1. המערערים החלו בביצוע עבודות לבניית בית מגורים במקרקעין המצויים באזור אל-שרקייה בשכונת בית חנינא בירושלים, וזאת ללא היתר כדין. ביום 19.6.02 הוצא על-ידי יו"ר המשיבה מס' 4 (להלן - "הוועדה המקומית") צו הריסה מינהלי במסגרת סמכותו שעל פי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - "החוק"). בעקבות הוצאתו של צו ההריסה הנ"ל (להלן - "צו ההריסה הראשון"), פנו המערערים לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בבקשה לביטול הצו. כמו כן התבקשה על ידם התלייתו של צו ההריסה הראשון. בית המשפט הורה בהחלטה מיום 30.6.02 על עיכוב ביצוע הצו " ... בכפוף לכך שלא תבוצענה עבודות בנייה נוספות במקום". בעוד ההחלטה על עיכוב ביצועו של צו ההריסה הראשון עומדת בתקפה, הגיעו למקרקעין, ביום 10.3.03, נציגי המשיבה מס' 1 (להלן - "הוועדה המחוזית") והרסו את המבנה. מסתבר, כי ביום 24.2.03 הוצא על-ידי יו"ר הוועדה המחוזית צו הריסה מינהלי לגבי המבנה הנדון (להלן - "צו ההריסה השני"). 2. אין למעשה מחלוקת, כי צו ההריסה השני הוצא שלא כדין. על-פי הוראת סעיף 238א(ב1)(3) לחוק, לא יפעיל יו"ר וועדה מחוזית את סמכותו ליתן צו הריסה מינהלי: "אלא לאחר שהודיע על כך לשר הפנים ודרש בכתב מיושב ראש הוועדה המקומית ליתן צו הריסה מינהלי לגבי אותה בניה, ויושב ראש הוועדה המקומית לא עשה כן תוך שבעה ימים מיום המצאת ההודעה לוועדה; או אם נתן צו, הצו לא בוצע תוך ארבעה עשר ימים מיום נתינתו, זולת אם נמנע ביצועו על-פי החלטה של בית משפט; ...". במקרה דנן ניתן על-ידי יו"ר הוועדה המקומית צו הריסה מינהלי שביצועו נמנע על-פי החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים. במצב זה לא יכול היה המשיב מס' 2 להפעיל את סמכותו ולחתום על צו ההריסה השני. מסתבר, כי הוועדה המחוזית אכן פנתה בענין לוועדה המקומית, ופנייתה התקבלה במשרדי הוועדה המקומית, אלא שזו לא השיבה לפניה זו. 3. לנוכח הריסת המבנה הגישו המערערים לבית משפט השלום תובענה כנגד המשיבים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם. בתביעה נתבע פיצוי בסכום כולל של 452,000 ש"ח (270,000 ש"ח בגין הנזק למבנה שנהרס; 10,000 ש"ח בגין השמדת מיטלטלין שהיו במבנה; 72,000 ש"ח עבור דיור חלופי למשך שלוש שנים; 100,000 ש"ח בגין נזק שאינו ממוני). בית המשפט (כב' השופט בר-עם) דחה את תביעת המערערים, ומכאן הערעור דנן. 4. בית משפט קמא סקר בפסק דינו את כל העובדות הרלבנטיות. הוא מצא כי המשיבים התרשלו. רשלנות הוועדה המחוזית נבעה מכך שהיא: "בחרה שלא להמתין ולא נקטה בכל פעולה לוודא כי ההודעה [לפי סע' 238א(ב1)(3) לחוק, צ.ז.] התקבלה בידי הוועדה המקומית ... העובדה שלא התקבלה תשובה מהוועדה המקומית עד למועד הקבוע, אינה יכולה לשמש, כשלעצמה, ראיה קונקלוסיבית, לעניין התעלמותה מפניית הוועדה המחוזית שלאחריה משתכללת, ברגיל, סמכות הוועדה המחוזית למתן צו הריסה". נפסק, כי בהעדר תגובה מטעם הוועדה המקומית, היתה הוועדה המחוזית אמורה לשוב ולפנות לוועדה המקומית, כדי לוודא שלא ניתן צו הריסה למבנה (סעיף 18 לפסק הדין). רשלנות הוועדה המקומית נבעה מכך שעל אף שקיבלה את פניית יו"ר הוועדה המחוזית לא השיבה עליה: "במחדלה מלהשיב להודעה, הפרה הוועדה המקומית את חובת הזהירות הקונקרטית" (סעיף 21 לפסק הדין). 5. על אף שבית משפט קמא הגיע למסקנה (המקובלת עלי) כי המשיבים הפרו את חובת הזהירות כלפי המערערים והתרשלו בכל הנוגע להוצאת צו ההריסה השני וביצועו, סבר בית המשפט כי דין התביעה להידחות מחמת מעשיהם והתנהגותם של המערערים: המערערים החליטו במודע לבנות את המבנה ללא היתר בניה ולהפר בריש גלי את הוראות החוק; הם פנו לבית המשפט לעניינים מקומיים בחוסר ניקיון כפיים כשביקשו להתלות ביצועו של צו ההריסה הראשון בנמקם בקשה זו בכך שהמבנה מאוכלס, מה שהתברר כלא אמת; הם המשיכו בבניית המבנה גם לאחר שעיכוב ביצועו של צו ההריסה הראשון הותנה בהפסקת הבנייה. התנהגות זו של המערערים, שבעליל אינה חוקית ומבטאת זלזול בהוראות החוק ובהחלטות בית המשפט, היא התנהגות "בת עוולה", ובית המשפט סבר, כי דין תביעתם להידחות בהסתמך על הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". בית המשפט ערך "מאזן התנהגויות" בין בעלי הדין ומצא כי במאזן זה "בולט חוסר מוסריותו של [המערער], אשר אל מול חוסר ידיעה רשלני של [המשיבים], גלום בהתנהגותו יסוד נפשי של כוונה, ולמצער מודעות בפועל ובקרבה שלל פגמים מוסריים, החל בבניית המבנה ללא היתר, בהמשך בבקשתו לקבלת צו העיכוב, ולאחריה המשך עבודות הבניה תוך ביזוי החלטת בית המשפט" (סעיף 30 לפסק הדין). בית משפט השלום הדגיש, כי אלמלא המשיכו המערערים בבניה לאחר שעוכב ביצועו של צו ההריסה הראשון, ניתן להניח שצו ההריסה השני לא היה בא לעולם, שכן בעת הוצאת צו ההריסה הראשון היה המבנה במצב של יסודות ועמודים בלבד, ואנשי הוועדה המחוזית לא הבחינו בו. עובר להוצאת צו ההריסה השני המבנה כלל שלד, עמודי בטון ועליהם תקרת בטון, כשבין העמודים בנוי חדרון מבלוקים. המשך הבניה, כך נפסק, גרם לכך שתשומת לב המפקחים מטעם הוועדה המחוזית הוסבה למבנה. 6. למעלה מהדרוש בחן בית המשפט את טענות המערערים בעניין הנזקים שנגרמו להם. באשר לשווי המבנה שנהרס נקבע, כי, בהסתמך על עדותו של השמאי מטעם המערערים, לא יכול הפיצוי לעלות על כ- 10,000 דולר, ואף נתון זה לא הוכח כדבעי, משלא הוכחו העובדות שעל יסודן היה אמור להיערך חישוב הנזק. בענין המיטלטלין נפסק, כי לא הובאה כל ראיה ולפיכך אין מקום לזכות את המערערים בפיצוי בגינם. 7. בית המשפט הוסיף, למקרה שתוכר זכות המערערים לפיצוי, כי הוא סבור שיש לחלק שווה בשווה את האחריות בין הוועדה המחוזית לבין הוועדה המקומית. 8. לנוכח האמור לעיל נדחתה התביעה, ללא שנעשה צו להוצאות. 9. בערעורם התמקדו המערערים בחומרה שיש לייחס להתנהגות המשיבים, התנהגות שיש עימה הפרה בוטה של הוראות החוק ושל חובת הרשות שלא לפגוע באזרח או בקניינו אלא על-פי חוק. בגדר כך הפנה ב"כ המערערים להוראת סעיף 238א(יג) לחוק, וטען, כי מכוחה של ההוראה האמורה קמה זכות המערערים לפיצוי, גם אם הפרשה החלה בביצוע בניה בלתי חוקית על ידם. המערערים טוענים, כי "מאזן ההתנהגויות" שנערך בפסק הדין אינו ראוי ולא נכון היה שלא ליתן כל משמעות לפעולה מנוגדת לחוק של רשויות ציבוריות המופקדות על אכיפת החוק. המערערים מפנים לעדות המערער ועדיו לפיה המערער ניסה להציג למבצעי צו ההריסה השני את החלטת העיכוב של צו ההריסה הראשון, אך נציגי הוועדה המחוזית סרבו לכל פניותיו, ובכלל זה לבקשתו ליצור קשר טלפוני עם עורך דינו. עוד נטען, כי המערערים לא פעלו במרץ להשלמת בניית המבנה, כפי שאחרים עושים במצבים דומים, אף כי חלפו מספר חודשים מאז שהוצא צו ההריסה הראשון. המערערים מתייחסים בערעורם גם לקביעות בית משפט השלום באשר לנזקיהם וטוענים שהוכיחו את עלות עבודות הבנייה. עם זאת, בעת הדיון בערעור הסכים בא-כוח המערערים כי הערכת הנזק צריכה להיעשות למועד הוצאת צו עיכוב ביצועו של צו ההריסה הראשון (30.6.02) ולא למועד ביצוע צו ההריסה השני. 10. הוועדה המקומית הדגישה בעיקרי הטיעון מטעמה ובדברי בא-כוחה כי צדק בית משפט השלום בנתנו משקל להתנהגות המערערים וכאשר קבע שענין זה מצוי במוקד ההכרעה. הוועדה המקומית תומכת במסקנותיו של בית משפט השלום וביקשה לחזקן תוך הפניית בית המשפט לנתונים המצביעים על הילוכם הפסול והבלתי חוקי בעליל של המערערים. הוועדה המחוזית לא הגישה עיקרי טיעון במועד. יום אחד בלבד לפני מועד הדיון בערעור הומצאה הודעה מטעם הוועדה המחוזית לפיה היא מסתמכת על עיקרי הטיעון שהוגשו על-ידי הוועדה המקומית ומסכימה לקביעות בית משפט השלום בענין אחריות המשיבים, כמפורט בסעיפים 14-21 לפסק הדין. למותר לציין, כי אין מדובר בעיקרי טיעון כהלכתם, ונראה כי הוועדה המחוזית בחרה שלא להציג עמדתה במסגרת הדיון בערעור, ומכל מקום, בפועל לא זכינו לשמוע את עמדתם של המשיבים 1-3. 11. הגעתי לכלל מסקנה לפיה לא ניתן להותיר על כנה את קביעתו של בית משפט השלום לפיה התנהגות המערערים שללה את זכותם לפיצוי. הלכה היא, שלא כל מעשה בלתי חוקי של הניזוק שולל את זכותו לסעד בגין הנזק שנגרם לו: "בית משפט לא יתן סעד לניזוק אם העובדות המהוות את עילת תביעתו מצביעות על כך שהוא ביצע מעשה פלילי הדורש רמה גבוהה של 'מנס ראה' ... או שעובדות אלה מצביעות על פעולה בלתי מוסרית. אם העובדות המהוות את עילת התביעה מצביעות על כך כי התובע ביצע מעשה פלילי שאינו דורש כלל מחשבה פלילית, או הדורש מחשבה פלילית בדרגה נמוכה, יתן בית המשפט סעד לניזוק. אם הפליליות שבמעשה נובעת מהוראת חוק ספציפית - להבדיל מהוראות פקודת החוק הפלילי - יבחן בית המשפט את מטרת המחוקק בקבעו את העבירה. אם מטרת החוק היתה להסתפק בסנקציה הפלילית, יתן בית המשפט סעד לניזוק" (א' ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, תשל"ז, סע' 196, עמ' 342). במקרה דנן, בהתייחס לאי החוקיות שבעצם ביצוע עבודות הבניה ללא היתר כדין (במובחן מהפרת החלטת בית המשפט שעיכב את ביצוע צו ההריסה הראשון בכפוף להפסקת הבניה), לא ניתן לומר שמדובר במעשה פלילי הדורש "רמה גבוהה" של מחשבה פלילית. אין מדובר בעבירה המשתייכת לסוג העבירות שהן בבחינת עבירות מטבע ברייתן (mala prohibita) אלא בעבירה שנובעת מהאיסור שבחוק (mala per se) (ראו: ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', ירושלים, תשמ"ד, סע' 84-85, עמ' 53-54). כאשר מדובר במעשה פלילי מסוג זה, שאינו בגדר עבירה "מטבע ברייתה" אלא עבירה על הוראה שיש עימה רגולציה של הזכות לנצל קרקע לבנייה, לא יהיה זה ראוי, ככלל, לשלול מהניזוק את הסעד שנגרם לו באשמו של אחר, אף אם ביסוד התביעה מצוי המעשה הבלתי חוקי שביצע הניזוק. באשר להפרת החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בכך שהבניה נמשכה למרות האמור בהחלטה - המערערים הסכימו כי אין הם זכאים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם עקב הריסת חלקי המבנה שנבנו לאחר מועד מתן ההחלטה על עיכוב ביצועו של צו ההריסה הראשון, כך שאין צורך להיזקק לאופייה וטיבה של ההתנהגות הפלילית והפסולה שבהפרת ההחלטה. נמצא, כי התנהגותם הפסולה של המערערים, הרלבנטית לבחינת זכאותם לסעד המבוקש, מתמצית בעיקרה בעצם בניית המבנה ללא היתר. בפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) ביניש, בע"א 2242/03 אברהם נ' ראשד, נקבע, כי אין לדחות תביעתו של מי שבנה ביתו ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום בשל חטאו האמור. בית המשפט לא התעלם מחומרת מעשיהם של המערערים בפרשה הנ"ל, אך קבע כי "זו תבוא לידי ביטוי במידת האשם התורם אשר תיוחס להם בעת חלוקת האחריות לנזק" (סעיף 6 לפסק הדין). גם בע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 104, נפסק, כי אין לשלול את אחריותה של רשות תכנון בשל מידע מוטעה שנמסר לאזרח, מהטעם שמדובר היה בצפייה לבנייה בלתי חוקית, וכי התנהגותו של הניזוק תיבחן "בתחום קביעת הנזק והפיצויים" ולא תביא לשלילת אחריותה של הרשות (סעיף 6 לפסק דינו של השופט בן-יאיר). 12. הנה כי כן, המערערים חטאו בביצוע פעולות בניה ללא היתר. מבלי להקל ראש בחומרת המעשה, אשר בגינו הם צפויים לסנקציה פלילית, הרי שמנגד מדובר ברשויות ציבוריות שברשלנותן גרמו לכך שצו הריסה מינהלי, שהוצא שלא כדין, בוצע בפועל ופגע בזכויות הקניין של המערערים. המחוקק מסר בידי רשויות התכנון והבניה מכשיר רב עצמה, צו ההריסה המינהלי, המאפשר להן לפגוע בקניינו של אדם ללא צו שיפוטי ובהליך מינהלי גרידא. זו סמכות מרחיקת לכת שהמופקדים על ביצועה חייבים להישמר היטב מפני הפעלתה שלא כדין. בפסק הדין בע"א 386/074 פלוני נ' אלמונית, פ"ד ל(1) 383, מתייחס כב' השופט (כתוארו אז) לנדוי לעקרון לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" וקובע, כי: "אם המחוקק אסר על מעשה זה או אחר, כדי להגן על צד הנחשב כחלש מבחינה כלכלית או אחרת, כי אז יפעל הכלל רק לרעת יריבו אשר ביקש לנצל חולשה זו" (עמ' 388 מול האות א'). ואכן, המחוקק קבע את גדרה של הסמכות לצוות בצו מינהלי על הריסת מבנה, זאת כדי להגן על הציבור (ובכללו ציבור "עברייני הבנייה") מפני הרשות, שהיא "הצד החזק". כאשר הרשות מפעילה סמכותה זו שלא כדין, אין לזקוף לחובת מי שבנה מבנה ללא היתר את מעשהו זה כאשר הוא מבקש סעד כלפי הרשות שנהגה שלא כדין בהרסה את המבנה האמור. 13. לרקע האמור לעיל יש, איפוא, להגיע למסקנה, כי במקרה דנן "מאזן ההתנהגויות" (בלשונו של בית משפט קמא), או מידת האשם היחסי של הצדדים, אינם שוללים את זכות המערערים לקבלת סעד בגין הנזק שנגרם להם. אכן, העובדה שמדובר בבניה בלתי חוקית רלבנטית לצורך בחינת שיעור הנזק, אך אין מקום לחסום כליל את דרכם של המערערים לקבלת סעד בגין מעשה בלתי חוקי של הרשות, שתוצאתו קשה ודרסטית. אלא שבנסיבות המקרה המסקנה האמורה, אליה ניתן היה להגיע על יסוד העקרונות הכלליים שפורטו לעיל, אף מתחייבת מהוראת סעיף 238א(יג) לחוק, שזה לשונה: "בוצעו הריסה, פירוק או סילוק של בנין על-פי צו שניתן או בוצע שלא בהתאם לסעיף זה, או שנתברר שהוצא לבנין היתר כדין או שהבנין לא היה בנין חורג, לפי הענין, יהא הנפגע מביצועו זכאי למלוא הפיצויים מאת הוועדה המקומית או המחוזית, לפי הענין; באין הסכמה על חוקיות הבניה או על שיעור הפיצויים, רשאי הנפגע לתבוע פיצויים בבית המשפט המוסמך בדרך של המרצת פתיחה". בחוקקו את ההוראה הנ"ל, קבע המחוקק, כי ב"מאזן ההתנהגויות" שבין מי שבנה מבנה ללא היתר לבין רשות שביצעה הריסה על-פי צו מינהלי, צו שניתן שלא בהתאם להוראות סעיף 238א לחוק, גוברת זכותו של הנפגע לפיצוי. יודגש, כי ההוראה הנ"ל חלה גם על מצבים בהם מדובר על בניה שנעשתה ללא היתר (שכן הסעיף מתייחס לשתי חלופות - האחת, כאשר צו ניתן או בוצע שלא כדין; והשניה, כאשר מדובר בבנייה שבוצעה בהיתר או שניתן לה היתר). מדובר, איפוא, בהוראה מפורשת המקימה את הזכות לפיצוי בגין נזק שנגרם עקב ביצועו של צו הריסה מינהלי שניתן או בוצע שלא לפי הוראות החוק. על רקע הוראה זו לא יכול עוד להיות ספק שלא היה מקום לדחות את תביעתם של המערערים בנימוק שהתנהגותם בת העוולה שוללת מהם את הסעד שביקשו. יש להניח, שההוראה האמורה הוספה לסעיף 238א לחוק במטרה למנוע, ככל האפשר, ביצוע צו הריסה מינהלי שלא בהתאם להוראות החוק, זאת לנוכח היותו של המכשיר הנ"ל מכשיר רב עצמה הנמסר לידיהן של רשויות מינהליות, אף כי ברגיל צווים מהסוג הנדון ניתנים רק במסגרת הליכים משפטיים. המחוקק ביקש להבהיר לרשות כי ביצועו של צו הריסה מינהלי שלא על-פי הוראות החוק, יגרור אחריו חיובה בפיצוי הנפגע, אף אם הנפגע מצדו ביצע עבודת בניה ללא היתר, ובכך להרתיע מפני פעולה בלתי זהירה של הרשות. דווקא בשל צמצום היקפן של העילות לביטולו של צו הריסה מינהלי במסגרת הביקורת השיפוטית עליו (ראו סקירת הפסיקה בנדון בפסק דין מהעת האחרונה שניתן על-ידי כב' השופט נועם בע"פ (מחוזי-י-ם) 40269/07 יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' סרחאן), יש להקפיד על תקינות פעולות הרשויות במתן הצו ובביצועו. אכן, בית המשפט הדגיש לא אחת את תפקידו המרכזי של צו ההריסה המינהלי במערכה כנגד הבנייה הבלתי חוקית ואת החובה להישמר "שלא לשים את הסמכות להוציא צו הריסה מינהלי בסד, באופן שישבש את האפשרות להלחם בבנייה הבלתי חוקית" (רע"פ 6034/99 כהן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נד(1) 438, 447), אך דווקא משום כך, ומשום שיש בהפעלת המנגנון האמור משום פגיעה בזכות הקניין ובזכויות יסוד אחרות (בעיקר כשמדובר בהריסת בית מגורים ושלילת קורת גג מעל לראשיהם של כל בני המשפחה, לרבות אלה שלא חטאו בביצוע הבניה הבלתי חוקית), שומה על הרשות לדקדק בכל תג ותג ולהקפיד על קיום הוראות החוק במלואן. אי קיום הוראות החוק יגרור אחריו חיוב בפיצויים. נמצא, כי לא ראוי היה לדחות את תביעת המערערים. 14. אחריות הוועדה המחוזית מבוססת ישירות על הוראת סעיף 238א(יג) לחוק, שכן היא זו שביצעה את ההריסה על-פי צו הריסה מינהלי שניתן שלא בהתאם להוראות החוק. אחריות הוועדה המקומית נובעת, בראש ובראשונה, מהתנהגותה הרשלנית כפי שנקבעה על-ידי בית משפט השלום, כאשר הוראת סעיף 238א(יג) הנ"ל מבטאת, בהקשר זה, את העקרון בדבר זכותו לפיצוי של הנפגע מביצועו של צו הריסה מינהלי שניתן שלא כדין, כך שגם אם נזקו נובע, בין היתר, מהתנהגותו-שלו שיש עימה הפרת חוק, לא תישלל זכותו לפיצוי. עם זאת, נראה, כי אשמה של הוועדה המחוזית רב מזה של הוועדה המקומית. האחרונה התרשלה בכך שלא הנהיגה נהלי עבודה ראויים וכתוצאה מכך לא היתה מודעת להודעת יו"ר הוועדה המחוזית ולא הגיבה לה. רשלנותה של הוועדה המחוזית מצויה בדרגה גבוהה בהרבה, כאשר ביטויה הוא בביצועו של צו הריסה מינהלי שניתן ללא סמכות, כאשר לא היה אמור להיות קושי מיוחד לוודא שאכן התקיימו כל תנאי החוק (דהיינו - לפנות פעם נוספת לוועדה המקומית על מנת לעמוד על מצב העניינים לאשורו). הוועדה המחוזית הפעילה את סמכותה על יסוד העדר תגובה מצד הוועדה המקומית בלבד, בעוד שהמינימום הנדרש במצב זה הוא לוודא בפועל מהי עמדת הוועדה המקומית ולא להסיק מסקנות מהעדר תגובה. האמצעי שבו היתה הוועדה המחוזית אמורה לאחוז כדי למנוע את התקלה הוא אמצעי פשוט, שאין בצידו עלויות, וגם עובדה זו מגבירה את שיעור אחריותה של הוועדה. בנסיבות אלה ראוי לחלק את האחריות בין שתי הוועדות באופן שהוועדה המחוזית תהיה אחראית ל- 80 אחוז מהנזק והוועדה המקומית תהיה אחראית ל- 20 אחוז ממנו. 15. אשמם התורם של המערערים כבר בא לידי ביטוי בכך שבשומת הנזק נלקחת בחשבון העובדה שמדובר במבנה שנבנה ללא היתר. מעבר לכך, יש בהוראת סעיף 238א(יג) לחוק, משום ביטוי לכך שאשם הרשויות הוא בגדר אשם מכריע, כאשר צו הריסה מינהלי מבוצע שלא כדין, זאת בהשוואה לאשמו של מי שבנה מבנה שלא כדין. אין לשלול את האפשרות כי אם הנפגע נהג שלא כדין גם מהיבטים אחרים, כי אז יהיה נכון לזקוף לחובתו אשם תורם כלשהו. ואולם, מהוראת הסעיף הנ"ל עולה, כי הזכות לפיצוי אינה נפגעת רק משום שמדובר במי שבנה בניה בלתי חוקית ושלא ראוי לייחס לנפגע אשם תורם מעצם העובדה שמדובר בבנייה בלתי חוקית. מכיוון שהמבנה נבנה על קרקע שיעודה הוא שטח נוף פתוח, ניתן אף להניח שהסיכוי להכשיר את הבניה אינו רב. במצב זה יש מקום לקבוע פיצוי בגין נזקי הממון (כולל הנזק למיטלטלין והנזק הנובע מהצורך למצוא דיור חלוף לתקופת התארגנות קצרה יחסית) בדרך של אומדנה. בהתחשב בנתונים שפורטו בפסק דינו של בית משפט השלום ובדלות הראיות שהוצגו על-ידי המערערים, אציע לחבריי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום של 50,000 ש"ח. 16. בנוסף, זכאים המערערים לפיצוי בגין נזק לא ממוני בגין עצם ביצועו של צו ההריסה שניתן שלא כדין ובשל הפגיעה במערערים כתוצאה מההתנהלות הרשלנית של רשויות התכנון והבניה (השוו: ע"א 1081/00, 1279/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נט(5) 193, סעיף 22 לפסק הדין). התנהלותם הרשלנית של המשיבים שללה מהמערערים את יומם בבית המשפט בכל הקשור להליכים בענין צו ההריסה הראשון, ואת הסיכוי, נמוך ככל שיהיה, להכשיר את הבניה. בגין פגיעות אלה, שהן בבחינת סוג של פגיעה באוטונומיה, זכאים המערערים לפיצוי על נזק שאינו של ממון. בנסיבות הענין מוצע שהפיצוי בגין הנזק הלא ממוני יעמוד על סך 25,000 ש"ח. 17. אציע, איפוא, לחבריי לקבל את הערעור ולחייב את המשיבים לשלם למערערים פיצוי בסכום כולל של 75,000 ₪. לסכום זה תיווסף ריבית כדין מיום ביצוע ההריסה, 10.3.03. ביחסים בין המשיבות החלוקה תהיה כמפורט בסעיף 14 לעיל. כמו כן, אציע לחייב את המשיבים בהוצאות המשפט של המערערים, בשתי הערכאות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת כל הוצאה, ובשכר טרחת עורך דין (בשתי הערכאות) בסכום כולל של 20,000 ₪ להיום ובתוספת מע"מ. צבי זילברטל, שופט השופט נ' סולברג: אני מסכים לפסק דינו של חברי, כב' השופט צ' זילברטל, במה שנוגע לזכאותם העקרונית של המערערים לפיצויים בשל הפגיעה בקניינם, שנגרמה מחמת רשלנותן של רשויות התכנון והבנייה בהוצאת צו ההריסה המינהלי ובביצועו שלא כדין. ברם, אינני משוכנע כי בכוחם של "העקרונות הכלליים" שעליהם עמד חברי בפיסקאות 11-13 לחוות דעתו כדי להתגבר על הכלל שלפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". כזכור, לפי קביעת בית משפט קמא, התנהגו המערערים בחוסר תום-לב ממשי, בסטייה מנורמת התנהגות הוגנת וסבירה. במוּדע ובמתכוון בנו את המבנה ללא היתר כדין, במקום שבו אין אפשרות שיינתן היתר על-פי הוראות התב"ע, בקרקע שנועדה להיות שטח נוף פתוח. צו עיכוב שניתן בתחילה לבקשת המערערים בבית משפט קמא, ניתן על יסוד תצהיר שאינו אמת ובעקבות מצג שווא כאילו המבנה היה מאוכלס בעת ההיא. לא בניקיון כפיים באו המערערים לבית המשפט וגם לאחר הוצאת הצו המשיכו בבנייה בניגוד לצו ותוך הפרת הוראות החוק. בשים לב לחומרת התנהגותם של המערערים, מסופּקני אם היו זכאים לפיצויים אלמלא הוראתו המפורשת של סעיף 238א(יג) לחוק. הוראה ספציפית זו נועדה לשם איזון וריסון הכוח הרב שהופקד בידי רשויות התכנון והבניה לבצע צו הריסה מינהלי. כשלעצמי, הייתי משתית את המסקנה בדבר זכאותם של המערערים בפיצויים, על הוראת-חוק זו בלבד. כיוצא בזה, בשל התנהגותם העבריינית הבוטה של המערערים, הייתי מסתפק בפסיקת פיצויים על הנזק הממוני שנגרם להם, ונמנע מפסיקת פיצויים על הנזק הלא ממוני, שבעיקרו של דבר הביאו הם על עצמם. נֹעם סולברג, שופט השופטת ר' שטרנברג-אליעז: אני מצטרפת לפסק דינו של חברי כב' השופט צבי זילברטל. רות שטרנברג-אליעז, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט צבי זילברטל. הריסת מבנהבית המשפט לעניינים מקומייםצו הריסהצווים