התובעת נפגעה בתאונת דרכים, באותה עת שירתה בשירות לאומי. לאחר התאונה, נעדרה, לפי טענתה, מהשירות הלאומי. לפי טענתה לאחר סיומו, לא הצליחה להשתלב מיידית בעבודה בשל מגבלותיה והצורך בקבלת טיפולי פיזיוטרפיה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים בשירות לאומי: התובעת, ילידת שנת 1985, טוענת בכתב התביעה כי ביום 31/7/06 בשעה 16:15, כאשר חצתה במעבר חציה את צומת הרחובות הרצל-חלוצים באשדוד, נפגעה מרכב בו נהגה הנתבעת 1, אשר מבוטח על ידי הנתבעת 2. הנתבעות טענו בכתב ההגנה, כי הנסיבות הנטענות בכתב התביעה אינן נכונות, והתובעת לא נפגעה בתאונת דרכים. שאלת קיומה של חבות לנוכח המחלוקת בעניין נסיבות האירוע ושאלת קיומה של חבות, הוגשו על ידי הצדדים תצהירי עדות ראשית של התובעת והנתבעת 1. התובעת מסרה בתצהירה, כי במועד הנ"ל ירדה מהסעה, כאשר חזרה לביתה משירות לאומי. היא חצתה במעבר חציה את צומת הרחובות הרצל-חלוצים באשדוד, כשלפתע מכונית שעמדה שם, התחילה לנסוע והתנגשה בה. כתוצאה מכך, נחבלה בגופה. לאחר התאונה, פונתה באמבולנס לבי"ח "קפלן", שם נערכו לה בדיקות. בהמשך, היתה במעקב במסגרת קופת חולים. הנתבעת 1 מסרה בתצהירה כי באותו מועד נהגה ברכבה ברחוב הרצל, כאשר פניה מועדות לכיוון רחוב החלוצים. לפני הפניה יש מעבר חציה והיא עצרה כדי לאפשר להולכי רגל לחצות את הכביש. לאחר שכל הולכי הרגל עברו, היא המשיכה בנסיעה ועברה את מעבר החציה. כאשר עמדה לפנות שמאלה, דפקה בחורה על חלון רכבה וטענה כי היא פגעה בה. הנתבעת 1 טוענת כי לא חשה בכל פגיעה או חבטה או כל דבר שיכול להצביע כי היה מגע בין רכבה לבין התובעת. הנתבעת 1 מפרטת בתצהירה גם את מהלך הדברים לאחר שהתובעת פנתה אליה וטענה כי נפגעה כתוצאה מפגיעת רכבה, לרבות הסעתה של התובעת לקופת החולים. לטענת הנתבעת 1, היא ביקשה מהתובעת להראות לה את הפגיעה וזו הראתה לה את רגלה, אך לא נראתה כל פגיעה. בהמשך, במהלך הנסיעה לקופת החולים, שוחחה התובעת עם אימה בטלפון, וזו שכנעה אותה להזעיק אמבולנס, וכך עשתה התובעת. בדיון שנערך בפניי, העידו התובעת והנתבעת 1 והתרשמתי מעדותן. התובעת חזרה בעדותה על נסיבות התאונה, כפי שפורטו בתצהירה. לדבריה, היא החלה לעבור את מעבר החציה והנתבעת 1 עמדה עם רכבה ונתנה זכות קדימה לילדים שחצו את הכביש. כאשר היא המשיכה לצעוד, הנתבעת 1 התחילה לנסוע ופגעה בה. התובעת צרחה בקולי קולות, לדבריה מהפחד ומהטראומה וכן מכך שנפגעה בברך. התובעת הבהירה כי כמעט והשלימה את המעבר על פני רכבה של הנתבעת 1, ונפגעה בסוף המעבר מהחלק השמאלי של רכב הנתבעת 1. לדבריה, היא לא נפלה על הרצפה. התובעת התרשמה כי הנתבעת 1 עצרה את רכבה, מכיוון שאנשים ניגשו לעזור לתובעת והנתבעת 1 הבינה שמשהו קורה. הנתבעת 1 נשאלה בעדותה בחקירה נגדית, אודות האירועים שהתרחשו לאחר התאונה, כגון הסעתה של התובעת לקופת החולים והזמנת אמבולנס על ידי התובעת. הנתבעת 1 התייחסה בעדותה גם לנסיבות האירוע, ובמסגרת זו הוגש שרטוט (מוצג ת/1), לגבי מיקום רכבה. במענה לשאלה האם יכול להיות שהתחילה לנסוע ועם החלק השמאלי של הרכב, פגעה בתובעת ולא הרגישה, השיבה הנתבעת 1: " (משתהה) לא יודעת. אם הייתי פוגעת, הייתי צריכה להרגיש" (עמ' 13 שורות 7-9 לפרוטוקול). לתיק בית המשפט הוגשו מסמכים שונים, כגון דו"ח של מד"א לגבי פינוי התובעת, גיליון חדר המיון, עדותה של הנתבעת 1 במשטרה, ועדותה של התובעת במשטרה. לאחר שבחנתי את העדויות והמסמכים שהוגשו, ושקלתי טענות באי כח הצדדים בעניין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה, להוכיח כי נפגעה בתאונת דרכים, כאשר רכב הנתבעת 1 פגע בה. אני מקבל את עדותה של התובעת ביחס לנסיבות האירוע. התרשמתי כי התובעת מתארת לפי זכרונה את המקרה. המסמכים שהוגשו, כגון עדותה של התובעת במשטרה, תואמים את גרסתה של התובעת. אין לשלול את האפשרות לפיה הנתבעת 1, פגעה עם רכבה בתובעת, אולם לא שמה לב לכך, ורק לאחר שהופנתה תשומת ליבה לעניין זה, עצרה את רכבה. יתכן מאוד שהנתבעת 1 אכן מאמינה, מבחינה סובייקטיבית, כי לא פגעה בתובעת, שהרי לא הרגישה בכך. מכל מקום, לא מצאתי כי יש בעדותה של הנתבעת 1 כדי לסתור את גרסתה של התובעת, ואני בוחר לקבל, כמפורט לעיל, את הגרסה שמסרה התובעת בעדותה ביחס לנסיבות האירוע. הואיל ואין מחלוקת ביחס לכיסוי הביטוחי, קמה חבות של הנתבעות לפיצוי התובעת בגין נזקיה כתוצאה מתאונת הדרכים. נזקיה של התובעת לא הוגשה בקשה למינוי מומחה רפואי, ומתוך המסמכים הרפואיים עולה כי התובעת אינה סובלת מנכות כתוצאה מפגיעתה בתאונה. התובעת פנתה כאמור לחדר מיון. בבדיקתה שם לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים. תנועות הברכיים היו תקינות וטווח התנועה מלא. צילום ברך נמצא תקין. התובעת שוחררה עם המלצה למעקב. באותו ערב התובעת חזרה ופנתה לרופא, והתלוננה בין היתר על סחרחורת וחולשה כללי. התובעת היתה במעקב במסגרת קופת חולים, ועל רקע תלונותיה על כאבים בברך, כאבי גב, סחרחורות וכאבי ראש, נבדקה על ידי רופאים שונים, כגון אורטופד, רופא עיניים ונוירולוג ואף הופנתה לביצוע בדיקות הדמיה שונות וצילומי רנטגן, שנמצאו תקינים. בכלל זאת, ביצעה התובעת סדרת טיפולי פיזיוטרפיה בקשר לכאבים בברך. הפסדי שכר התובעת שירתה באותה עת בשירות לאומי. לאחר התאונה, נעדרה, לפי טענתה, מהשירות הלאומי. לפי טענתה לאחר סיומו, לא הצליחה להשתלב מיידית בעבודה בשל מגבלותיה והצורך בקבלת טיפולי פיזיוטרפיה. לא שוכנעתי, כי פגיעתה של התובעת בתאונה והצורך בקבלת טיפולי פיזיוטרפיה, גרמו לעיכוב במועד תחילת עבודתה, לאחר סיום השירות הלאומי. הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת לתובעת היו הוצאות שונות, כגון בגין נסיעות לבדיקות וטיפולים וכן בגין תשלומי השתתפות לקופת חולים. ביחס לחלק מההוצאות הוצגו קבלות. יחד עם זאת, ההלכה מתירה לבית המשפט לפסוק גם פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה, לפי הערכה של שיעור ההוצאות שנגרמו בפועל לתובעת ובני משפחתה בקשר לנסיעות לקבלת טיפולים רפואיים ותשלומי השתתפות לקופת חולים. כמו כן, בתקופה הסמוכה למועד התאונה, נזקקה התובעת לעזרה מסוימת של בני משפחתה. במכלול הנסיבות, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי כולל בגין נזקיה אלו בסך 2,000 ₪. כאב וסבל המסמכים הרפואיים אינם מלמדים על חבלה של ממש. התובעת נפגעה בברך שמאל, בבדיקות לא נמצאו סימני חבלה וגם בדיקות ההדמיה וצילומים לא גילו ממצא כלשהו. על רקע תלונותיה בדבר כאבים בברך, קיבלה בקשר לכך טיפולי פיזיוטרפיה. התובעת התלוננה גם על סחרחורת וכאבי ראש והופנתה לבדיקת נוירולוג ורופא עיניים וכן ערכה בדיקות שונות, כגון EEG. גם בבדיקות אלו לא נתגלו ממצאים. מתוך התיעוד הרפואי עולה, שהתובעת חשה לחץ ומתח כתוצאה מהאירוע ומפגיעתה בתאונה, אשר גרמו לתסמינים אלו. לבית המשפט הסמכות לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של עד 10% מהסכום המכסימלי הקבוע לפיצוי מסוג זה. בית המשפט יעשה שימוש בשיקול הדעת המוקנה לו, בהקשר זה, שעה שהוא סבור, כי אין בפיצויים הנקבעים לפי התחשיב הקבוע בתקנות כדי להלום את הפיצוי המגיע לתובע בגין נזקיו כתוצאה מכאב וסבל, נזקים שאינם ממוניים. אין פירוש הדבר, כי יש לפסוק את הפיצוי המכסימלי, או בשיעור קרוב לכך, וזאת בדרך של שגרה. על בית המשפט לפסוק את הפיצוי הנראה לו כהולם, בנסיבות העניין. במקרה דנן, אני סבור כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל) בסך 7,500 ₪. סיכום לפיכך, על הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 9,500 ₪. הנתבעות תשאנה בתשלום הוצאות משפט של התובעת בסך של 1,000 ₪, ובנוסף באגרת המשפט ששולמה על ידי התובעת וכן בתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסך שנפסק לטובת התובעת, בצירוף מע"מ כדין. שירות לאומיתאונת דרכים