הכרעת דין 1. לאחר ששמעתי את פרשת ההוכחות בתיק, ועיינתי בסיכומי הצדדים, החלטתי לזכות את הנאשמים מהעבירה המיוחסת להם בכתב האישום. 2. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים, בניגוד לסעיפים 2, 13 ו-15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), בכך שביום 13.3.00 נמצאו חמישה פגרי פרות ברשות הרבים. הפגרים בבעלות נאשמת 1 והושלכו על ידי נאשם 2 . בכך ליכלכו הנאשמים את רשות הרבים. 3. נאשם 2 (להלן: "הנאשם"), מנהלה של נאשמת 1, הודה בעובדות כתב האישום. לטענתו, נאלץ להשליך את הפגרים ברשות הרבים, מחוסר ברירה, הואיל והרשויות האמונות על פינוי וסילוק פסולת, לא קיימו את חובותיהן על פי חוק, ולא העמידו לרשותו אתר לפינוי הפגרים. גם אתרי הפסולת הכלליים אינם נותנים פתרון, מאחר והם מסרבים לקבל פגרים. 4. עוד טוען הנאשם, כי המשרד לאיכות הסביבה לא הוציא כל נוהל לטיפול בפגרי פרות לבשר, להבדיל מפגרי פרות לחלב. 5. בנסיבות בהן הרשות אינה מקיימת את חובתה לאפשר פינוי מוסדר של הפגרים, היא מנועה מלהאשימו כי נפטר מהפגרים בדרך הטבעית של השלכתן בטבע, על מנת שיטרפו. 6. הנאשם הוסיף וטען, כי המקום בו הושלכו הפגרים אינו מסכן את שלום הציבור, באשר מדובר בעמק, שלא מנקז מי גשמים לעבר מקורות מים ציבוריים. מעבר לכך, הפגרים שיטרפו על ידי חיות טרף ועופות דורסים, יעזרו בצמצום מספר הטריפות של בני בקר באיזור. 7. ב"כ המאשימה דחה מכל וכל טענות אלה, וטען כי קיימים מקומות מוסדרים לפינוי הפגרים, ולחילופין, היה על הנאשם לקבור או לשרוף את הפגרים בכוחות עצמו, באדמותיו. 8. במסגרת פרשת ההוכחות העידו, מטעם התביעה עובד הקק"ל שמצא את הפגרים, וד"ר מרדכי חיימוביץ, מנהל השירותים הוטרינריים. מטעם ההגנה העידו, בנוסף לנאשם, מר זיו מטלון, סמנכ"ל מועצת החלב והבשר, מר ישי דהאן, מנהל מחלקת התברואה במועצה האיזורית לכיש, ומר יעקב איבגי, בעל חברה לפינוי אשפה. דיון 9. עצם השלכתם של הפגרים ברשות הרבים, אינה במחלוקת. לא הובאו ראיות לסתור, ולכן אניח גם כי נכונות טענות הנאשם, לפיהן הניח את הפגרים במקום שאינו מנקז מי גשמים, ולכן לא נשקפה מהם סכנה למי התהום. 10. אדון להלן בשאלות הבאות: ראשית, האם קיימה הרשות המקומית חובתה על פי חוק, להעמיד לרשות הנאשם אמצעים לפינוי הפגרים. שנית, האם יכול היה הנאשם לפנות את הפגרים לאתר פסולת אחר. שלישית, האם חייב היה הנאשם, בהעדר מקומות פינוי זמינים, לקבור או לשרוף את הפגרים בעצמו, באדמותיו. האם קיימה הרשות המקומית את חובתה על פי חוק להעמיד לרשות הנאשמים מקום מוסדר לפינוי הפגרים? 11. ההסדר החוקי לפינוי פסדים (פגרים), מוצא ביטוי בתקנה 14 לתקנות מחלות בעלי חיים (פסדים), התשמ"א-1981, (להלן: "התקנות"), אשר הותקנו מכח סעיף 22(א)[(ב)](5) לפקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1985 (להלן: "הפקודה"). 12. תקנה 14 לתקנות קובעת כך: "(א) אדם המחזיק בבעל-חיים שמת מסיבה כלשהי למעט שחיטה, חייב לעשות אחד מאלה תוך 24 שעות: (1) לקבור או לשרוף את נבלתו במקום שקבעה הרשות המקומית בהתאם לתקנת משנה (ב); (2) להביאה לתחנת איסוף; (3) להביאה למפעל פסדים באמצעי הובלה שקבעה לכך הרשות המקומית ובהתאם להוראות המנהל. (ב) רשות מקומית תקבע באישור המנהל אתר לקבורת בעלי-חיים או למשרפה או למפעל פסדים וכן תחנות לאיסוף פסדים." 13. החובה הראשונית המוטלת על הרשות המקומית, הינה אם כן, לקבוע אתרים לקבורה ומשרפה, למפעל פסדים או תחנה לאיסוף פסדים. 14. ראה לעניין זה גם דבריו של מנהל השירותים הוטרינריים, ד"ר חיימוביץ, עד ההזמה מטעם התביעה: "מחובתה של הרשות, נאמר בתקנות, תקנה 14 לתקנות הפסדים. נאמר שאדם המחזיק בבעל חיים שמת מסיבה כלשהי... הרשות היא שקובעת באישור של מנהל, זה אני או נציג שלי, להביא לתחנת איסוף. אם הרשות לא קובעת, היא התרשלה בתפקידה. אם אתה לא פינית את הפגר, אז מתפקיד הרשות לפנות ולחייב אותך. ש: תפקידה גם להעמיד לרשותי אתר. ת : או אצלה או ברשות אחרת שלשם מפנה את הפסדים. היא צריכה להביא לך פתרון". (עמ' 32 שורות 6-13). 15. האם קיימה הרשות המקומית את חובתה במקרה זה? התשובה שלילית. לא זו בלבד שהרשות המקומית לא פועלת לקיים חובותיה, אלא שהממונה הישיר על נושא זה ברשות, מר ישי דהאן (ע.ה. 2) מנהל מחלקת התברואה במועצה האיזורית לכיש, כלל לא מודע לחובה זו. לדבריו: "ש: האם ידוע לך על פי החוק, באיזה הקשר אחראית המועצה, הרשות המקומית, לפינוי פסולת חקלאית? ת: המועצה אין לה שום חובה בעסק פרטי, לפנות פסולת חקלאית של יזם פרטי או עסק פרטי. ש: אני לא מתכוון לחובת הפינוי אלא חובת העמדת הפתרון שאליו לפנות, הכוונה לאתר אשפה. ת: אנחנו כרשות מפנים את הפסולת שלנו לאתר מורשה דודאים. אין חובת הרשות להמציא אתר כזה למגדלים, אחרת יהיו אלפי אתרים כאלה במדינה". (עמ' 22 שורות 27-34) 16. ובהמשך, כשהופנה לתקנה 14 הנ"ל, הוסיף: "אני לא מכיר תקנה כזו ויכול להיות שמדובר פה על עופות. אני לא מכיר חובה כזו להעמיד ליזמים פרטיים אתר לפינוי פגרים. ש: האם הרשות מתוקף תפקידה ואחריותה קבעה אתר כזה במועצה, או לחילופין במועצה אחרת? ת: לא נתבקשנו. אין חובה לקבוע אתר כזה. לא עשינו את זה לא במועצה שלנו. אני יודע שעל פי חוק איני חייב לעשות זאת". (עמ' 23 שורות 25-28) 17. ברי אם כן, שמועצה מקומית לכיש, שהיא הרשות המקומית הרלוונטית, אינה מקיימת את חובתה להעמיד לרשות התושבים אתר לפינוי פסדים. האם קיימת אפשרות לפנות פגרים לאתרי אשפה כלליים, דוגמת דודאים? 18. עד התביעה ד"ר חיימוביץ, טען כי ניתן לפנות פסדים לאתרי האשפה הכלליים דודאים ודיה, שכן במסגרת תנאי העסק שלהם, עליהם לקבל גם סוג זה של פסולת. 19. לטענת הנאשם, הוא ניסה להוביל בעבר פסדים לאתר הפסולת דודאים, אך סורב. הנאשם תמך גירסתו בעדותו של ע.ה. 3 מר יעקב איבגי, בעל חברה לפינוי אשפה. לטענת העד, בשנים 1997 או 1998 התבקש ע"י הנאשם להוביל שני פגרי פרות לאתר הפסולת דודאים, וסורב ע"י האתר, בטענה שאינם מקבלים פגרים. 20. גם עד ההגנה זיו מטלון אישר דברים אלה, באמרו: "אני יודע שבדודאים היה מותר לקבור בעלי חיים והופסק" (עמ' 16 שורה 3). וכן: "אני לא מכיר חקיקה שמחייבת אתר לקבל פגר" (עמ' 16 שורה 20). 21. תמיכה נוספת בטענה זו ניתן למצוא בתנאי רישיון העסק של האתר, אשר הומצאו ע"י המשרד לאיכות הסביבה. סעיף 2.2.4.1 לתנאים הנוספים קובע כך: "בעל העסק יוודא כי לא יתקבלו באתר פסדים שלא עברו ריסוס במקום היווצרותם בתמיסה NaOH שריכוזה 5%." סעיף 2.2.4.3 לתנאים קובע: "באתר יוטמנו עד שני פגרי פרות בשבוע." 22. עיננו הרואות אפוא כי האתר מוגבל בהטמנת שתי פרות בשבוע, ולכן אין בו כדי לתת מענה לעדרי פרות בני אלפי ראש. צודק הנאשם בטענתו, כי לא ניתן לסמוך על אתר אשפה שכזה, שכן אם כבר קיבל פגרים של מגדל אחד באותו השבוע, הוא מנוע מלקבל את פגריו של אחר. 23. יש לזכור כי כתב האישום ייחס לנאשם השלכת 5 פגרים, כך שאתר דודאים, שהיה האתר היחיד שהיה פעיל באיזור אותה עת, גם אם חפץ, לא היה מקבל את כל הפגרים, ושלושה היו נותרים ללא מענה. 24. בעיה נוספת היא הטיפול הכימי שעל הפגרים לעבור. חובת האתר לקבל פסדים שעברו את הטיפול הנזכר לעיל. מי אם כך חייב לבצע את הטיפול? מנהל השירותים הוטרינרים מפנה את האצבע שוב לרשות המקומית: "ברגע שגם המועצה האזורית שבתחומה קיים האתר, גם רופא וטרינר של הרשות יודע, שהאתר קולט את הפסדים והוא זה שצריך לפקח שהפסד, שאתה טוען שהגיע, הגיע לשם, התקבל וטופל על פי אותם נהלים שקבעו השירותים הוטרינריים עם איכות הסביבה". (עמ' 31 שורה 25). 25. מכאן, שאתרי האשפה הכלליים אינם מחוייבים לקבל את הפסדים. מעבר לכך, הם מוגבלים במספר הפסדים לכמות זעומה ביותר, ולפסדים שעברו טיפול כימי, שגם עליו מופקדת הרשות המקומית, אשר כלל אינה מודעת לתפקידה. לפיכך, פינוי הפגרים לאתר דודאים אינו פתרון מעשי. 26. ב"כ המאשימה טען בסיכומיו כי מעדותו של עד הגנה 1 עולה כי קיים מתקן כילוי אליו ניתן להעביר גם פגרים של פרות לבשר. טענה זו אינה נכונה. העד אמר במפורש בעמ' 12 לפרוטוקול, כי מתקן הכילוי הוקם בשנת 2000, ורק בשנת 2001 ניתן היה להעביר אליו פגרי פרות מכל הסוגים, כולל פרות לבשר. העבירה בה עסקינן בוצעה ב-3/00, לפני מועד זה. 27. העד גם שלל אפשרות לפנות פגרי פרות לתחנות האיסוף הקיימות, שכן אלה מקבלות אך ורק עגלים. המכון לעיבוד פסדים נסגר לאחר פרוץ מחלת הפרה המשוגעת, וגם קודם לכן קיבל רק פסולת של פסדים מבתי מטבחיים, ולא פרות מתות. 28. לסיכום נקודה זו, עולה בבירור כי לא קיים אפילו פתרון אחד, אשר נקבע בתקנות, שהוא ישים לעדרי פרות לבקר. האם בהיעדר פתרון ממוסד, רשאי הנאשם לקבור או לשרוף את הפסדים בשטחיו? 29. ב"כ המאשימה הרבה לטעון במהלך הדיונים, כי בהיעדר פתרון ממוסד, על הנאשם לקבור את פרותיו המתות בחלקתו, כעדותו. כך למשל בעמוד 2 לפרוטוקול טען ב"כ המאשימה: "יש עניין חלופי והוא נקרא קבורה. אם באמת לא ניתן לפנות זאת לאתר פסולת מוסדר, ההגיון אומר קבורה". גם בישיבה הבאה בעמוד 6 לפרוטוקול אומר ב"כ המאשימה: "ובכל מקרה אנחנו שוללים מכל וכל את טענתו שכביכול אסור לו לקבור את הפרות בשטחו הפרטי...אני לא רואה שום איסור לקבור בעל חיים בשטח הפרטי שלו". בישיבה מיום 23.10.03 מסכם ב"כ המאשימה את האני מאמין שלו בעניין זה: "בשלב זה אני מסביר שאני יוצא מתוך הנחה אחרת מההנחה של הנאשם, אני סבור שכן מותר לקבור פרה באדמותיו של הנאשם למרות שאין מדובר באתר לפי תקנה 14(1). גם אם זה אסור אז עדיין זה לא מתיר לנאשם לקחת את הפרה ולזרוק אותה ברשות הרבים. הסעיף הזה נותן פתרון להוצאת הבקר מתחומו של אותו בן אדם, מתחום החוה הפרטית שלו. מי יכול למנוע ממנו בחווה הפרטית שלו לעשות בור ולקבור שם?" (עמ' 20 שורות 23-28). 30. דרך זו נפסלה מכל וכל ע"י הממונה על השירותים הוטרינריים, ד"ר חיימוביץ. לדבריו בעמוד 33: "אם מתה סתם, חייבים לפנות אותה. אם היא מתה מוות טבעי, אני מדגיש שאין לך את הפריבילגיה לקבור במקום או לשרוף במקום, אתה חייב לפנות למקום שקבע המנהל". 31. ואם בכל זאת ישאל השואל כיצד נפטרים בעלי בקר אחרים מן הפגרים שלהם, משיב ד"ר חיימוביץ: "נשארים הבהמות בשדה. מה שקורה המועצה לא מטפלת" (עמ' 33 שורה 5). 32. מכאן שהגורם הרשמי ביותר מטעם המדינה בסוגיה זו, מודה במפורש, כי בשל מחדלי הרשויות זהו הפתרון המקובל על מגדלי בקר. הוא אף הביע תקווה כי בסוף שנת 2004 יתגבש הסדר לפינוי פגרים של בקר לבשר (ראה עמ' 31 שורה 11). הגנה מן הצדק 33. נוכחנו כי הרשות לא פעלה על פי חובותיה לפי תקנה 14 לתקנות, ולא העמידה לרשות הנאשם אתר לפינוי פסדים, אתר שריפה או מפעל לפסדים. נוכחנו גם כי אתרי הפסולת הכלליים אינם נותנים פתרון, בודאי שלא פתרון מלא לפינוי הפגרים, וגם מהלך זה צריך להתבצע בפיקוח הרשות המקומית בכל הנוגע לטיפול הכימי, דבר שלא נעשה. נוכחנו גם כי נאסר על הנאשם לקבור או לשרוף את הפסדים בעצמו. 34. פניתי לסיכומי ב"כ המאשימה לבדוק האם הוצע פתרון אלטרנטיבי לפינוי. לא מצאתי כזה. המאשימה זנחה את טענותיה כי על הנאשם לדאוג לקבורה או שריפה של הפגרים באדמותיו, וכל שהיא טוענת עתה, כי יכול הנאשם להשליך הפגרים באדמותיו, ולא ללכלך את רשות הרבים. 35. בנסיבות העניין אני מוצאת טענה זו מתממת ומתחסדת, ואני סבורה כי קמה לנאשמים הגנה מן הצדק, כנגד האישום הפלילי. 36. ההלכה העיקרית לעניין "הגנה מן הצדק" נקבעה בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 , 370 מפי כב' השופט דב לוין: "...לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו...חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה". 37. בדנ"פ 3039/02 אדורם הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 337, עמ' 341-342, מנחה אותנו בית המשפט העליון באופן יישום ההלכה: "...נוסחה זו של ה"הגנה מן הצדק" כך דומה עלי, עיקרה הוא - בראש ובראשונה - בהתנהגות הרשות, ובהמשך לכך - אך רק בהמשך לכך - ביחס בין אותה התנהגות לבין כל החומר שהונח לפני בית-המשפט: העבירה בה מדובר, מיצבור הראיות שהונחו לפני בית-המשפט ונסיבות העניין בכללן. בית -המשפט חייב לתמרן בזהירות ... תוך שהוא בוחן ובודק את עומקה ואת עוצמתה של התנהגות הרשות כפי שנמצאה לו, ובהמשך לכך, להוסיף ולבחון ולבדוק את המיכלול שהונח לפניו ואת המידתיות היחסית בין ה"התנהגות השערורייתית" לבין יתרת המיכלול ובו סוג העבירה שבה מדובר...". 38. אני סבורה כי הנסיבות שתוארו לעיל מקיימות את שני המבחנים שהתווה בית המשפט העליון בדנ"פ 3039/02 הנ"ל. המבחן האובייקטיבי, בחינת התנהגות הרשות כשלעצמה, והמבחן הסובייקטיבי, שכלול מכלול הנסיבות, כולל המידתיות היחסית בין ההתנהגות השערורייתית לבין סוג העבירה. 39. חוסר תום הלב שבהתנהגות הרשות אינו נזקק למילים רבות. ללא ספק חיובו של אזרח לשמור על הניקיון בכלל, ולהשליך פסדים למקום מוסדר, בפרט, שלוב ומובנה בתוך חיובה של הרשות להעמיד לרשותו מקומות השלכה שכאלה. מדינה אשר מחייבת את אזרחיה לפנות את פסדיהם לאתרים מוסדרים, ואוסרת עליהם לפעול לבד לחיסול הפסדים, ומצידה אינה מקיימת את חובותיה להעמיד לרשותם מקומות איסוף, יוצרת עבריינים בעל כרחם. 40. העמדתו של אדם לדין בגין מעשים אשר נדחף אליהם בלית ברירה ורק בשל אי קיום חובות המוטלות על הרשויות על פי חוק, הינה חוסר צדק משווע, והתעמרות. חג הפסח הקרב ובא מזכיר לנו סיפור דומה מימים אחרים, כאמור בספר שמות פרק ה' פסוק 16: "תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אמרים לנו עשו והנה עבדיך מכים וחטאת עמך" . 41. גם שקלול הנסיבות הנוספות אינו משנה את מסקנתי. העבירה נשוא כתב האישום היא עבירה מסוג חטא. הנאשם ניסה ככל יכולתו, ומאמציו מצאו ביטוי בפרשת ההוכחות, לדאוג להסדרת המצב, בין באופן עצמאי, ובין במסגרת פעילותו באמב"ל (ארגון מגדלי בקר לבשר), אך ללא הועיל. גם בעת ביצוע העבירה, ניסה הנאשם להקטין את הנזק לסביבה, באופן שהשליך את הפגרים במקום בו אין ניקוז של מי גשמים, ובאיזור בו רבות חיות הטרף והעופות הדורסים, כך שתוך זמן קצר יטרפו הפגרים. 42. מכאן, שאין עסקינן באזרח אשר התרשל או זלזל בחובות המוטלים עליו, אלא באזרח אשר נדחק למצב זה, תוך נסיונות רבים שלא לעבור את העבירה. 43. בהערת אגב אוסיף כי מצאתי גם מידה של אכיפה בררנית בהתנהגות המאשימה. החובה המוטלת על הרשות המקומית מכח תקנה 14, נושאת לצידה סנקציה פלילית, מכח סעיף 28(א) לפקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1983 אשר קובע: "העובר על פקודה זו או על הוראת ביצוע, או על הודעה או היתר שניתנו לפי פקודה זו או תקנות שהותקנו מכוחה, או מפריע לאדם מהשתמש בסמכויות שהוענקו לו או בביצוע החובות שהוטלו עליו לפי פקודה זו או לפי הוראת ביצוע, דינו - מאסר שנה." 44. אין חולק כי המועצה המקומית לכיש עברה על תקנה 14. מנהל מחלקת התברואה הודה בכך במפורש, ואף מנהל השירותים הוטרינריים אישר כי רשות שאינה קובעת מקומות לפינוי פסדים, מתרשלת בתפקידה. למרות זאת, ולמרות שהדבר אינו סוד, כפי שעלה מעדותו של ד"ר חיימוביץ, לא מצאה המאשימה לנכון להעמיד לדין את האחראים ברשות המקומית בגין מחדל זה. בכך למעשה העדיפו רשויות התביעה להתמודד עם החוליה האחרונה בשרשרת, חוליה שנדחפה למעשה למצב של לית ברירה, במקום עם האשם האמיתי, הרשות המקומית אשר לא קיימה את חובתה החוקית, כאמור לעיל. 45. אשר על כן אני מקבלת את טענות הנאשמים וקובעת כי יש לבטל את האישום מחמת הצדק, ומזכה את הנאשמים מהעבירה המיוחסת להם בכתב האישום. בעלי חייםפרותענף הבקר