הסכם תכנון בניין

פסק דין 1. התובע, אדריכל במקצועו, הגיש תביעה על סך מליון ש"ח נגד הנתבעת, עירית מגדל העמק, בגין הפרת התחייבותה, לפי הנטען, להזמנת תכנון בנין העיריה מן התובע. לטענת התובע, פנתה אליו הנתבעת (להלן: "העיריה") בסוף שנת 1990, בבקשה כי יתכנן עבורה את היכל העיריה שבדעתה להקים. הזמנת התכנון סוכמה, לטענתו, עם ראש העיר דאז, מר שאול עמור, מהנדס העיר והנהלת העיר, לאחר מספר ישיבות והצגת החומר התכנוני בפניהם. בהתאם, ועל פי דרישתו, נשלח לתובע ביום 13.11.90 מכתבו של סגן ראש העיר, מר יעקב טולדנו, שנוסחו כדלהלן: "הנדון: תכנון בניה בית העיריה עירית מגדל העמק מתחייבת בזה להזמין ממך תכנון אדריכלות מפורט של בנין העיריה. במידה והתוכנית הרעיונית של בנין העיריה שהוזמנה אצלך (ראה מכתב שבסימוכין) תתקבל ותאושר ע"י העיריה ובתנאי שיהיו מקורות מימון לביצוע בנין העיריה" (ראה נספח ב' לתצהיר התובע). על מכתב התחייבות זה עומדת, למעשה, התביעה. לטענת התובע, בעקבות התחייבות מפורשת זו, ורק בגינה, החל להקדיש זמן רב במהלך השנים 91'92-' לקידום הפרוייקט, לרבות פגישות ודיונים עם יזמים ועם גורמים מוסדיים, והכל בנוכחות נציגי העיריה. בתצהירו פירט התובע רשימה ארוכה של פעולות בהן נקט באותן השנים לצורך קידום תכנון הפרוייקט, ובין היתר איתור שטח מתאים לבניה, הכנת תכנית "כיכר העיר" הכוללת את בנין העיריה, מבנה מסחרי, דיור מוגן, כיכר עירונית, טיילת ועוד, תכנון בית העיריה, הכנת תכניות אדריכליות, הכנת הנחיות לעריכת תב"ע לצורך הקמת הפרוייקט, הכנת חלופות לפרוייקט והצגתן בפני גורמי תכנון בעיריה, הצגת הפרוייקט בפני הנהלת העיר, בפני מינהל מקרקעי ישראל, משרד הבינוי והשיכון ויזמים פוטנציאליים, יצוג העיריה בנושא קידום הפרוייקט בפני גורמים פרטיים לצורך שילובם העסקי בפרוייקט, ליווי ראש העיר ומהנדס העיר בפגישות עם שר השיכון ומינהל מקרקעי ישראל ועוד. במהלך השנים 96'97-' ערכה העיריה תחרות בין אדריכלים לבחירת מתכנן בנין העיריה, והתובע הגיש אף הוא את הצעתו התכנונית. בסופו של דבר נבחר מתכנן אחר. לטענת התובע, היה ברור לו כי מכתב ההזמנה מהווה התחייבות מפורשת והסכם תכנון אדריכלי של הבנין, וכי בחירתה של העיריה באדריכל אחר לתכנון המבנה מהווה הפרה יסודית של התחייבותה זו. בגין הפרה זו זכאי הוא, לטענתו, לשכר טרחה על עבודתו, ולחילופין, זכאי הוא לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם ובגין מצג השווא שנעשה כלפיו על ידי העיריה. 2. העיריה טוענת כי מעולם לא התחייבה להזמין מהתובע תכנון אדריכלי של בנין העיריה, וכי מכתבו של מר טולדנו הוכפף לשני תנאים, אשר שניהם לא נתקיימו. עוד היא טוענת, כי אף אם ניתן לראות במכתב זה משום התחייבות, הרי התחייבות זו בטלה מאחר שלא נתקיימו בה הדרישות הקבועות בסעיף 27 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה1985-, ובסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. העיריה מכחישה מכל וכל את היקף העבודה שבוצעה על ידי התובע, כנטען על ידו, וטוענת כי כל שנעשה על ידי התובע היה הכנת תכנית רעיונית ראשונית (זו שצורפה כנספח א' לתצהיר התובע) והכנת מודל פשטני של הפרוייקט, אשר הוצגו שניהם בפני העיריה. הצעתו התכנונית של התובע לא נתקבלה על ידי העיריה. יתר על כן, התובע ידע היטב, לטענתה, כי מעולם לא קיבל את עבודת התכנון, ולכן אף השתתף בתחרות שערכה העיריה לבחירת המתכנן. רק לאחר שנתברר לו כי לא זכה, הגיש תביעתו. 3. על פי הנחיית ביהמ"ש הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, אולם לאחר חקירתו הנגדית של התובע, ובטרם נשמעו עדויותיהם של יתר המצהירים, הסמיכו את ביהמ"ש לפסוק בתביעה על סמך החומר שבתיק ביהמ"ש וסיכומי הצדדים, ללא צורך בחקירות נוספות. 4. כאמור, מיוסדת התביעה על מכתב "ההתחייבות" של סגן ראש העיר מיום 13.11.90 (אשר לטענת התובע בעדותו בא לאחר התחייבויות שבעל-פה). יצויין כי אותו "מכתב שבסימוכין" הנזכר במכתב זה לא הוצג על ידי איש מן הצדדים. לבד ממכתב זה הציג התובע מכתב נוסף של ראש העיר מיום 3.2.91, המופנה למנהל המחוז במשרד הבינוי והשיכון, מר עוזי שמיר (ת3/), ואשר נוסחו כדלהלן: "הנדון: בינין העיירה החדשה ... עירית מגדל העמק מתכננת בינין עיריה והפיתוח הציבורי במגרש 201 לפי ת.ב.ע. ג-ב-מ2-. אדריכל דוד כנפו טלפון מס' 04/243147 קיבל הזמנה מהעיריה לתכנון הפרוייקט. בפגישה שלנו מיום 1. בפברואר 91, הודעת שמשרד הבינוי השיכון הוציא מכרז לקבלנים ביצוע מגורים במגרש 109 (לפי הת.ב.ע. הנ"ל), הסמוך לבינין העיריה. הריני מבקש לתאם עם מר טוני סינגר מהנדס העיר ועם אדריכל דוד כנפו את כל צעדי תכנון וביצוע במגרש 109. להמשך שיתוף פעולה פורה אודה". (הטעויות במקור). לטענת התובע בעדותו, קיבל את המכתב נספח ב' לאחר שכבר השקיע שעות עבודה רבות בתכנון הפרוייקט ואינספור ישיבות בעניין זה. לטענתו, ניתן המכתב לפי דרישתו, לאחר תחנונים רבים, ולאחר שהבין כי הוא עובד ללא "כיסוי משפטי" (ראה בעמ' 10, ש' 21-16). לבד מעדותו, הגיש התובע לביהמ"ש תצהיר אחד נוסף של הקבלן יוסי בלייכר, על פיו פנה אליו התובע והציג בפניו את פרוייקט הקמת כיכר העיר, וזאת במהלך חיפוש יזמים ומשקיעים לפרוייקט. לפי תצהירו, הציג התובע בפניו מודל וכן תכניות. בלייכר מצהיר כי נפגש עם התובע ועם מנכ"ל החברה הכלכלית מגדל העמק מספר פעמים בעניין זה, וכן שוחח עם ראש העיר, והכל בעידודו של התובע, אולם בסופו של דבר, משיקוליו העסקיים, לא מצא מקום להשקיע בפרוייקט. 5. העיריה הגישה שלושה תצהירים מטעמה: האחד, של סגן ראש העיר ושולח המכתב נספח ב', מר יעקב טולדנו, והאחרים של טוני סינגר מהנדס העיר ודני אדלר, גזבר העיריה דאז. על פי תצהירו של טולדנו, שלח את המכתב נספח ב' לתובע על פי בקשתו של ראש העיריה דאז, מר שאול עמור. לדבריו, אין המכתב מהווה הזמנת עבודה או התחייבות לתכנון בנין העיריה באמצעות התובע, וכי המכתב סוייג בשני תנאים שלא נתקיימו: קבלת התכנית הרעיונית על ידי העיריה וקיומם של מקורות מימון לביצוע התכנית. התכנית הרעיונית הראשונית של התובע מצאה ביטוי בפרוגרמה הכללית שצורפה לתצהיר התובע, ובמודל פשטני שהוצג בפורום העיריה. תכנית זו מעולם לא נתקבלה על ידי העיריה. גם מקורות מימון לביצוע התכנית לא נמצאו, כאמור. לטענת טולדנו, הקשר עם התובע היה בסוף שנת 1990 ובהעדר מקורות מימון בוטל הפרוייקט. ממועד זה ניתק התובע כל קשר עם העיריה למשך שנים ארוכות, ורק שבע שנים תמימות לאחר מכן, בשנת 1997, הוזמן אדריכל אחר לבצע את תכנון הבנין, לאחר שהושגו מקורות מימון לפרוייקט. 6. מהנדס העיר, מר טוני סינגר, מעיד בתצהירו כי החל משנות השמונים נעשו מידי פעם נסיונות להשגת תקציב להקמת היכל עיריה חדש. במהלך שנת 1990 עמדה העיריה, לפי המלצתו של ראש העיר, בקשר עם התובע, אשר ניסה לקדם את מעמדו בנוגע לתכנון פרוייקטים עירוניים שונים, וביניהם גם כיכר העיר ובנין העיריה. סינגר מכחיש כי הוצגו בפני העיריה חלופות תכנון, כטענת התובע, כי התובע הכין "הנחיות" לעריכת תב"ע או כי הפרוייקט הוצג בפני גורמים אחרים. לטענתו, הדבר היחיד שנעשה על ידי התובע היה הכנת תכנית רעיונית, זו שצורפה כנספח לתצהירו, וכן מודל פשטני ובלתי גמור. לדבריו, נערכו שני אלה במסגרת "קידום אינטרסים" של התובע מתוך תקווה, רצון ושאיפה לזכות בפרוייקט. לפי עדות סינגר, מעולם לא הוזמן התכנון מן התובע, מעולם לא נחתם עמו הסכם ואף התובע ידע כי לא נקשר עמו כל חוזה מחייב. גזבר העיריה דאז, מר דני אדלר, מצהיר בתצהירו כי במהלך כהונתו השתתף בדיונים שונים שנתקיימו בעיריה בנוגע לתכנית להקמת פרוייקט "כיכר העיר". לדבריו, בכל הדיונים בהם השתתף מעולם לא הוזכר שמו של התובע כמעורב בפרוייקט בכל צורה שהיא, אלא עם התעוררות הפרוייקט מחדש בסוף שנת 95' - תחילת 96'. משפנה אליו התובע בעניין תכנון הפרוייקט בשנת 1996, השיבו כי לא קמה התקשרות משפטית בת תוקף כלפיו וכי הוא רשאי להגיש הצעת תכנון אשר תיבדק יחד עם ההצעות האחרות (ראה נספחים א' ו-ב' לתצהירו). התובע אכן הציג, כאמור, את תכניתו במסגרת התחרות, אולם לא זכה. עד כאן סקירת הראיות שהובאו על ידי הצדדים. 7. עיון במכתב נספח ב' מעלה כי אף שמכתב זה נוקט לשון "התחייבות", אין בו התחייבות של ממש. מכתב זה אינו מכתב הזמנת עבודה, אלא מכתב התחייבות להזמנת תכנון אדריכלי בעתיד וגם זאת, כטענת העיריה, בשני תנאים: א. במידה והתכנית הרעיונית של בנין העיריה שהוזמנה מן התובע תתקבל ותאושר על ידי העיריה. ב. בתנאי שיהיו מקורות מימון לביצוע בנין העיריה. חרף טענותיו של התובע לעניין התנאי הראשון, לא הוכח, כל עיקר, כי זה נתקיים. לבד מן המכתב נספח ב' ומן התכנית הכללית השיווקית (לפי דברי התובע), שהוגשה כנספח א' לתצהירו, לא צירף התובע לתצהירו כל מסמך, פרוטוקול או סיכום ישיבה שיש בו כדי להעיד על כך שתכניתו התקבלה על ידי העיריה (או כדי להעיד על יתר הפעולות שביצע, לטענתו, במסגרת תכנון הפרוייקט). אין חולק גם שהעיריה לא הצליחה לגייס מקורות מימון לפרוייקט, ואף לפי דברי התובע נכנס הפרוייקט לתרדמה בשנת 1992 בשל העדר תקציב (ראה עדותו בעמ' 12, שורות 2-1). התובע אישר, למעשה, בעדותו כי לא נחתם חוזה בין הצדדים לתכנון בנין העיריה, ולדבריו בשל כך "לא היתה לי כל אפשרות לתבוע תשלום" (עמ' 13 שורות 3-1, ובעמ' 18 שורה 10). באשר לשכר הטרחה הצפוי מעבודתו בפרוייקט, העיד עוד כי הובהר לו מתחילת הדרך כי התקציב לפרוייקט, לרבות תקציב התכנון, יגיע לאחר התקשרות עם יזם פרטי אשר יבנה את המבנה בתמורה לקבלת זכויות בניה להקמת מרכז מסחרי או בית אבות. בהעדר התקשרות עם יזם כזה, ממילא היה ברור לו שאין טעם בדרישת תשלום מן העיריה (ראה בעמ' 12, שורות 29-25). התובע אף אישר כי אילו בנין העיריה לא היה מוקם כלל, לא היה מגיש את תביעתו. לסיכום, לא נעשתה הזמנת תכנון בנין העיריה מן התובע, ואילו ההתחייבות העתידית להזמנה כזו היתה מותנית בתנאים שלא נתקיימו. 8. גם אם ניתן היה לראות במכתב נספח ב', יחד עם מכתב ת3/, על פי לשונם, משום התחייבות להזמין בעתיד מן התובע את תכנון בנין העיריה, לא ניתן היה, למצער, לראות בה משום התחייבות בעלת תוקף משפטי. לטענת העיריה, והצדק עמה, אין "התחייבות" זו עומדת בדרישות הצורניות המפורטות בסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ובסעיף 27(ב) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה1985-. סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש], קובע כדלהלן: "חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליה בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר...". אין חולק בענייננו כי ההתחייבות הנטענת לא נחתמה מעולם על ידי גזבר העיריה. סעיף 27(ב) לחוק יסודות התקציב, קובע כדלהלן: "חוזה של תאגיד או של רשות מקומית שהתמורה הכרוכה בו עולה על 450,000 ש"ח ולא נתקיימו בו כל התנאים או לא ניתנו לגביו כל האישורים הדרושים לפי כל דין, או שההוצאה הכספית לביצועו לא תוקצבה - בטל". לפי עדות התובע, שכר טרחתו בגין הפרוייקט, אילו היה מקבלו, היה נאמד בכמליון דולר (ראה בעמ' 15 ש' 22), וברי כי הוצאה זו לא תוקצבה, כפי שלא תוקצב הפרוייקט כולו. ההלכה לעניין תוקפו של חוזה אשר אינו עומד בדרישות הצורה שנקבעו בסעיף 203 לפקודת העיריות הינה חד-משמעית. משלא עמדו הצדדים בדרישות אלו, כאילו לא נעשה דבר ("לא יחייבוה"). חוזה שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העיריה חסר כל נפקות משפטית (וראה ע"א 739/86 שם אור נ' עירית קרית גת, פ"ד מ"ד(2) 562, וראה גם ע"א 11/71 עירית רחובות נ' גולדמן, פ"ד כ"ה(2) 381, וע"א 487/75, 560 עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ נ' גליק, פ"ד ל'(2) 621). הוראת חוק זה באה, למעשה, להבטיח שעל התחייבויות שקיבלה על עצמה הרשות החליטו אותם בעלי תפקידים המוכשרים לכך מבחינת מעמדם וסוג העניינים שעליהם הם מופקדים. הוראה זו אף מבטיחה כי מקום שרשות, שהינה שליחתו של הציבור, התקשרה בחוזה החורג מהרשאתה או הסמכתה על פי החוק, לא יהא להתקשרות כזו כל תוקף משפטי ולא ניתן יהיה לאכפה. גם חוק יסודות התקציב בא לקבוע "ריסון תקציבי" של המדינה ורשויותיה, לרבות גופים הניזונים מתקציבה, מתוך מטרה להביא ליציבות משקית. מטרתו של החוק היא לפקח על תקציביהן של הרשויות ולמנוע חריגות תקציביות בפעילותם של גופים הסמוכים על שולחן תקציבה של המדינה. אכיפת התקציב נעשית, בין היתר, באמצעות שלילת תוקפם של חוזים החורגים ממנו (וראה דפנה ברק, האחריות החוזית של רשויות המינהל, הוצאת בורסי, תשנ"א, בעמ' 152-144, וכן בג"צ 6231/92 זגורי נ' ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מ"ט(4) 749). חוזה של רשות מקומית אשר כרוך בהוצאה הגבוהה מן התקרה הנקובה בסעיף 27(ב) שצוטט לעיל, ואשר לא תוקצבה בחוק התקציב השנתי, יהיה בטל אף הוא. אם כן, חוזים שאינם מקיימים את הוראות החוק המפורטות לעיל, אינם מצמיחים זכויות וחובות, אין זכות לאכפם ואין זכות לפיצויים בגין "הפרתם". 9. התובע טוען בסיכומיו כי העיריה הציגה בפניו מצג שוא כאילו החוזה מנוי וגמור, וכי עליו להתחיל בעבודתו ולהשקיע בה מיטב מרצו וזמנו. לטענתו, מדובר בהתנהגות המפרה את חובת תום הלב החלה גם על הרשות המינהלית ואת חובת ההגינות כלפי האזרח. כן הוא טוען, כי חלה על העיריה החובה לעמוד בהבטחותיה ("הבטחה מינהלית"). טענות התובע בדבר קיומו של מצג לפיו "החוזה מנוי וגמור" אינן תואמות עובדתית אף את עדותו שלו. ברם, גם מן הבחינה המשפטית יש לדחותן. הדוקטרינה של מצג שוא נדחתה על ידי ביהמ"ש ביחס לסיטואציות של בטלות חוזה מכוח סעיף 203 לפקודת העיריות. לפי עמדת ביהמ"ש, קבלת דוקטרינה זו תרוקן את הוראת סעיף 203 הנ"ל מכל משמעות ותוכן, ותאפשר עקיפתו בנקל על ידי גורמים מעוניינים בעיריה תוך הרחבת סמכויותיהם מעבר לקבוע בחוק (וראה ע"א 739/86, שם). גם טענת ההשתק מכוח הבטחת רשות נדחתה מקום שזו באה לאכוף התחייבויות האסורות על פי החוק. הרשות איננה יכולה, בהתנהגותה או בדבריה, להרחיב או להצר את תחומי סמכותה. הכרה בהבטחת רשות כמחייבת עלולה להביא לידי הרחבת סמכויות הרשות והענקת תוקף למעשים שהמחוקק לא התכוון להכשירם. אין להפעיל, איפוא, את כללי ההשתק כדי להקנות לרשות סמכות שהדין לא היקנה לה (וראה ג. שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית, תש"ס1999-, בעמ' 122 ובעמ' 125, וכן בג"צ 640/78 בוריס קצאן את יוסף הרשטיג חברה לבנין ולהנדסה בע"מ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון העיר נתניה ואח', פ"ד ל"ד(2) 1). יודגש כי בענייננו אף לא נתקיימו התנאים לחיובה של הרשות מכוח הבטחתה. תנאי לקשירתה של רשות להבטחתה הוא, בין היתר, כי ההבטחה ניתנה על ידי מי שמוסמך לכך בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, וכי בכוחו לקיים את הבטחתו (וראה בג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל'(1) 673, בג"צ 142/86 "דשון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מ'(4) עמ' 523, ובג"צ 49/83 המחלבות המאוחדות בע"מ נ' המועצה לענף החלב ואח', פ"ד ל"ז(4) 516). תנאי זה ודאי לא נתקיים. מכל מקום, הבטחה מינהלית, אשר מימושה כרוך בחריגה מסמכותו של המבטיח, לא תחייב את הרשות, ואין בכוחה של דוקטרינת "המניעות" לגבור בעניין זה על עקרון החוקיות. 10. אם כן, חוזה שנעשה על ידי גורם ברשות, אשר לא היה מוסמך לעשותו, הוא חוזה בטל שאינו מוליד זכויות וחובות. יחד עם זאת, אין בתוצאה זו כדי לסתום את הגולל על תביעתו של הפרט שהתקשר עם הרשות, אם זה נפגע על לא עוול בכפו. לדעת ד"ר דפנה ברק, מקום שבטלות החוזה הינה בלתי הוגנת מבחינתו של הפרט שהתקשר עם הרשות, אין לפתור את מצוקתו על דרך ההכרה בתוקפן של התחייבויות בטלות תוך הפקרתו של האינטרס הציבורי. ואולם, יש למצוא, לדעתה, מענה לבעייתו בפסיקתו של סעד כספי במקרים מתאימים - אם מכוח דיני הנזיקין הכלליים ואם מכוחה של תורת אחריות משלימה (ראה בספרה האחריות החוזית של רשויות המינהל, שם, בעמ' 127-122). בפסקי דין ומאמרים שונים הועלו הצעות שונות לפתרון בעייתו של הפרט המתקשר במקרים בהם פעולת הרשות גרמה לו נזק, ללא כל אשם מצידו, בין היתר, מכוח חובת תום הלב המוטלת על הרשות ומכוח חובת הרשות לפעול בהגינות (וראה א. בנדור, חוזי המדינה וחוק התקציב, משפטים י"ט, תשמ"ט, עמ' 185 בעמ' 203-202, וכן א. שטיין, הבטחה מינהלית, משפטים י"ד, תשמ"ה, עמ' 255, בעמ' 294-280. כן ראה בג"צ 6231/92 בעניין זגורי, שם נעשה צדק בין הצדדים לחוזה הבטל באמצעות הכרה בזכות ההשבה). לטענת התובע בעדותו, פעל בצורה נרחבת ביותר לקידום הפרוייקט של הקמת בנין העיריה, והקדיש לו, יחד עם עובדי משרדו, כ3,000- שעות עבודה, הכוללות עשרות פגישות, הכנת עשרות ואפילו מאות מסמכי תכנון והגשת אינסוף חלופות. אילו כל אלה היו אכן מוכחים בפני, לרבות העובדה כי כל אלה נתבקשו מן התובע על ידי גורמי העיריה או נתקבלו על ידם לאורך זמן, על פני פגישות מרובות, מבלי להעמיד את התובע על כך שלא יזכה לשכר בגין עבודתו זו, היה מקום לשקול פיצויו של התובע בגין נזקיו אלה. ברם, כל אלה לא הוכחו. כאמור, למרות טענות התובע להיקף אדיר של עבודה, ולמרות היקף תביעתו, הראיות שהביא היו דלות ביותר. כל שצורף לתצהירו של התובע היתה תכנית שיווקית בלבד ותו לא. למעט בלייכר, לא הובא כל עד לתמיכת טענותיו, אפילו לא עובדי משרדו, ולא הובא ולו מסמך אחד שיש בו כדי לתעד את פעולותיו של התובע, בין בעריכת מסמכי תכנון, בין בהשתתפות בפגישות ובין בכל דרך אחרת. יתר על כן, ביום 19.3.91 הגיש התובע למזכיר העיריה חשבון "עבור תכנון מוקדם של בית העיריה" על סך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ (ראה נ2/), אשר לשונו כדלהלן: "הנדון: הגשת חשבון עבור תכנון מוקדם של בית העיריה עם גמר התכנון הראשוני של כיכר העיריה במגדל העמק אני מגיש את החשבון בהתאם למסוכם ביננו. עבור הצעה תכנונית ראשונית 10,000 ש"ח מע"מ 18% 1,800 ש"ח סה"כ לתשלום 11,800 ש"ח" לטענת התובע בעדותו, בא מכתב זה לאחר שפנה, בשלב מסויים, לעיריה, בדרישה כי ישלמו לפחות את הוצאותיו. לטענתו, מטרת התשלום היתה החזר הוצאותיו בגין "ניר ודלק" בלבד, להבדיל משכר טרחה. התובע מאשר כי חשבון זה נפרע על ידי העיריה. על אף טענותיו אלה של התובע, נראה מתוך המכתב, שנוסח על ידי התובע עצמו, כי דרישת התשלום מתייחסת לעריכת אותה תכנית נספח א' לתצהירו. מכל מקום, לא הוכחו כראוי פעולות נוספות של התובע למען העיריה ואף לא הוצאותיו עקב פעולות אלה. בהעדר כל הוכחה אחרת, יש להניח כי מלוא הוצאותיו של התובע בגין התכנון המוקדם שביצע אכן כוסו בחשבון זה. 11. לסיכום, יש לדחות את התביעה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. בנייןחוזה