עורך דין מקרקעין ערד - מחזיק במקרקעין מעל עשר שנים פטור ממכרז

ההליך 1. מדובר בתביעה בה מבקשים התובעים לקבוע כי נקשר ביניהם ובין הנתבעים הסכם, לפיו התחייב מינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל") להחכיר לתובעים את מגרש מס' 3 בתב"ע 133/03/24, בערד, בו הפעילו התובעים תחנת מוניות (להלן - המגרש), להורות על אכיפת ההסכם האמור, לקבוע כי לא ניתן למכור את המגרש לגורם אחר או לפרסם מכרז בקשר למכירתו, לקבוע כי התובעים עונים על תנאי הפטור ממכרז בקשר לחכירת המגרש, לקבוע כי התובעים אינם חייבים בתשלום דמי שכירות לעירייה עבור המגרש מיום 1.11.98, לחייב את העירייה להשיב לתובעים סכום של 9,120 ₪ ששילמו כדמי שכירות עבור המגרש, ולחלופין - לחייב את הנתבעים בפיצויים בסך 100,000 ₪, בגין הנזקים שנגרמו לתובעים עקב הפרת התחייבות הנתבעים האמורה. לטענת ב"כ התובעים 2. התובע 1, מרדכי רוטשס, הפעיל במשך כ-25 שנה תחנת מוניות הממוקמת במגרש האמור, בין בעצמו ובין באמצעות תאגידים שבשליטתו, במשך כ-25 שנה. בתאריך 30.10.96 נחתם בין עיריית ערד ובין הסעות מוטקה ערד בע"מ (להלן - "החברה"), שהיתה בשליטת התובע 1, הסכם, לפיו הושכר המגרש האמור על ידי העירייה לחברה, לתקופה של 4 שנים מיום 1.08.96 עד ליום 30.06.01, כאשר בהסכם צויין, כי השטח מיועד לשימוש כשטח ציבורי על פי התכנית הקיימת, כי הועדה המקומית לתכנון ובניה דנה בשינוי יעוד של המקום, וכי העירייה מעוניינת כי השוכר יסדיר את רישוי הבניה ורישיון עסק במושכר. כמו כן צויין בהסכם, כי השוכר מתחייב להשיג אישור של מינהל מקרקעי ישראל לניהול תחנת מוניות במושכר, ולהגיש כל מסמך הדרוש לועדה המקומית לתכנון ובניה לצורך שינוי התב"ע, וכן שהשוכר התחייב לסיים את כל ההליכים תוך 11 חודשים מיום אישור שינוי הייעוד, עם אפשרות לקבלת ארכה של ששה חודשים, שאם לא כן, יפקע תוקפו של ההסכם, והשוכר יפנה את המושכר (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן). שינוי הייעוד אושר ביום 16.10.98 על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובניה, ונמסר למהנדס הועדה המקומית ערד, כי עם קבלת תשריטים ותקנונים מתוקנים חתומים על ידי המינהל, בהתאם לדרישת ועדת התכנון המחוזית, יפורסם אישור התכנית ברשומות. בתאריך 6.01.97 נחתם נספח להסכם האמור, לפיו תפסיק החברה לשלם דמי שכירות לעירייה, עם חתימתה על הסכם חכירה עם המינהל. (נספח ז' לכתב התביעה המתוקן) 3. בתאריך 28.12.98, הודיע ראש עיריית ערד לגבי ויסמן, מנהל המחוז של מינהל מקרקעי ישראל, כי העירייה ממליצה להחכיר את המגרש נשוא הדיון במישרין על ידי המינהל ליזם (התובע 1), כאשר התחנה הממוקמת במגרש שייכת לתובע 1, ולאור העובדה שהתחנה קיימת במקום מזה כ-30 שנה, והתובע 1 היה בין יוזמי רעיון התב"ע כפי שהמינהל דרש, ולאור זאת, ממליצה העירייה להעביר לו את החזקה על הקרקע ללא מכרז. במכתב של תמי אסטון, רכזת עסקאות במחוז הדרום במינהל, לעיריית ערד, מיום 7.11.99, נאמר שקיימת מניעה לקדם את בקשת העירייה האמורה, בשל אי התאמת החוק חובת פרסום מכרזים ותקנותיו, הואיל וחסר רצף נוכחות בשטח של 10 שנים לפחות (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן). בישיבה שהתקימה ביום 12.07.99 בין מנכ"ל העירייה, אבינועם ורבנר, מהנדס העיר, אסיר גל וחנה קרוזל, מנהל מחלקת רישוי ופיקוח בעירייה, ובין, גבי ויסמן, מנהל מחוז הדרום במינהל, ועו"ד רוני דובר, ששימש כיועץ משפטי במינהל, על פי פרוטוקול שנרשם על ידי חנה קרוזל, סוכם כי התחנה במגרש האמור תימסר ללא מכרז לתובעים שהיו בעלי חזקה בנכס, על פי תקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים תשנ"ג-1993 (להלן - "תקנות המכרזים") (ת/1). במכתב תגובה לפרוטוקול האמור של הרפז גיל, סגן מנהל המחוז במינהל, צויין שנושא הפטור ממכרז עדיין בבדיקה (ת/2). בעניין רציפות השימוש של התובע 1 במגרש, נשלח למינהל, מכתב של מנכ"ל העירייה, אבינועם ורבנר, מיום 12.12.99, המאשר כי התובע 1 השתמש במגרש באופן רצוף ב-10 השנים האחרונות ואף יותר, ואף שמבחינה טכנית לא היה חוזה שכירות בין השנים 1.1.93 עד 30.03.00, ידוע שהתובע 1 הפעיל מזה שנים את תחנת המוניות במגרש בהסכמת העירייה, שהוציאה לו רשיונות עסק בהתאם לכך, ולאור זאת ביקש לקבל את הצהרתו האמורה, על מנת לאשר לתובע החכרת המגרש ללא מכרז. בסמוך לחודש 8/00 פנה תובע 1 למנכ"ל העירייה במכתב בו ביקש לשחרר אותו מתשלום דמי שכירות, הואיל והענין מעוכב בשל מחדל של העירייה, בכך שלא נחתמו איתו הסכמי שכירות ברציפות (נספח ח' לכתב התביעה). בתשובה לכך הודיע מנכ"ל העירייה לתובע, כי עמדת המינהל היא, כי אין אפשרות להחכיר שטחים לתחנות מוניות, אלא באמצעות העירייה, וכי בתקופה הקרובה יתקיים דיון בעירייה ביחס לשינויים במדיניות השכרת שטחי ציבור להפעלת תחנת מוניות, והם יפעלו על פי ההחלטות שתתקבלנה בתום הסכם השכירות איתו. (נספח ט' לכתב התביעה). בהתכתבות שהיתה בין ב"כ הנתבעים, עו"ד דניאל תומר, ובין המינהל, הודיע עו"ד עינב מנצור, ששימש כיועץ משפטי של המינהל במחוז הדרום, לעו"ד דניאל תמיר, במכתב מיום 4.01.01, כי לא נמצא בסיס לפטור את התובעת ממכרז, הואיל ואין תשתית ראייתית לכך כי התובע החזיק בשטח מעל 10 שנים, ולאור זאת החל המינהל בהקצאת המגרש נשוא הדיון לעיריית ערד לשם הקמת תחנות מוניות, וכן שההתקשרות העתידית תעשה באמצעות העירייה על פי בקשתה, ולאור זאת, הם ממליצים כי יפנה בענין לעירייה (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן). בעקבות מכתב זה, פנה עו"ד דניאל תמיר במכתב מיום 4.03.01 לראש עיריית ערד, בצלאל טביב, בו טען כי עיריית ערד וראשיה הבטיחו למרשו לעשות הכל על מנת להעביר את החזקה במגרש לרשותו בחכירה ישירה בינו ובין המינהל, וכן שעקב טעות טכנית נדחתה הבקשה של מרשו ושל העירייה להעביר לו את החזקה במגרש, ולאור החלטת המינהל, מצפה מרשו לקבל את החזקה במגרש במישרין מהעירייה (נספח יא' לכתב התביעה המתוקן). בתאריך 23.04.01, פנה פעם נוספת עו"ד איתן ברקאי בשם התובעים במכתב לעירית ערד ולמינהל מקרקעי ישראל, בו טען כי התקיימו התנאים המאפשרים החכרת המגרש ללא מכרז לפי תקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים התשנ"ג - 1993, שעל פי התחייבויות עיריית ערד והמינהל, היה התובע 1 אמור לחכור את המגרש בפטור ממכרז, וכי לדעתו, אין באי הימצאות חוזי שכירות בכתב לגבי התקופה שמיום 1.01.93 עד 31.12.95, כדי לשלול את האפשרות לפטרו ממכרז לפי התקנות האמורות, הואיל והתקנות מתייחסות להחזקה במגרש לתקופה של 10 שנים, ואין בתקנות דרישה להסכמי שכירות בכתב לתקופה של 10 שנים לפחות כתנאי לפטור ממכרז. לאור זאת טען, כי יש בהתנערותם מהתחייבות האמורה משום הפרת התחייבות והתנהגות שלא בתום לב, דרש מהם לקיים את התחייבותם, ואמר במכתב הנ"ל שהתובע 1 ימשיך לשלם דמי שכירות עד ליום 31.05.01 מתוך מחאה (נספח יב). 4. לטענת ב"כ נתבעת 1 הענין החל בכך שבשנת 1996, התברר לעירייה שחלק מהמבנה ששימש את המבקשים לצורך תחנת המוניות נבנה ללא היתר בניה, והיא (העירייה) דרשה מהתובע להסדיר את הענין; כתנאי למתן היתר בניה, דרש המינהל לשנות את ייעוד השטח עליו הוקמה התחנה משטח ציבורי פתוח לשטח בעל ייעוד מסחרי, ולאור זאת, נחתם בשנת 1996 ההסכם בין העירייה לתובעת 2. בעקבות כוונת המינהל להחכיר את הקרקע ישירות לתובעים, נחתם נספח ז' להסכם מיום 7.01.97, ולכן נאמר בנספח זה, שעם החכרת המגרש לתובע, תפקע התחייבות התובע לתשלום דמי שכירות חודשיים. לא היתה מעולם התחייבות של העירייה בענין. מכתבו של ראש העיר לגבי וייסמן, מנהל המחוז במינהל מיום 28.12.98, נשלח כמחווה של רצון טוב, על מנת לסייע לתובע להוכיח את החזקתו ארוכת השנים במגרש, אך לא היתה כל התחייבות מצד העירייה בקשר לכך. בשנת 2000 הובהר לעירייה כי חל שינוי במדיניות המינהל, בכך שהוא לא דורש שתחנות מוניות תוקמנה על שטחים מסחריים, ואינו מחכיר אותן ישירות לבעלי התחנות, אלא שהעירייה תקצה שטחים עבור תחנות מוניות וקיוסקים בתוך שטחי ציבור פתוחים (שצ"פים), כפי שפעלה העירייה קודם לכן. לאחר דיון בעירייה בענין, הוחלט ביום 3.06.01, בצוות של שני חברי מועצה ומנכ"ל העירייה, שהעירייה תחכור מהמינהל מגרשים להסדרת תחנות מוניות קיימות ולהקמת תחנות חדשים, שאותן ניתן להקים בשטח ציבורי פתוח, והעירייה תשכיר אותן לתאגידים או ליחידים, כאשר העירייה רשאית לפטור ממכרז בעלי זכויות במקרקעין המחזיקים בהם מעל 10 שנים ברציפות, שהמחיר של משרד בתוספת 2 חניות יהיה 800 ₪ לחודש, ש-25% מהסכום - ייקבע לכל חניה נוספת, וכן שייחתם חוזה באותם תנאים עם בעל תחנות קיימות, עם שתי הארכות אפשריות של שנה אחת כל פעם. כמו כן סוכם שאם לא תהיה הסכמה לתנאים האמורים, יוצא מכרז. 5. לטענת ב"כ הנתבעת 2 לא היתה כל התחייבות או הבטחה של המינהל להחכיר את המגרש לתובעים. התנאי לפטור מחובת מכרז הוא רק כאשר יש למתקשר חזקה רצופה לתקופה של 10 שנים לפחות, בהסכמת המינהל, היינו: הסכמה פוזיטיבית של המינהל, ומשלא הוצגו חוזי שכירות של התובע 1 עם העירייה לתקופה רצופה של 10 שנים, לא עמד התובע בתנאי הפטור ממרכז, ואין רלוונטיות לעובדה כי העירייה אישרה שהתובע מחזיק ברצף במגרש מעל 10 שנים. המינהל לא נתן מעולם את הסכמתו להחזקת התובע במגרש, ועל כן אינו עומד בתנאי הפטור ממכרז. בהסכם של התובע עם העירייה מיום 30.10.96, התחייב התובע להשיג את הסכמי המינהל לניהול תחנת מוניות במושכר, ומשלא התקבלה הסכמת המינהל לכך, פקע ההסכם עם העירייה, למינהל אין עמדה ביחס להתחייבות העירייה, ואין מניעה מצד המינהל לכך שהשטח יוחכר לתובע על ידי העירייה. כמו כן טען, שגם כאשר ניתן להפעיל תקנות פטור, דרך המלך העדיפה הינה בפרסום מכרז. דיון 6. האם היתה התחייבות של המינהל? האם העירייה והמינהל נהגו בסבירות ובתום לב? לשאלה אם היתה הפרת התחייבות מצד המינהל, נראה לי שהתשובה לכך הינה שלילית. מאידך גיסא, נראה לי שגם המינהל וגם עיריית ערד לא נהגו במבקשת בסבירות ובתום לב, והם נהגו בה באופן לא עקבי תוך שינוי גישתם ומדיניותם חדשים לבקרים, אך לא ניתן לקבוע כי היתה הפרת התחייבות מצד המינהל להחכרת המגרש ללא מכרז, הואיל ולא ניתן להצביע על התחייבות מפורשת של גורם מוסמך לכך.בכל המסמכים שהוגשו לא ניתן להצביע על התחייבות מפורשת לכך, וגם מעדות התובע ויתר העדויות, לא ניתן לקבוע כי היתה התחייבות כזאת. מאידך גיסא, נראה לי כי גם הגישה של העירייה וגם של המינהל עד למועד סמוך לחודש 8/00, היתה כי יש מקום לפעול בדרך של שינוי נקודתי של התכנית המפורטת, כך שהייעוד של המגרש יהיה יעוד מסחרי, ובדרך זאת יוכל המינהל להחכיר את השטח בחכירה לטווח ארוך במישרין לבעל התחנה. מתוך גישה זאת יזמה העירייה שינוי יעוד לשטח, וניתן אישור לשינוי היעוד של השטח משטח ציבורי פתוח ושטח מסחרי, כאשר נטלו בכך חלק, גם העירייה כיוזמת השינוי, גם התובעים שהיו מעוניינים בשינוי וגם המינהל כבעלים של המגרש. מצד המינהל היתה נכונות להחכיר את המגרש לתובע 1, והבעיה היחידה שהתעוררה בקשר לכך, עד למועד האמור מצד המינהל, היתה שהמינהל היה בדעה שלא הוכח כראוי קיום התנאים של חזקה רצופה לתקופה של 10 שנים לפחות בהסכמת המינהל, הואיל ולא הוצגו חוזה שכירות של התובעים או מי מהם עם העירייה לתקופה של 10 שנים לפחות. מצד העירייה לא הייתה כל בעיה בקשר לכך, וכשתמכו בבקשת התובעים לחכור את התחנה במישרין מהמינהל, היו בדעה שניתן להחכיר אותה תוך מתן פטור ממכרז, הואיל והתובעים החזיקו בתחנה במשך תקופה העולה בהרבה על 10 שנים. מסיבות שלא הובררו כל צרכם, חל שינוי גם בגישת העירייה וגם בגישת המינהל, בכך שהם החליטו שהמינהל לא יחכיר מגרשים לשימוש של תחנות מוניות במישרין לטווח ארוך, והוא יחכיר אותם לעירייה, בלי שיהא צורך בשינוי הייעוד לשטחים מסחריים, אלא בשטחים ציבוריים פתוחים, והעירייה תוכל להשכיר או להחכיר אותם כשטחים ציבוריים פתוחים לשימוש של תחנות למוניות. הדבר לא הוברר כל צרכו, שכן לא ברור כיצד תהא אפשרות להשתמש כדין בשטח ציבורי פתוח כתחנת מוניות, שאינה מהווה בדרך כלל שימוש המתאים לשטח ציבורי פתוח, אלא אם נאמר אחרת בתכנית המפורטת. התכנית בקשר לכך לא הוגשה והענין לא הוברר די הצורך. מכל מקום לא ברור מה הניע גם את המינהל וגם את העירייה לשנות את גישתם האמורה. גם לא ברור, כיצד סברו המינהל והעירייה, שאם התובע אינו עומד בתנאי הפטור ממכרז ביחס לחכירת המגרש מהמינהל, יוכל לעמוד בתנאי הפטור מהמכרז, אם החכירה או ההשכרה של המגרש תעשה על ידי העירייה במסגרת המדיניות החדשה. גם בעמדת המינהל, שהתובע אינו יכול לחכור את המגרש ללא מכרז, מתעורר קושי. המינהל היה מוכן מצד אחד להמשיך בהליך של החכרה ללא מכרז באמצעות המינהל, לו היו התובעים מציגים חוזי שכירות עם העיריה לתקופה רצופה העולה על 10 שנים, ולכן ביקשו לקבל חוזי שכירות המצביעים על חזקה ושימוש רצופים בהסכמת העירייה, ומאידך גיסא, משלא נמצאו הסכמי השכירות עם העירייה לכל התקופה, לא היה מוכן המינהל להסתפק בהצהרתם של ראש העיר ושל מנכ"ל העירייה כי התובעים החזיקו במגרש מזה עשרות שנים בהסכמת העירייה. בהמשך טען המינהל שלא די בהחזקה במגרש אף אם היא נמשכה מעל 10 שנים, ויש צורך שהחזקה והשימוש יהיו בהסכמה פוזיטיבית של המינהל. עמדת המינהל בענין זה אינה ברורה: אם החזקה בהסכמת העירייה נחשבת כהחזקה בהסכמת המינהל לצורך הפטור ממכרז, לא ברור מדוע לא קיבל המינהל את הצהרותיהם של ראש העיר ושל מנכ"ל העירייה, שהתובעים החזיקו במקום מעל 10 שנים, ואם החזקה בהסכמת העירייה אינה מספקת ואינה נחשבת כהחזקה בהסכמה פוזיטיבית של המינהל, מדוע הסכים המינהל לראות את התקופה שלגביה היו הסכמי שכירות עם העירייה כתקופת החזקה בהסכמת המינהל, והיה מוכן לקבל חוזי שכירות לתקופה נוספת כראיה להחזקה בהסכמת המינהל. לגוף הענין נראה לי שאין צורך בחוזי שכירות לתקופה נוספת על מנת להוכיח החזקה בהסכמת המינהל, ואין לקבל את עמדת המינהל בקשר לכך. המדיניות בתקופה שקדמה לשנת 1996, הן של המינהל והן של העירייה, היתה שהעירייה הייתה מאפשרת לבעלי תחנות מוניות להקים את תחנת המוניות בשטחים ציבוריים פתוחים, כאשר הדבר נעשה בהסכמת המינהל, אם בדרך של העברת זכויות בשטחים שנועדו למטרה ציבורית המועברים לרשויות המקומיות לפי סעיפים 188 ו- 190 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965, ואם במסגרת אחרת, כאשר הדבר נעשה על דעת המינהל ובהסכמתו, שאם לא כן, לא יעלה על הדעת שהעירייה תשכיר שטחים שהיו בבעלות המינהל, ללא הסכמתו. מבחינה זאת נראה לי כי מסירת חזקה בשטח על ידי העירייה, בהסכמת המינהל, כמוה כהחזקה בהסכמת המינהל. על רקע זה ניתן להבין את גישת המינהל בכך שהיה מוכן לקבל הסכמי שכירות עם העירייה כהוכחה להחזקה במגרש בהסכמת המינהל, אך לא ניתן הסבר מניח את הדעת - מדוע לא היה מוכן המינהל לקבל את הצהרת ראש העיר ומנכ"ל העיריה לגבי התקופה בה החזיק התובע ללא חוזי שכירות עם העירייה, כהחזקה בהסכמת המינהל. מכל מקום נראה לי כי בנסיבות הענין הוכח כי התובע החזיק במקום מעל 10 שנים בהסכמת העירייה, שמן הסתם נתנה את הסכמתה לכך כדין, בהסכמת המינהל, וממילא ניתן לקבוע כי התובע החזיק במקום מעל 10 שנים בהסכמת המינהל. כמו כן עולה גם מחומר הראיות כי התובע החזיק במקום בידיעת המינהל תקופה ארוכה, וגם בכך יש לכאורה כדי להצביע על הסכמת המינהל לכך. בנסיבות אלו נראה לי כי התקיימו תנאי הפטור ממכרז בהחכרת המגרש לתובע, בין שהדבר נעשה באמצעות המינהל ובין שהדבר נעשה באמצעות העירייה. כמו כן נראה לי שהחכרת המגרש המוחזק בידי התובע באמצעות מכרז אינה מעשית, שהרי התובע מחזיק בשטח על פי הסכם עם העירייה, כל עוד נמשך ההסכם, ובה במידה שפג תוקפו של ההסכם כטענת המינהל, לא ניתן להוציאו למכרז לציבור, כל עוד ממשיך התובע להחזיק בו. לא נטען על ידי העירייה או על ידי המינהל כי בדעתם לפעול לפינוי התובעים מהמקום, לאחר שהתובעים הקימו את התחנה והחזיקו בה במשך עשרות שנים בהסכמה פוזיטיבית של העירייה, שעודדה את התובע להסדיר את שינוי הייעוד על מנת לאפשר לו שימוש כדין בתחנת המוניות. בנסיבות הענין, נראה לי כי הדרך בה פעלו המינהל והעירייה, אינה סבירה. הם נתנו לתובע 1 להבין שיש צורך בשינויי ייעוד לשטח מסחרי על מנת שתהא אפשרות להחכיר לו את שטח התחנה במישרין מהמינהל, ולאחר שאושר שינויי הייעוד לשטח מסחרי בוועדה המחוזית לתכנון ובניה, הם מנסים להחזיר את המצב לקדמותו, בכך שאומרים לתובע 1 שלא היה צורך בשינוי הייעוד, וניתן להמשיך בהחכרה באמצעות העירייה, בשטחים ציבוריים פתוחים, בדרך שאינה ברורה כל צרכה. דרך זאת פוגעת בציפיותיו הלגיטימיות של התובע, שתרם את חלקו בהליך של שינוי ייעוד לשטח מסחרי על מנת לזכות בחכירה ישירה מהמינהל, לאחר מיכן היה צריך לעמוד במצב בו מסתבר לו שכל ההליך של שינוי הייעוד משטח ציבורי פתוח, היה מיותר, וכיום נאמר לו שניתן לחכור את המגרש רק באמצעות העירייה, כאשר ייעוד השטח יכול להישאר שטח ציבורי פתוח. חוסר העקביות, מצד המינהל והעירייה שנטלו חלק בשינוי הייעוד מתוך מחשבה לאפשר לתובע 1 לחכור את המגרש במישרין עם המינהל, ושינוי המדיניות תוך פגיעה בציפויותיו של התובע, אינם מתיישבים עם חובתם של המינהל והעירייה לנהוג בסבירות ובתום לב, בהתחשב בציפיותיו של התובע 1 ובהסתמכותו הלגיטימית על העובדה שהמינהל נתן לו להבין, שאם יוכיח שהיתה לו חזקה לתקופה של 10 שנים לפחות, יוכל לזכות בחכירה במישרין מהמינהל, כאשר העירייה נתנה לו להבין, שהוא עומד בתנאים, והמליצה למינהל להחכיר לו את המגרש ללא מכרז. בהמשך, נאחזה העירייה במדיניות של המינהל שאינו מוכן להחכיר ללא מכרז, כנימוק להצדקת השינוי במדניותה, שמעתה ואילך היא משכירה מגרשים לשימוש של תחנות מוניות בכלל ולתובע 1 בפרט, בעוד שהמינהל נאחז בנימוק של העדר חזקה רצופה בהסכמת המינהל, שהוכח כבלתי נכון, כדי להצדיק את שינוי המדיניות, גם ביחס לתובע, על מנת להצדיק את הימנעותו מלהחכיר את המגרש במישרין לתובע. במצב זה נראה לי כי אף שלא הוכחה הפרת התחייבות שניתנת לאכיפה, על פיה התחיייב המינהל להחכיר את המגרש לתובע 1, ניתן לקבוע כי גם המינהל וגם העירייה פעלו בחוסר סבירות ובהעדר תום לב, בכך שנהגו בחוסר עקביות ופגעו בציפיותיו הסבירות ובהסתמכות שהיתה לתובע על דברי העירייה ועל דברי המינהל, כי עם השלמת שינוי היעוד של המגרש והוכחת התנאים לקיום הפטור ממכרז, תהא אפשרות להחכיר לו את המגרש במישרין מהמינהל. 7. הסעד שניתן וראוי לתת בנסיבות הענין השאלה העומדת לדיון, לאור המסקנה האמורה, היא האם ניתן וראוי לתת את הסעד המבוקש במלואו, או בחלקו, או סעד חלופי דומה ככל האפשר לסעד המבוקש. כעיקרון, ניתן היה לתת גם את הסעד המבוקש בעילה של העדר סבירות והעדר תום לב, לו היתה זאת הדרך הסבירה היחידה, שבה ניתן היה לתקן את המעוות, בלי להתערב שלא לצורך בשיקול הדעת של המינהל כגוף ציבורי וכבעלים של המקרקעין, ושל העירייה כגוף ציבורי וכבעל זכויות חזקה, בשטח הנוגע לענין. לאחר ששקלתי את הענין, נראה לי כי אין זאת הדרך הראויה בשלב זה בנסיבות הענין. במצב זה יש להעדיף לדעתי מתן צו הצהרתי המגדיר את זכויות התובעים במצב הקיים, תוך הפניית המינהל והעירייה לדרך בה תוכל להפעיל את שיקול דעתה כבעלים ביחס למינהל או כבעלת זכויות חכירה, ביחס לעירייה, תוך מתן מענה הולם לציפיותיו הלגיטימיות של התובע1 . בקשר לכך נראה לי שניתן וראוי לקבוע כי גם המינהל וגם העירייה רשאים להחכיר או להשכיר את המגרש לתובע ללא מכרז, בנסיבות העומדות בתנאי הפטור ממכרז לפי תקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים התשנ"ג-1993, לאור העובדה שהוא החזיק במגרש בהסכמת העירייה ובהסכמת המינהל במשך תקופה העולה על 10 שנים. במצב זה צריך המינהל להפעיל את שיקול דעתו בהגינות ובסבירות, וככל שהחכרת המגרש במישרין לתובע מתיישבת עם מדיניותו בנסיבותיהם המיוחדות של התובעים על יסוד ההנחה האמורה, ובה במידה שאין שיקול ענייני, משמעותי וסביר אחר, שבגינו יש הצדקה בתחום מיתחם הסבירות, להימנע מלהחכיר את המגרש במישרין לתובע 1, עליו לעשות כן. על המינהל לבדוק את הענין על יסוד הקביעות האמורות, לשקול את הענין על ידי הגורמים המוסמכים, ולהודיע על החלטתו המנומקת בקשר לכך, לתובעים, תוך מועד סביר. בה במידה שתהיה השתהות יתרה מצד המינהל, או שההחלטה לא תעמוד בתנאים האמורים, יוכלו הם לעתור לסעד אופרטיבי. מנגד - בה במידה שהמינהל יקבל החלטה העומדת בתחום מתחם הסבירות מנימוקים שיש בהם כדי להצדיק הימנעות מלהחכיר את המגרש במישרין לתובעים, ויחכיר את המגרש לעירייה בדרך בה תוכל העירייה להחכירו לתובעים, תוכל גם העירייה להחכירו לתובע ללא מכרז, בדרך ובתנאים שיתחשבו באופן סביר בכך שהעירייה המליצה על החכרת המגרש ללא מכרז על ידי המינהל, תוך התחשבות בציפיותיו והסתמכויותיו הלגיטימיות של התובע באופן סביר, תוך הצבעה על הנימוקים לכך, ולפעול בענין תוך מועד סביר. בה במידה שלא תעשה כן, או שהחלטתה לא תעמוד בתנאים האמורים - יוכלו התובעים לפנות בבקשה לסעד אופרטיבי בקשר לכך. 8. לאור האמור, אני דוחה את הבקשה למתן צו הקובע כי המינהל התחייב להחכיר לתובעים את המגרש ולהורות על אכיפת ההסכם, אך מאידך גיסא, אני קובע כי המינהל והעירייה, לא יוכלו למכור או להחכיר את המגרש לגורם אחר, או לפרסם מכרז בקשר לכם, וכן שהתובעים או מי מהם יכולים לחכור את המגרש מהמינהל או מהעירייה תוך קבלת פטור ממכרז, וכי הם זכאים לכך שהמינהל או העירייה יחכירו להם את המגרש בהיתחשב במכלול הנסיבות לרבות הציפיות וההסתמכות של התובעים ובהתחשב בקביעות האמורות בסעיף 7 דלעיל. כמו כן אני דוחה את הבקשה להשבת דמי השכירות ששולמו ואת התביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לטענתם עקב הפרת התחייבות המינהל לה טענו התובעים, הואיל ולא הוכחה עילה לכך. בהתחשב במסקנה האמורה - ישא כל צד בהוצאותיו. ניתנה היום י"ב ב אדר א, תשס"ה (21 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים. ברוך אזולאי, שופט ס. נשיא עורך דיןפטור ממכרזמכרזמקרקעין