פריצת דיסק תאונת עבודה

##פסק דין## השופטת רונית רוזנפלד 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת מיכל לויט; בל 1165/96), בו נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע שארע לו ביום 13.3.95 כתאונה בעבודה. בפסק דינו קבע בית הדין כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין פריצת הדיסק שבגינה נותח התובע בגבו ביום 19.7.95, כמו גם עם תקופת אי הכושר בסמוך לפני הניתוח ואחריו, מיום 23.6.95 ועד 30.9.95. משלא הוכח קיומו של קשר סיבתי כאמור, נדחתה התביעה. על כך הערעור שבפנינו. 2. בפסק דינו נסמך בית הדין האזורי על חוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי ד"ר אליהו סלטי, ועל תשובותיו של המומחה לשאלות הבהרה חוזרות ונשנות שהופנו אליו, בהן שב וקבע באופן ברור כי "פער הזמנים הניכר בין מועד קרות האירוע (והביקור הסמוך לאחריו אצל רופא המשפחה) לבין הפניה לחדר המיון ביום 23.6.95 כשלושה וחצי חודשים לאחר מכן, שולל את הקשר הסיבתי" (פסקה 15 לפסק הדין שבערעור). ##הערעור## 3. המערער סבור כי המומחה היועץ הרפואי ד"ר סלטי, ביסס מסקנתו בדבר העדר קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הניתוח ותקופת אי הכושר בעקבותיו, על תשתית עובדתית מוטעית, לפיה בכל התקופה, מיום 13.3.95 במשך כשלושה וחצי חודשים אין אף לא רישום רפואי אחד בתיקו הרפואי של התובע המתעד את תלונותיו. כך, בעוד שהוכח, כי בחלוף ימים ספורים מן האירוע, ביום 20.3.95 פנה המערער לקבלת טיפול רפואי עקב כאבי גב תחתון מהם סבל ואף טופל בטיפול שמרני על ידי נוגדי דלקות מסוג אביטרן. כמו כן, מכרטיסו הרפואי עולה כי בביקור שביקר ביום 26.6.95 אצל אורטופד קופת חולים, מצויין כי המערער חש כאב גב תחתון מזה כחודש לפני כן.אף שהתיעוד הזה הוצג בפני המומחה דר' סלטי, הוא בחר להאחז במסקנתו השגויה לפיה אין כל טיפול רפואי במערער במשך תקופה בת שלושה וחצי חודשים. מוסיף וטוען המערער, כי המהלך הרפואי בעניינו היה מהלך רפואי רגיל ההולם את נסיבות פגיעתו, ושאלת תדירות הטיפולים והביקורים הרפואיים הנדרשים או המצופים מנפגע בעבודה מסוגו הינה עניין סובייקטיבי המשתנה מאדם לאדם. לשיטתו, אין זה סביר לדרוש כי המערער, המנהל עסק פרטי יבלה מדי יום בקופת חולים על מנת להחשב כמי שעומד בדרישה לרצף טיפולים. המערער מפנה לחוות דעת רפואית של דר' שקד, שהוגשה מטעמו, ובה נקבע כי כן נתקיים קשר סיבתי בין הנזק ממנו הוא סובל בגבו לבין האירוע שארע לו בעבודה. בנוסף נטען כי בכרטיס הרפואי של המערער אין כל אזכור של פגיעה מוקדמת או מאוחרת בגב תחתון אצל המערער, זולת התאונה בעבודה, למעט תלונה אחת בודדת משנת 1993 של כאב גב תחתון, שבה לא היה כל המשך טיפול. המערער טוען עוד כנגד החלטת בית הדין קמא שדחה את בקשתו למינוי מומחה נוסף זולת דר' סלטי. 4. לטענת המשיב דין הערעור להידחות, באשר המערער לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי מיום 13.3.95 לבין פריצת הדיסק שבגינה נותח חודשים לאחר מכן, ותקופת אי הכושר שלאחר הניתוח. יש לקחת את חוות דעתו של המומחה על כל תשובות ההבהרה שניתנו כמקשה אחת ולתת לה משקל יתר בהיותה חוות דעת אובייקטיבית. המשיב מדגיש כי למערער לא נגרם כל נזק בעקבות האירוע התאונתי מיום 13.3.95 וכי כאבי הגב עליהם התלונן ביום 20.3.95 אינם בבחינת נזק. ##הכרעה## 5. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים ועיינו בחוות דעתו של המומחה, לרבות בתשובותיו לשאלות ההבהרה, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי, בהתאם לקבוע בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. נעיר אך כמה הערות הדרושות לליבון והבהרה . 6. את חוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי ותשובותיו לשאלות ההבהרה יש לבחון כמקשה אחת וכמכלול. בתשובה לשאלת הבהרה שהופנתה אליו הבהיר המומחה, כי הרישום הבודד מיום 20.3.95 אכן מאשר שהיה אירוע שגרם לתובע לכאבי גב, אך בכך אין די. על פי חוות הדעת ותשובותיו החוזרות ונשנות של המומחה, על מנת שאפשר יהיה לקבוע קשר סיבתי בין האירוע לבין פריצת הדיסק בגינה נותח המערער, יש צורך בתיעוד רציף או תיעוד כלשהו במשך התקופה האמורה. תיעוד כזה הקושר בין האירוע לבין פריצת הדיסק לא נמצא. אף הוסיף המומחה והתייחס במסגרת תשובה חוזרת לשאלת הבהרה לתיעוד ביקורו של המערער מיום 26.6.95 אצל דר' היים, על פיו, המערער מסר במועד זה לרופא כי הוא סובל מזה כחודש מכאב גב תחתון, והיה מאז תחת טיפול שמרני. המומחה דר' סלטי מציין כי ברישום זה יש כדי להוכיח כי המערער החל לסבול מכאבים בגבו מסוף מאי 95 ולא חודשיים קודם לכן. אף מוסיף המומחה ומקשה היכן נמצאים רישומים אודות הטיפול השמרני שקיבל התובע. המומחה קובע כי בשום מקרה לא יתכן כי פריצת דיסק כמו זו שממנה סבל המערער לא תגרום לכאבים כלשהם מיד לאחר האירוע וכן במשך חודשיים נוספים לאחר מכן. פריצת דיסק היא אירוע טראומתי, הגורם לכאב וסבל שאינו מאפשר לאף אדם להתעלם ממנו ולהימנע מפניה לקבלת עזרה רפואית מיד או בסמוך לאחר האירוע. לדעתו, אין לקבל את האירוע שארע למערער ביום 13.3.95 כגורם לפריצת הדיסק שבגינה נותח המערער, שכן חלף פרק זמן ארוך בין ביקורו של המערער אצל רופא המשפחה ועד שהופיע להתלונן בחדר המיון ביום 23.6.95. המומחה מוסיף עוד וקובע כי כאב הגב התחתון שהופיע אצל המערער ביום 13.3.95 נגרם מ"התכווצות זמנית וחולפת של השרירים הפאראורטברלים, כפי שגם קורה לעיתים קרובות". 7. הנה כי כן, בחוות הדעת של המומחה נמצא התיחסות מפורטת ומנומקת היטב לתשתית העובדתית הרלוונטית, ולא נמצא בנסיבות המקרה כל טעם שיש בו ממש שלא להתבסס עליה, או לסטות ממנה. אף צדק בית הדין האזורי שדחה בקשתו של המערער למינוי מומחה נוסף. מומחה נוסף ימונה על ידי בית הדין באותם המקרים בהם אין בית הדין מוצא בחוות דעתו של המומחה שנתמנה על ידו תשובות לכל השאלות שהוצגו, והן נראות חיוניות למתן פסק דין, או שהוא מבקש לקבל חוות דעת נוספת (ראו הנחיות בדבר מומחים יועצים רפואיים, פד"ע כו 199 , הנחיה מס' 13). בענייננו כאן השיב המומחה לכל השאלות שנשאל חזור והשב, בצורה ברורה וברוחב יריעה. אין כל הצדקה בנסיבות העניין למינויו של מומחה נוסף. 8. ועניין אחרון - עניינו של המערער הוחזר לבית הדין האזורי, על פי פסק דין של בית דין זה שניתן ביום 5.12.2000 (עב"ל 155/98). ההליכים בתיק אכן התמשכו מאוד. הימשכותם של ההליכים בבית הדין האזורי נבעה במידה רבה מבקשותיו החוזרות של המערער לשוב ולהפנות שאלות הבהרה אל המומחה. בית הדין האזורי נהג באורך רוח רב בניהול ההליך, ונעתר פעם אחר פעם לבקשות אלו. 9. סוף דבר - הערעור נדחה, אין צו להוצאות. ##פסק דין## 1. התובע בתביעתו טען כנגד החלטת הנתבע אשר דחה תביעתו לתשלום דמי פגיעה והכרה בפגיעה בגבו כתאונת עבודה. הנתבע טען בהחלטתו כמו גם בכתב ההגנה כי התובע לא עבר כל פגיעה בעבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. 2. בדיון הוכחות שהתקיים בפני בית הדין ביום 27/4/10 העיד התובע בפני בית הדין באשר לנסיבות עבודתו לרבות אופי עבודתו ובית הדין התבקש להכריע האם אירע לתובע אירוע תאונתי והאם אופי עבודתו מהווה תשתית עובדתית למיקרו טראומה בגב. לאור הראיות שהוצגו בפני בית הדין ובפרט עדות התובע וחקירתו הגענו לכלל מסקנה כי יש בתיאור העובדתי שהניח התובע כדי להוות ראשית ראיה לקיומה של תאונת עבודה על כך של מיקר טראומה. 3. בהחלטה מיום 31/5/2010 נקבעו העובדות הבאות שאינן שנויות במחלוקת בתיק: א. התובע, יליד 1947 עבד משנת 1983 ועד לשנת 2000 בקרן הקיימת לישראל כנהג על משאית בעל כיסא הידראולי המובילה עפר סלעים פסולת ונהג בדרכי עפר לא סלולות. כמו כן, עבד התובע כנהג טרקטור באותן דרכים. היקף העבודה של התובע היה במשרה מלאה – 12 שעות ביום מתוכן 8 – 9 שעות בנהיגה ביום. ב. 2000 – 2006 עבד התובע כנהג הסעות עצמאי על רכב מסוג פורד אוקליין. ג. משנת 2006 – 2007 עבד התובע כנהג שכיר בחברת יגאל מלכה הסעות בע"מ. ד. ביום 11/11/07 הגיע התובע למקום עבודתו והתלונן על כאבי גב למרות תלונותיו התובע החל בנסיעה על רכב ההסעות. במהלך הנסיעה המשיך התובע לחוש בכאבי גב אשר התגברו והחמירו תוך כדי הקרנה לרגל ימין. התובע התפנה בעצמו למרפאה ומשם פונה באמבולנס לבית חולים הדסה הר הצופים בירושלים. ה. על פי אישורים רפואיים שצורפו לכתב התביעה התובע שהה בחופשת מחלה החל מיום 11/11/07 ועד ליום 31/5/2008. ביום 30/4/2008 נותח התובע בגבו. ו. בהחלטתנו מיום 31/5/2010 קבענו כי התובע עבד על רכב פורד אוקליין כל ימות השבוע כשמונה שעות משנת 2000 ועד שנת 2006 ובמסגרת זו ביצע נסיעות בכל חלקי הארץ ובעיקר באזור ים המלח בעבודתו זו נסע על רכב עם כיסא נהג ללא בולמי זעזועים בדרכים עירוניות והן בדרכים לא סלולות ומשובשות. במסגרת נהיגתו נתקל בבורות מהמורות ופסי האטה. תנאי עבודה אלה ותנאי הדרך גרמו לגופו טלטלות חוזרות ונשנות. 4. בעקבות החלטתנו זו ניתנה החלטה בדבר מינוי מומחה יועץ רפואי למתן חוות דעת בענין הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי של התובע לבין עבודתו כפי שקבענו בהחלטה. ביום 7/3/2011 מונה ד"ר יצחקי מנחם כמומחה מטעם בית הדין. 5. ד"ר מנחם קבע בחוות דעתו כדלקמן: "להלן פרטי המקרה כפי שהצטייר בפניי: התובע יליד 1947, כל חייו המקצועים עובד כנהג. יש רישום על כך שכבר בשנת 1970 צוין מקצועו כנהג. חלק מעבודתו נעשתה על כבישים סלולים וחלק בדרכי עפר ודרכים לא סלולות. התובע החל לסבול מכאבי גב ללא טראומה ספציפית ב 11/11/07 התלונן על כאבי גב ובהמשך פונה לבית החולים הדסה הר הצופים וב 30/4/2008 נותח בגלל פריצת דיסק L4 L5 משמאל עם כף רגל צנוחה. להלן הערכתי: פריצת דיסק הינה מחלה ניוונית בעל רקע גנטי בדרך כלל. לתנאים סביבתים יכולה להיות תרומה מסויימת בהחשה של התפרצות המחלה. התנועות שעשויות לגרום להחשה של המחלה הינן בדרך כלל תנועות אקסאליות לאורך עמוד השדרה ותנאי זה מתקים אצל נהגים ברכב כבד והתקיים אצל התובע. ההוכחה לדבר הינה סטטיסטית ולא חד משמעית. כל קפיצה של הרכב איננו מהווה כשלעצמו טראומה אך כאמור ישנן עבודות סטטיסטיות שמראות שכיחות גבוהה י ותר אצל נהגי משאיות או רכב כבד ובשל כך פותחו אף כיסאות מיוחדים עם בולמי זעזועים. תורת מיקרוטראומה כשלעצמה הינה שרויה במחלוקת. ישנן אסכולות התומכות בה וישנו אסכולות השוללות אותה מכל וכל. בסיכום: קיימת תשתית גנטית להתפתחות גנטית/ניוונית להתפתחות פריצת דיסק גם ללא נהיגה ברכב כמתואר בעובדות. אולם שנות עבודה ממושכות בנהיגה על רכב כבד בחלקן בדרכים לא סלולות ובחלקן גם ללא כיסא עם בולם זעזועים יכולות להוות גורם או מאיץ את ההתפתחות המחלה (פריצת הדיסק) לכן להערכתי יש לחלוק את הקשר 50/50 בין מצב קודם גורם גנטי תחלאותי לבין השפעת העבודה כלומר אופי עבודתו האיץ ב 50% את התפתחות המחלה. 6. הנתבע הפנה בקשה להעביר שאלות הבהרה למומחה ולאחר קבלת תגובה מן התובע הופנו 4 שאלות הבהרה למומחה ואלו הן: האם לא נכון לומר כי פריצת דיסק מופיע בגלל מחלה מתפתחת על רקע גורמים רבים ואין אחידות דעים בדבר הגורמים להתפתחות מחלת פריצת הדיסק? בכל הקשור לאמור בסעיף 3 להערכה, הרי שנאמר שם, כי לתנאים סביבתיים יכולה להיות תרומה מסויימת. אבקש לדעת מה זה "תרומה מסויימת". כיצד מודדים זאת? האם קיימים רישומים רפואיים על מצבו הקודם של התובע בתיקו הרפואי? אנא תפנה למסמכים ספציפיים. במידה והתשובה לשאלה הקודמת הינה שלילית, אבקש לדעת מהו הבסיס לקביעתך, כי יש לזקוף 50% מגרימת המחלה למצבו הניווני של התובע? 7. המומחה השיב לשאלות ההבהרה כדלקמן: "א. עניתי על השאלה הזו במפורט בתשובותיי 1,2,3. הרקע בעיקרי הוא כפי הידוע היום, רקע גנטי. יש גם גורמים אחרים סביבתים שעשוים להאיץ את התפתחות המחלה. ב. תרומה מסויימת זה השפעה של מהירות ההתפתחות. כפי שציינתי הענין הוא סטיסטי ולא ניתן למדידה מדוייקת בכל מקרה ומקרה פרטני. ג. לא מצאתי מסמכים מלפני התאונה. ד. הדבר הוא על פי העובדות שתוארו ועל פי עצם השאלה האם מדובר במיקרוטראומה וכן כל האמור בשאלות 1,2,3 להערכתי, דהיינו ישנן עבודות סטיסטיות המראות על התפתחות יותר מהירה של שינוים בעמוד השדרה אצל נהגים, בפרט נהגי משאיות או רכב כבד. מכיון שאין אפשרות למדוד את זה באופן מוחלט הרי מדובר כאן במצב של ספק ובמצב הזה חולקים את ההשפעה בין שני הגורמים. " 8. התובע טען בסיכומיו כי חוות דעתו של ד"ר יצחקי ברורה וחד משמעית כאשר זו אישרה את הקשר הסיבתי בין עבודתו של התובע ובין הפגיעה בגבו. התובע טוען כי יש לאמץ את חוות הדעת כפי שהיא ולקבל את תביעתו של התובע. הנתבע מנגד בסיכומיו טוען כי אין קשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובע לבין פריצת הדיסק במסגרת מיקרטראומה וכי חוות דעתו של המומחה אינה חד משמעית כאשר רק המומחה עצמו מגיע למסקנות ממכלול הנסיבות וקובע רק 50% בין השפעה של הגורמים של העבודה לבין ההשפעה הגנטית. הנתבע טוען כי במקרה כזה אין לקבל את חוות הדעת המומחה שכן לא ניתן לקבוע קשר סיבתי באופן מובהק ובנוסף מאחר והמומחה לא קבע קיומו של נזק מיקר טראומתי בממצאיו הרי שיש לקבוע כי אין קשר סיבתי. 9. ההכרעה יאמר על ידינו בראשיתה של הכרעה זו כי התובע הוכיח מבחינה עובדתית כי התקיימה תשתית עובדתית לצורך הכרה במיקרו טראומה לגב לתקופה שמשנת 1983 ועד לשנת 2000. בנוסף כפי שקבענו בהחלטתנו מ 31/5/2010 הרי שהוכחה בפניו תשתית ראייתית לצורך הכרה בפגיעה מסוג מיקרו טראומה לגבו של התובע בשל אופי עבודתו גם בשנים 2000 – 2006. בנוסף לקביעתנו העובדתיות בחן המומחה את עבודתו של התובע כנהג וקבע בחוות דעתו לאור החומר הרפואי שבפניו ובהתבסס על העובדות כי פריצת הדיסק ממנה סובל התובע ניזונה מתנאים סביבתיים של עבודתו. המומחה קבע באופן חד משמעי כי התנועות החוזרות ונשנות בעבודתו במשאית במהלך השנים תרמה בהחשה של התפרצות המחלה שכן התנועות האקסיאליות לאורך עמוד השדרה מתקיימות אצל נהגים ברכב כבד והתקיימו אצל התובע. אומנם המומחה קובע כי אין הוכחה חד משמעית לכך אלא מדובר בהוכחה סטיסטית אך בנוסף הוא קובע כי כל קפיצה של רכב ובפרט אצל נהגי משאיות ורכב כבד יוצרת פעולה חוזרת ונשנית של מיקר טראומה המהוות זעזוע לגב ומחמירות או מאיצות את התפתחות המחלה של פריצת דיסק. אין בידינו לקבל את טענת המוסד לבטוח לאומי כי אין ליתן משקל לחוות דעתו של המומחה. חוות דעת המומחה וכן תשובותיו לשאלות ההבהרה היו מנומקות. המומחה התבסס על העובדות שאנו קבענו בהחלטתנו בענין תשתית עובדתית של מיקר טראומה ונתן חוות דעת מנומקת באשר לקשר הסיבתי. 10. על כן כאשר אנו בוחנים את חוות הדעת את מכלול העובדות שבפנינו ואת הפסיקה בענין המשקל שיש ליתן לחוות דעת מומחה מטעם בית הדין וקביעותיו אנו מאמצים את חוות הדעת וקובעים כי התקיים קשר סיבתי בין התשתית העובדתית של עבודתו של התובע לבין הנזק בגבו ויש לקבל את תביעתו של התובע ולהכיר בפגיעה בגב כתאונת עבודה ולשלם לו את דמי הפגיעה. 11. סוף דבר התביעה מתקבלת. הנתבע ישא בהוצאות התובע על ניהול תביעה זו בסך 4,500 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין. עמוד השדרהתאונת עבודהפריצת דיסק