רקע; 1. עניינה של תובענה זו היא התנגדותם של התובעים להרחבה שביצעו הנתבעים בדירתם לעבר החצר האחורית המשותפת של בניין מגורים בן 6 דירות המצוי ברחוב הורדים 12 במרכז הכרמל בחיפה (הידוע כחלקה 118 בגוש 10908, להלן: "הבית"). התובעים, שהם בעליהן של 4 דירות בבית המשותף תובעים את הריסתה של תוספת הבניה שבנו הנתבעים, בעלי דירה אחרת בבית, וכן תובעים תשלום דמי שימוש ראויים ופיצויים. לטענת התובעים תוספת הבניה בשטח של 40 מ"ר שבנו הנתבעים במחצית השניה של שנת 2002 אינה חוקית במישור הקנייני ובמישור התכנוני, ולפיכך עליהם להשיב את המצב לקדמותו כפי שהיה טרם ביצוע הבניה הבלתי חוקית. הנתבעים מכחישים את אי חוקיות הבניה על שני פניה ועותרים לדחיית התובענה. 2. מצב הזכויות בבית - התובעים 1-2, חיים ורינה אהוד (להלן: "אהוד"), הינם בעליה של דירה מס' 1 (תת חלקה 1). התובעת 3, גב' טל קורן (להלן: "קורן"), היא בעלים של דירה מס' 2 (תת חלקה 4), והיא רכשה דירה זו מגב' טילי מור (להלן: "מור"). התובעת 4, גב' הילדה מטלון (להלן: "מטלון"), היא חוכרת לדורות של דירה מס' 3 בבית (תת חלקה 5). התובעים 5-6 דניאל ושרית ספר (להלן: "ספר"), הינם בעלים במשותף ובחלקים שווים בדירה מס' 4 בבית (תת חלקה 6). הנתבעים, ירון ואילנית ברק (להלן: "ברק"), קנו את דירתם (תת חלקה 2) ביום 29.01.02 מחברת נכסי גולדווסר בע"מ (חוזה המכירה מסומן נ/17). על חוזה המכירה חתומה מטעם חברת גולדווסר גב' מרים סלוטניק (להלן: "סלוטניק"), שהיא בעלת מניות ומנהלת בחברה (תצהיר גב' סלוטניק מסומן נ/11). 3. תיאור תוספת הבניה - הנתבעים בנו תוספת בניה, המהווה חלק מדירתם, וכן בנו (בצמוד ובהמשך לתוספת הבניה בשטח החצר המשותפת בצדו האחורי של הבית), מרפסת חיצונית פתוחה מקורה בפרגולה. בנוסף ביצעו הנתבעים את השינויים הבאים: אטימה בבלוקים של דלת הכניסה לדירה מחדר המדרגות המשותף ויציקת שביל בטון המסתעף משביל הכניסה לבית עד לפתח תוספת הבניה. התובעים טוענים, כי בכך חסמו הנתבעים את הגישה לחצר האחורית, לכל דיירי הבית, וכי עתה עליהם לגשת לחצר האחורית רק מצדו השני של הבית, במדרון ללא שביל. כמו כן לצורך ביצוע עבודות הבניה הרסו הנתבעים חלק ניכר מקיר ההפרדה הבנוי בחזית הבית הגובלת ברחוב, בין גינת הבית לרחוב, והקיר שהקימו במקומו של הקיר שנהרס הוא קיר בטון עם טיח שאינו משתלב עם קיר האבנים הישן. מלבד הטענה לחסימת הגישה לחצר האחורית, אין מחלוקת על תיאור תוספת הבניה בין הצדדים. בביקור במקום, שערכתי ביום 29.01.06, התרשמתי שהנתבעים מטפחים את השטח שסביב המרפסת וכי הן סביבה והן לאורך השביל שסללו ישנה גינה נאה, זאת בניגוד למצב החצר בחזית הבית ושאר החצר האחורית הנמצאות במצב עזובה והזנחה. עם זאת יש לציין כי תוספת הבניה הותירה שטח מצומצם מאד לחצר האחורית של הבניין והיא חולשת כמעט על כולה. חוקיות הבניה במישור הקנייני; 4. סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), קובע: 71ב. שינויים ברכוש המשותף ובזכויות הבניה (א) על אף הוראות סעיף 62(א) סיפה, או סעיף 12(ב) לתקנון המצוי שבתוספת, רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה, וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה. נקודת המחלוקת בין הצדדים בענייננו, היא, האם ניתנה הסכמת בעלי הדירות להרחבת דירת הנתבעים על פי הנדרש בחוק המקרקעין? לצורך התגבשות ההסכמה לפי הסעיף, יש צורך בקיומם של ארבעה יסודות: מרכיב הרוב החייב להגיע כדי 75% מבעלי הדירות, מרכיב ההחלטה, מרכיב ההסכמה ומרכיב המסוימות. 5. מרכיב הרוב- לצורך גיבוש יסוד זה, יש צורך בהסכמה של חמישה מתוך ששת בעלי הדירות בבית, להרחבת דירת הנתבעים. הנתבעים הציגו את טופס ההסכמה עליו חתומים דניאל ספר, הילדה מטלון, מרדכי בנדב וטילי מור (מסומן נ/1, להלן: "הטופס" או "טופס ההסכמה"). דהיינו - טופס ההסכמה משקף, לכאורה, הסכמה של 4 דיירים, וביחד עם הסכמת ברק (הנתבעים), הבאה לידי ביטוי, בטופס, בחתימתה של סלוטניק, אשר ביקשה את היתר הבניה, מתקיים מרכיב הרוב, כלומר - 75% מהדיירים שלהם יותר מ- 2/3 מהרכוש המשותף. מאליו מובן, כי די באי תקפות חתימה אחת אשר בטופס, כדי לפגוע במרכיב הרוב. ואמנם, לתובעים טענות רבות כנגד נפקות החתימות בטופס זה. לטענתם הסכמתה של מור אינה מחייבת את קורן (המתנגדת לבניה), שכן כאשר רכשה קורן את דירתה, לא ידעה על הסכמה זו. כן טוענים התובעים, כי סולטניק, שהיתה בעלת דירת הקרקע שהורחבה ושנמכרה לנתבעים הטעתה במכוון את התובעת 4, גב' הילדה מטלון וכן את מר מרדכי בנדב, וכי באמצעות הטעייה זו הושגו חתימותיהם לטופס ההסכמה להרחבת הדירה. חשוב לציין, כבר כעת, כי עוד בטרם קבלת היתר הבניה, ואף בטרם החלו עבודות הבנייה, ידעו הנתבעים כי התובעים מתנגדים לבנייה. עובדה זו עולה מהמסמכים אשר הוגשו ואשר כוללים התנגדויות של הנתבעים, הן בוועדה המקומית לתכנון ובניה, והן בערר שהוגש על ידם. כן ברור הדבר מתגובת התובעים למודעה אשר תלו התובעים עובר לתחילת הבנייה, על קיר הבית, ובה נרשם: "לכבוד דיירי בנין רח' הורדים 12 הנכבדים. הרינו להודיעכם שמתאריך 27.8.02 הננו מתחילים בעבודות שיפוץ ובנייה בדירת הקרקע. נאלץ לפתוח פתח בגדר החזית לצורכי הובלת חומרי הבניה, שיתוקן לאחר סיום הבנייה. אנו מצטערים מראש על אי הנוחות הזמנית, מקווים להבנתכם, בתודה מראש אילנית וירון ברק" בעקבות מודעה זו כתבו התובעים מכתב אל עיריית חיפה - הוועדה המקומית לתכנון ובניה, מיום 28.8.02, בו מעלים התובעים אותן טענות והתנגדויות, אשר הועלו על ידם בכתב התביעה, לענין תקפות החתימות על טופס ההסכמה. כמו כן, כבר ביום 20.10.02 כתב בא כוחם מכתבים, הן לב"כ הנתבעים והן לנתבעים עצמם, ובו הובהרו התנגדויות התובעים לבנייה. 6. המחלוקות לענין טופס ההסכמה - 6.1 אי הסכמת גב' טל קורן: הגב' קורן רכשה את דירתה מאת מר גיורא רייך-מור ביום 06.12.01. (נספח א'4 ל- ת/3). מר גיורא רייך-מור הוא בנה של גב' טילי מור, בעלת הדירה, אשר לו ייפוי כוח מאמו לפעול בכל ענייני הדירה והוא אשר חתם בשמה על טופס ההסכמה (ייפוי הכוח מיום 10.12.98 מסומן נ/6). לפי האמור בתצהירה ובעדותה של גב' קורן, מר רייך-מור לא יידע אותה לעניין ההסכמה שניתנה קודם לרכישת דירתה להרחבת דירת הנתבעים (עמ' 29 לפרוטוקול). אין חולק כי להסכמה זו אין כל זכר בחוזה רכישת הדירה. לטענת הנתבעים הסכמתה של קורן כפופה להסכמת הבעלים הקודמים שכן קורן אינה יכולה לרכוש זכויות טובות יותר מאלה שהיו לבעלים הקודמים. התובעים דוחים טענה זו באומרם כי רק אילו היתה מתקיימת אסיפת דיירים, אשר במהלכה היתה מתקבלת החלטה ברוב של 75% מבעלי הדירות להרחבת דירת הנתבעים וזו היתה נרשמת בפנקס המקרקעין או בספר ההחלטות של הבית המשותף, היתה ההחלטה מחייבת את גב' קורן. לביסוס טענה זו מפנים התובעים לרע"א 4260/91 שכרוף נ' אפלבוים ואח', תק-על 92(1) 1430 (להלן: "פרשת שכרוף"), שם נקבע: "בקשה זו עניינה סעיף 71 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. טענת המבקש היא, כי הסכמה להצמדה של רכוש משותף ושל בנייה בו, שניתנה לבעלים קודם של הדירה שהיא עתה קניינו, מזכה גם אותו. הווי אומר, הסכמה זו עוברת מבעל דירה למשנהו. בהקשר זה מפרש המבקש את סעיף 71 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, כחל רק על חיוב של בעל דירה ולא על זכות שהוקנתה לו. לא מצאתי יסוד לפרשנות זו. סעיף 71 קובע כי החלטה של בעלי הדירות שנתקבלה בהתאם לתקנון ונרשמה בספר ההחלטות, תחייב כל בעל דירה בין שהיה בעל דירה בשעת קבלת ההחלטה ובין שהיה לבעל דירה אחרי קבלתה. החלטה שלא נתקבלה כאמור ולא נרשמה בספר ההחלטות, איננה מחייבת בעל דירה. פירושו של דבר שבעל הדירה שהסכים בעבר ושינה דעתו, איננו מחוייב בהחלטה שלא נתקבלה ולא נרשמה כאמור לעיל. ממילא אין להסכמה בעבר כל משמעות לגבי המבקש, והוא איננו יכול להסתמך עליה". (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור) הנתבעים טוענים, כי אין להקיש מן האמור בפס"ד הנ"ל לעניינו, כיוון שבפרשת שכרוף מדובר בהסכמת בעלי דירות לשימוש ייחודי ברכוש המשותף, אולם הלכה זו לא הוחלה כאשר מדובר בבנייה לצורך הרחבת דירה, כפי שעולה מת"א (ירושלים) 12336/98 יעל סיאס נ' אביעד שר שלום (טרם פורסם - להלן: "פרשת סיאס"). מתוך קריאת פסה"ד בעניין סיאס, עולה כי השופט פיינברג מקבל שההלכה לעניין שימוש ייחודי ברכוש משותף היא כבפרשת שכרוף, אולם מעיר על ההלכה כי יש להבחין בין הסכמות בין בעלי דירות לבין החלטות של בעלי דירות. כמו כן סבור השופט פיינברג כי: "יש להבחין בין החלטות של בעלי דירות לבין הסכמות בין בעלי הדירות. סעיף 71 לחוק המקרקעין עוסק רק בהחלטות של בעלי דירות, אשר יכולות להתקבל גם ברוב דעות ולאו דווקא בהסכמת כל בעלי הדירות. החלטה כזו מחייבת את כל בעלי הדירות, בין שהיו בעלי דירות בעת שנתקבלה ההחלטה ובין שהיו לבעלי דירות אחרי קבלתה, ובתנאי שההחלטה נתקבלה בהתאם לתקנון ונרשמה בספר ההחלטות. נשאלת השאלה, באלו החלטות מדובר בסעיף 71? האם אסיפה הכללית של בעלי הדירות רשאית לקבוע בהחלטה כי לבעל דירה מסוימת תהיה זכות שימוש יחודי ולצמיתות בחלק מהרכוש המשותף? יש להשיב לשאלה אחרונה זו בשלילה. נפסק ברע"א 698/85 בן צור נ. ששון (תקדין-עליון כרך 87(2) 732) כי אין בכוחה של האסיפה הכללית להקצות לבעל דירה חלק מהרכוש המשותף לשימושו הבלעדי. לא ניתן לשלול לצמיתות את זכות השימוש בחלק מהרכוש המשותף משאר בעלי הדירות אלא בהסכמתם". השופט פיינברג סבור כי האמור בפרשת שכרוף אינו מכריע בסוגיית הרחבת הדירה אולם לדעתי מתוך כל האמור בפס"ד שכרוף ואף האמור בפסק דינו של השופט פיינברג עולה כי הרחבת דירה מהווה למעשה הקצאה לשימוש בלעדי ברכוש המשותף ולפיכך עליה לכל הפחות לעמוד בתנאי סע' 71 לחוק המקרקעין. יתר על כן, בע"א 815/81 יעקב כליפא ו-2 אח' נ' אלי שאול ואח', פ"ד לו(3) 78, העוסק בדיירי בית משותף אשר ביקשו להרחיב דירתם על חשבון החצר האחורית המשותפת, קובע הנשיא לנדוי כי ההסכמה להרחבת הדירה היא כהסכמת בעלי הדירות לשימוש ייחודי ברכוש המשותף: "הסכמתם של המשיבים ניתנה בעל-פה. בע"א 188/76 הנ"ל, בעמ' 385-384הוחלט, שהסכמה בין בעלי דירות בבית משותף לשימוש ייחודי ברכוש המשותף על-ידי אחד מהם אינה עיסקה במקרקעין, הטעונה מסמך בכתב לפי סעיף 8 של החוק. טוען מר דן סופר בטיעונו הנאה מטעם המשיבים, שלמרות זאת טעונה ההסכמה מסמך בכתב,לאמור, רישום בספר הפרוטוקולים של האסיפה הכללית של בעלי הדירות, כמצוות סעיף 71 של חוק המקרקעין. מר סופר מבין היטב, שעל פני הכתוב בסעיף 71 אינו מופיע חיוב כזה, אבל טענתו היא, שיש לפרש את הסעיף פירוש דווקני, כדי למנוע חוסר ודאות בכל הנוגע לרכוש המשותף, בשל פתיחת פתח לטענות סרק על הסכמה, שניתנה כביכול בעל-פה, ביחס לשימוש ברכוש המשותף, לזכות אחד מבעלי הדירות ולחובת הבעלים האחרים, שלא בדרך הסלולה של הצמדה מיוחדת של רכוש משותף אל דירה מסוימת. אינני רואה מקום לחששו של מר סופר, ואין אני מסכים לפירוש, שהוא מבקש לתת לסעיף 71 של החוק. הסעיף אינו אומר, שהסכמה שלא ניתנה בכתב חסרה תוקף, הדגש שבו הוא על הרחבת ההסכמה, שהסכימו בעלי הדירות בהווה, והחלתה גם על כל מי שירכוש בעתיד דירה מן הדירות שבבית. הרחבה כזאת תיתכן, רק אם ההסכמה ניתנה בצורת החלטה, שנרשמה בספר הפרוטוקולים של האסיפה הכללית, ולשם כך גם מעניק סעיף 71 את זכות העיון בספר הפרוטוקולים לכל אחד מבעלי הדירות בבית המשותף, אבל לגבי אותם בעלים, שהם עצמם הסכימו לשימוש ברכוש המשותף על-ידי אחד מהם, כמו במקרה דנן, אין הסעיף 71 דורש רישום בכתב או ראיה כלשהי בכתב". (עמ' 84-85, ההדגשה אינה במקור). כבוד הנשיא לנדוי עושה, איפוא, הבחנה בין אותם אנשים, אשר הם עצמם הסכימו לשימוש הייחודי ברכוש המשותף, אשר לגביהם אין חשיבות לרישום בספר הפרוטוקולים של האסיפה הכללית, ובין מי שירכוש בעתיד דירה בבית המשותף, שלגביו תתכן הרחבה כזאת רק אם ההסכמה ניתנה בצורת החלטה שנרשמה בספר הפרוטוקולים של האסיפה הכללית, והדברים ברורים. אף בת"א 624/94 אהרון רגולסקי נ' אברגי'ל, דינים שלום כרך יח, 221 (2001), נקבע: "השינויים ברכוש המשותף ובזכויות הבנייה הנדונים בסעיף 71ב לחוק, מחייבים קבלת החלטה באסיפה כללית של בעלי הדירות, ואין די בקבלת הסכמה מכל אחד מבעלי הדירות בנפרד. מסקנה זו נלמדת בראש ובראשונה מהנוסח המילולי של החוק, הנוקט מטבע לשון של "החלטה" בכל סעיפי המשנה שבסעיף 71ב, ולא משתמש במונח "הסכמה". על כך שלא מדובר בהסכמות לשיעורין, אלא בקבלת החלטה באסיפה של בעלי הדירות, ניתן גם ללמוד מהוראות תיקון מס' 18 לחוק המקרקעיןחוק המקרקעין בכל הנוגע לדרך ההשגה על החלטת בעלי הדירות. בסעיף 71ג לחוק נקבע, כי בעל דירה המתנגד להחלטה שנתקבלה לפי סעיף 71ב רשאי לפנות למפקח בתביעה 'תוך 30 ימים מיום קבלת ההחלטה'". מכל האמור עולה כי הסכמתו של מר גיורא רייך מור בשם אמו אינה מחייבת את הגב' קורן שכן ההחלטה על ההרחבה לא נתקבלה באסיפה כללית של הדיירים ולא נרשמה בספר הפרוטוקולים של הבית המשותף או בלשכת רישום המקרקעין. למעשה, די בכך על מנת שאקבע, כי הבנייה אשר ביצעו הנתבעים איננה חוקית, היא פוגעת בקניינם של התובעים, ומצדיקה קבלת התביעה, אולם אדון גם בשאר טענות הצדדים. 6.2 טענת ההטעיה - מרכיבי ההסכמה והמסוימות בסע' 71 - לטענת התובעים, הגב' סולטניק הטעתה את דיירי הבניין באומרה כי בכוונתה לערוך שיפוצים, אולם לא פירטה מה מהותם ולא הציגה לדיירים את תוכניות הבניה טרם החתימה על טופס ההסכמה. גב' מטלון העידה, כי כאשר חתמה על טופס ההסכמה סברה כי מדובר בשיפוצים בתוך דירת גב' סולטניק ולא בהרחבה (עמ' 34 לפרוטוקול). כמו כן העידה, כי חתימתה על טופס ההסכמה נעשתה קודם לישיבות שערכה גב' סולטניק עם הדיירים ובהן אכן ביקשה את רשותם לבנות הרחבה לדירה (עמ' 32-33 לפרוטוקול). מתוך עדותה של גב' מטלון נראה כי היא לא הבינה לגבי מה חתמה על טופס ההסכמה, גם עדותה לגבי סדר הזמנים היתה מבולבלת, והיא אף לא זכרה מה דובר בישיבות העירייה בהן נכחה. מתוך עדותה ניתן להסיק כי ייתכן שסברה, בטעות, שמדובר בשיפוצים פנימיים בדירה אולם לא ניתן להסיק כי הוטעתה, במכוון, על ידי גב' סולטניק. מר מרדכי בנדב חתם על טופס ההסכמה לפני ה- 20.04.98, זאת ניתן ללמוד ממכתבו לועדה המקומית לתכנון ובניה מיום 05.04.98 (סומן נ/9), ובו נכתב כי הוא מסכים לבניה המבוקשת על ידי גב' סולטניק להרחבת דירתה וזאת בתנאי שאחוזי הבניה המנוצלים ע"י הבקשה אינם באים על חשבון זכויות הבניה של שאר בעלי הדירות במגרש. מתוך מכתבו של מר בנדב עולה כי הוא הבין שמדובר בהרחבת הדירה על חשבון השטח המשותף וכי הבין זאת טרם החתימה על טופס ההסכמה. לטענת התובע 1 בעדותו, בפגישה שהתקיימה בבית משפחת ספר לא הציגה גב' סולטניק תוכניות בניה ולא הודיעה שברצונה להרחיב את דירתה, אלא לעשות שיפוצים כלליים במבנה (עמ' 17 לפרוטוקול). אינני מקבלת את עדותו, אשר אינה תואמת את האמור בחליפת המכתבים בין גב' סלוטניק ובינו. במכתב שנשלח עוד ביום 27.04.98 לזוג אהוד מאת גב' סולטניק נכתב כדלקמן: לפני כחודש פניתי אליכם בבקשה לאשר לי בחתימתכם את השיפוץ והרחבת הדירה שרכשתי ברחוב הורדים 12 בגוש 10908 חלקה 118 תוך הצגת תוכניות ההרחבה בפניכם. הוסכם בפגישתנו זו כי בתוך כשבועיים תתנו לי את תשובתכם לאחר שתבדקו בעירייה את זכויות הבניה שלכם. (המכתב מסומן נ/2) בתשובה משיבים התובעים 1-2 ביום 14.05.98 כך: במענה למכתבך מיום 27/04/98 הננו להודיעך כי נקבע לנו תור אצל מפקח הבניה של העירייה בסוף חודש מאי 1998, לשם ברור זכויותינו ואפשרויות הבניה שלנו בדירה. עד אז לא נוכל לתת את תשובתנו לבקשתך. לאחר ברור כל האינפורמציה הדרושה לנו. אנו נודיעך את תשובתנו. (המכתב מסומן נ/3) מתוך חליפת מכתבים זו עולה כי משפחת אהוד הבינה היטב שמדובר בהרחבת בניה, עוד בפגישה שהתקיימה בדירת משפחת ספר ולפיכך הססו במתן אישורם להרחבה זו. מתוך כך עולה כי הרישום בטופס ההסכמה בסמוך לשמם של התובעים 1-2, כי הם עדיין מתלבטים, אף הוא רישום נכון. טענה נוספת בפי התובעים והיא, כי לאחר הגשת טופס ההסכמה לעירייה נעשו שינויים בתוכניות הבניה, שינויים אשר לא נשלחו לדיירים. גב' סולטניק אינה מכחישה את השינויים בתוכניות אולם לטענתה כיוון שנדרשה להקטין את שטח ההרחבה, סברה כי אין צורך ליידע את השכנים (עמ' 45 לפרוטוקול). לטענת התובעים, עם הכנת תוכנית חדשה, פוקעת הסכמת השכנים ויש צורך בקבלת הסכמה מחודשת, משזו לא נתקבלה, בוצעה הבניה ללא הסכמה כדין של בעלי הדירות האחרים בבניין. עקרונית, הצדק עם התובעים, שכן כאשר נעשה שינוי בתוכניות יש לקבל את הסכמת השכנים לשינוי, אולם לו רק בכך היה מדובר, היה מקום לבחון, לגופם של דברים, האם יש מדובר בשינוי מהותי, והאם יש בו כדי לפגוע בהסכמת הדיירים, אולם לאור שאר קביעותי מתייתר הצורך בבדיקה כזו, ובהכרעה בענין. 6.3 החתימות החסרות - טענה נוספת לתובעים ולפיה ישנם בעלים נוספים של דירות בבית הנדון שמעולם לא נתנו לנתבעים הסכמה כדין לבניה, והם: מר מוריס מטלון, הבעלים הרשום של הדירה בה מתגוררת גב' מטלון וכן הגב' חנה בנדב. לטענת התובעים, ללא חתימות אלה, טופס ההסכמה נתבקש וניתן שלא כדין. אין חולק כי הגב' מטלון היא חוכרת לדורות של דירתה ל- 999 שנה. אין ספק כי יש להחתים אף את בעלי הזכויות האחרים בדירות אלה, דהיינו - את מר מטלון ואת גב' בנדב, לצורך השגת הסכמה של 75% מבעלי הנכסים בבית המשותף. בהעדר חתימה יש לגבות תצהיר מבני זוגם על הסיבה בשלה אינם חותמים על טופס ההסכמה או להמציא מסמכים המעידים על מצבם ואי יכולתם לחתום על טופס ההסכמה, והדבר לא נעשה. מתוך הדיון שלעיל עולה כי טופס ההסכמה כפי שהוגש לא ענה לדרישות סע' 71ב(א) לחוק המקרקעין, משמע שלא היתה הסכמה של הרוב הנדרש לביצוע ההרחבה בדירת הנתבעים. חוקיות הבניה במישור התכנוני; 7. אי חוקיות ההיתר המקורי - התובעים טוענים כי לאור האמור בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל- 1970, בעל דירה בבית משותף המבקש להוציא היתר בנייה חייב להוכיח כי כל בעלי הדירות נתנו את אישורם לשינויים המבוקשים. הוכח כי גב' סולטניק לא השיגה את הסכמת כל בעלי הדירות, ואף לא עמדה בתנאי סע' 71ב לחוק המקרקעין, ולפיכך ההיתר שקיבלה חברת גולדווסר היה היתר ללא תוקף וכך גם היתר הבניה המוסב על שם הנתבעים. בבג"צ 879/89 בניני ט.ל.מ. חברה לבנין נ' הועדה המקומית, פ"ד מד(2) 831, קובע כבוד השופט אור (כתארו אז), כי לצורך דיון בבקשה להיתר בניה, אין צורך שטופס ההסכמה יהיה חתום על ידי כל בעלי הזכויות בנכסים שבבית המשותף, אולם נשמרת להם הזכות לפנות לוועדה וכן לערכאות המשפטיות לשם הגנה על זכויותיהם הקנייניות. בכך מפריד השופט אור בין החלטות שניתנות על ידי רשויות התכנון לבין הזכויות הקנייניות (ראה גם ספרו של אריה אייזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק שלישי - בתים משותפים, עמ' 219-221): "המחלוקת בין הצדדים היא אם על פי האמור בתקנות הנ"ל, תנאי מחייב הוא, שבכל מקרה יחתמו בעלי הדירות בבית המשותף (או נציגות הבית המשותף) על כל בקשה להיתר בניה בבית המשותף כאמור בתקנה 2א'(4), ומבלי חתימה כזו לא תדון הועדה בבקשה; או שמא האמור בתקנה 2ב' מסייג את האמור בתקנה 2א'(4) במובן זה, שאם לא חתמו כל בעלי הדירות, יש לנקוט בפרוצדורה הקבועה בתקנות 2ב' ו-2ג' ולאחר נקיטת ההליך לפי תקנות אלה תוכל הועדה לדון ולהכריע בבקשה. בין הועדות וועדות לתכנון ובניה אזוריות באזורי הארץ השונים ובין יועציהן המשפטיים של ועדות אלה קיימת מחלוקת בדבר הפרוש הנכון של התקנות. בעניננו החליטה הועדה להעדיף את הפרוש הראשון, תוך שהיא מזמינה את העותרת לפנות לבית משפט זה על מנת שהמחלוקת המשפטית כאמור, לאור חשיבותה היומיומית, תוכרע על ידי בית משפט זה. ... הפרוש שבו דוגלים המשיבים יש בו להכביד ולסרבל שלא לצורך. על פי פרוש זה, כל בעל דירה בבית משותף המעונין לבצע בניה כלשהי, אפילו אם זו מותרת לו ביחסיו הקניניים עם כל בעלי הדירות האחרים, ולאלה האחרונים אין כל עילה משפטית או תכנונית למנוע את הבניה המבוקשת, חייב יהיה לפנות אל כל בעלי הדירות, או לקבל את הסכמת נציגות הבית המשותף. ומה אם למתנגדים לבניה המבוקשת יש רוב בנציגות, על אף שאין להם כל עילה משפטית להתנגד - למה יוכבד על המבקש היתר על ידי מתן זכות וטו על בקשתו לנציגות הבית או לבעלים של יחידות דיור בבית? במקרים של בתים משותפים בהם יש יחידות דיור רבות, יש בפרוש בו דוגלים המשיבים להקנות אמצעי סחיטה לבעלי דירות אחרים, כשבמקרים רבים אין הצדקה לכך. כפי שכבר הובהר לעיל, מבטיחות תקנות 2ב' ו2ג' את האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הדירות האחרות בבית המשותף, שגם ידעו על כל בקשה להיתר בניה בבית המשותף, וגם יוכלו להתנגד לבקשה. יש לזכור, שתקנה 2א'(4) חלה על כל מקרה של בקשה להיתר על ידי בעל דירה בבית משותף. במקרים רבים המדובר במבקש שיש לו זכויות קניניות בחלק הבית המשותף אשר עליו הוא מבקש לבנות, ועל פי המוסכם כחוק בינו ובין יתר בעלי הדירות, מסורות לו זכויות בניה. לפעמים, מדובר בבניה שלכל הדעות אין בה להזיק או לפגוע בבעלי דירות אחרות. למה בכל אחד ממקרים אלה תהיה חובה לקבל את חתימת כל בעלי הדירות האחרות או את חתימת נציגות הבית המשותף על הבקשה? (עמ' 835-836 לפסק הדין). לאור האמור לעיל, אין לקבל את טענת התובעים לפיה ההיתר המקורי וכן המחודש ניתנו שלא כדין, אף אם לא הופיעו על טופס ההסכמה כל החתימות הנדרשות, אולם יודגש, כי קבלת ההיתר אין פירושה הכשרת הבניה מבחינה קניינית. 8 פקיעת היתר הבניה וחידושו - סע' 20(ג) לתקנות התכנון והבניה קובע, כי אם לא הוחל בעבודה או בשימוש בתוך שנה מיום הוצאת ההיתר, בטל ההיתר. לטענת התובעים, לאור הוראות סעיף 20 וסעיף 20א לתקנות התכנון והבניה אסור היה לועדה המקומית לחדש את ההיתר באופן אוטומטי, נוכח חלוף הזמן הרב ממועד החתמת טופס האישור לעירייה ועד תאריך חידוש ההיתר ומימושו. לטענתם, מן הראוי היה שהועדה תבדוק שוב האם השתנו הנסיבות והאם הסכמת הדיירים הנטענת עודנה בתוקף. התובעים סומכים טענתם על האמור בבג"צ 1696/91 יעקב יצחקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד מו(1) 292: אם בעל ההיתר לא החל בעבודות תוך שנה מיום הוצאת ההיתר, יוכל להתחיל בהן רק אם תחליט הוועדה המקומית, לפי שיקול-דעתה, להיענות לבקשתו ולחדש את היתרו הבטל; ואם יזכה בחידוש לא תעמודנה לו, עד לסיום העבודות, אלא שנתיים בלבד: שנת תוקפו של ההיתר המחודש וחידושו לשנה אחת נוספת. ... להגבלות אלו יש טעם והיגיון. הוצאתו של היתר בנייה מותנית, כידוע, במילוי תנאים - עיקריים ונילווים - שונים: של התאמה תכנונית, של בטיחות, של נוחות, של צרכים סביבתיים ועוד. הגורמים המשפיעים על הגדרת התנאים הללו אינם קבועים. עם שינוי העתים משתנים הצרכים ועמם גם התנאים המיועדים לספקם. תנאים שהספיקו להוצאת היתר במועד פלוני עשויים לא להספיק להוצאתו במועד מאוחר יותר. אך לא כל שינוי שחל בתנאי הוצאתו של היתר חדש עשוי להוות "מניעה כדין" לחידושו של היתר קיים. לפיכך, אין זה מתקבל על הדעת, שבעל היתר ישקוט על שמריו במשך תקופה ארוכה בטרם יחל - או לאחר שהחל - בביצוע עבודות לפי ההיתר שבידו. הלוא אפשר, שבחלוף הזמן נשתנו הצרכים והוחמרו התנאים המוקדמים להוצאתו של היתר, באופן שאילו ביקש היתר זה במועד קרוב לזמן תחילת - או המשך - העבודות, היה עליו למלא תנאים נוספים לאלה, או שונים מאלה, אותם נדרש למלא בעת שהוצא ההיתר שבידו. תקנה 20 מכוונת למנוע ביצוע עבודות בנייה על-פי היתר שבעליו חדל מלממש את זכויותיו לפיו במשך תקופה ארוכה.(עמ' 296-297) אין ממש בטענת התובעים, ואין ההפנייה הנ"ל תומכת בטענתם. במקרה בו ניתנה, כדין, הסכמת הדיירים, הממלאת אחר תנאי סעיף 71 לחוק המקרקעין, אין מבקש ההיתר צריך לפנות שוב ולקבל הסכמתם, גם אם עברה שנה ממתן ההיתר, והיה צורך להוציא היתר חדש. עם זאת, במקרה דנן, לאור חילופי הבעלים, ולאור כך שהסכמת הגב' טילי מור (בשמה חתם בנה - מר גיורא רייך-מור), לא נרשמה בספר הפרוטוקולים של האסיפה הכללית או בתקנון הבית המשותף, ולא היתה ידועה לגב' קורן, היה על הנתבעים להמציא את הסכמתה של קורן, בטרם ניתן היתר הבניה השני. משלא עשו כך - אין תוקף להיתר הבניה השני אשר ניתן, באשר הוא ניתן על פי הסכמת דיירים אשר חלקה כבר לא היה בתוקף. הסעדים; 8. הריסת הבנוי - מכל האמור עולה כי על אף קיומם של היתרי בניה, אין ספק שהנתבעים פגעו שלא כדין בזכות הקניין של התובעים. התובעים עותרים להריסת הבניה והשבת המצב לקדמותו, וכן לתשלום פיצויים ודמי שימוש. טענת הנתבעים, לפיה התובעים לא עשו ואינם עושים כלל שימוש בחצר המשותפת ולא נמנעת מהתובעים היכולת ליהנות מחלקה הארי של החצר, אינה מעוגנת בעובדות. בביקורי במקום התרשמתי כי הרחבת הבניה והמרפסת תופסות את חלקה הארי של החצר האחורית וכי נותר בחצר שטח קטן ביותר לשימוש הדיירים. הנתבעים טוענים כי הפגיעה עליה מלינים התובעים היא פגיעה מינורית, אשר אינה מצדיקה הריסה, ומפנים לפסק דינו של השופט אנגלרד ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, תק-על 99(4), 1, עמ' 30, בו נקבע, כי ישנם מקרים בהם בית המשפט רשאי להפעיל שיקול דעת ולתת סעד של פיצויים במקום הריסה כאשר יש, מצד התובעים, משום שימוש לרעה בזכות הקניינית ברכוש המשותף. מפאת חשיבותו של פס"ד רוקר לענייננו ומפאת הדעות השונות אשר הובעו בו, אסקור, בקצרה, את הדעות השונות אשר בו. כב' השו' אנגלרד, בדעת מיעוט, סבר כי לביהמ"ש שיקול דעת רחב בהפעילו את דוקטרינת תום הלב, וכי עליו לשקול במאזניים את האינטרסים ההדדיים לאור נסיבות המקרה. בנסיבות העניין שם, לאור הנזק החמור אשר ייגרם לנתבעים מהריסת אשר בנו, סבר כב' השו' אנגלרד שיש בצו ההריסה, דווקא, משום שימוש לרעה בזכות הקניינית ברכוש המשותף. ההלכה אשר נפסקה בפרשת רוקר היא, כפי שנקבעה ע"י כב' השו' טירקל, לאמור: "אכן, ראינו שיכולת המימוש של זכויות קניין אינה בלתי מוגבלת, ועל אף מעמדן המיוחד אין לבעלים של זכות קניין אוטונומיה מוחלטת בבואו לממשה. אולם, כאשר מדובר בהגבלת ההגנה של הבעלים מפני פגיעה שלא כדין בזכות הקניין שלו, יש לקבוע בשפה ברורה כי שיקול הדעת של בית המשפט הוא מוגבל ומצומצם ביותר. לכך אוסיף, כי במקרים של הסגת גבול יש לייחס, בדרך כלל, משקל רב יותר לפגיעה בבעל הזכות, מאשר לפגיעה במסיג הגבול". (שם, בסעיף 15 לפסק דינו). וכן - "...אינני שולל את האפשרות כי ייתכנו מקרים של פגיעה שלא כדין בזכות קניין, שבהם לא יוענק לנפגע הסעד המבוקש, מכוח המגבלות שהזכרנו, אולם, כפי שהדגשתי, מקרים אלה הם, לדעתי, חריגים ונדירים". (שם, בסעיף 16). כב' השו' טירקל קבע ארבעה שיקולים עיקריים (שאינם רשימה סגורה), אשר ינחו את ביהמ"ש בהפעלת שיקול דעתו, לפיהם ייבחן ביהמ"ש את המקרה הספציפי אשר בפניו ויישם עיקרון תום הלב, כדלקמן:- "השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין. לענין שיקולים אלה, תיראה, לדוגמא, זכות בעלות במקרקעין כבעלת עוצמה גדולה מזכות שכירות; פגיעה בזכות על ידי תפיסה של שטח גדול תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסת שטח זעיר; פגיעה על ידי תפיסה דרך קבע, או לזמן ארוך, תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסה דרך ארעי. ככל שעוצמת הזכות שנפגעה גדולה יותר, ככל שעוצמת הפגיעה גדולה יותר, יצטמצם וילך שיקול דעתו של בית המשפט, עד בלי השאיר לו שריד". כב' השו' טירקל מדגיש את יחסי השכנות המיוחדים השוררים בבית משותף, את המתח בין זכות הבעלות הבלעדית של בעלי הדירות בדירותיהם לבין השיתוף שכופה עליהם החוק בענינים שונים, ואת "כפיית השכנות" ו"הכפייה הקניינית" אשר נכפים על הדיירים בבית משותף, ואומר: "בהקשר רגיש זה של יחסי שכנים בבית משותף, יש להקפיד במיוחד על שמירת זכויותיהם של בעלי הדירות ולהזהר מאד שלא לפרוץ בהן פרצות. השארת הבנייה מסיגת הגבול על כנה במקרה הנדון עלולה לפתוח פתח לכך שאיש הישר בעיניו יעשה ברכוש המשותף שבבית המשותף, וכל דאלים יגבר על שכניו שומרי החוק". באשר ליישום השיקולים השני והשלישי, דהיינו - שיקולי נזק מול תועלת מבהיר כבוד השופט טירקל, כי יש להזהר מאד כאשר באים לשקול נזק מול תועלת. לדעתו מאזן כזה אינו עולה בקנה אחד עם מהותה של זכות הקניין, שבעליה רשאי, בדרך כלל, לעשות או שלא לעשות בה כאוות נפשו, בלי שהתועלת הכלכלית המופקת מהשימוש תעמוד לבקורת, ועלולים אנו להימצא מפקיעים את זכות הקניין מכח שיקולים זרים למהותה. יש, לדעתו, לקחת בחשבון, בגדר השיקולים הרלבנטיים לכף זכות ההגנה על הקניין, את התועלת אשר בבטחון של בעל הנכס, כי קניינו מוגן וכי מי שינסה לפלוש לנכסיו יסולק. "גם מטעם זה", קובע כב' השו' טירקל, "יש להגן על זכויותיהם של המשיבים ברכוש המשותף ואין להתעלם מהן רק משום שהמערערים יפיקו מהרכוש המשותף תועלת גדולה יותר, מבחינה כלכלית, מזאת שיפיקו ממנו המשיבים". כב' השו' חשין הסכים לכך באמרו: "אני מסכים לדעת חבריי כי זכותו של שמעון - בעל הדירה הנפגע - נתונה לסייגים, וכי ביהמ"ש קנה שיקול דעת שלא להיעתר לבקשת שמעון להרוס את הבנוי. אשר לעוצמתם של הסייגים, סבורני כי עוצמה זו קלה וזניחה היא". אף כב' השו' חשין סבר כי בתביעה הסומכת על זכות קניינית שיקול הדעת של ביהמ"ש שלא להיעתר לתובע הינו מצומצם, וכי הכלל הוא החזרת המצב לקדמותו והחריג הינו השארת הפגיעה בקניין, כאשר הנטל על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש מדוע ראוי לחרוג מן הכלל, ונטל זה - "לא קל הוא". גם כב' השו' מצא הצטרף לדעתם של כב' השופטים טירקל וחשין בקבעו ש"ככלל זכאי בעל הזכות הנפגעת להחזרת זכותו לקדמתה. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, למנוע ממנו סעד זה, נועד למקרים חריגים בלבד; כגון שלבעל הזכות לא נגרמה אלא פגיעה של מה בכך, בעוד שתיקון בעין של המעוות כרוך בהטלת נטל כבד ובלתי-סביר על הפוגע. והיוצא מכלל אלה הוא רק המקרה המיוחד המוסדר בסעיף 23 לחוק המקרקעין". כב' השו' מצא מוסיף ואומר כי דווקא כאשר עסקינן בזכויות קניניות בבית משותף "מוטל על בית המשפט להנהיג (כנושא של מדיניות שיפוטית) אמת-מידה דווקנית". הסיבה לכך נעוצה לדעתו בכך ש"זכותו של כל אחד מבעלי הדירות כרוכה בקיום יחסי שכנות, ובקיום יחסי שיתוף בחלקת הרכוש המשותף, עם בעלי הדירות האחרות, שמבחינתו (כך ברוב המקרים) הם אנשים זרים, שהשותפות עימהם לא היתה נתונה לבחירתו וההיפרדות מהם אינה עניין קל ופשוט. הציפייה שבעלי הדירות ינהגו זה בזה בתום לב ובהגינות אינה מהווה ערובה מספקת לכך שזכויות הקניין של כל איש בדירתו ובחלקת הרכוש המשותף לא תיפגענה. והבטחת זכויותיהם של בעלי הדירות, מפני פגיעה וניצול לרעה מצד שכניהם, מותנית בהכרה בקיום זכות-שבדין לקבלת סעד שיפוטי אפקטיווי לכל מי שזכויותיו נפגעו". כך סבר גם כב' השו לוין. גם לדעתו שיקול הדעת למנוע סעד מן הנפגע במקרים בהם הפגיעה הינה בזכותו הקניינית, מוגבל למקרים חריגים. המבחן אשר מציב, לעניין זה, כב' הנשיא ברק, הינו פחות "נוקשה", אולם גם לדעתו זכויות קניניות "חזקות" יותר מזכויות אובליגטוריות, וכך הוא אומר: "דרישות תום הלב בגדרי זכות הקנין אינן זהות לדרישות תום הלב בגדרן של זכויות החיובים. מהותה של הזכות משפיעה על היקף פעולתו של עקרון תום הלב בגדריה". כב' הנשיא ברק מקבל את המבחנים אשר נקבעו ע"י כב' השו' טירקל אולם נראה כי הפעלתו אותם גמישה יותר, והוא מקבל אפשרות לפיה ייתכנו מצבים אשר יצדיקו, תוך שימוש בעיקרון תום הלב, פגיעה משמעותית בקניין. כב' הנשיא ברק טורח להדגיש: "ודוק: אינני סבור כי בכל מקרה של פגיעה בקניין, שיקול דעת בית המשפט - מכוח עקרון תום הלב - הוא "מוגבל ומצומצם ביותר" (כעמדת חברי, השופט טירקל בפסקה 15 לפסק דינו). מקובלת עלי עמדתו של חברי, השופט אנגלרד, כי יש לערוך 'שקילה אובייקטיבית של האינטרסים ההדדיים לאור כל נסיבות המקרה'. שקילה זו מובילה אותי, בנסיבות המקרה שלפנינו, למסקנה אליה הגיע חברי, השופט טירקל". המסקנה אליה הגיעה כב' הנשיא ברק, במקרה הספציפי, מבוססת על מהותיות הפגיעה שם, פגיעה אשר נעשתה "מתוך מודעות להעדר כל זכות, ובלא כל טעות או התרשלות. לפנינו מעשה מכוון של "הפקעה" של חלק ניכר ברכוש המשותף. נראה לי כי באיזון הכולל בין השיקולים השונים, חובת ההגינות אינה דורשת מתן הכרה חוקית להשתלטותם של המערערים על הרכוש המשותף. הכרה כזו תפגע ברקמת היחסים בין בעלי דירות בבית המשותף נשוא הערעור, ובמשטר הבתים המשותפים בישראל". כב' השו' שטרסברג-כהן הצטרפה לדעתו של כב' הנשיא ברק. אשר לתום הלב - האם ייבחן במבחנים סוביקטיבי, כתום הלב של הפוגע, או שמא גם במבחן אוביקטיבי, דעת הרוב הינה כי על המבחן להיות אוביקטיבי שכן אין להשאיר זאת לרמת הערכים של כל אחד ואחד, אלא יש לקבוע רמת התנהגות על פי הערכים הראויים לחברה בישראל. עינינו הרואות: על פי דעת הרוב בפס"ד רוקר - דעתם של כב' השופטים טירקל, חשין, מצא ולוין, לעיקרון העל של תום הלב יש, אמנם, דריסת רגל גם במתחם זכות הקניין, אולם "חוזקה" של זכות הקניין, בין כלל הזכויות, מכתיב הפעלת עיקרון תום הלב בצמצום ובמקרים חריגים בלבד, תוך נקיטת זהירות מיוחדת כאשר דנים בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף ופגיעה בזכויות קנייניות של בעל דירה ברכוש המשותף. הכלל הוא החזרת המצב לקדמותו. השארת הפגיעה בזכות הקניין הינה חריג, ועל הטוען להשארת הפגיעה להרים נטל כבד המצדיק זאת. יישום האמור בפס"ד רוקר מחייב מתן צו להריסת הבנייה. הזכות הנפגעת בענייננו, הינה זכות בעלות, שהינה זכות הקניין "החזקה" ביותר. לאור היקף הבניה, אשר השתלטה כמעט על כל החצר האחורית של הבית המשותף, מדובר בפגיעה קשה ונרחבת בזכות הקניין של התובעים, פגיעה שהינה לצמיתות. אמנם, מרבית התובעים נתנו הסכמתם לבנייה, ולגביהם לא ניתן לומר שיש פגיעה בלתי מוצדקת בקנין, אולם די בכך שקיימת פגיעה כזו בזכויות חלק מהדיירים, על מנת שלא יהיה מנוס מלהורות על הריסת הבניה. מבקשת אני להדגיש, כי אילו היה מדובר רק בטענותיהם של התובעים 1, 2, ו- 4, ייתכן שהייתי רואה בנסיבות הנוגעות אליהם, כפי שניקבעו על ידי לעיל, נימוק ראוי שלא להורות על הריסה, אולם לא אוכל להתעלם מזכויותיה של הגב' קורן, אשר לא חתמה על טופס ההסכמה ולא הסכימה לבנייה, ומהעובדה שלא מולאו לגביה הוראות סעיף 71ב לחוק המקרקעין, שכן ההחלטה על הבניה לא נרשמה בספר הפרוטוקולים של האסיפה הכללית ואף לא בתקנות הבית המשותף, ומהעובדה שמיד כאשר נודע לה על הבניה (ועוד זו טרם החלה), היא הביעה התנגדותה, בכתב. ערה אני לכך, שמתן צו הריסה הינה תוצאה קשה עבור הנתבעים, אולם, בנסיבות הענין, גוברות זכויות הדיירים אשר לא הסכימו לבניה, ומחייבות מתן צו כאמור. 9. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן: א. ניתן בזה צו המחייב את הנתבעים להרוס את תוספת הבניה כולה, כולל המרפסת שנבנתה, וישיבו את מצב הדירה למצבה כפי שהיה בטרם הבניה. ב. ניתן בזה צו המחייב את הנתבעים לפנות כל פסולת משטח החצר האחורית, ולטייב את אדמתה, באופן שניתן יהא לשתול בה שתילים. בעלות השבת קרקע הגינה למצב כפי שהיה עובר לבניה יישאו הנתבעים בלבד לאור כך שניתן להניח שמצב החצר האחורית היה דומה למצב החצר בקדמת הבית, כפי שנראה בביקור שערכתי במקום, אינני מחייבת את הנתבעים בשתילת החצר. אם ירצו דיירי הבית לשתול את החצר האחורית, ייעשו זאת בדרך המתאימה והמתחייבת מניהולו של בית משותף. ג. ניתן בזה צו המחייב את הנתבעים לבנות מחדש את קטע קיר ההפרדה שנהרס ונבנה מבטון בין גינת הבית המשותף לרחוב באבנים, כפי שבנוי הקיר הישן באופן שהקירות ישתלבו זה בזה. ד. ניתן בזה צו קבוע האוסר על הנתבעים לבצע עבודת בנייה ואו הריסה ו/או שינויים כלשהם ברכוש המשותף. ה. ניתן בזה צו קבוע האוסר על הנתבעים להציב פסולת בניין, כלי עבודה ו/או מכשולים אחרים באזור הרכוש המשותף ובפרט בשטח חדר המדרגות והגינה, למעט באופן זמני, ורק ככל הנדרש לצורך העבודות האמורות בס"ק א', ב' ו- ג' לעיל. ו. ניתן בזה צו קבוע האוסר על הנתבעים לבצע עבודות בתוך דירתם ללא היתר בנייה, ככל שנדרש היתר לביצוע עבודות אלה. ז. ניתן בזה צו קבוע האוסר על הנתבעים להשתמש בגינה או בחלקים אחרים של הרכוש המשותף באופן בלעדי ואו באופן המונע מדיירים אחרים באותו בנין לעשות בה שימוש דומה. הפעולות האמורות בס"ק א', ב' ו- ג' יבוצעו ויושלמו על ידי הנתבעים לא יאוחר מיום 1.5.07. 10 דמי שימוש ראויים ופיצויים נוספים - התובעים עותרים לקבלת דמי שימוש ראויים בסך 39,351 ₪, וזאת בהסתמך על חוות דעת השמאי מטעמם אשר העריך את הנזק שנגרם לתובעים בשל שלילת זכותם בשטח הרכוש המשותף בסך של 3600$ בשנה. בנוסף מבקשים התובעים פיצויים בגין הפגיעה בקיר הגובל לרחוב וכן בשל הולכת ואחסנת חומרי בנייה. התובעים מעריכים סכום זה ב- 30,000 ₪. לאור המצב בו מצאתי את הבית המשותף, לרבות החצר הקדמית וחדר המדרגות, ולאור קביעתי, לפיה התובעים (פרט לגב' קורן), חתמו, מתוך הבנה, על טופס ההסכמה, אינני סבורה שיש מקום לפסוק לתובעים דמי שימוש ראויים בגין מניעת השימוש בחצר האחורית, או פיצוי בגין עוגמת נפש. כפי שמובהר לעיל, קביעות אלה אינן חלות על הגב' קורן, ולפיכך אני פוסקת לגב' קורן פיצוי גלובלי, בגין מניעת השימוש בחצר ועגמת נפש, בסך כולל של 20,000 ₪. הנתבעים ישלמו לתובעים את אגרות המשפט, בשיערוך כדין, וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, נכון להיום. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים. ניתן היום כ"ה בחשון, תשס"ז (16 בנובמבר 2006), בלשכתי, בהעדר הצדדים. ת. שרון-נתנאל, שופטת קרקעותזכות הקנייןשיקולים זריםהפקעה