נהיגה בשכרות בדיקת ינשוף 335

נהיגה בשכרות בדיקת ינשוף 335 1. זה הוא ערעור על הרשעת המערער בעבירה של נהיגת רכב בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. 2. המערער הורשע על פי הודאתו, ואחר טיעונים לעונש גזר בית המשפט את דינו של המערער לעונש של פסילתו בפועל מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של שבעה חודשים, בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית, לפסילה על תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים ולקנס בסך 1,000 ₪. בית המשפט קמא ציווה כי המערער יבצע שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 120 שעות, לאחר שקיבל תסקיר משירות המבחן. 3. מכתב האישום ומגזר הדין עולה, כי המערער נהג ברכב, ונבדק, אחר שעוכב לבדיקה, באמצעות מכשיר נשיפה, ונמצא בדגימת אויר נשוף, כי ריכוז האלכוהול בדגימה הוא 335 מיקרוגרם/ ליטר. אציין, כבר כאן, כי המידה המרבית שנקבעה בחוק היא 240 מיקרוגרם/ליטר. 4. בית המשפט קמא ציין בגזר הדין, את הנסיבות שהביאוהו להקל עם המערער ואלה הן: המערער נהג אשר ותקו בנהיגה הוא 42 שנים; בעברו 12 הרשעות, אך באחת עשרה השנים האחרונות, מאז 1996, לא נרשמה לחובתו כל הרשעה בעבירות תעבורה; אחוז האלכוהול שנמצא באוויר הנשוף, הוא ברמה נמוכה מעל הרמה המרבית המותרת, שהשפעתה קלה, באופן יחסי, לדעת השופט. 5. המשיבה לא ערערה על קולת העונש או על כך שבית המשפט קמא, לא השית על המערער את עונש המינימום של פסילת רשיון הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה. משום כך, בפני אך ערעורו של המערער על עצם הרשעתו. 6. עוד אציין, כי המערער ביקש עיכוב ביצוע גזר הדין (ב"ש 9595/07) ובית משפט זה (כבוד השופט י' עדיאל) ראה לעכב את הביצוע של השירות לתועלת הציבור, והותיר את עונשי הפסילה והקנס, בעינם. הערעור 7. כבר בבקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין, העלה המערער טענות, לפיהן כתב האישום אינו מגלה אשמה, משום שלפי סעיף 62(3) לפקודה, הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות צריכה להתבסס על בדיקת דם. במקרה זה הבדיקה נעשתה באמצעות מכשיר נשיפה, הידוע בשם "ינשוף", שלא אושר כחוק, על ידי שר התחבורה בהסכמת שר הבריאות, כמצוות סעיף 64ב(א;) לפקודה, והמכשיר גם לא כויל כחוק. המערער הוסיף, כי לא נמצאה הגדרה של "משקה משכר" שזכרו בא בחוק. בא כוח המשיבה לא השיב על טענות אלה בהליך של הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, מן הטעם שטענות אלה לא נדונו, כלל ועיקר, בערכאה הדיונית. 8. בהודעת הערעור, כלולות הטענות האמורות, ובעיקר טענות אלה: (א) הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות אפשרית רק על ידי הוכחת הריכוז של אלכוהול בדם. (ב) כדי להרשיע בעבירה האמורה, על ידי הוכחת ריכוז האלכוהול באוויר נשוף, היה צורך לאזכר בכתב האישום את תקנה 169ד(ב) לתקנות התעבורה, בענין תוצאות הבדיקה של אויר נשוף. (ג) לא ניתן להרשיע אדם בנהיגה "תחת השפעה של משקה משכר", בלא הגדרת "משקה משכר" מה הוא. (ד) לא בוצעה התייעצות בין שרי התחבורה ושר הבריאות בענין קביעת ריכוז האלכוהול המותר, כדרישת סעיף 64ב. (ה) בכל מקרה היה צריך לציין בכתב האישום את הוראת הדין בענין המשקה המשכר. (ו) מכשיר הבדיקה, שבו נבדק המערער, לא אושר כחוק. (ז) לא בוצע כיול של המכשיר, ולטעמו של המערער, יש לבצע את פעולת הכיול של המכשיר, לפני כל בדיקה של נבדק, ולא רק בתחילת יום פעילות של המכשיר. (ח) לא היה יסוד להרשעת המערער, או להעמדתו לדין, משום שבדיקת המאפיינים של נהג-נבדק, אין לה בסיס בדין. 9. ב"כ המערער מוסיף כי הוא שוקד על הגשת חוות דעת שתראה אי-אמינות של מכשיר הנשיפה, אך זה ייעשה בתיק אחר. זאת, מתוך הנחה, כי לתוצאות של הדיון בתיק האחר, תהיה השפעה גם על תיק זה. דיון 10. נזכור כי המערער הודה בעובדות שבכתב האישום והוא הורשע בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. 11. העבירה שבכתב האישום היא נהיגה בשכרות על פי בדיקה "מכשירנית", באמצעות מכשיר נשיפה, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודה ותקנה 169(ב) לתקנות התעבורה. כתב האישום גם ציין את רמת האלכוהול שנמצאה בבדיקה שהיא פי כ-1.5 מרמת האלכוהול המרבית המותרת בליטר של אויר נשוף. 12. לצורך הרשעת המערער, על פי הודאתו הוא, לא היה צריך יותר מכך. כתב אישום צריך להכיל ציון של הוראת החיקוק שלפיו מואשם הנאשם. כך עולה מהוראות סעיף 85(5) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ועוד זאת, המערער הודה בעובדות שיוחסו לו, בכתב האישום "ולפיכך אין כל נפקות לפגם שלכאורה נפל,כפי שטוען המבקש, בבדיקת הנשיפה שנערכה לו". כך נקבע ברע"פ 5558/07 שלמה יהודה נ' מדינת ישראל, מיום 1.7.07, טרם פורסם). 13. ב"כ המערער מעלה טענות כרימון לענין חוקיות מכשיר הנשיפה ואופן הבדיקה, ואפילו אפשרות להגשת חוות דעת עתידית, בתיק אחר, שמראה חוסר אמינות של מכשיר הנשיפה לבדיקת אלכוהול. אפשר שהטענות האלה נכבדות ובעלות משקל. אולם, מקומם לא יכירם בהליך ערעור על הרשעה שהתבססה על הודאת הנאשם - המערער. בית משפט שלערעור אינו הדוכן הנאות והאכסניה הנכונה להעלאת טענות אלה, שמקומן בערכאה הדיונית. ערכאת הערעור אינה יכולה לדון ואינה צריכה לדון בטענות עובדתיות, ואפילו משפטיות, הנוגעות לאמינות מכשירי מדידה או בדיקה, ותקיפת הבדיקות שמפיקים מכשירים אלה. מקומן של כל הטענות האלה הוא, כאמור, בערכאה הדיונית שדנה בכתב האישום ובראיות שבאו לפניה. 14. וגם זאת, בית משפט שלערעור אינו דן בכל הטענות האלה, כאשר ההרשעה התבססה על הודאת הנאשם. משהודה הנאשם והורשע ואף נגזר דינו, ואחר כך שמע, מפה לאוזן, שמועה שהמכשיר אפשר שלא אושר כדין משום שלא קוימה התייעצות שעל פי החוק, או שלא כויל, על פי פרשנות מרחיבה, או שקרא "מסר אינטרנטי" על כל אלה, הוא לא יישמע בערעורו בטענות אלה. 15. אפילו יבקש המערער לחזור בו מהודאתו, לא על נקלה ייעתר לו בית המשפט. לצורך חזרה מהודיה, יש צורך בקיום תנאים ונסיבות, שבענייננו לא התקיימו. 16. בע"פ 40230/07, 40202/07, מדינת ישראל נ' יהודה שלמה (אושר כאמור ברע"פ 5558/07), דנתי באותן טענות שהעלה המערער בענייננו זה, פירטתי בהרחבה. אמרתי שם, כי הרהורי הנאשם, ואף הרהורי חרטה על הודאה, ולאחר שניתן פסק הדין, שבעקבותיו הוא מערער ומעלה את כל הטענות החדשות, מעלים חשש שאלה באו אך משום התוצאה העונשית. טענות המערער אחר הודייתו והרשעתו ובעקבות העונש שהושת עליו "אינם אלא חכמה שלאחר מעשה". 17. כמו בענין שלמה יהודה הנ"ל, כך גם בענייננו, אין מקום לשמוע טענות חדשות אלה, ואין מקום לבטל את הרשעת המערער שהתבססה על הודאתו. 18. אינני רואה כל מקום לציין בטענות המערער, לגופן, וכאמור מקום הדיון בהם, הוא במקרה מתאים וראוי בערכאה הדיונית. 19. משום כך, גם אין להיזקק לחוות דעת שאפשר שתבוא בתיק אחר, שאף היא, תוצאותיה והמסקנות שיש להסיק ממנה, צריכות להיעשות בערכאה הדיונית. 20. לאור האמור, דין הערעור - להידחות. 21. משלא בא ערעור על העונש - לקולה או לחומרה, נותרו העונשים שקבע בית המשפט קמא - בעינם. לפיכך יוחזר התיק לבית המשפט קמא, כדי שיקבע את המועדים לביצוע השירות לתועלת הציבור, על פי תסקיר שירות המבחן. משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)