בפניי בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה לעררים של המוסד לביטוח לאומי, מיום 17.5.06, בה נקבע, כי קיים קשר סיבתי בין נכותו של המשיב, אשר הועמדה על שיעור של 80% לצמיתות, לבין פגיעתו בתאונת דרכים (שהיתה גם תאונה עבודה), אשר אירעה ביום 19.12.01. העובדות וההליכים ; המשיב, יליד שנת 1954, נהג הסעות במקצועו, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 19.12.01, אשר היתה גם תאונת עבודה (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה סבל המשיב מכאבי צוואר והגבלה בתנועות הצוואר והתלונן על כאבי ראש, סחרחורות, בחילות ומגבלות תנועה בצווארו ובגבו, אולם לא נמצא כל מצא בעייתי וכשבועיים לאחר התאונה הוא שב לעבודתו, ללא כל מגבלה. ביום 23.10.02, כשמונה חודשים לאחר התאונה, במהלך נהיגה ברכב, חש המשיב, לפתע, כאבים בצווארו ובעורפו וחולשה בידיו וברגליו (להלן: "האירוע"). הוא הובא באמבולנס לחדר המיון בבי"ח לניאדו ומשם הועבר לבי"ח תל-השומר, שם אובחן כסובל מבלט דיסק בחוליות 4-5C ובעיות גב נוספות. המשיב הועבר למחלקת שיקום ובהמשך, בבדיקת טמוגרפיה ממוחשבת מיום 18.3.03 אובחן כסובל מזיזים קדמיים ואחוריים C3- C2, C6 -C5 וצדדיים C4- C5 מימין, C6 -C5 משמאל, המצרים את נוירל פורמינה בגבהים C6 -C5, C4- C5, סחוס בין חולייתי מנוון. בלט דיסק היקפי C6 -C5 המצר את נוירל פורמינה משמאל, לוחץ את העצב השמאלי ומוחק את השומן האפידוראלי, בקע דיסק מרכזי קל הלוחץ על השק הדורלי וכן בלט דיסק אחורי בגובה C7 -6C, המוחק את השומן האפידורלי. בבדיקות נוספות נמצאו ממצאים נוספים. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, (להלן: "הוועדה הראשונה"), קבעה כי אין קשר סיבתי בין מצבו של המשיב לבין התאונה. הוועדה הרפואיות לעררים, אליה ערר המשיב, קבעה, לאחר מספר דיונים, כי קיים קשר סיבתי בין מצבו של המשיב ונכותו הצמיתה לבין התאונה והעמידה את נכותו הצמיתה, החל מיום 24.10.02, על שיעור של שיעור 80%. כמו כן הופעלה תקנה 15. לתקופה שמיום התאונה (20.12.01) ועד ליום האירוע (23.10.03), נקבעו למשיב 0% נכות. טענות המבקשת ; המבקשת טוענת, כי יש להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל באשר לקשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של המשיב (להלן: "הקשר הסיבתי") וזאת - מהנימוקים דלהלן: הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה, תחילה, בישיבתה מיום 31.10.04, כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות וזאת, לאור כך שבין התאונה לבין האירוע עברו כעשרה חודשים ולאור כך שבצילומי רנטגן, אשר נערכו סמוך לתאונה נשלל ממצא חבלתי ולאור כך שאין רצף תלונות מאז הפגיעה ועד לאירוע ורק הוועדה הרפואית לעררים שינתה מסקנה זו (בקביעתה מיום 17.5.06). לטענת ב"כ המבקשת מצביע הדבר על חוסר עקביות. שתי הוועדות קבעו 0% נכות, לתקופה שבין התאונה לבין האירוע. נפל פגם מהותי בהחלטת הוועדה לעררים, שכן פער הזמנים שולל קשר סיבתי. המבקשת צירפה לבקשתה חוו"ד רפואית, של רופא מטעמה - ד"ר גד ולן, אשר קבע, כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות, אלא מדובר בתחלואה טבעית בעמוד בשדרה, שהופעתה איננה תלויה בחבלה מקדימה וכי אילו החבלה היתה גורמת לבעיות שהתגלו, היו בעיות אלה מופיעות בסמוך לתאונה. לטענת ב"כ המשיבה, התעלמה הוועדה הרפואית לעררים מהעובדה שלאחר התאונה שב התובע לתפקוד מלא ומכך שהאירוע אירע רק כעשרה חודשים לאחר מכן והתעלמות זו מהווה פגם מהותי בשיקול דעתה, המצדיק מתן רשות להביא ראיות לסתור. כן טוען ב"כ המשיבה, כי הוועדה לעררים לא נימקה קביעתה בדבר הקשר הסיבתי ואף לא התייחסה לקביעת הוועדה הראשונה, אשר נימקה קביעתה להעדר קשר כזה. לטענתו - גם אי נימוק הקביעה מהווה טעם למתן ההיתר המבוקש. טענות המשיב ; ב"כ המשיב טוען, כי מספר הרכבים של הוועדה הרפואית לעררים (להלן: "הוועדה"), בדקו את המשיב, במשך למעלה משנתיים, עד ששוכנעו, לבסוף, בדבר קיומו של הקשר הסיבתי. כן טוען הוא, שנימוקי ב"כ המבקשת אינם עומדים בדרישות הפסיקה בסוגיה זו, שכן מהפרוטוקולים של הוועדה עולה, כי הוועדה הפעילה שיקול דעת עצמאי ואף שלחה את המשיב לבדיקות נוספות וסמכה החלטתה גם על בדיקות נוספות אלה. כן טוען ב"כ המשיב, כי לא היה מקום לצירוף חוו"ד רפואית לבקשה, שכן מדובר בתביעה אשר הוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). דיון ; צירוף חוו"ד פרטית - בטרם דיון לגופה של הבקשה אומר, כי לא היה מקום לצרף לבקשה חוו"ד מומחה מטעם המבקשת. קביעת נכות, על פי חוק הפיצויים, נעשית בין על פי קביעת המל"ל (או קביעה אחרת על פי דין), מכח סעיף 6ב' לחוק הפיצויים ובין ע"י מינוי מומחה הממונה ע"י ביהמ"ש, מכח סעיף 6 לחוק הפיצויים. בשני המקרים, אין מקום לעשיית שימוש כלשהו בחוות דעת מומחה מטעם מי מהצדדים. בחינת השאלה אם נפל פגם בקביעת המל"ל, פגם אשר מחייב מתן רשות להביא ראיות לסתור, אם לאו, נעשית על פי האמור בפרוטוקולים של הוועדות ושאר העובדות והמסמכים הרפואיים המצויים בפני ביהמ"ש ולא מתוך השוואת ממצאיהן ומסקנותיהן של הוועדות לחוו"ד פרטיות מטעם מי מהצדדים. תמיד יימצא מומחה אשר דעתו שונה ואשר יאמר אחרת ואם יותר שימוש בחוו"ד פרטית יהא בכך משום עקיפה של האיסור אשר אסר המחוקק, וסיכול המטרה של קיצור הדרך ופישוט ההליכים לקביעת נכות על פי חוק הפיצויים. ראו, בהקשר זה, דברי כבוד השופט אור (כתארו אז), בע"א 5779/90 - הפניקס הישראלי חברה נ' טיארה עבדול אחמד . פ"ד מה(4), 77 ,עמ' 86-87: "כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי-גוף יודע עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור-כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב' לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לענין נכותו של הנפגע היתה נמצאת מסוכלת." לגופה של הבקשה - הפסיקה בנושא הבאת ראיות לסתור "מחמירה" עם המבקש להביאן. נקבע לא אחת, כי הבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים, תורשה במקרים מיוחדים וחריגים בלבד - בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד לט(4) 505 (1985); ע"א 563/88 אשל נ' צור חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(5) 520 (1991); רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סואעד, דינים ס 36 (2001) ; ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 82 (1991). כפי שהובהר ברע"א 1193/90 מ"י נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מ"ה(4) 230 (1991), תותר הבאת ראיות לסתור, משני סוגי טעמים עיקריים: האחד - טעמים משפטיים כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או פגם מהותי בהליך (כגון תרמית). השני - טעמים עובדתיים כבדי משקל כמו שינוי מהותי במצבו של התובע, גילוי נכות נוספת. נבחן אם התקיים טעם כלשהו מטעמים אלה במקרה דנן. פער בין קביעות הוועדות - ברי, כי לא בכל פעם בו קיים פער בין קביעותיהן של וועדות שונות של המל"ל, תורשה הבאת ראיות לסתור. קביעה כזו תרוקן מכל תוכן את הרעיון הגלום בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים ואת תכליתו - ע"א 5779/90 הנ"ל; הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77; ר"ע 641/85ב' ציון חברה לביטוח בע"מ נ' סיסו, פ"ד מ(3) 138 (1985). עם זאת, בהתקיים פער בין שתי וועדות רפואיות של המל"ל, מצא ביהמ"ש הצדקה למתן היתר להביא ראיות לסתור, לאור כך שמדובר בשתי וועדות רפואיות של אותו מוסד - רע"א 4195/02 סהר נ' ליפשיץ פ"ד נו(5), 774, 777-778 (2002) (בהתייחס לפער בין קביעת הוועדה לנכות כללית ובין קביעת הוועדה לנכות נפגעי עבודה), אם כי גם שם הדגיש ביהמ"ש, כי לא די בעצם קיומו של פער, בין חוות דעתם של רופאים שונים, שכן "קיומו של פער בין חוות דעת של מומחים שונים אינו יוצא דופן". ראוי גם להוסיף, כי הבעייתיות העולה מקביעות שונות של וועדות רפואיות של אותו מוסד, היושבות בנפרד זו מזו כאשר ומגיעות לממצאים שונים ו/או למסקנות שונות, אינה דומה, כלל ועיקר למצב בו וועדה רפואית לעררים בוחנת את ממצאיה ומסקנותיה של הוועדה הראשונה ומתערבת בהם. עם זאת, פער מהותי ובלתי מוסבר בין קביעת הוועדה לעררים לבין קביעת הוועדה הראשונה, הינו בגדר פגם מהותי, אשר יש בו כדי להוות טעם ראוי למתן רשות להביא ראיות לסתור. בסיכומיה ובמסקנותיה של הוועדה הראשונה מיום 31.10.04 מודגשת העובדה, שלאחר התאונה הראשונה לא נמצא חסר נוירולוגי וכן העובדה שבצילומי רנטגן בסמוך לפגיעה נשלל ממצא חבלתי וכן מודגש העדר רצף תלונות מיום התאונה ועד יום האירוע. בשל כך קבעה הוועדה, כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין ההמיפלגיה הימנית שהמשיב פיתח כשנה לאחר מכן. עיון בפרוטוקולים של הוועדה הרפואית לעררים מעלה, כי הוועדה, אמנם, הזמינה חומר רפואי מקיף ונרחב, בנוגע למשיב, הן עובר לתאונה, הן בין התאונה לאירוע והן לאחר האירוע. עם זאת, אין בפרוטוקולים של הוועדה, כל התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי, למעט בירור השאלה האם היו למשיב תופעות אפילפסיה, עובר לאירוע. בממצאים, אשר בפרוטוקול הוועדה מיום 17.5.06, ובסיכום בדיקותיה, אין כלל איזכור לשאלת הקשר הסיבתי. אין התייחסות לכך שהתאונה הראשונה היתה, ככל הנראה, תאונה קלה, אין התייחסות לכך שצילומים שנערכו לאחר התאונה הראשונה לא הראו ממצא חבלתי, אין התייחסות לפרק הזמן הרב שעבר מאז התאונה ועד לאירוע ואין כל הסבר להיפוך חוות הדעת של הוועדה הראשונה, משל שכחה הוועדה, כי השאלה העיקרית הנמצאת על שולחנה, היא שאלת הקשר הסיבתי. סיכומו של דבר - העדר התייחסות הוועדה לעררים לעובדות רלבנטיות ולפער הזמנים והעדר כל הסבר להפיכת מסקנתה של הוועדה הראשונה, מהווה פגם מהותי המחייב מתן רשות להביא ראיות לסתור. לפיכך, אני מקבלת את הבקשה ומתירה למבקשת להביא ראיות לסתור. המזכירות תמציא העתק ההחלטה, בפקס, לב"כ צדדים. ב"כ הצדדים ינסו להגיע ביניהם להסכמה בדבר זהותו של המומחה, אשר ימונה ע"י ביהמ"ש, בישיבת יום 29.4.08. ניתנה היום כ"ב בניסן, תשס"ח (27 באפריל 2008), בהעדר הצדדים. ת. שרון-נתנאל, שופטת עמוד השדרהבקע דיסקתאונת דרכיםבקע