להלן פסק דין בנושא תאונת אופנוע בכביש הערבה: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט המחוזי בבאר שבע מיום 30.8.02 (כב' השופטת ר' ברקאי) בת"א 7092/03. לשם הנוחות, נכנה את המשיב והמערער שכנגד "המשיב". 1. המשיב, יליד 6.2.59, נפגע בתאונת דרכים מיום 30.8.02 כאשר אופנוע עליו רכב התהפך בכביש הערבה. ממקום התאונה פונה המערער במסוק לבית החולים סורוקה בבאר שבע, אושפז משך 321 ימים במספר בתי חולים ועבר מספר ניתוחים. כתוצאה מהתאונה נותר המשיב משותק בפלג גופו התחתון, הוא ישוב על כסא גלגלים, נזקק לצנתורים בגין אי שליטה על הסוגרים וסובל מחולשה בזרוע יד שמאל. אין חולק כי דרגת נכותו הצמיתה של המשיב עומדת על 100%, ובית המשפט מינה את ד"ר פרבר כמומחית בתחום השיקום על מנת שתחווה דעתה לגבי צרכיו השיקומיים. 2. הצדדים לא הניחו ידם מכל מחלוקת אפשרית ובית משפט קמא נדרש ליתן דעתו על כל ראשי ופריטי הנזק, החל מציוד ואביזרים (כסא גלגלים ממונע וכסא גלגלים רגיל, כסא שירותים ורחצה, מיטה, מנוף וכיוצא באלה) דרך טיפולים רפואיים למיניהם (כמו פיזיותרפיה וטיפול נפשי) וכלה בראשי נזק בגין צריכה מוגברת של חשמל ובלאי של מצעים ומגבות. לסופו של יום, פסק בית המשפט לזכות המשיב סכום כולל של 7,511,048 ₪, ומסכום זה נוכו תגמולי מל"ל בגין נכות כללית בסך 584,114 ₪ ותגמולי שרותים מיוחדים (שר"מ) בסך 932,494 ₪. 3. בערעור שבפנינו תקפו המערערים והמשיב את סכומי הפיצויים שנפסקו בראשי נזק שונים. איני רואה להידרש לכל פריט ופריט באשר אין דרכה של ערכאת ערעור להיכנס לפני ולפנים לכל אחד מראשי הנזק הרבים בתיקים כגון דא ולהתערב בגובה הפיצוי שנפסק בראשי נזק כאלה ואחרים, מקום בו התוצאה הכללית נראית סבירה ונכונה (ראו לדוגמה: ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (לא פורסם, 4.8.05); ע"א 7157/07 אי.איי.גי. נ' עזבון אברהם (לא פורסם, 17.3.08); ע"א 4716/07 פלוני נ' אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב (לא פורסם, 13.7.09); ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה (לא פורסם, 28.5.08) פסקה 8). אקדים ואומר כי לסופו של יום, ועל רקע ההלכות דלעיל, דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. עם זאת, מצאתי להתעכב על ארבעה נושאים עיקריים שהועלו על ידי הצדדים כמפורט להלן. בסיס השכר לחישוב הפסדי השכר בעבר ובעתיד ואובדן כושר ההשתכרות 4. בית משפט קמא קבע כי שכרו של המשיב עובר לתאונה עמד על סך נטו של 15,000 ₪ לחודש, וכי נותר לו כושר השתכרות במומו בסכום של 2,000 ₪ לחודש. בהתאם לכך נערך חישוב הפסד השכר לעבר לפי 15,000 ₪ נטו לחודש, ולעתיד על בסיס של 13,000 ₪ לחודש. המערערים הלינו על רמת השכר שנקבעה למשיב, ומנגד, טען המשיב כי שכרו עמד אף על יותר משילוש השכר הממוצע במשק, וכיום הוא לא מסוגל להשתכר במומו כלל, כך שצריך היה להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפסד שכר לעתיד, על 15,000 ₪ לחודש. 5. הקושי בקביעת שכרו של המשיב נובע מכך שהמשיב לא היה עובד שכיר במובן הרגיל, אלא בעל חברה בתחום הדפוס, ובחישוב שכרו ופוטנציאל השתכרותו הסתמך בית המשפט, בין היתר, על משיכותיו מהחברה. המערערים טענו כי המשיכות של המשיב מהחברה אינן משקפות את שכרו האמיתי של המשיב, באשר לא היה למשיכות אלה "כיסוי" נוכח מצבה של החברה, כפי שניתן ללמוד גם ממצבה של חברה קודמת שהייתה בבעלותו של המשיב ושותף נוסף, חברה שקרסה וחשבונותיה הוגבלו. מנגד, טען המשיב כי החברה החדשה הייתה רווחית, כפי שעולה מהמסמכים ומעדותו של רואה החשבון של החברה, וכי פוטנציאל הרווח של החברה גדל ללא שיעור נוכח רכישתה של מכונת דפוס חדשה מדגם "גלילאו", מכונה שאפשרה לחברה להיענות להזמנות מורכבות ואיכותיות יותר. כתמיכה בטענתו, הביא המשיב לעדות את מי שרכש ממנו את מכונת ה"גלילאו", והלה העיד על מחירי הדפוס שאותם הוא גובה מלקוחותיו עבור עבודות המבוצעות באמצעות אותה מכונה. 6. ככלל, מקובלת עלי עמדת המערערות כי משיכה של כספים מחברה שבשליטתו המלאה של הניזוק, אינה אינדיקציה שאין בלתה לקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. כך, לדוגמה, יכולה חברה חסרת תוכן כלכלי של ממש ליטול הלוואה מהבנק והניזוק בעל החברה ימשוך מהחברה את כספי ההלוואה בדרך של משיכת משכורות גבוהות ללא כל קשר למצבה האמיתי של החברה. משיכת כספים מחברה שבשליטת הניזוק, אם בתלוש משכורת ואם בדרכים אחרות, צריכה אפוא להיבחן בראיה כוללת של מצב החברה על מנת לקבוע את בסיס השכר הריאלי של הניזוק. בסופו של דבר, קביעת בסיס השכר היא ממצא עובדתי, שבמקרה דנן, נקבע על ידי בית משפט קמא על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, ואיני רואה להתערב בו. 7. בדומה, איני רואה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, כי התובע מסוגל להשתכר במצבו דהיום כ- 2,000 ₪ לחודש (ולא נעלמה מעיני טרונייתו של המשיב כי כושר השתכרות של 20% משכר ממוצע במשק כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, עומד על כ - 1,500 ₪ לחודש). בהקשר זה, טען המשיב כי בנוסף למגבלותיו הפיזיות, התרופות שהוא נוטל על מנת להתמודד עם בעיית הספסטיות בפלג גופו התחתון, משפיעות על תפקודו הנפשי והקוגניטיבי. בית משפט קמא התרשם ישירות מהמשיב ומיכולותיו הן בכתב והן בעל פה, מהעובדה שהמשיב עוסק שעות רבות ביום בתחביביו השונים, ולכך שהמשיב מסוגל להשתמש במחשב ולהקליד על אף המגבלה בידו. משמצא בית משפט קמא, נוכח התמונה שהצטיירה בפניו, כי המשיב מסוגל להשתכר במומו סכום זעום של כ-2,000 ₪ לחודש, איני רואה להתערב בממצא זו. הסכום שנפסק בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 8. בית משפט קמא פסק למשיב פיצוי לעבר ולעתיד המבוסס על סכום של 9,500 ₪ לחודש בגין עזרת צד ג', ועל כך מלין המשיב. לטענתו, בכך סטה בית המשפט מהסכום של כ-14,500 ₪ משוערך להיום, כפי שנפסק בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4), 450 (2000) (להלן: הלכת אקסלרד). זאת, בהתחשב בכך שנוכח משקלו של המשיב והמגבלות בידו, הוא מתקשה לבצע מעברים בצורה עצמאית וזקוק לעזרה בנהיגה, בהתחשב בכך שהוא זקוק לעזרה בשינוי תנוחה ובצנתור בשעות הלילה, וסובל לעיתים מיציאות בלתי נשלטות. 9. הלכת אקסלרד היא ללא ספק קו מנחה בקביעת הפיצוי בראש הנזק של עזרת צד ג'. עם זאת, וכפי שנאמר פעמים רבות בפסיקה, כל מקרה ונסיבותיו. בתי המשפט דנים מעשה של יום ביומו במשרעת רחבה של נכויות ומגבלות קשות, החל מפראפלגים שאין להם כל מגבלה בפלג גוף עליון ואשר שולטים על הסוגרים, וכלה בקוודרופלגים שאינם יכולים להזיז איבר ואינם שולטים על הסוגרים. לכך יש להוסיף מגוון רחב של פגיעות ומוגבלויות בתחום הקוגניטיבי והשכלי. מטעם זה, וכפי שנאמר על ידי חברי השופט ריבלין (כתוארו דאז) בע"א 8083/02 כהן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, 10.8.05), הרף שנקבע בעניין אקסלרד נתון לבחינה קונקרטית בכל מקרה ומקרה על פי אופי הפגיעה וצרכי הנכה. מאחר שכל מקרה יש לבחון על פי נסיבותיו, יש לטעמי ליתן משקל רב להתרשמותה של הערכאה הדיונית לגבי מגבלותיו של הניזוק וצרכיו בעקבות התאונה, כאשר הלכת אקסלרד משמשת מעין מצפן וקו מנחה באשר לגובה הפיצוי. במקרה דנן, הסכום החודשי שנפסק למשיב עומד במבחן הסבירות ואיני רואה להתערב בו. קיצור תוחלת חיים 10. בית משפט קמא התבסס על קביעת ד"ר פרבר, המומחית השיקומית, שהעריכה את קיצור תוחלת החיים של המשיב ב-10% "בהשוואה לכלל האוכלוסייה". ברם, אם וככל שלא נאמר אחרת ולא הובהר במפורש על ידי המומחה השיקומי, יש לחשב קיצור תוחלת חיים מתוך יתרת השנים שנותרה לנפגע מיום פסק הדין (ראו, לדוגמה, ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה (לא פורסם, 28.5.08) פסקה 10 והאסמכתאות שם). כך, לדוגמה, אם הנפגע הוא בן 50 בעת מתן פסק הדין ותוחלת החיים לגבר ישראלי היא 80 וקיצור תוחלת חיים היא 10%, אזי קיצור תוחלת החיים הוא 3 שנים בלבד ( 10% מ-30 שנים) ויש לחשב את הפיצוי עד הגיעו של המשיב לגיל 77. במקרה דנן, בהיעדר הבהרה של ד"ר פרבר כי נתכוונה לקיצור של 10% מתוחלת החיים הרגילה הכוללת, יש ממש בטענת המשיב כי טעה בית משפט קמא בכך שחישב את הפיצוי מתוך הנחה של תוחלת חיים עד גיל 72 במקום עד גיל 77. מנגד, איני רואה להתערב בעצם הקביעה לקיצור תוחלת חיים, כפי שנטען על ידי המשיב. ניידות 11. בית משפט קמא לא פסק לתובע, המשתמש ברכב מסוג ואן, פיצוי בגין ניידות מהנימוק שממילא המשיב מקבל גמלת ניידות מהמל"ל. על כך הלינו המערערים, שהצביעו על כך שקצבת הניידות של המל"ל בסך 4,238 ₪ לחודש, ששווייה המהוון עד גיל 72 עומד לפי חוות דעת אקטוארית מעודכנת על סך של 1,067,872 ₪, עולה בהרבה על הסכום שהיה נפסק לתובע בגין רכיב הנזק של ניידות. זאת, באשר יש לזכות את הנפגע בפיצוי רק עבור הוצאות הניידות העודפות שייגרמו לו כתוצאה מנכותו, מתוך הנחה כי ממילא היו לו עלויות של אחזקת רכב. 12. דומני כי בנקודה זו בית משפט קמא אכן נתפס לכלל טעות. הכלל הוא, שעל בית המשפט לחשב בנפרד את הפיצוי המגיע לניזוק בגין כל ראש נזק ורק לאחר מכן לנכות את תגמולי המל"ל, גם אם כלל התגמולים עולה על שיעור הפיצוי. כך גם לגבי ראש נזק ספיציפי כמו ניידות, ועל כן יש לקבוע תחילה את שיעור הפיצוי המגיע ברכיב הניידות ורק לאחר מכן לנכות את תגמולי המל"ל עבור ניידות. כך, לדוגמה, נקבע בע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית, פ"ד מא(3) 514 (1987): "טענתה של המערערת, כי לא יתכן שהפיצוי שנפסק לטובתה בשל פגיעה בניידותה יהא קטן מההטבות הללו שנוכו מהפיצויים, אין לה על מה שתסמוך. הניכוי זהה לסכום שמעניק למערערת המוסד לביטוח לאומי (ובא, כאמור, למנוע פיצויי כפל), ואילו הפיצוי שנפסק לה בבית משפט קמא מבטא את הנזק שנגרם לה בפועל ממש". ודוק: רשאי בית המשפט "לקזז" את גמלת הניידות מול הפיצויים בראש הנזק של ניידות, מקום בו נראה על פניו כי הסכומים כמעט חופפים זה את זה. ברם, במקרה דנן, נראה שסכום הפיצוי המגיע למערער בראש הנזק של ניידות קטן מסכומי קצבת הניידות. זאת, בהתחשב בכך שבפסיקת הפיצוי על בית המשפט להביא בחשבון כי הניזוק היה מוציא ממילא הוצאות בגין רכישה והחזקה של מכונית ממוצעת, ולמיצער, היה נזקק לתחבורה ציבורית (ראו לדוגמה: ע"א 552/89 לוי נ' דיין (לא פורסם, 14.7.93); אקסלרד לעיל; ע"א 3076/98 הפניקס הישראלי נ' סמחי (לא פורסם, 11.11.99)). בנוסף, יש להתחשב גם בתועלת שתצמח מהרכב לבני משפחה אחרים אשר יעשו בו שימוש (ראו: ע"א 3263/96 קופ"ח כללית נ' ינון שבודי, פ"ד נב(3) 817, 831 (1998)). לכן, חישוב הפיצוי בגין ניידות אמור לשקף את תוספת ההוצאות החודשיות הנדרשות עקב הנכות ועקב הצורך ברכב שיתאים לניזוק בנכותו, תוך הפחתת החיסכון בהוצאות רכב שהיו לו לפני התאונה. מנגד, בחישוב הפיצוי ניתן להתחשב לעיתים בהאצת הצורך ברכישת רכב בעקבות התאונה. 13. למרות האמור לעיל, איני רואה להתערב בשורה התחתונה בפסק דינו של בית משפט קמא, באשר על פי חישוב "גס", הטעות לעניין קיצור תוחלת חיים והטעות לעניין קצבת הניידות כמעט מקזזים זה את זה, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בתיקים מעין אלה בסכומים קטנים, ואשר על כן דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. הערה לפני סיום 14. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, וכך נמצאתי למד מניסיוני שלי, בתיקים מעין אלה מוקדשים משאבים רבים יתר על המידה בנושאים שמשקלם הכולל בשיעור הפיצוי אינו גדול, ולמצער, בנושאים שהשדה כבר נחרש בהם. הכוונה, בעיקר, לנושאים הקשורים בציוד ואביזרים, ועניין הדיור, לגביו טורחים הצדדים ומביאים מומחים ושמאים. יש והעיסוק בנושאים אלה תופס את מרכז הבימה, לעיתים על חשבון הנושאים "הכבדים" של הפסד השתכרות ועזרת צד ג'. דומני כי בחלק נכבד מן המקרים ניתן להגיע מראש להסכמות בנושאים אלה שנחרשו בפסיקה ואין צורך להמציא את הגלגל בכל תיק מחדש. עורכי הדין העוסקים בתחום מכירים את ההלכות ואת הסכומים המקובלים בחלק נכבד מהפריטים ומהאביזרים. המחלוקת לגבי עלויות פריטי הציוד היא כמעט מן המפורסמות, באשר ניתן לרכוש כסא גלגלים פשוט בעלות של אלפי שקלים או כסא גלגלים מתוחכם ומשוכלל בעלות גבוהה בהרבה, ואין לדבר סוף. כך, לדוגמה, מקובל שכסא גלגלים רגיל יש להחליף מידי 5 שנים וכרית ישיבה מדי 3 שנים. חישוב הפיצוי לעתיד בגין כל פריט ציוד צריך להיעשות על פי העלות החודשית של הציוד (מחיר הפריט לחלק למספר חודשי השימוש הצפויים + עלות התחזוקה החודשית אם קיימת X היוון על פי תוחלת חיי הניזוק). בדומה גם בנושא הדיור. פעמים רבות הצדדים טורחים ומביאים חוות דעת שמאי על מנת להוכיח עלות רכישת דירה חדשה לניזוק או עלות בנייה של דירה חדשה. ברם, הפסיקה חזרה וקבעה כי הניזוק אינו זכאי לעלות של רכישת דירה חדשה אלא לעלות של התוספת הנדרשת בגין נכותו כגון הצורך בדירה בקומת קרקע או בדירה בבניין עם מעלית; הצורך בחדר נוסף עקב שרות מטפל זר, והצורך להתאים את הדירה למגורי הנכה. על כך יש להוסיף, לעיתים, את האצת הצורך לרכישת דירה. לכן, גם הסכומים בראש נזק זה על פי רוב ידועים וניתן להשאיר את הדברים לשיקול דעת בית המשפט בטווח הסכומים שמקובל לפסוק בראש נזק זה. 15. דומני כי הגיעה העת לייעל את ההתדיינות בתיקים מעין אלה, שהם סבוכים ממילא ומצריכים משאבי זמן ושיפוט רבים. יתכן והפיתרון הוא בהאחדה או בקביעה של קווים מנחים של עלויות פריטי ציוד ואביזרים. שמא ניתן להקים ועדה של עורכי דין מתחום הנזיקין, כאלה המייצגים תובעים וכאלה המייצגים נתבעים, שתשב על המדוכה תוך התייעצות עם מומחים לדבר, ותפרסם קווים מנחים או תעריפים "מומלצים" שיוכלו לחסוך מזמנו של בית המשפט ומזמנם וכספם של הצדדים המתדיינים. אין לי אלא להביע תקוותי כי פורום הנזיקין בלשכת עורכי הדין "ירים את הכפפה" או יציע פתרון אחר שיהא בו כדי לייעל את הדיון באותם נושאים בתיקים מעין אלה. סופו של דבר, שאמליץ לחבריי לדחות את הערעור והערעור שכנגד ללא צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. כבישאופנועתאונת דרכיםתאונת אופנועשיתוק