שחרור למעצר בית בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור למעצר בית בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות: בפני בקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש בהחלטה מיום 22.12.97 בה הוריתי על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. נגד המבקש הוגש כתב אישום על אינוס בנסיבות מחמירות. המבקש הועסק כנהג ברכב הסעות מסוג טרנזיט בחברת "דור-קל" הסעות ושליחויות בע"מ (להלן - חברת ההסעות). על פי האישום, ביום 5.6.97, אסף המבקש ברכבו עובדים של חברת "טריומף", ביניהם המתלוננת, והסיעם מן המפעל לבית שמש. לאחר שהמבקש הוריד את העובדים האחרים והמתלוננת נותרה ברכב, סרב המבקש להורידה במקום בו ביקשה, הסיע אותה לכיוון אחר ועצר את הרכב. המתלוננת ניסתה לברוח מהרכב אך המבקש רדף אחריה, העלה אותה בכח אל הרכב, סגר את הדלתות ובעל אותה בניגוד לרצונה תוך שימוש בכח, למרות התנגדותה המילולית והפיזית. ביום 22.12.97 החלטתי לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו מנימוקים שפורטו באותה החלטה. בקשת המבקש לעיון חוזר באה על רקע השלמת החקירה וחומר ראיות נוסף שהושלם מאז מועד מתן ההחלטה. ב"כ המבקש טען כי מחומר הראיות החדש עולה שלמבקש יש אליבי מבוסס למועד האירוע (5.6.97). לטענתו, המבקש היה במקום אחר ולכן לא יתכן שהוא היה מי שביצע את מעשה האינוס. ב"כ המבקש טוען עוד כי בהנחה שהמתלוננת נאנסה, קיימת אפשרות כי היתה טעות בזיהוי שכן, לטענתו, המתלוננת זיהתה את המבקש רק על פי שמו, לא נערך מסדר זיהוי ויתכן שנהג אחר מחברת ההסעות הוא זה שביצע את מעשה העבירה ולא הוא. ב"כ המבקש מבקש לשחרר את המבקש ללא כל תנאי מגביל, בתנאים של ערבות עצמית וערבות של צד ג' בלבד. לטענתו תנאים אלה מספיקים שכן אין כל חשש שהמבקש יימלט מאימת הדין והוא גם אינו מסוכן לציבור. 4. ב"כ התביעה טענה כי הראיות החדשות אינן מצדיקות את שחרורו של המבקש ממעצר. לטענתה, חומר הראיות מצביע בוודאות על כך שהמבקש הוא זה שביצע את האינוס במתלוננת. עוד טענה ב"כ התביעה כי מחומר החקירה שהושלם עולים סימני שאלה רציניים בקשר לאליבי שמסר המבקש וגם כך אין חולק כי המבקש ביצע פעמיים הסעות בחברת ההסעות "דור-קל" והסיע עובדים מ"טריומף" לבית שמש. לפיכך - כך טוענת ב"כ התביעה - קיימת אפשרות סבירה שהמתלוננת טעתה בתאריך אותו ציינה כמועד בו בוצע בה מעשה האינוס. עוד טוענת ב"כ התביעה כי המבקש טען לקנוניה נגדו אך אין בטענה זו כל ממש שכן ה"קנוניה" לה טען, ארעה בעקבות האירוע, לאחר שהוחלט על פיטוריו של המבקש מעבודתו. 5. עיינתי בחומר החקירה החדש שהושלם בתיק החקירה מאז ההחלטה על מעצרו של המבקש מיום 22.12.97. עיקרו של חומר זה הוא פלט של שיחות פלאפון שהציג המבקש למשטרה הכולל שיחות מפלאפון שהמבקש טען שהיה ברשותו ביום 5.6.97 (מספרו 050-599275). בנוסף נחקרו אנשים נוספים הקשורים לאליבי שמסר המבקש. מעדויות אלה עולה לכאורה כי ביום 5.6.97 נסע המבקש לצפון הארץ עם אחרים, החל משעות הבוקר ועד לשעות הערב. בנוסף נעשו בדיקות על ידי חברת פלאפון במטרה לאתר את מיקומן של שיחות הפלאפון. בשלב זה הגיעו מימצאים המתייחסים רק לחלק מהשיחות (מהשעות 19: 55, 20: 06, 20: 46), ואלה הצביעו לכאורה על כך שמי ששוחח ממכשיר הפלאפון 050-599275 התקשר מאזור חיפה ועכו. בשלב זה טרם הושלמה הבדיקה לגבי שאר השיחות, חלקן רלבנטיות יותר לשעת האירוע. עם זאת לצורך החלטה זו אצא מההנחה הנוחה יותר למבקש כי גם המימצאים הנוספים שיתקבלו יאשרו שהשיחות נערכו על ידי אדם ששהה במועד הרלבנטי בצפון הארץ. עם זאת צודקת ב"כ התביעה כי שאלת האליבי של המבקש טרם הובהרה בצורה מלאה, ונותרו עדיין תמיהות בגירסת המבקש, כגון - לגבי הסתירות בין השעה בה טען המבקש כי אסף את הנוסעים (08: 30, 08: 00 לעומת 10: 00), כך לגבי השאלה אם הפלאפון היה ברשותו ושאלות נוספות הקשורות לאמינות ומשקל העדויות. מנגד ברור היום שנוכח חומר החקירה שהושלם, גירסת האליבי שהציג המבקש נראית לכאורה מבוססת יותר ויוצרת סדק לכאורי בראיות התביעה. 6. עם זאת אין כל מקום, בשלב זה, להגיע למסקנה כי ראיות התביעה הופרכו וגם היום יש בידי התביעה תשתית ראיות לכאורית מבוססת. המתלוננת מסרה תאור מלא של האירוע הכולל את פרטי מעשה האינוס האכזרי שבוצע בה. יש הסבר בחומר הראיות לעבור הזמן בין האירוע לתלונה שהגישה המתלוננת במשטרה (סעיפים 4 א. ו-ב להחלטתי מיום 22.12.97). המתלוננת נחקרה פעם נוספת בקשר למועד האירוע (5.6.97) וחזרה אמנם על טענתה בקשר למועד, אולם בשלב זה אין להוציא מכלל אפשרות שהמתלוננת טעתה בתאריך המדוייק שהרי אין לשכוח שלא מדובר במי שהתלוננה ביום האירוע או למחרת אלא חלפה תקופת זמן מאז ביצוע מעשה האינוס, במהלכה אירעו אירועים שונים ובמקרה כזה טעות במועד המדוייק לכאורה אפשרית. לכך יש להוסיף כי מחומר הראיות עולה כי המבקש ביצע הסעות בחברת "דור-קל" בחודש יוני 97'. המבקש עצמו מאשר כי ביצע שתי הסעות והוא גם מאשר כי מסלול נסיעתו היה להסיע עובדים מ"טריומף" לבית שמש (הודעה מס' 4 מיום 30.11.97). רישומי חברת ההסעות מצביעים על כך כי שתי ההסעות בוצעו בחודש יוני 97' ובנוסף קיימת עדות מפי חברו של המבקש, חסן, שהעיד כי המבקש החליף אותו פעמיים כנהג באותן הסעות ונסע במקומו שתי נסיעות וגם קיבל תשלום עבורן (הודעה מס' 10 בתיק החקירה). עדות זו נתמכת בעדות נוספת של מנהל חברת ההסעות, דוד לוי וברישומים של החברה, כולל תשלום שקיבל המבקש עבור אותן הסעות. ב"כ המבקש טוען כי אין לסמוך על זיהוי המבקש על ידי המתלוננת וכי על המשטרה היה לערוך במקרה זה מסדר זיהוי. אין לקבל טיעון זה. מדובר במקרה בו המתלוננת הכירה את המבקש וכפי שעולה גם מהודעה שמסר המבקש במשטרה, הוא עצמו אינו כופר בהיכרותו את המתלוננת (עמ' 2 להודעת המבקש מיום 30.11.98 ודו"ח העימות מסמך כ' בתיק החקירה). בנסיבות אלה לא קיימת לכאורה בעיה אמיתית של זיהוי והשאלה בעיקרה היא שאלה של אמון בגירסת המתלוננת, דבר שיתברר במשפט גופו, לאחר שתישמע עדותה ותעמוד במבחן החקירה הנגדית. בשלב זה ראוי לציין כי לגירסת המתלוננת קיימות תמיכות לכאורה בחומר הראיות. כך, עדות מנהל חברת ההסעות אשר לאחר שנודע לו על המקרה קרא למבקש והודיע לו על דבר התלונה נגדו והוא מעיד על התנהגות "לחוצה" של המבקש ועדות אימה של המתלוננת המעידה על התנהגותה המוזרה ומצבה הנפשי סמוך לאחר האירוע. חיזוק נוסף ניתן למצוא בעדות חבר נוסף של המבקש (חאלד קנבר), נהג גם הוא בחברת ההסעות, הקושר את המבקש למתלוננת. עד זה גם העיד על תגובת המתלוננת כשסיפר לה על שיחתו עם המבקש: "התעצבנה ורצתה לבכות" (הודעה מס' 6 בתיק החקירה והודעת המתלוננת מיום 4.8.97, מסמך 2 א'). בהודעה משלימה שנגבתה מהמבקש ביום 25.1.98 טען המבקש לקנוניה נגדו על ידי דוד לוי, מנהל חברת ההסעות "דור-קל" וחברו חסן ולטענתו הדבר נובע מעדות שמסר במשטרה על הצתת אוטובוס שארעה בעקבות חשד נוסף נגדו על ביצוע עבירה אחרת. אין לקבל טיעון זה שכן מחומר הראיות עולה שאירוע האונס ופיטוריו של המבקש שבאו לאחריו ובעקבות תלונה נוספת נגד המבקש, ארעו לפני המעצר בחשד להצתת רכב. מכל מקום אין למבקש הסבר לעדות נוספת הכוללת אימרה שלו הקושרת אותו לכאורה למתלוננת, היא עדות חברו חאלד קנבר (הודעה מס' 6 בתיק החקירה) הנתמכת בעדות המתלוננת (מסמך 2 א' בתיק החקירה). לסיכום - גם בשלב זה, לאחר השלמת החקירה, חומר הראיות מציב תשתית ראייתית לכאורה מספקת להוכחת מעשה האינוס המיוחס למבקש, כולל עדויות ממקורות שונים שלכאורה אין קשר ביניהם. עם זאת, מנגד, קיימות ראיות לכאורה המחזקות את האליבי שמסר המבקש למשטרה בכל הנוגע לתאריך 5.6.97, הוא המועד בו טענה המתלוננת שהמבקש ביצע בה את מעשה האינוס. השלב לבחינת אמינותן ומשקלן של הראיות הוא במשפט עצמו ולא בהליך של בקשה למעצר עד תום ההליכים. 7. עילת מעצר וחלופה למעצר העבירה המיוחסת למבקש היא בין העבירות ה"חמורות" המהוות עילת מעצר, על פי סעיף 21 (א) (1) (ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - החוק). עם זאת, נוכח הראיות המשלימות שמצויות היום בידי המשטרה המצביעות על טענת אליבי לכאורה מבוססת מצד המבקש, הגעתי למסקנה כי יש במקרה זה להורות על חלופה למעצר בדרך של מעצר בית מלא. בכך תושג מטרת המעצר באמצעי שפגיעתו במבקש חמורה פחות (סעיף 21 (ב) (1) לחוק). את בקשת ב"כ המבקש לשחרר את המבקש ללא כל תנאי מגביל יש לדחות. לא מדובר במקרה בו ראיות התביעה הופרכו או שהן חסרות סיכוי להרשעתו במשפט. הראיות הלכאוריות הקיימות נגד המבקש מקימות את חזקת המסוכנות שלא הופרכה והיא עומדת לחובת המבקש בסוג זה של עבירות חמורות במיוחד. מדובר במבקש שעבד כנהג בהובלת נוסעים, היה אחראי לשלומם ובטחונם של נוסעיו וניצל לכאורה את תפקידו כדי לבצע מעשה אינוס אכזרי בנסיבות קשות. באיזון בין האינטרסים של שמירה על בטחון הציבור מחד גיסא וחירותו של המבקש מאידך גיסא נראה לי כי בשלב זה יש מקום להורות על שחרורו של המבקש בתנאים שיבטיחו את מניעת הסיכון כדלקמן: מעצר בית מלא. הפקדה בסכום של 7,500 ש"ח וערבות של צד ג', בעל מקום עבודה קבוע בישראל בסכום של 30,000 ש"ח להבטחת קיום תנאי השחרור והתייצבותו של המבקש למשפט. מעצרמשפט פליליעבירות מיןמעצר בית