרה כזה קובע סע' 25 בסופו כי המבטח פטור מחובתו. ב. לעניין זה נקבע בפסיקה כי כדי להחיל את סע' 25 לחוק - די אם נתקיימו 3 יסודות בנוגע לביטוי "כוונת מרמה": - מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות. - מודעות המבוטח לאי נכונות העובדות שמסר. - כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הכוזבות. בעניננו עולה מחומר הראיות כי התקיימו 3 היסודות הנ"ל. ג. נקבע במפורש בפסיקה כי אין צורך שיהיה קשר סיבתי בין הכזב לבין האפשרות של קבלת תגמולי ביטוח. דהיינו, גם אם במקרה בו היו נמסרות העובדות הנכונות היה המבוטח זכאי לקבל פיצוי, הרי כאשר הוא מסר עובדות כוזבות - די בכך כדי לפטור את המבטח מלפצות את המבוטח. ר' בעניין זה ע"א (י-ם), 9625/06, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סימה מלכה, ובעיקר סע' 11-12 לפסה"ד. ד. תהא הסיבה אשר תהא למסירת עובדות הכזב, בכל מקרה מאחר ונתקיימו 3 היסודות לתחולת סע' 25 לחוק, פטורה הנתבעת 2 מחובתה לשפות את התובע בהתאם לפוליסה. ה. כמו כן, גם אם ימצא כי התובע פעל בהדרכת יוליה, הרי אין לראות בפעולתה זו - שליחה של הנתבעת 2, וברור כי לעניין זה - אין סוכן הביטוח משמש כשלוח המבטח, וכעולה מסע' 33-35 לחוק וכמצויין בס' 9 לסיכומי הנתבעת 2. ו. כמו כן הנתבעת 2 צירפה לכתב הגנתה "כתב ויתור תביעה" עליו חתם התובע ביום 15.5.07 בנוכחות החוקר מטעמה - סבא עבאס. בדיון התובע אישר את חתימתו על כתב הויתור (ר' עמ' 8 לישיבת 11.1.11 ש'21-22). בסיכומיו לא התייחס התובע לעניין זה, ולפיכך יש לקבוע כי הנתבעת 2 פטורה מלפצותו ע"פ הפוליסה, גם בהסתמך על כתב ויתור זה. ז. לפיכך יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2. 8. ביריבות שבין התובע לבין הנתבע 3: א. לטענת התובע, בעת שפנה למשרד סוכן הביטוח הנתבע 3 כדי למסור הודעה על התאונה, הוא שוחח עם אחת הפקידות במשרד בשם יוליה ולאחר שתיאר בפניה את נסיבות התאונה האמיתיות היא אמרה לו שעל מנת שיקבל פיצוי לפי הפוליסה - עליו לקחת אחריות על התאונה דהיינו לטעון - שהוא האשם בתאונה. ע"פ הנחיה זו - מילא התובע את טופס ההודעה כשמצויינת בה הגירסה הכוזבת. ב. אם ייקבע שאכן כך היו העובדות, הרי לכאורה ניתן לחייב את הנתבע 3 באחריות שילוחית למעשי הפקידה וע"פ עוולת הרשלנות, בתשלום הנזק שנגרם לתובע - דהיינו שלילת הפיצוי ע"פ הפוליסה ע"י הנתבעת 2. ג. אלא שאני סבור כי אין לקבוע עובדתית כי יוליה הדריכה את התובע לטעון שקר. ד. נטל ההוכחה: לפני שניגשים לבדוק את הראיות לתמיכת טענותיו יש לדעת את מסגרת נטל הראיה. בעוד שבד"כ בהליך אזרחי די בהרמת נטל ראיה בשיעור של מעל ספק שקול, הרי כאשר נטענות טענות מירמה, נטל הראיה הינו גבוה יותר. ר' בעניין זה ע"א 52,51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צ' אסעד אבו חמדה ואח', פד"י מו(1)491, ובעיקר עמ' 501, שם נקבע כי - "מן הראוי גם להזכיר, כי עול ההוכחה לעניין טענת המירמה רובץ על הטוען זאת, ועול זה הינו כבד למדי: המערערים בוודאי לא עמדו במשימה זו". שם מול אות' ב'-ג'. וכן הובאה ההלכה בספר "על הראיות", הש' קדמי, תש"ע-2009, חלק רביעי, עמ' 1748 סע' 11. דהיינו, אין די בתצהיר סתמי של התובע אלא יש להביא ראיות שימלאו אחר הקביעה כי הוכחת טענת מירמה הינה "עול כבד למדי". ה. את הטענה על הדרכת יוליה ציין התובע בסע' 12 לתצהירו כאשר, לטענתו, היא הסבירה לו באותו מעמד, כי עליו לקחת אחריות, וכראיה לדבריו הוא צירף תמליל שיחה טלפונית עימה הוא שוחח והקליט אותה, כאשר רק הוא מודע להקלטה. אלא שהתובע לא ציין בתצהירו כי השיחה עם יוליה נעשתה מספר חודשים מאוחר יותר, ולמעשה הוא לא ציין בשום מקום מתי נעשתה שיחת הטלפון. בתחילת התמליל שהוגש, לשאלת יוליה - "אתה עובד"? משיב התובע: "כן, בישקר, עכשיו אני בחופש, כך עשו לכל המפעל לחנוכה כאילו כל המפעל, חלק עובדים" מכאן ניתן להניח שהשיחה התקיימה בחנוכה דהיינו ב-12/07 כאשר התאונה הייתה ב-3/07 דהיינו כתשעה חודשים לאחר התאונה. כמובן יש לכך משמעות כאשר התובע מנסה להוציא מפיה של "הכנגדו" גירסה שתתאים לו - כשהשיחה לא נעשית בזמן אמת ובזמן מתן ההדרכה אלא לאחר מספר חודשים, כך שאין בידינו שום הדרכה של יוליה עובר למתן העצה - על מנת שנוכל להעריך אם מדובר בהדרכת כזב או לא, אלא מה שיש בפנינו הינו נסיון שחזור של שיחה שהתרחשה מספר חודשים לכן. - כמובן שעניין זה - מחליש את תוקף הדברים שנשמעים בתמליל. 9. עיון בתמליל: התובע סימן את המשפטים הרצויים לו מפיה של יוליה מתוך התמליל - בראש עמ' 2: "בשביל שתוכל לממש את הפוליסה שלך, כן. אתה צריך להיום אשם. אתה צריך לומר שאתה אשם בתאונה, כך אתה מקבל כסף, בדרך אחרת לא תוכל לקבל כסף. חברת הביטוח שלך מגנה עליך כי אתה מבוטח אצלנו,..." לכאורה דברים אלו תומכים בגירסת התובע, אך לא היא. ראשית, השיחה התחילה בעמ' 1 לתמליל ולא בראש עמ' 2. באמצע עמ' 1 לתמליל מנסה התובע לשים בפיה את העובדה שהיא אמרה לו שכדי לקבל כסף מהביטוח - הוא צריך להיות אשם בתאונה, וכדלהלן: "עכשיו יוליה אני לא יכול להבין, כשבאתי אליך אז בקשר לתאונה, נו עוד אז, ואת אמרת לי שכדי שאני אקבל כסף מהביטוח שלי, אני צריך להיות אשם בתאונה נכון? סוכנת: נו אם אתה לא אשם ואז אם יש את מי לתבוע אני מקבל את הכסף ממני דרך בית משפט. (כך מופיע בתמליל -א.ח.ו) ילמן: אז הייתי צריך לקחת את האשמה בתאונה על עצמי. סוכנת:לא לא היית צריך לקחת את האשמה על עצמך. אבל ממנו היית יכול לקבל כסף רק דרך בית משפט. ילמן: לא, אבל כאשר דיברתי איתך את אמרת לי... סוכנת: שאם אתה אשם בתאונה אתה לוקח את זה מהמקיף שלך. מחברת הביטוח שלך. ילמן: אני הבנתי אותך ככה שאם אני לא אשם אז... סוכנת: אתה תובע את הבן אדם השני, אבל המקרה שלך לו לא היה ביטוח מקיף כאילו יש מקרה רגיל שלך יש ביטוח ולכן אם השני יש ביטוח ואתה לא אשם אתה תובע את הביטוח שלו. ילמן: אבל במקרה שלי כאילו אני הבנתי ממך שאני צריך לקחת את האשמה על עצמי בשביל לתבוע את הפוליסה שלי. סוכנת: אני לא אמרתי שאתה צריך לקחת את עצמך את האשמה. ילמן: שאני צריך להיות אשם". וכאן באים הקטעים שסומנו ע"י התובע - בראש עמ' 2 לתמליל. במפורש, בתחילת נסיונו להעמיד גירסה בפיה, דוחה העדה נסיון זה ואומרת - "לא היית צריך לקחת את האשמה על עצמך". ובהמשך - "אם אתה אשם - אתה לוקח את זה מהמקיף שלך, מחברת הביטוח שלך". ובהמשך - "אני לא אמרתי שאתה צריך לקחת על עצמך את האשמה". מה שיוליה מנסה להסביר לתובע, כי יש הבדל אם הוא אשם בתאונה - שאז הוא יכול להפעיל את הפוליסה ולקבל את הפיצוי מחברת הביטוח, ואם הוא לא אשם הוא יכול לתבוע את נזקיו - מהצד השני במסגרת משפט. זאת, משום שהפעלת הפוליסה עולה כסף למבוטח, ולכן יש המעדיפים לתבוע את הצד השני בביהמ"ש כדי להימנע מהפסדים. במקרה הנדון השיחה התקיימה לאחר שהנתבע 1 כבר הגיש תביעה כנגד התובע, ומההקשר הכללי של שיחת התובע עם יוליה - עולה כי היא מסבירה לו את ההבדל בין שתי האפשרויות העומדות בפניו לתבוע את נזקיו. ולמרות שהמשפט שנאמר מפיה והמצוטט בראש עמ' 2 לתמליל, לכאורה תומך בדברי התובע, הרי יש לקרוא אותו בתוך ההקשר הכללי, וגם אם הוא כשלעצמו - לא מובן, הרי אין בו די כדי לקבוע שכך אכן יעצה לו יוליה לאמר - כמה חודשים קודם לכן - סמוך לקרות התאונה. בחקירתה הסבירה יוליה את האמור לעיל והוסיפה כי דבריה נאמרו לתובע כאשר היא ידעה כבר כי חברת הביטוח דחתה את התביעה, ולכן הבהירה לו את הנ"ל. ר' עמ' 8-9 לפרו' ישיבת 26.1.11. אין באמור לעיל - כדי להוכיח הדרכה שניתנה על ידה בסמוך לתאונה - כפי שטוען התובע. לפיכך אני מחליט כי אין די בתמליל כדי להוכיח את טענת התובע. 10. בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, לא ענה התובע בתשובה החלטית לשאלה כי בעת שהחוקר היה אצלו - הוא כבר ידע שיוליה אמרה לו כי הוא צריך לקחת את האשמה עליו כדי לקבל פיצוי והשיב - "אני לא יכול לענות על השאלה אם נכון או לא נכון ואני לא יכול לענות על השאלה כי יוליה לא אמרה לי "תיקח אשמה עליך", אלא הסבירה לי..." (עמ' 6 לפרו' מול ש' 15-20) הדברים ברורים - ומכחישים את טענתו הראשית של התובע כנגד הנתבע 3. 11. כמו כן מעיון בדו"ח החקירה המודפס סומן "ב" כחלק מנ/1 מציין התובע בפני החוקר שתי גירסאות לארוע התאונה: בעמ' 2 לדו"ח הוא מוסר את הגירסה הכוזבת. בעמ' 6 לדו"ח הוא משנה גירסה ונרשם מפיו - כי ברצונו לספר את האמת, וכאן הוא מוסר את הגירסה הנכונה. בעמ' 7 לדו"ח מוספרו מספר שאלות שהופנו אליו ע"י החוקר, והשאלות הרביעית והשישית (כפי שסומנו על ידי בדיון א.ח.ו) מבהירות כי התובע מסר את הגירסה הכוזבת לאחר תיאום עם הנתבע 1. אך אין בדו"ח אמירה מצידו כי הודרך לעשות כן ע"י יוליה. כמו כן החוקר התייחס בחקירתו בביהמ"ש לעניין זה, הכחיש כי התובע אמר לו שיוליה הדריכה אותו למסור את העדות הכוזבת, ציין כי הרשום בדו"ח משקף את כל מה שנאמר, והוסיף כי אם הדברים היו נאמרים - הוא היה מדווח עליהם להפניקס. עדות החוקר נשמעה אמינה, ואכן סביר כי לו היה שומע דברים אלו - היה מעבירם לחברת הפניקס, מאחר ואין סיבה לרשום כי הפניקס הייתה מעוניינת לכסות על הנתבע 3 בנסיבות אלו - אם אכן כך היה נמסר לחוקר. 12. מעדויות יוליה ואביטל עולה כי שתיהן טיפלו בתובע, כ"א באופן חלקי, הן הכחישו כל קשר להדרכה כוזבת שניתנה על ידי יוליה לתובע, והן השאירו רושם אמין על בית המשפט. 13. לפיכך המסקנה המצטברת היא כי התובע לא הוכיח כי אכן קבל הדרכה מיוליה למסור גירסה כוזבת בעת מסירת ההודעה על התאונה. לפיכך אני דוחה את טענות התובע כנגד הנתבע 3. 14. לאור כל האמור לעיל אני מחליט כלדהלן: א. הנתבע 1 ישלם לתובע את הסך של 23,145 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית החל מיום 18.3.09 ועד ליום התשלום בפועל. ב. כמו כן ישלם הנתבע 1 לתובע אגרת בימ"ש בסך של 704 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ש"ח. ג. אני דוחה את התביעה כנגד נתבעת 2 וכנגד נתבע 3. התובע ישלם לכ"א מנתבעים 2-3 הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ש"ח. ד. כמו כן ישלם התובע את שכר העדות שנפסק לעדה יוליה בסך 600 ש"ח ולעדה אביטל בסך 400 ש"ח - באמצעות הנתבע 3. ה. כל הסכומים המצויינים בסע' ב'-ד' ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית החל מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פגיעת רכבמשפט תעבורהרכבמעבר חציהנזק לרכב