זוהי תביעה לנזקי גוף שהגיש התובע כנגד הנתבעים. התביעה הוגשה בשנת 1999 והגיעה לדיון בפני לראשונה ביום 13.11.04. העובדות: 1. התובע הוא יליד 5.12.62, נשוי ואב לשתי בנות. 2. ביום 24.9.97 הגיע התובע לפגישת עבודה במשרדי הנתבעת מס' 1 (להלן: "חברת שחורי") ונפגש עם מנהל הרכש של חברת שחורי ועם מנהלה, מר שחורי. הפגישה היתה עסקית ובמסגרת תפקידו של התובע כמנהל מכירות של חברת "דפגד" בה עבד מאז שנת 1994. 3. לאחר סיום הפגישה, בסביבות השעה 19.30, עזב התובע את משרדי חברת שחורי וביקש לצאת מהבניין. התובע ירד במעלית לקומת הכניסה (הלובי) (להלן: "הלובי") ומצא כי דלת הכניסה לבניין נעולה ולא ניתן לצאת דרכה. אי לכך פנה התובע לדלת אחורית בקומת הכניסה (להלן: "דלת הפלדה") מתוך כוונה לצאת מחוץ לבניין. התובע פתח את דלת הפלדה, נכנס למסדרון אשר היה חשוך והוא צעד בו לאורך כ- 30 מ'. בסופו של המסדרון החשוך עמד קיר אשר מנע מהתובע להמשיך ולצעוד במסדרון. מימינו, היה מעקה בגובה של 90-101 ס"מ (הצדדים חלוקים בעניין הגובה המדוייק). התובע החליט לעבור את "המכשול" אשר ניצב לימינו, היינו, לעבור את המעקה כשהוא מטפס עליו וקופץ למטה, מעליו כשאיננו יודע מה קיים מעברו השני של המעקה, בהיות המקום חשוך. 4. בדיעבד הסתבר כי התובע נפל מגובה של 4.5-6 מ' (גם על כך חלוקים הצדדים), ונחת על רצפת בטון קשה של החניון התת קרקעי. 5. כתוצאה מנפילה זו נחבל התובע ונפגע קשה (להלן: "התאונה"). המוסד לביטוח לאומי הכיר בארוע כתאונת עבודה וקבע את נכותו כנכות זמנית של 100% מיום התאונה ועד 30.9.98 ו- 44% נכות לצמיתות מיום 1.10.98. 6. התובע הגיש את התביעה הנוכחית בגין התאונה. התביעה הוגשה כנגד נתבעת 1, היא שוכרת המשרד ואשר אליה הוזמן התובע לפגישה. כנגד נתבע 2, הוא הבעלים של הבניין, וכנגד נתבעת 3, היא המועצה המקומית האחראית, לטענת התובע, למתן היתרי בניה וטופס 4 למבנים אשר בתחום שיפוטה. 7. נתבע 2 הגיש הודעות צד ג' כנגד שלושה צדדים. הודעות צד ג' כנגד צדדים שלישיים 2 ו- 3 נמחקו ומשום כך נותרה רק הודעת צד ג' כנגד צד ג' 1 - אחוזת הבנייה בע"מ, הוא הקבלן אשר התחייב לבנות ואף בנה את המבנה נשוא כתב התביעה. 8. הנתבעים חולקים על הטענות המפורטות בכתב התביעה ובסיכומי התובע וטוענים כי האחריות כולה, בשיעור של 100%, חלה על התובע, ועוד מוסיפות הן טענות רבות אחרות כנגד אחריותן לתאונה. 9. על פי החלטה בתיק זה פוצל הדיון לשאלת האחריות ולשאלת הנזק והצדדים הגישו סיכומיהם בעניין האחריות בלבד. 10. אי לכך דן פסק דין זה בשאלת האחריות בלבד וכתוצאה מההחלטה זו ניתן גם פסק דין בתיק כולו. דיון: 11. משרדיה של חברת שחורי נמצאים בקומה ג' בבניין בן 3 קומות הנמצא ברח' הפרדס מס' 11, אזור התעשיה אזור. 12. התובע הגיע, כאמור, לפגישה במשרדי חברת שחורי ובסביבות השעה 19.30 הסתיימה הפגישה והוא עזב את משרדי החברה. כשהגיע ללובי מצא כי דלת הכניסה נעולה ולא ניתן לצאת דרכה. התובע פנה לדלת הפלדה, שהיא דלת אחורית אשר נמצאת בקומת הלובי, אשר היתה סגורה אך לא נעולה. על דלת הפלדה לא היה כל סימן וכל שלט והיא נמצאת במרחק מה מהמעלית. מצפיה בקלטת ת/2 ובתמונה B בחוות הדעת ת/1 שהוגשו ע"י התובע, עולה כי המעלית והמדרגות המובילות לקומות העליונות קרובות מאוד זו לזו, הן מוארות היטב, כאשר שלטים ניצבים על קיר המעלית וכל אלה מעידים כי ניתן לעלות באמצעותן לקומות העליונות. דלת הפלדה נמצאת בריחוק מה מהמעלית, משמאלה, כשהפנים מכוונים למעלית, ואין היא נושאת, כאמור, כל שלט וכל סימן. כבר בשלב זה ניתן לקבוע כי התנהגותו של התובע לא היתה סבירה. האדם הסביר היה חוזר למשרדי חברת שחורי, בין במעלית ובין במדרגות, ומבקש לדעת כיצד עליו לצאת מהבניין. התובע יכול היה גם להתקשר בפלאפון אשר היה ברשותו לחברת שחורי ולבקש הדרכה כיצד לצאת מהבניין. במקום זאת בחר התובע לפתוח את דלת הפלדה, כשהוא רואה כי היא מובילה למסדרון חשוך, וכשאין כל סימן המצביע לאן מוביל המסדרון. 13. בשלב זה פתח התובע את דלת הפלדה, וכאמור, ראה כי הדלת נפתחת לכיוון מסדרון חשוך. בשלב זה, כשידו עדיין אוחזת בדלת היה עליו לנסות ולחפש מתג המדליק את האור באותו מסדרון. עיון בסרט אשר הוצג ע"י התובע ועיון בתמונה מס' C, המצורפת לחוות הדעת ת/1, מעיד כי המתג היה מצוי בצד שמאל של הקיר בצמוד לדלת ולא היה קושי למצוא אותו בעת שהתובע אחז בדלת הפלדה עם כניסתו למסדרון. התמונה C צולמה מתוך המסדרון והיא מעידה כי דלת הפלדה נפתחה לכיוון ימין שמתג האור נמצא בצד שמאל וניתן היה למצוא את המתג בקלות, כשהדלת פתוחה בחלקה ואור הלובי מאיר פנימה. לאור האמור לעיל רק תמוהה טענת התובע, בס' 20 לסיכומיו, הטוען כי המתג הוטמן "בין ארון כבוי האש באופן שכלל לא ניתן היה למצוא אותו אף באור". המתג לא היה מוטמן, הוא היה גלוי ונמצא על הקיר משמאל לדלת וניתן היה למצוא אותו בקלות באור וגם באמצעות גישוש בחושך. 14. התובע לא עשה זאת והמשיך להיכנס למסדרון כשדלת הפלדה נסגרת מאחוריו. במצב זה היה המסדרון חשוך לחלוטין, כך לטענת התובע, כשהוא רואה סימנים של אור בסופו של המסדרון הבאים מכיוון החניה (ועל כך הצדדים חלוקים). בשלב זה, ולאחר שדלת הפלדה נסגרה, הספיק התובע לצעוד כ- 4 צעדים. גם בשלב זה התנהל התובע באופן בלתי סביר. במקום לחזור אחורה מספר צעדים, לגשש ולמצוא בחזרה את דלת הפלדה בחר התובע לצעוד לאורך המסדרון כ- 30 מ', כפי שפורט לעיל וכפי שיפורט בהמשך. כשם שהתובע הצליח לצעוד במסדרון חשוך כ- 30 מ', (ובכל מקרה חלקו הראשון של המסדרון היה חשוך), הוא יכול היה בנקל לחזור אחורה מספר צעדים ולמצוא את דלת הפלדה, לפתוח אותה ולצאת חזרה ללובי. התובע לא עשה זאת והעיד בעמ' 33 לפרוטוקול כדלקמן: "ש. למה עוד כשפתחת את הדלת וראית מסדרון חשוך ולא מצאת מתג, למה אז לא חזרת על עקבותיך ונכנסת למסדרון חשוך? ת. בשלב שפתחתי את הדלת לא יכולתי לדמיין שלא אמצא מתג. ש. באיזה שלב חיפשת את המתג. ת. אחרי שהדלת נטרקה. ש. נטרקה הדלת ולא מצאת מתג, למה לא פתחת את הדלת בחזרה? ת. כי היה חשוך ולא מצאתי את הדלת. ש. האם אין זה נכון לפי ההגיון שהמתג צריך להיות ליד הדלת? ת. לפי אותו הגיון, צריך להיות מתג מואר, כדי שאני אראה שיש מתג. ש. מעבר לדלת היה אור, בלובי של הבניין היה אור, למה לא נעזרת בכך? ת. יש ידית לדלת אבל לא מוצאים אותה בחושך. ש. גם כשעומדים ליד הדלת בחושך לא מוצאים את הידית? ת. לא ניסיתי, לא חיפשתי"(ההדגשה אינה במקור - ש.ג.). התובע גם מאשר כי הוא לא ידע כי דלת הפלדה מובילה לחניון שכן לא היה במקום מעולם קודם לכן, ועל דלת הפלדלת לא היה כל סימן. כשנשאל מדוע חשב כי הכניסה דרך דלת הפלדלת מובילה לחניה השיב כי דלת זו נראתה לו הטבעית ביותר ליציאה מהבניין. ר' עדות התובע בעמ' 31 לפרוטוקול: "ש. על דלת הפלדלת שדרכה נכנסת לא היה שום שלט שאומר שזו כניסה לחניה, נכון? ת. נכון. ש. מכיוון שלא היית בבניין מעולם עד לאותו יום גם לא היתה לך שום סיבה לחשוב שזו דלת הכניסה לחניה? ת. זו נראתה לי הדלת הטבעית ביותר ליציאה מהבניין לחניה." לשאלה מדוע לא חזר התובע למשרדי חברת שחורי כדי שיוציאו אותו החוצה העיד כדלקמן, בעמ' 33 לפרוטוקול: "ש. עמדת בדלת ראית שאתה עומד במקום מואר, שלוש קומות מעליך ישנם אנשים שרק יצאת מפגישה איתם, הדלת של הלובי סגורה ומסדרון שאתה חושב שיכול להוציא אותך החוצה חשוך ואתה לא מוצא מתג, למה באותו זמן לא לקחת את עצמך למשרדים של שחורי ואמרת להם שיפתחו לך את דלת הכניסה? ת. מכיוון שהכל נעשה תוך כדי הליכה, לא עמדתי וראיתי שאין אור, הכל נעשה בצורה ספונטנית, הדלת נטרקה ונשארתי בחושך והתחלתי לחפש את הדרך." 15. לסיכום פרק זה של הכניסה למסדרון ניתן לקבוע, כפי שטענה נתבעת 1 בסעיף 47 לסיכומיה, כדלקמן: "47. ... א. אדם סביר לא היה נכנס דרך דלת שאינו יודע לאן היא מובילה. ב. אדם סביר לא היה ממשיך בדרך חשוכה שאינו יודע לאן היא מובילה. ג. אדם סביר היה עוצר ומחפש את מתג החשמל ולא ממשיך בהליכה בדרך חשוכה ולא מוכרת. ד. אדם סביר היה סר על עקבותיו, חוזר ארבעה צעדים ויוצא ללובי המואר. ה. אדם סביר, בהגיעו ללובי, ומשהיה נוכח כי דלת היציאה סגורה, היה חוזר ועולה למשרדי הנתבעת 1 ומבקש כי יפתחו עבורו את דלת היציאה מהלובי לרחוב. ו. אדם סביר היה עושה שימוש בטלפון הסלולארי שברשותו על מנת להתקשר לחברה ממנה יצא זה עתה ומבקש כי יפתחו לו את הדלת." 16. התובע טען שנכנס דרך דלת הפלדה מתוך רצון להגיע לחניון ומשם לרכבו שהיה מחוץ לבנין, ולכן הלך לכיוון החניון דרך המסדרון (ר' ס' 5 ו- 6 לתצהירו). מחקירתו עולה כי לא ידע היכן החניון והידיעה על החניון נודעה לו בדיעבד. ר' עדותו בעמ' 31 לפרוטוקול: "ש. מאיפה בכלל ידעת שקיים חניון בבניין הזה ושיש כניסה לחניון מאותו בנין? ת. אני יודע שבכל בנין יש יציאה לחניון ויציאה מהלובי וזה נראה לי טבעי." ובהמשך: "ש. מאיפה אתה ידעת שיש חניון לבנין ושיש כניסה במישרין מהחניון ללובי? ת. בסך הכל פניתי לדרך אחורית, עניין החניון הוא בדיעבד. ש. אתה אומר בתצהיר שלך לא שבדיעבד גילית שיש חניון אלא שפנית לדלת הזו מתוך רצון להגיע מהחניון לרכב שלך. ת. את התצהיר ביקשו ממני לעשות כמה שנים אחרי אז יכול להיות שבגלל זה רשמתי חניון." מהאמור לעיל עולה כי התובע לא נכנס מבעד לדלת הפלדה למסדרון כדי להגיע לחניון מאחר ולא היה שלט על הדלת, מאחר והוא לא ידע שיש חניון לבנין ומשום שלא ידע גם שיש כניסה מהלובי לחניון. משום כך נשאלת שוב השאלה מדוע נכנס למסדרון החשוך ומדוע המשיך לצעוד בו? 17. לאחר שהתובע נכנס למסדרון החשוך הוא המשיך בהליכה כ- 30-25 מ' בחשיכה. בעדותו בביהמ"ש העיד התובע כי לאחר שהחל ללכת במסדרון החשוך הוא כבר ראה את פתח היציאה מהמסדרון מאחר והצליח לראות "אור כוכבים" (עמ' 29 לפרוטוקול). בעמ' 30 העיד התובע כי "הסיבובים שבדרך (המסדרון) היו מוארים." מאידך, בתצהירו העיד התובע כי מצא עצמו בחושך מוחלט, התחיל להתקדם לכיוון פתח היציאה שנראה לו כאפשרות יחידה לצאת מהמקום עד שנתקל בדבר מה. בתצהירו לא הזכיר התובע אורות כוכבים שהאירו את הפרוזדור החשוך. בעמ' 31 לפרוטוקול כשנשאל האם זה נכון שממקום עמידתו, מיד לאחר שנכנס לפרוזדור , לא ראה ולא יכול היה לראות את אור הכוכבים שנכנס מכיוון החניון שליד המעקה השיב: "לא יכולתי לראות אבל גם לא ידעתי לאן אני יכול לחזור כי היה חושך מוחלט". ניתן לקבוע כי בעניין "אור הכוכבים" הציג התובע מספר גרסאות. יחד עם זה ניתן לקבוע בבירור, גם מעדותו של התובע, כי לאחר שנסגרה דלת הפלדה ולפני שהתובע הגיע לעיקול הראשון או השני במסדרון, היה המסדרון חשוך. 18. כאמור, בשלב בו נמצא התובע מספר צעדים לאחר שנכנס לפרוזדור, הפרוזדור היה חשוך לחלוטין, וכשם שהתובע המשיך לצעוד קדימה הוא יכול היה לחזור אחורה ולצאת מהפרוזדור ללובי. למרות זאת, בחר התובע לצעוד עד שהגיע לקצה המסדרון אשר נחסם בקיר. אי לכך, אין זה מדוייק כי התובע התקדם לכיוון פתח היציאה ונתקל "בדבר מה שנדמה היה כעין מכשול בדרך ליציאה מהמקום." (ס' 5 לסיכומים). ה"מכשול" היה לימין מסלול צעידתו של התובע כאשר כיוון צעידתו נחסם בקיר, אותו הוא לא יכול היה לעבור. בשלב זה החליט התובע לנהוג באופן מסוכן ובלתי סביר לחלוטין אשר הביא לפגיעתו הקשה בתאונה. בעמ' 34 לפרוטוקול העיד התובע כדלקמן: "ש. אמרת שאור הכוכבים בפרוזדור לכיוון המעקה התווה לך את הדרך. תסכים איתי שככל שהלכת לכיוון המעקה, לכיוון פתח היציאה מהחניון, אור הכוכבים היה חזק יותר, מאשר בתוך המסדרונות? ת. אני מניח שכן. ש. זאת אומרת כשעמדת ליד המעקה זו היתה הנקודה האחרונה במשא (צ"ל "מסע" - ש.ג.) שלך, שם היה האור החזק ביותר מכל המקומות במסדרון מרגע שנטרקה דלת הפלדלת? ת. כן, על העוצמה אני לא יודע להסביר. ש. ובכל זאת, הגעת למעקה שלא משנה כרגע מה גובהו אבל הוא לא מכשול של מה בכך בכל מקרה, אתה בחרת לדלג מעליו כשאתה נמצא בעלטה מבלי לדעת מה יש מעברו במקום להתקשר ולהזעיק עזרה כבר מהנקודה בה עמדת. למה החלטת לקפוץ מעל דבר שגובהו כמטר כשאתה לא יודע מה יש מעברו וכשמדובר בחושך? ת. לי היתה תחושה שמדובר באותו משטח ולא שיש פערים בגובה. ש. הידיים שלך היו חופשיות? ת. כן. ש. לא היתה מניעה שתושיט יד מעבר לאותו מעקה כדי לראות אם יש שם משטח יציב שאפשר לטפס עליו? ת. זה אולי בדיעבד נכון, אני לא חשבתי על זה, זה היה ספונטני. (ההדגשה אינה במקור - ש.ג.). ש. אתה הולך במסדרון חשוך, זה ברור לך שתוואי ההליכה הנורמלי במסדרון הזה לא יכול להסתיים במדרגה שגובהה מטר, היה לך ברור שמי שרוצה להגיע מהמסדרון לאן שהוא לא יטפס גובה של מטר אלא יחפש מוצא אחר? ת. באותו רגע שלא ידעתי לאן אני הולך ולאן אני יכול לחזור, זו נראתה לי האלטרנטיבה הטבעית ביותר כדי לצאת מהבניין, יכול להיות שהייתי בלחץ כי כשבן אדם נמצא בחושך מוחלט הוא נכנס ללחץ. ש. הנסיבות מלמדות שבשיא הלחץ שלך, אחרי שנפלת, עשית משהו שלטעמי היה מתבקש שתעשה בתחילת הדרך. היה ברשותך טלפון? ת. נכון. ש. אנו יודעים שהיתה במקום קליטה כי הזעקת את מד"א. ת. נכון. ש. נניח שלא היה ברשותך הטלפון של שחורי, את המוסד 144 אתה מכיר, יכולת לברר את מספר הטלפון של שחורי. ת. גם לא חשבתי על זה וגם לא יכולתי לרשום את המספר בחושך, אם הייתי חושב על זה. ... ש. דקה קודם, שהיית שלם ובריא ולא סובל לא חשבת על רעיון טריוויאלי כמו להתקשר לאנשים הנמצאים שלוש קומות מעליך ולבקש עזרה ואנחנו נקבל התנהגות זו כסבירה והגיונית? ת. לא היתה לי ברירה אחרת מאשר לעשות לחצן חירום ואלמלא זאת לא הייתי כאן היום." 19. התובע ראה את המעקה, אולם ,לטענתו, לא ראה את התהום אשר מתחתיו. התובע לא נפל אלא החליט מדעת להעביר את רגליו מכיוון הפרוזדור לכיוון הנגדי וכך קפץ כלפי מטה. ר' עדות בעמ' 36 לפרוטוקול: "ש. התיישבת על המעקה עם הרגליים החוצה? ת. לא, עם הישבן. ש. איפה היו הרגלים? ת. התיישבתי עם הישבן על המעקה, עם הרגליים לכיוון המסדרון, הסתובבתי באופן שסובבתי את הרגליים כלפי חוץ ואז איבדתי את שיווי המשקל. איך שהעברתי את הרגליים נפלתי כלפי מטה. אם הייתי קופץ כמו שתיארת הייתי מרסק את הראש." 20. האופן בו עבר התובע את המעקה מעיד כי הוא עשה זאת מרצונו ומדעת, התיישב עם הרגליים לכיוון המסדרון, העביר את הרגליים כלפי חוץ וקפץ. אינני מאמינה לתובע כי בשלב זה איבד את שיווי המשקל. אובדן שיווי משקל זה לא נזכר בתצהיר ובאף גרסה מקורית אחרת למעט בחקירה נגדית. מכתב התביעה ומתצהיר עדות ראשית עולה בבירור כי התובע עבר את המכשול מדעת, ללא כל איבוד שיווי משקל. 21. התנהגותו זו של התובע לא רק שאיננה התנהגות סבירה אלא יש בה הסתכנות מרצון. צודקת נתבעת 1 הטוענת, בסעיף 24 לסיכומיה, כי התובע בחר בדרך הפחות סבירה "לא הגיונית ולא מתקבלת על הדעת של טיפוס על קיר בגובה 1 מטר", התנהגות המהווה התרשלות רבתי והסתכנות מרצון שהרי אדם בר דעת לא יעלה על הדעת כי מסלול יציאה מבניין יחייב טיפוס על גדרות." צודקת גם משיבה 1 הטוענת בסעיף 47ז לסיכומיה כי "אדם סביר לא היה מנסה במהלך צעידה במסדרון לטפס על מעקה שגובהו כמטר כאשר אינו יודע מה יש מעברו השני." צודק גם נתבע 2 הטוען בסעיף 1 לסיכומיו כי התובע "כלל לא ניסה לבחון את עומד החלל שמעבר למעקה, בין אם בדרך של זריקת חפץ כלשהו מעבר למעקה על מנת לבחון את עומק המעקה בין אם ע"י העברת רגל אחת תחילה על מנת למשש האם אכן אין חלל עמוק מעבר למעקה ובין בכל דרך אחרת. ו/אולי הגיוני ביותר לנסות להתקשר לנתבעת 1 ולהיחלץ מהאפילה בה הוא מצוי. התובע החליט לבצע קפיצה אל הלא נודע ואת תוצאות אותה קפיצה כולנו יודעים." גם נתבע 3 מתייחס לשלל מחדליו של התובע, כמפורט בפרק "כללי" ס"ק ח' ובפרק ט' וגם הוא מציין כי אילו היה התובע בודק, בעת שניסה לעבור את המעקה, אם קיימת רצפה מאחרי המעקה, התאונה היתה נמנעת. 22. לאור האמור לעיל עמדתי היא כי התנהגותו של התובע חרגה מהתנהגות סבירה ומשום כך אין מקום להטיל חבות על הנתבעים לעניין התאונה. 23. אני ערה היטב לטענות התובע ביחס לנתבעת 1 והיה על נתבעת 1 להודיע לתובע, לאחר שהפגישה הסתיימה, כי ייתכן ודלתות הכניסה לבניין יהיו סגורות ולעזור לו לצאת מהבניין. אני גם ערה למחלוקת בין הצדדים מי מבין דיירי הבניין סגר את הדלתות, נתבעת 1 או דיירים אחרים. לא מצאתי כי עובדות אלו מהותיות לתוצאה אליה הגעתי. בין אם אנשי נתבעת 1 סגרו את דלתות הבניין ובין אם זה נעשה ע"י דיירים אחרים, נתבעת 1 ידעה היטב כי בשעות הערב, בשעות שבה עזב התובע את חברת שחורי, הדלתות נסגרות. אי לכך, חובה היה עליה להתריע על כך בפני התובע ולאפשר לו יציאה בטוחה. יחד עם זה, התנהגותו של התובע, כפי שפורטה לעיל, היתה בגדר רשלנות רבתי אשר ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות נתבעת 1 לבין התאונה. 24. הצדדים התייחסו למבנה הבניין ולדלת הפלדה, ולשאלה אם היתה חובה לציין בסימנים בולטים כיצד ניתן לצאת מהבניין למקרה שדלתות הכניסה סגורות. צפיה בקלטת ת/2 ובתמונות שצורפו לדו"ח ת/1 מגלה כי המעלית והמדרגות נראות היטב בלובי ויש עליהן כתוביות ברורות לכניסה. דלת הפלדה נמצא עמוק יותר, בצד, היא לא נשאה עליה כל שלט והדבר היה צריך להעלות "חשד" אצל התובע ולגרום לו לנהוג במשנה זהירות. 25. התובע בחר להיכנס בדלת הפלדה, אשר אין עליה כל סימן או שלט. מיד עם כניסתו ראה מסדרון חשוך. עוד בעת שהדלת היתה פתוחה לא החזיק אותה התובע כדי לחפש מתג חשמל, נכנס למסדרון וצעד מספר צעדים עד שהדלת נסגרה והוא היה בחשכה. בשלב זה בחר התובע להמשיך לצעוד בחושך ולא לחזור על עקבותיו ולפתוח את הדלת, ובכל אלה התנהג ברשלנות ולא באופן סביר. לאחר שצעד במסדרון החשוך "קפץ" התובע מעל המעקה מבלי שהוא בודק מה מצוי מאחוריו, לא השתמש בפלאפון שברשותו, לא לשם טלפון לעזרה, בין למשרדי שחורי ובין לאחרים, וגם לא ניסה להאיר את המקום בטלפון הסלולרי. התובע טוען כי לא היה אור בטלפון הסלולרי שברשותו, אולם הוא לא הוכיח זאת, ולו לכאורה. 26. הצדדים חלוקים בשאלת גובהו של המעקה מעליו קפץ התובע. גם נושא זה איננו מהותי לתוצאה אליה הגעתי. בין שגובהו 90 ס"מ ובין שגובהו 1 מ' או 105 ס"מ, התובע לא נפל ולא מעד מעל המעקה אלא עבר מעליו מרצונו וקפץ למטה. אי לכך, ומאחר ומדובר בפעולה רצונית של מעבר מעל המעקה וקפיצה, תוך העברת רגליים מתוכננת מצד לצד, אין חשיבות מהותית לגובה המדוייק של המעקה. גם המומחה אלי היינה, שהעיד מטעם התובע, קבע, בעמ' 54 לפרוטוקול, כי גובה המעקה אינו רלוואנטי והתאונה יכלה להתרחש בין אם גובה המעקה הוא 90 ס"מ, מטר, 101 ס"מ או 110 ס"מ. בכל הגבהים הללו יכול היה התובע לעשות את כל הפעולות ולקפוץ. 27. לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי מקום לדון בשאר טענותיו של התובע כנגד הנתבעים, שכן לא המחדלים המיוחסים לנתבעים גרמו לתאונה אלא התנהגותו של התובע, אשר ניתקה את הקשר הסיבתי שבין האחריות הנטענת של הנתבעים לבין התאונה. התאונה נגרמה כתוצאה מהתנהגותו הבלתי סבירה של התובע ולא כתוצאה מהמחדלים הנטענים כנגד הנתבעים. 28. אשר על כן ולסיכום נדחית התביעה ככל שהיא מתייחסת לאחריות. 29. לאור תוצאה זו אין עוד מקום לדון בשאלת הנזק. 30. לאור התוצאה אליה הגעתי נדחית גם הודעת צד ג' שנשלחה ע"י נתבע 2 לצד ג' 1. 31. סוף דבר - התביעה נדחית. 32. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 33. על אף ההחלטה לפיה פסה"ד יינתן ביום 29.11.07, הוא ניתן קודם לכן ויישלח לצדדים. 34. המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים. ניתן היום י' בכסלו, תשס"ח (20 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים. גדות שרה, שופטת נפילה