פסק דין 1. ענינה של העתירה שהוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבעים הוא מתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים 1-2 אשר אוסר עליהם ועל כל הפועל בשמם ו/או עבורם ו/או מכוחם לפנות ו/או להתקשר במישרין או בעקיפין בכל קשר עסקי שהוא עם ספקי הנתבעת או לקוחותיה, לעשות כל שימוש במידע של התובעת, לשווק ו/או למכור בארץ את תוצרתה של ARRIGONI שהתובעת הינה המשווקת הבלעדית של מוצריה בישראל, ובכלל זה ליתן צו האוסר לשווק בישראל ו/או להיות קשורים במישרין או בעקיפין לשיווק בישראל. 2. בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1 ו-2 נטען: א. בין התובעת לנתבע 1 לא התקיימו יחסי עובד ומעביד והתקשרותם היתה בגדר שותפות עסקית. ב. אין לתובעת סודות מסחריים-מקצועיים. ג. הנתבע 1 הינו בעל ותק של 25 שנה בענף החקלאי , שהוא שוק פתוח, והכיר את הלקוחות והספקים עוד קודם להתקשרותו עם התובעת, והוא שהעביר לתובעת את הידע העסקי האמור. ד. אין כל תניה חוזית המגבילה את חופש עיסוקו של הנתבע בתום התקשרותו עם התובעת. 3. בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3 נטען: א. הנתבעת 3 הינה חברה גדולה הקיימת ופועלת מזה שנים רבות בענף החקלאי, שהוא שוק פתוח, והכירה את הלקוחות והספקים זמן רב בטרם התקשרה עם הנתבע 1. ב. אין לתובעת סודות מסחריים - מקצועיים באשר אין לה רשימת לקוחות קבועים או הסכם בלעדיות עם רשימת הספקים שצורפה לכתב התביעה. 4. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר פסי שבתאי, מנהל התובעת (להלן- שבתאי), מר יוסי פסי, אחיו של מנהל התובעת ומנהל המכירות (להלן- פסי), מר ארז שלאו, עובד התובעת בתקופה הרלוונטית (להלן- שלאו) וגב' גלדיס פסי, בעלת מניות בתובעת, מנהלת חשבונות וסגן מנהל התובעת (להלן- גלדיס). מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע 1 ושל מר דוד גרינברג, (להלן- גרינברג). 5. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 9.9.98 הסכימו ב"כ הצדדים כי בשלב הראשון יכריע בית הדין בשאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבע 1. לאחר שעיינו בחומר הראיות ובחנו טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתינו: 6. הרקע העובדתי: א. התובעת הינה חברה פרטית העוסקת ביבוא ושיווק של תשומות חקלאיות. ב. הנתבעת 2 הינה חברה פרטית העוסקת ביבוא ושיווק מוצרים משלימים לענף החקלאות אשר נוסדה בשנת 1993. ג. הנתבע 1, בעל מניות ומנהל הנתבעת 2, שימש כמנהל שיווק אצל התובעת בתקופה 11/95 עד 01/98. התשלום עבור עבודתו של הנתבע 1 ניתן כנגד חשבוניות של הנתבעת 2. 7. המחלוקת שבפנינו הינה בשאלת טיב ההתקשרות בין התובעת והנתבע 1. האם כטענת התובעת נתקיימו בינה לבין הנתבע 1 יחסי עובד ומעביד, או שמא כטענת הנתבע 1 מדובר בהתקשרות לצורך הקמת שותפות עסקית. הכלל הוא כי "המוציא מחברו - עליו הראיה" ועל כן נטל ההוכחה מוטל על התובעת הטוענת לקיומם של יחסי עובד ומעביד. 8. בחינת הראיות והעדויות שבפנינו הביאה אותנו למסקנה כי ההתקשרות בין התובעת לנתבע 1 לא נועדה לשם יצירת יחסי עובד ומעביד אלא לכינון שותפות עסקית, וסממנים נוספים מצביעים על כך שאף שהקמת השותפות העסקית לא יצאה לפועל, הרי שבין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, כפי שיפורט להלן. 9. טיב ההתקשרות על פי אומד דעתם של הצדדים: נפסק כי: "בקביעה אם התקיימו יחסי עובד ומעביד יש לייחס משקל רב לכוונת הצדדים, היינו לכוונתם להתקשרות בדין, אך צריך שלאותה כוונה יינתן ביטוי, ועל כוונת הצדדים - שני הצדדים - יש ללמוד מביטויים חיצוניים שניתנו" (דב"ע לט/112-3 שמואל זבורובסקי נ' אגודת בית הכנסת הגדול ע"ש גיבורי ישראל פד"ע יא 309). בענייננו, לא הוצגו כל ביטויים חיצוניים לכוונת הצדדים ליצור יחסי עובד ומעביד, או לקיומם בפועל, נהפוך הוא. מעדויות הצדדים עולה כי בין הנתבע 1 לתובעת לא נחתם חוזה עבודה או הסכם התקשרות אחר ממנו ניתן ללמוד על כוונת הצדדים. משכך, נבחן את התנהגות הצדדים עובר להתקשרות בינהם. גרינברג העיד כי ניהל בשם הנתבע מו"מ עם מר פסי שבתאי לצורך כניסת הצדדים לשותפות עסקית, וכי סוכם כי בנתיים ימשוך הנתבע 1 8,000 ₪ בצירוף מע"מ וכאשר יהיו רווחים יותר גדולים תוגדל המשיכה החודשית ויערך חשבון רווח והפסד בין הצדדים. פסי שבתאי הכחיש את הטענה כי ניהל מו"מ עם גרינברג, אולם הודה כי אכן פגש אותו בסוף חודש 11/95, בסמוך לתחילת ההתקשרות בין התובעת לנתבע (עמ' 31 לפרוטוקול). התובעת לא נתנה כל הסבר מדוע נפגש שבתאי עם רואה החשבון באותו מועד, ולעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי מעביד אינו נוהג להפגש עם רואה החשבון של עובד לפני קבלתו לעבודה, ועצם התלוותו של גרינברג לפגישה בין הצדדים מעידה על כוונה אחרת שעמדה בבסיס ההתקשרות. יתרה מכך, התובעת לא הסבירה את בקיאותו של גריברג בפרטי ההתקשרות בין הצדדים ויחסיהם במהלך תקופת העבודה, ומרבית עדותו של גרינברג בתצהירו לעניין סיכום תנאי ההתקשרות, דרך תשלום החשבונות ונסיבות פירוק הקשר לא הופרכה ולא נסתרה. מאישור רואה החשבון ישעיהו שדות מיום 19.4.98 (נספח ב' לתיק המוצגים) עולה כי הנתבע שימש בעל מניות ומנהל של הנתבעת 2במהלך תקופת ההתקשרות בינו לבין פסי שבתאי, מנהל התובעת. מנספח א' לסיכומי הנתבעים עולה כי טרם התקשרותו של הנתבע 1 עם התובעת, עבד הנתבע 1 כשכיר בחברת גילגד בע"מ, בשכר חודשי של 20,000 ₪. הנתבע מסר בעדותו כי היה מצוי בעסקי שיווק מוצרים משלימים לחקלאות כ-25 שנה לפני התקשרותו עם התובעת. בנסיבות אלה גרסת התובעת לפיה הנתבע 1 נשכר לעבודה אצלה עבור שכר של 8,000 ₪ ברוטו לחודש אינה סבירה, וסביר יותר כי הנתבע, כטענתו, נאות לקבל גמול כה נמוך ביחס לעבודתו הקודמת וכישוריו במסגרת השקעה ראשונית לצורך יצירת יחסים עסקיים. בנוסף, התובעת טוענת כי במסגרת עבודתו הנתבע 1 היה בעל נגישות גבוהה לסודותיה העסקיים, ותמוה בעיננו כיצד לא טרחה התובעת להגן על סודותיה המסחריים באמצעות הסכם לשמירת סודיות, כמקובל בהעסקת סוכני מכירות ושיווק, אם אכן הכוונה היתה לכונן יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. יצוין כי מקום בו המעביד דרש מעובד הצהרה על שמירת סודיות בית הדין ראה בכך סימן מובהק לחובה אישית, המעיד על קיום יחסי עובד ומעביד (דב"ע לו/10-2 ציון בע,מ נ' ציון סעדי ואח' פד"ע ח 209). מהאמור עולה כי הביטוים החיצוניים לאומד דעתם של הצדדים עובר ליצירת ההתקשרות בינהם, אינם מעידים על כוונה ליצור יחסי עובד ומעביד, אלא, כטענת הנתבעים, על כוונה לכינון שותפות עסקית. עם זאת, שותפות עסקית בין הצדדים לא יצאה לפועל בסופו של דבר, ועל כן יש לבחון את מהות היחסים בינהם במהלך ההתקשרות. 10. סממנים נוספים במהלך ההתקשרות מצביעים על אי קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבע 1: לפי ההלכה, הכרעה בעניין מעמדו של אדם כ" עובד" או במעמד אחר, ניתנת על פי התמונה המתקבלת ממכלול הסממנים והעובדות הנפרשים לפני הערכאה הדיונית (דב"ע נז/15-2 שלמה בציא נ' אציד הנדסת מחשבים ואלקטרוניקה, עבודה ארצי לא(1) 241). בפסיקה ניתן משקל רב לתמורה המשולמת בין הצדדים להתקשרות כעדות למהות התקשרותם (דב"ע לט/3-112 לעיל, דב"ע נא/6-0 דורית שוורץ נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כג 202). פסי שבתאי ציין בחקירתו בבית הדין כי התשלום שקיבל הנתבע 1 היה כנגד חשבוניות ולא משכורת, וכי הנתבע היה מקבל כסף מהתובעת מעת לעת ולא מדי חודש בחודשו (עמ' 31 לפרוטוקול). במסגרת הראיות הוצגו לתיק צילומי השיקים וספיחיהם שהוצאו לנתבע (נספח ב' לתצהיר שבתאי), מהם עולה כי הנתבע קיבל שיקים שבספיחיהם נרשם "תשלום עבור עמלת מכירות" או "מקדמות" ורק בשניים מספחי השיקים שהוצגו לתיק מופיע "תשלום שכר עבודה". גלדיס ציינה בחקירתה כי אין חשיבות לרישום בספחי השיקים שכן שכרו של הנתבע היה קבוע ולא חושב על פי היקף המכירות המשתנה (עמ' 26). אולם, הסכומים הנקובים בנ/1 סותרים הטענה לפיה שולמה לנתבע 1 משכורת קבועה, ללא קשר לרווחי התובעת, שכן בשיקים אלה שבוטלו רשומים סכומים של כ-23,000 ₪ כל אחד, אשר אינם תואמים כלל משכורת קבועה כנטען. כאמור, כנגד תשלומים שניתנו לנתבע 1 ע"י התובעת הוצאו חשבוניות של הנתבעת 2 (נספח א' לתצהיר הנתבע 1). אמנם שלאו, מנהל הייצור בתובעת, ציין בעדותו בבית הדין כי אף הוא עבד כעצמאי מול חשבוניות (עמ' 24 לפרוטוקול), אך מיד אחר כך בחקירתו הנגדית אמר כי לא הבין השאלה וכי הוא שכיר לכל דבר (עמ' 25). אף אם שלאו היה בגדר עובד ועצמאי כאחד, אין בכך כדי להעיד על מעמדו של הנתבע 1 שכן החשבוניות הוצאו על שם הנתבעת 2, ואין תאגיד יכול להיות עובד של תאגיד אחר. יתרה מכך, הוספת הנתבעת 2 לכתב התביעה מהווה "תרתי דסתרי" לטענת התובעת כי הנתבעת 2 היתה רק אמצעי לתשלום שכרו של הנתבע 1, שכן לו היה הנתבע 1 בגדר עובד התובעת, הרי שלא קמה כל יריבות בין התובעת לנתבעת 2 במסגרת תובענה זו. בפסיקה נקבע כי: " על בית הדין להכריע בשאלה על פי מכלול הסממנים והעובדות, תוך היזקקות למבחנים הנהוגים בפסיקה, כשהמוביל לקיום יחסי עובד ומעביד הוא מבחן ההשתלבות, על שני פניו: הפן החיובי - לפיו תנאי להשתלבות במפעל הוא שקיים "מפעל" יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל , ועל כן אינו 'גורם חיצוני'. הפן השלילי - שהאדם בו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני. (ור' לעניין זה דב"ע לג0-30/ המוסד לביטוח לאומי נ' אבא כהן ומאפית כץ בע"מ, פד"ע ד 393; דב"ע נב3-254/ לעיל; מ. גולדברג "עובד ומעביד - תמונת מצב" עיוני משפט י"ז, 19, 30). בענייננו, לא מתקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. הנתבע העיד בתצהירו כי לא עבד רק עבור התובעת אלא עשה עסקאות נוספות והנתבעת 2 הוציאה חשבוניות על כך. אמנם טענת הנתבע 1 לעניין ביצוע עסקאות נוספות במקביל הוכחשה ע"י עדי התובעת, אולם עיון בחשבוניות שהוצאו ע"י הנתבעת 2 לתובעת (נספח א' לתצהיר הנתבע 1) מעלה כי מספרי החשבוניות אינם עוקבים, דבר התומך בגרסת הנתבע 1 לפיה לא עבד באופן בלעדי עבור התובעת. מסקנה זו אף נתמכת בתצהיר איזנשטיין, העוסק בתחום החקלאי (נספח ט' לתיק המוצגים) ממנו עולה, כי איזנשטיין היה לקוח של הנתבע במשך שנים רבות בטרם ההתקשרות בין הנתבע 1 לתובעת, ובמהלך ההתקשרות בינהם. ממוצג נ/1 עולה כי התובעת ביטלה שני שיקים שניתנו לנתבע 1 שמועד פרעונם 02/98. בתצהירו מסביר שבתאי נסיבות ביטולו של שיק שניתן לנתבע בכך שהנתבע לקח על עצמו התחייבות שאם הלקוח לא ישלם עבור העסקה יקוזז סכום העסקה מכרטיסו, וכך נעשה. הסדר מסוג זה, קרי אחריותו של הנתבע 1 לשאת בחובות "אבודים" המגיעים לתובעת מהלקוח, אופייני לשותף או עצמאי ולא לעובד שכיר, ואף נוגד טענות התובעת בדבר היות התשלום לנתבע בגדר משכורת קבועה, ללא כל קשר להתנהלות העסק. יצוין כי גלדיס הכחישה בחקירתה בבית הדין כי רווחי התובעת גדלו בשנת 1997, השנה בה דווקא הועלה גובה התשלומים שקיבל התובע לסך של 10,000 ₪, אולם משלא הוצג בפנינו מאזן רווח והפסד של החברה, נותרה ההכחשה סתמית. מכלול הראיות כאמור, מצביע על כך שלא מתקיים בנתבע 1 הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. לנתבע 1 עסק עצמאי באותו תחום, שיווק ויבוא מוצרי לשוק החקלאי, אשר היה קיים ופעל במהלך עבודתו אצל התובעת, והנתבע ביצע התקשרויות עם לקוחות נוספים במקביל לעבודתו אצל התובעת. 11. לצד מבחן ההשתלבות נוהג בפסיקה אף "המבחן המעורב" במסגרתו נבדקים סממנים שונים המעידים על יחסי עובדה כגון: חובת הביצוע האישי, בלעדיות העבודה, הנאה מזכויות סוציאליות הניתנות לעובדים, המצג כלפי רשויות המס והביטוח הלאומי, צורת תשלום השכר ועוד. (ראה בג"צ 5268/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נ(4) 628). כאמור לעיל בין הצדדים לא נערך חוזה עבודה או הסכם שמירת סודיות ולנתבע 1 לא הוצאו תלושי שכר. בנוסף לכך, לא הוצגו בפנינו כל ראיות בדבר דיווח על הנתבע 1 כעובד ותשלומי ביטוח ומס בהתאם. גלדיס העידה כי הנתבע קיבל חופשות ומתנות לחג כמו כל העובדים, כי קיבל ימי חופשה לפי בקשתו (עמ' 25) , אולם לא ידעה לציין כמה ימי החופשה ולא הוצג כל רישום בעניין זה. כן לא מצאנו ראיות לתשלום דמי הבראה והפרשות לקרן פיצויים בגין הנתבע 1 כעובד, זאת בעוד יוסי פסי, שאף הוא עבד כמנהל מכירות בתובעת בתחום הדשנים, ציין בעדותו בבית הדין כי הוא עצמו קיבל תלושי שכר, תשלום דמי חופשה ודמי הבראה (עמ' 33 לפרוטוקול). בנוסף, לא הוכח כי התובעת שילמה בגין הנתבע 1 דמי ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, או מס מעסיקים ועל כן אנו מקבלים גרסת הנתבעים לפיה דמי ביטוח לאומי, מקדמות למס הכנסה ומע"מ שולמו ע"י הנתבעת 2. התובעת לא דיווחה לשלטונות המס על העסקתו של הנתבע 1 כ"עובד" בשום צורה ולא שולמו לו הטבות סוציאליות כמקובל לגבי עובדים אחרים בתובעת. שבתאי ציין בחקירתו בבית הדין כי הנתבע 1 נסע איתו ועם אשתו לחו"ל מס' פעמים, שבתאי שילם ההוצאות ולדבריו: "כל נסיעה לחו"ל היתה מעל 10 ימים ובין השאר לצרכי עבודה" (עמ' 29 לפרוטוקול). העובדה שהנתבע 1 התלווה לבעלי מניות התובעת לנסיעות, שכללו עבודה ובילויים גם יחד, אינה תואמת את היותו של הנתבע 1 עובד שכיר מן המניין ומתיישבת יותר עם גרסתו בדבר כוונה לכנון שותפות עסקית. אמנם מהעדויות עולה כי הנתבע השתמש לצורך מילוי תפקידו ברכב התובעת ובפלפון שרכשה ממנו והוסב על שמה. עם זאת, כאשר הוכח שלנתבע 1 עסק פעיל משלו, ומשלא הוצגה כל ראיה לתשלום שכר ודיווח על עבודתו כשכיר, בנתונים אלה אין די לבסס קיומם של יחסי עובד ומעביד. 12. בפסיקה נקבע כי: "גם מי שמבצע עבודה במסגרת הסכם להקמת שותפות אינו במעמד של עובד" (דב"ע מג/74-3 חוטרמן נ' מוצרים חומים לא פורסם). במקרה שבפנינו מכלול הנסיבות מביא אותנו למסקנה כי אכן כטענת הנתבעים בין הצדדים נוצרה התקשרות לצורך כינון מערכת יחסים עסקית. אמנם ההתקשרות בין הצדדים לא בשלה כדי שותפות במהלך השנתיים בהם עבד הנתבע 1 בשירות התובעת, אולם כאמור בפסיקה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להפוך את הנתבע 1 לעובד שכיר של התובעת. 13. סוף דבר, אני קובעת כי בין הצדדים לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד ודין התביעה להידחות. 14. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום. דיני חברותיחסי עובד מעבידשותפות