קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה עם מנוף הידראולי נייד: השופט י' טירקל: 1. המשיב 2 (להלן - "העובד") נפגע ביום 27.2.78בתאונה (להלן - "התאונה), שהיום אין חולקים עוד, שהיא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975(להלן - "החוק"). בעת התאונה עבד העובד בשירותה של המשיבה 3, משתלות גבעת המורה בע"מ (להלן - "המעבידה"), ונהג על פי הוראותיה, וכמובן - בהיתר ממנה, במנוף הידראולי נייד. בתאונה לא היה מעורב רכב אחר, ולא היה ביטוח למעבידה ולעובד, כדרוש לפי סעיף 3לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970 (להלן - "הפקודה"), כפי שתוקן בסעיף 18(4) לחוק. העובד תבע לחייב את המעבידה ואת הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - "קרנית"), באופן חלופי, לפצותו עבור נזקיו; המעבידה, מצדה, שלחה הודעת צד שלישי למערערת, מיכון למטע בע"מ (להלן - "היצרנית"), שייצרה את המנוף הנזכר. בית-משפט קמא דחה על הסף את התביעה נגד "קרנית" וכן דחה את בקשתה של היצרנית לדחות על הסף את ההודעה לצד שלישי, ששלחה לה המעבידה כאמור. בערעורה שבפנינו מערערת היצרנית על חלקה הראשון של ההחלטה ומבקשת להרשות לה לערער על חלקה השני. 2. באי-כוח בעלי הדין בסיכומי טענותיהם המפורטים והערוכים בטוב טעם, שהגישו בבית-משפט קמא ובערעור, וכן בית-משפט קמא בפסק-דינו המנומק והמלומד, טרחו ויגעו והפכו הרבה בכל השאלות שלעניין, ואף באלה שאינן לעניין, ולא היה רז מרזי החוק, שנעלם מהם. דא עקא, שכל אלה יפים כדי להגדיל תורה ולהאדיר, אך ספק אם הם צריכים להכרעתה של הבעיה העיקרית. זאת, לאחר שמערטלים אותה מכל קליפותיה, היא בפשטות: האם זכאי נוהג כמשמעותו בחוק, שהשתמש ברכב על-פי היתר מאת בעליו, ונפגע בתאונה שקורין "תאונה עצמית", שלא היה לו ביטוח לפי הפקודה, לפיצוי מאת "קרנית". פן אחר של אותה בעיה הוא, אם חייב בעל הרכב, שהתיר את השימוש בו, לפצות נוהג כזה. 3. השאלה, אם חייבת "קרנית" לפצות נוהג שנפגע בתאונה עצמית, כאשר לא היה לו ביטוח, נדונה בע"א 422/78 וכן בע"א 579/79. בשני המקרים הנזכרים השתיתו המערערים את תביעותיהם נגד "קרנית" על סעיף 12לחוק, שבו נאמר: " 12(א) תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה: (1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע; (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; (3) המבטח נמצא בפירוק; (ב) במקרים המנויים בסעיף קטן (א) זכאי הנפגע לקבל פיצויים מהקרן כשם שהיה זכאי לקבל ממבטח וכן חייבת הקרן לשלם לבית החולים את הוצאות הטיפול בנפגע כשם שמבטח חייב לשלמן לפי סעיף 28לפקודת הביטוח". כפי שנפסק בע"א 422/78 הנ"ל, ובעקבותיו בע"א 579/79 הנ"ל, מותנה "תפקידה" של "קרנית" לפצות נוהג כזה בכך שיהא "נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה", שהחבות כלפיו, כדברי כבוד השופט ח' כהן בע"א 422/78 הנ"ל, בעמ' 703, "... נוצרה מחוץ לסעיף 12ושהיא קיימת בלאו הכי, אלא שמחוסר ביטוח אין היא באה עוד על סיפוקה". חבות זו קבועה בסעיף 2לחוק, שבו נאמר: " .2(א) המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב. (ב) היה השימוש ברכב על פי התר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש. (ג) ......" 4. ההבדל העיקרי, ובעצם היחיד, בין הדיון באותם מקרים לבין הדיון כאן מתמצה בכך ששם לא נעשתה הבחנה בין בעל הרכב הנוהג בו לבין נוהג ברכב, שנהג בו בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, הבחנה, שהיא אבן הפינה של טיעוני בא-כוח היצרנית. לפי השקפתו, בתמצית, יוצרת ההוראה "תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש" שבסעיף 2(ב) לחוק, לא רק חבות נוספת כלפי נפגע שאיננו נוהג, אלא גם חבות אישית, נפרדת ועצמאית של בעל הרכב או של המחזיק, שהתיר את השימוש, כלפי כל נפגע שהוא, לרבות נוהג, שנהג בהיתר ממנו ונפגע. לשון אחר, הוראה זאת לא רק שהיא מעמידה בעלי רכב ומחזיקים כאלה במקום שנוהגים בעלי היתר עומדים, אלא שהיא מחייבת את בעלי הרכב ואת המחזיקים בנפרד ומעמידה אותם בפני עצמם, כמי שאחריותם מופרשת ומובדלת מאחריותו של הנוהג. 5. טענה זאת אין בידי לקבלה. לדעתי יצר סעיף 2(ב) לחוק, שצוטט לעיל, סוג חדש של אחראים במעין אחריות שילוחית או באחריות למעשי הזולת לעניין נזק גוף בתאונת דרכים, בכך שהוסיף על אחריותו של הנוהג את אחריותו של בעל הרכב או של המחזיק שהתיר את השימוש בו; ודוק - הוסיף, ותו לא. להבהרת העניין יפים דבריו של פרופ' א' ברק בספרו אחריות שילוחית בדיני נזיקין (קרית ספר, תשכ"ד) 38: "באחריות השילוחית, כדוגמת אחריות המעביד לעוולת העובד, אחראי המעביד לעוולה של העובד. אין זו אחריות אישית, שכן המעביד אחראי למרות שהתנהגותו האישית אינה אסורה. אין זו אחריות מעורבת, שכן המעביד אחראי לעוולת העובד ולא לפעולת העובד. באחריות המעורבת מתגבשת האחריות לראשונה אצל המעביד. העובד אינו אחראי אישית. באחריות השילוחית מתגבשת האחריות לראשונה אצל העובד, והאחריות, לאחר שנתגבשה מיוחסת למעביד. האחריות השילוחית היא, על כן, אחריות משנית (secondary liability), לעומת האחריות האישית והמעורבת, שהיא אחריות ראשונית (primary liability). האחריות האישית והמעורבת היא אחריות ישירה (direct liability), לעומת האחריות השילוחית שהיא בלתי ישירה". והמסקנה העולה מן ההבחנה בין אחריות ישירה לבין אחריות שילוחית היא, בין היתר (שם, בעמ' 52): "אין אחריות שילוחית בלי שהעובד ביצע עוולה". סבורני שאף בענייננו כך. בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר את השימוש, אחראי, אך אין זו אחריות אישית, שכן התנהגותו האישית אינה אסורה; אין זו אחריות מעורבת, שכן הוא אחראי ל"נזק הגוף" בתאונת הדרכים ולא לעצם פעולתו של הנוהג; וגם כאן ניתן לומר, שהאחריות מתגבשת לראשונה אצל הנוהג, ולאחר שהתגבשה, מיוחסת היא למתיר השימוש. כשם שאחריותו השילוחית של המעביד למעשי עובדו אין לה "חיות" משל עצמה, אלא יונקת היא מחבותו של העובד השלוח, אף "חיי" אחריותו של מתיר השימוש אינם, כביכול, חיים בלי חבותו הראשונית של הנוהג (דעתו של ד"ר פ' גולדשטיין בספרו ביטוח נפגעי תאונות דרכים (דיני הביטוח בישראל, תשל"ח) 118- 119 בעניין זה נראית לי מדעתו של פרופ' י' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, תשל"ט) 40). אכן, יש מקום לשאלה, מה טעם ראה המחוקק בהוראת סעיף 2(ב) לחוק, כאשר הוטלה ממילא חובת ביטוח על המשתמש ברכב ועל המתיר שימוש בו, לפי סעיף 2לפקודה, וכאשר בהעדר ביטוח יינתן השיפוי, לפי סעיף 12לחוק, על-ידי "קרנית". ובעצם, היגיון זה מחייב הצגת אותה שאלה לגבי חבותו הראשונית של הנוהג, שנקבעה בסעיף 2(א) לחוק, שאף לה אין, לכאורה, משמעות מעשית לאור פתרונה במישור הביטוחי והסטטוטורי, כאמור, ואם כך, מה לנו כי נקשה קושיות על אחריותו של מתיר השימוש דווקא? ייתכן שהתשובה היא, כדברי י' אנגלרד: "משמעותה המעשית והעיונית של אחריות זו היא מצומצמת: היא מעניקה לקרן הסטטוטורית (קרנית) זכות חזרה על המתיר שמסר את רכבו לנהג בלתי מבוטח [לפי סעיף 9(א)(2) לחוק]" (שם, בעמ' 40-41, וכן ראה האמור בהערות 23, 24). תיתכן גם המסקנה, שאותה העלה, בלשון נקייה, בשלב שבו נדונה עדיין הצעת החוק, "שמטרת ההוראה אינה נהירה לנו ולפי דעתנו יש לוותר עליה" (י' אנגלרד, "הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ג-1973", משפטים ה (תשל"ג-ל"ד) 431, 440). למרבה הצער, החזקה, שאין המחוקק משחית מילותיו לריק, אינה, בהכרח, בלתי ניתנת לסתירה. כפי שנאמר בע"א 422/78 הנ"ל, בעמ' 703, טענת המערער שם "שיכול והנפגע יהיה גם הנוהג והזכאי יהיה החייב, כאילו הנפגע חב לפצות עצמו מנזקו, אינה עולה בקנה אחד עם מושגי יסוד של המשפט ... החבות הנוצרת לפי סעיף 2(א) דנא אינה חבות ערטילאית, התלויה על בלימה, לפצות נפגע על נזקו, אלא חבות היא המוטלת על הנוהג כלפי הנפגע והיוצרת את הקשר המשפטי בין שניים אלה, שכדי שיוכלו להתקשר זה בזה צריכים הם תחילה להיות נפרדים ונבדלים זה מזה". אם אין חבות של הנוהג - אחריותו ה"מעין שילוחית" של מתיר השימוש מנין? 6. זאת ועוד. כפי שאמר כבוד השופט בכור בע"א 579/79 הנ"ל, בעמ' 15, רצה המחוקק לזכות בפיצוי כל מי שנפגע בתאונת דרכים, פרט לכמה יוצאים מן הכלל, שפורטו בסעיף 7לחוק, "בדרך שלהלן. על הנוהגים ברכב הטיל החוק חובה מוחלטת לפצות כל מי שייפגע על-ידי תאונת דרכים בה מעורב הרכב ... וחייב לבטח חבות זו, וגם יצר מנגנון לפיצוי הניזוק במידה שלא קיים ביטוח תקף לפיצויו. ולגבי הנוהג עצמו תיקן החוק את הפקודה וחייב את הנוהג להיות מבוטח בביטוח המקנה לו זכות לפיצוי ממבטחו". וכמו שאמר כבוד השופט ח' כהן בע"א 422/78 הנ"ל, בעמ' 703, "אשר מלמדנו המחוקק - בלשון ברורה אם כי עילגת - הוא שרק לאחר שיבטח עצמו כאמור יהא גם נוהג הפוגע בגופו, והנפגע מפגיעת עצמו, זכאי לפיצויים כאילו נפגע בידי אחר; ואילו עד שלא יבטח עצמו כאמור, אין הנוהג הפוגע בגופו שלו דומה לזכאי לפיצויים לפי החוק, משום שאין הוא דומה לנפגע בידי אחר". לשון אחר, עניין לנו בהסדר סטטוטורי, התולה את הזכאות בקיומו של חוזה ביטוח ורק בו, וכפי שמצינו בסעיף 3(א)(2) לפקודה, בעל הרכב והנוהג בו בהיתר ממנו ירדו כרוכים לעניין חובת הביטוח האישי, וזכותו של זה לפיצוי כזכותו של זה, ובהעדר ביטוח אין חבות של מבטח וקל וחומר שאין זכאות כלפי "קרנית", ש"תפקידה" רק מכוח החוק בא לה. 7. האם זאת התוצאה הרצויה? כבוד השופט י' כהן נתן דעתו על כך בע"א 422/78 הנ"ל באומרו, בעמ' 706: "נהג אשר נפגע בתאונה שבה לא היה מעורב רכב אחר יכול להשעין את תביעתו על-פי מבנה החוק והוראותיו רק על ביטוח תאונה אישי, שהוא ביטוח חובה על-פי הוראת הפקודה, ואין בכך סתירה למגמה הכללית של החוק להבטיח פיצוי לכל נפגע. יתכן שההסדר שבו בחר המחוקק אינו הטוב ביותר אך דנים אנו בחוק המצוי ולא בחוק הרצוי". חוששני, שגם במקרה הנדון כך, ואם נותר העובד ללא פיצוי עבור הנזק הגופני שנגרם לו, אין לו אלא להלין על עצמו שמצא לנכון לנהוג ללא ביטוח. העובדה, שעשה כן במסגרת עבודתו ובמצוות מעבידתו, אין לה נפקות משפטית, ולכל היותר יש לכך משמעות מוסרית. מכל מקום, סעיף 8(ב) לחוק שומר לו את זכותו לתבוע על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כפי שאף עשה, שעל כך אמר בית-משפט קמא בפסק דינו: "עדין אין חשש שמא יצא חלילה התובע קרח מכאן או משם, שכן בסופו של דבר, עדין תלויה ועומדת תביעתו נגד מעבידו, ואם יזכה בה, לא יוצג התובע ככלי ריק ויהיה גם יהיה לו ממי להפרע". 8. והערה בשולי הדברים. הסדר לפיצוי נפגעים בתאונות דרכים, שיצר המחוקק בחוק, הוא, בשל העירוב של תפישות ושל גישות שונות, "כוי" משפטי ("כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא ...." חולין, פ, [א]), ויש בו נקודות חולשה לא מעטות - שפסק-דין זה מצביע רק על אחת מהן - שנתגלו ואף מוסיפות להתגלות חדשות לבקרים בבתי המשפט. דומני, שהגיעה השעה, במלאת ארבע שנים לתחילת תוקפו של החוק, לעיין בו מחדש לאור הניסיון שנצבר, ולתקן את אשר עיוותו. 9. אני מציע לדחות את הערעור ואת בקשת הרשות לערער ולחייב את המערערת בשכר טרחת עורך הדין של כל אחד מן המשיבים 1ו- 3בסך 000, 2שקל, ללא תלות בתוצאות המשפט בבית-משפט קמא. המשיב 2, שתמך בערעור, לא יזכה בהוצאות. הנשיא מ' לנדוי: אני מסכים, שיש לדחות את הערעור, וכן יש לדחות את הבקשה למתן רשות לערער, שהוגשה בהמ' 112/80, על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לדחות על הסף הודעת צד ג', אשר שלחה המשיבה השלישית, המעבידה של המשיב השני, למערערת, היצרנית של הרכב, בו קרתה התאונה, בקשר לתביעת העובד נגד מעבידתו על יסוד עילת נזיקין (בהמ' 112/80 הוחלט להעביר את הדיון בה להרכב, שידון בערעור של המערערת נגד "קרנית", היא המשיבה הראשונה לערעור). יצוין, שממצאו של בית המשפט המחוזי - כי המנוף ההידראולי הנייד, שבו קרתה התאונה, הוא רכב מנועי כמשמעותו בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] - אינו עוד שנוי במחלוקת בערעור זה. השאלה, אם אחריות הנוהג לנפגע, לפי סעיף 2(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, חלה גם על נזק גוף, שסבל הנוהג עצמו ב"תאונה עצמית", כבר הוכרעה לשלילה בע"א 422/78. בערעור זה מבקשת המערערת להוציא מתחולת ההלכה הזאת תאונה עצמית, שבה היה הנוהג עובדו של בעל מכונית, כאשר המעביד לא קיים את חובת הביטוח, המוטלת עליו לפי סעיף 3(א)(2) של הפקודה. את אחריותו של בעל המכונית בנסיבות אלה, ובעקבותיה את חבותה של "קרנית" לפי סעיף 12של החוק, מבקשת המערערת להשתית על האמור בסעיף 2(ב) של החוק ולחלופין על סעיף 2(א) ממנו. אשר לסעיף 2(ב) מסכים אני למסקנת חברי הנכבד, השופט טירקל, שדין הטענה להידחות. לדעתי, נובעת מסקנה זאת ברורות מלשון הסעיף 2(ב) עצמו, ולכן אינני רואה צורך לתקוע עצמי בערעור זה למאמץ ליישב בין סעיף זה לבין סעיפים אחרים של החוק ומגמתו הכללית. סעיף 2(ב) קובע, כי תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש ברכב. כפי שמציין מר שגיא בשם "קרנית", "האחריות" נאמר - "אחריות" לא נאמר, ללמדנו כי האחריות כלפי הנפגע, שבה מדבר סעיף 2(ב), היא אותה אחריות, שבה מדבר סעיף 2(א), לאמור: סעיף 2(ב) אינו בא להרחיב את חוג הנפגעים, הנזכרים בסעיף 2(א), ולהחילו גם על נפגע בתאונה עצמית, אלא הוא בא להרחיב את חוג האחראים כלפי אותם נפגעים. השימוש במלה "גם" בסעיף 2(ב) אך מחזק פירוש זה, לאמור: לא רק המשתמש ברכב חייב לפצות את הנפגע, אלא גם בעליו או המחזיק, שהתיר לנוהג את השימוש בו. אשר לסעיף 2(א) טוען ד"ר גולדנברג בשם המערערת לחלופין, כי כאשר העובד נוהג ברכב של מעבידו על פי היתר מאת מעביד, יש לראות את המעביד עצמו כ"משתמש" ברכב, כמשמעותו בסעיף 2(א). לשם פרשנות זו מבקשת המערערת להיעזר בפסיקה אנגלית, כגון: . Son ltd& windle v. Dunning; (1955) son ltd. V. Smee& james (1972) crawford v. Haughton; (1968), שבה הוטלה אחריות פלילית של "משתמש" לצורך עבירות בעלות אחריות פלילית מוחלטת בקשר לשימוש ברכב מנועי על מעביד, שהרשה לעובדו לנהוג ברכב (וראה אצלנו: ע"פ 232/62, בעמ' 1910-1911). הייתה בזה הרחבה, דחוקה במקצת, של תחום האחריות לפי הוראות מסוימות בתחיקה האנגלית. אולם, כמו שאמר זקן השופטים, ,Lord widgeryבעניין f 576at ,crawfordיש לתחום את קו האחריות בנקודה כלשהי, והוא מציין, שבפסיקה האנגלית האחרונה מתגלית מגמה להגביל את האחריות בשל "שימוש" ברכב, כאשר החוק עצמו מורה על חלופה של הרשאת שימוש או גרם שימוש. יהא הדבר אשר יהיה לפי פסיקה אנגלית זו, המצב לפי סעיף 2(א) בחוק שלנו ברור לדעתי. הרי מיד אחרי "המשתמש" בסעיף-קטן (א) בא סעיף-קטן (ב) ומזכיר את מי שהתיר את השימוש, כלומר, המשתמש ברכב בסעיף-קטן (א) הוא רק המשתמש בו ישירות ולא מי שהתיר את השימוש לאחר - ואין להוציא מקרא מידי פשוטו. ד"ר גולדנברג מדגיש את העוול, הנגרם לעובד, הממלא את הוראות מעבידו, בסמכו על מעבידו, שהלה קיים את חובת הביטוח לפי דרישת הפקודה, כאשר עובד כזה נשאר ללא פיצוי לפי החוק. יש ממש בטיעון זה מבחינת מטרותיהם הכלליות של החוק ושל הפקודה אחרי תיקונה בחוק. אך, לעומת זאת, יש לזכור, שאילו היינו מקבלים את הפרשנות של סעיף 2לחוק, שמציעה המערערת, היא הייתה חלה לא רק על עובד המשתמש ברכב של מעבידו אלא גם על כל אדם אחר, שבעל הרכב או המחזיק בו הרשה לו את השימוש ברכבו, אם הלה גרם תאונה לעצמו. מכל מקום, שמורה לעובד עילת תביעה בנזיקין נגד מעבידו, כמו במקרה דנן. השופט מ' בייסקי: אודה כי נמשכתי לכיוון המסקנה, שאליה שואף בא-כוח המערערת, עורך הדין ד"ר גולדנברג, משום שההכרעה נוגעת לציבור של נהגים שכירים ואחרים, הנוהגים ברכב על פי מצווה או רשות מאת בעל הרכב, למקרה והם נפגעים במה שקרוי "תאונה עצמית", בעת שבעל הרכב לא דאג לביטוח על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש]. המסקנה, שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, וגם חבריי המכובדים מצדיקים עליה הדין, אינה מתיישבת, לכאורה, עם המגמה, הנובעת מחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, להבטיח פיצוי לכל נפגע תאונה, חוץ מאלה המנויים בסעיף 7לחוק. ומבחינת מגמה זו, אכן, לא דומה בעל הרכב עצמו למי שנוהג על-פי היתר ממנו או על פי מצוותו. לגבי בעל הרכב ניתן לומר, כי המחוקק לכתחילה לא התכוון להבטיח לו פיצוי על פגיעתו, אם הוא לא קיים החובה המוטלת עליו על-פי פקודת הביטוח; הוא, בעל הרכב, חייב לצייד רכבו בפוליסת ביטוח כחוק, ואם הוא לא קיים חובה זו, דמו בראשו. ואולם הנוהג בהיתר מטעם בעל הרכב עלול להימצא במצב של חוסר ידיעה על ההזנחה שהזניח בעל הרכב לעניין חובת הביטוח, או כפי שאירע במקרה דנן, שהמשיב 2כנראה לא היה מודע כלל לחבות בביטוח ביחס למנוף, עליו הוא עבד בעת שנפגע. הא ראיה, כי בתביעתו המקורית, ובטרם תוקנה על-ידי צירוף הקרן כנתבעת נוספת, הוא לא הגדיר את המתקן כרכב מנועי, ובפגיעה לא ראה "תאונת דרכים" במובן חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ואכן, מדגיש עורך הדין ד"ר גולדנברג את האבחנה והעדר הסימטריה בין האשם של בעל הרכב, שלא דאג לביטוח, לבין זה של עובד, הסר למשמעת מעבידו ונוהג ברכבו, וסבור, שגם אם על האחרון חובה להימנע מלנהוג ברכב בלתי מבוטח, אין הפרה זו מביאה לשלילת הפיצויים על פי החוק. ואולם גם אם המגמה הלכאורית של חוק הפיצויים היא להבטיח פיצוי לכל נפגע, עדיין עלינו למצוא את החבות בגוף החוק; בבקשו לאבחן מקרה של בעל רכב, שנפגע בתאונה עצמית, כפי שנדון בע"א 422/78 ובע"א 579/79 [2], שכבר הוזכרו על-ידי חבריי המכובדים, ממקרה של נוהג בהיתר ממנו, מבקש בא-כוח המערערת להשתית טיעונו על כל אחת משתי הפסקאות הראשונות של הסעיף 2לחוק. ואולם, חוששני, כי אפילו בצורה הדחוקה ביותר אין הדבר עולה בקנה אחד עם לשון החוק. בפסקה (ב) מבקש ד"ר גולדנברג לראות שני סוגי אחריות נפרדים: זו של הנוהג ברכב וזו של בעל הרכב, המתיר השימוש ברכבו; והטענה ממשיכה, כי גם בנפול אחריותו של הנוהג, משום שאין הוא יכול לחוב כלפי עצמו, עדיין נותרת בעינה אחריותו של בעל הרכב לפצות כל נפגע וכולל את הנוהג בהיתר ממנו. אלא שלשון פסקה (ב) אינה סובלת יצירת שני סוגי אחריות נפרדים, אלא מצויה שם רק אחריות נוספת של מי שהתיר השימוש על זו של הנוהג בהיתר. פסקה (ב) מורה: "היה השימוש ברכב על פי התר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש". המלה "גם" לא להפריד באה אלא להוסיף אחראי נוסף; זו אותה אחריות, ובנפול האחד נופל גם השני, הנוסף. מקשה ד"ר גולדנברג ואומר, כי אם לא לגבי הנוהג בהיתר בעל הרכב, כשהאחרון לא ביטח את הרכב, אין לסעיף 2(ב) כל משמעות, כי הרי צד ג', שנפגע על-ידי נהג שאינו מבוטח, ממילא זכאי לפיצוי מאת הקרן לפי סעיף 12(א)(2) לחוק; ואולם סעיף 12אינו יוצר חבות, וכבר נאמר בע"א 422/78, בעמ' 702, כי "זכאות זו צריך ותהא נובעת מהוראה אחרת של החוק זולת אותו סעיף 12(א)". בטענתו החלופית מזמין אותנו בא-כוח המערערת לפרש את הדיבור "המשתמש ברכב מנועי" אשר בסעיף 2(א) כמתייחס גם למעביד, אותו יש לראות כמשתמש ברכב באמצעות עובדו. גם כאן חוששני, שאין אנו בני חורין לפרשנות כזו, וכבר הצביע על כך חברי המכובד, הנשיא. ואוסיף, כי לא רק משום מקוריותו של החוק אין ללמוד היקש לפירוש, שניתן למלה "משתמש" בהקשרים אחרים או בחוקים אחרים, אלא שמגופו של הסעיף עולה גם הפירוש עצמו; לא רק בהערת שוליים מצויה ההגדרה "אחריות הנוהג ברכב" אלא לשון הסעיף היא: "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) וגו'...", ללמדך כי המשתמש הוא הנוהג דוקא. עם כל האהדה לטיעונו של בא-כוח המערערת, טיעון המלבב מבחינת המגמה הלכאורית של החוק - לבל יישאר נפגע בתאונה ללא פיצוי, עשויה הפרשנות, המוצעת לנו, להביאנו לידי חקיקה על-ידי פסיקה, וזה מרחיק לכת. עברו ארבע שנים ומעלה מאז נכנס החוק לתוקפו, ותוך תקופה זו העלתה המציאות בעיות, אשר ייתכן שהמחוקק לא חזה אותן מראש, או שלא מצאו פתרונן המשביע רצון. כשרה השעה, כי ייתן המחוקק דעתו לאלה ובתוכן גם לשאלה, שעלתה לדיון בערעור זה. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל. מנוףציוד מכני הנדסי (צמ"ה)