השעיה מעבודה - משרד החינוך

פסק דין השופט שמואל צור 1. לפנינו ערעור, לאחר נטילת רשות, על החלטתו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור מר יעקב עמר ומר שמריהו ברט; בש"א 2274/04) מיום 21.9.04, בה התקבלה בקשתה של המשיבה ובוטלה זמנית החלטת נציב שירות המדינה בדבר השעייתה מעבודתה במשרד החינוך. בנוסף, הגיש המערער, נציב שירות המדינה (להלן- הנציב) בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה האמורה (בש"א 1501/04). 2. וזו השתלשלות הדברים הצריכה לענייננו, כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שהובא בפנינו: א. המשיבה, מורה מוסמכת, עבדה בבית הספר בכפר ריחניה החל משנת 1974. בשנת 1998 נרשמה המשיבה ללימודי תואר ראשון בחינוך, באמצעות חברת "מודום" שלוחה מטעם אוניברסיטת ברלינגטון, הפועלת בישראל (להלן- שלוחת ברלינגטון). ב. מרואן מסאלחה (להלן- מרואן) שימש כמרצה סטודנטים מטעם שלוחת ברלינגטון. במהלך הלימודים, הודיע מרואן לסטודנטים ובכללם למשיבה, כי חברת "מודום" עוברת לשלוחת אוניברסיטת לטוויה (להלן- שלוחת לטביה). בעקבות המעבר לשלוחת לטביה, נדרשו הסטודנטים להגיש עבודה נוספת ועבודת גמר, כתנאי לקבלת התואר הראשון. ג. על רקע מציאות זו, הבטיח מרואן למשיבה כי יגיש בשמה עבודות לשלוחת לטביה. מרואן עמד בהבטחתו והכין עבודות בשם המשיבה ואף הגישן לשלוחת לטביה, כאילו היו עבודות של המשיבה. המשיבה ידעה על עזרתו של מרואן, אך לא הכירה כלל את העבודות שהוגשו. במרוצת הזמן הסתבר למשיבה כי העבודות האמורות לא היו מספיקות לשם קבלת התואר. ד. המשיבה התקשתה להכין את יתר המטלות שהוטלו עליה ולעמוד בבחינת הגמר. בסופו של יום נואשה המשיבה והחליטה להפסיק את לימודיה. בשל החלטתה זו, לא הציגה המשיבה את עצמה במשרד החינוך כזכאית לקבלת תואר אקדמי ולא קיבלה כל גמול בעד אותו תואר. ה. ביום 14.3.02 דיווחה משטרת ישראל למשרד החינוך כי המשיבה נחקרה בחשד לניסיון מרמה בהשגת תואר ראשון, על פי סעיף 415 לחוק העונשין [נוסח משולב], התשל"ז- 1977. ו. דו"ח המפרט את עיקרי החקירה הפלילית שנפתחה נגד המשיבה הועבר אל נציבות שירות המדינה (להלן- הנציבות), אשר ביקשה עמדתה של פרקליטות המדינה. הממונה על עניינים פליליים בפרקליטות המדינה המליצה לנציבות לשקול האם יש מקום להעמיד את המשיבה לדין משמעתי, לאחר קבלת חומר החקירה המשטרתית בעניינה. כן הומלץ על ידי הממונה שלא להשעות את המשיבה כל עוד לא התגבשה דעה בדבר ההליכים שיש לנקוט נגדה. בסופו של דבר, החליטה משטרת ישראל שלא להגיש נגד המשיבה כתב אישום. ז. הדברים האמורים הביאו את המנהלת הכללית של משרד החינוך להגיש קובלנה נגד המשיבה, בהתאם לסעיפים 32 ו- 71 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג- 1963 (להלן- חוק המשמעת). בכתב הקובלנה נכתב כי מיוחסות למשיבה עבירות לפי סעיפים 17 (1), (2), (3) ו- (4) לחוק המשמעת וזאת בגין "קבלת שכר עבור תואר בדוי" . ח. לאחר בחינת חומר הראיות בתיקה של המשיבה, הגיעו הגורמים המוסמכים בנציבות למסקנה כי אין ראיות להגשת תובענה על פי הקובלנה אך קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיבה סיכמה עם מרואן על הגשת 12 עבודות ועבודת גמר על ידו, כאילו הכינה את העבודות בעצמה. ט. על רקע זה, הגיש הנציב תובענה כנגד המשיבה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בגין פגיעה במשמעת בשירות המדינה והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה ועובד הוראה, על פי סעיפים 17(1) ו- (3) לחוק המשמעת. בתובענה נטען, בין היתר, כי המשיבה אשמה בהצגת מצג כוזב היינו - עבודות שלא הכינה בעצמה והכל בכוונה לקבל במרמה תואר ראשון. תובענה זו טרם נדונה בבית הדין למשמעת. י. סמוך לאחר הגשת התובענה, נשלח למשיבה מכתב, בו הודע לה כי הנציב שוקל אפשרות להשעותה מהשירות וזאת בעקבות הקובלנה והתובענה המשמעתית שהוגשו נגדה. למשיבה ניתנה אפשרות לטעון טענות בעניינה, בכתב. יא. בתגובתה טענה המשיבה, כי לא הציגה אף מצג כוזב, שכן לא הגישה את כל העבודות והפסיקה את לימודיה. עוד טענה המשיבה שהינה מפרנסת עיקרית וכל ילדיה סמוכים על שולחנה. בא כוח המשיבה ביקש לקיים שימוע נוסף בעל פה לשם השלמת הטיעונים. הנציב דחה בקשתו אך נתן לו אפשרות להשלים את טענותיו בכתב אלא שהמשיבה לא ניצלה הזדמנות זו. יב. ביום 12.9.04, בתוקף סמכותו לפי סעיף 47(א) לחוק המשמעת, החליט הנציב להשעות את המשיבה מעבודתה בשירות המדינה עד לסיום ההליכים המשמעתיים שננקטו כנגדה. להלן נוסח ההחלטה: "בעקבות קובלנה מיום 8.6.04 הוגשה נגדך תובענה לבית הדין למשמעת על עובדי המדינה...לפיה במהלך לימודיך לתואר ראשון בחינוך בשלוחת אוניברסיטת לטביה, סיכמת עם אחר על הגשת 12 עבודות וכן עבודת גמר באופן הנחזה כאילו הכנת עבודות אלו, על אף שלא הכנת אותן כלל... ... לאחר ששקלתי את טיעוני פרקליטך ונסיבותייך האישיים ומנגד בחינת את חומרת המעשים ובמידת השפעתם השלילית על המשמעת בשירות המדינה בכלל, ועל מערכת החינוך בפרט, והצורך למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך, ועל מנת להרתיע עובדים נוספים בשירות המדינה מביצוע מעשים דומים, החלטתי להשעותך מעבודתך בשירות המדינה. בנסיבות אלו, נוכח אופי העבירות המיוחסות לך, ובהתחשב בתפקידך כעובדת הוראה, לא מצאתי מקום להורות על העברתך לתפקיד אחר, שכן בכך לא יהיה כדי לממש את מטרות ההשעיה במקרה דנן...". יג. בעקבות החלטת הנציב הגישה המשיבה בבית הדין האזורי בנצרת תביעה נגד המדינה למתן פסק דין הצהרתי וצו מניעה קבוע שימנע את השעייתה מן העבודה וצו המבטל את ההשעיה במשרד החינוך (ע"ב 2284/04). במקביל הגישה המשיבה בקשה למתן צו זמני המונע את השעייתה מהעבודה עד תום הדיון בתביעה העיקרית (בש"א 2274/04). החלטת בית הדין האזורי בבקשה הזמנית היא מושא הערעור בפנינו. החלטת בית הדין האזורי 3. בהחלטה מיום 21.9.04 קיבל בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור מר יעקב עמר ומר שמריהו ברט) את בקשת המשיבה והצהיר על בטלות החלטת הנציב להשעותה מהעבודה. החלטת בית הדין האזורי הינה החלטה זמנית ובית הדין האזורי דן בעניינה של המשיבה תוך בחינה של סיכויי ההצלחה בהליך העיקרי ובחינת מאזן הנוחות (סעיף 25 להחלטה). בית הדין האזורי מצא שהתקיימו התנאים המוקדמים להשעיה (סעיפים 33 - 35). בית הדין קבע כי התקיימו ההליכים הפורמלים הכרוכים בהחלטת השעיה ובכלל זה מתן זכות שימוע (סעיפים 36 - 42). בנוסף, בחן בית הדין האזורי את החלטת ההשעיה לפי אמות המידה המקובלות בבקורת שיפוטית של החלטה מינהלית, לאמור - האם נפל פגם בהחלטה בשל חוסר סבירות, שיקולים זרים, משוא פנים וכיוצאות באלה עילות. בית הדין האזורי בחן את סבירותה של החלטת הנציב בעניין השעייתה של המשיבה והגיע למסקנה שלכאורה נפל בה פגם בדרך ההנמקה. בקשר לזה קבע בית הדין קמא לאמור: "...מהחלטת הנציב לא ניתן לדעת אם הוא היה מודע להבדל המשמעותי בין עניינה של המבקשת לבין ענייניהם של עובדי מדינה אחרים, אשר קיבלו תואר בדרך שחשודה כמרמה ואשר על סמך אותו תואר- אף קיבלו גמול כספי שאותו לא השיבו. בנוסף, לא ניתן לדעת, במקרה שהנציב היה מודע לאותו הבדל משמעותי, איזה משקל ניתן על ידי הנציב לענין זה, אם בכלל, ומה היו שיקוליו של הנציב בעת שהחליט לתת להבדל האמור משקל כפי שניתן" (סעיף 46 להחלטה). בית הדין האזורי הדגיש כי הנציב כלל לא התייחס בהחלטתו לטענות המשיבה לכך שהפסיקה את לימודיה ולא ניסתה לקבל תואר אקדמי וכל טובת הנאה על סמך אותו תואר, עובדה שיש בה כדי להוריד מחומרת מעשיה של המשיבה, כטענת בא כוחה. בית הדין קבע, כי קיים חשש שהנציב לא היה מודע, בעת מתן החלטתו, לאישומים המיוחסים למשיבה ולהבדל בין המקרה של המשיבה לבין מקריהם של עובדים אחרים שזכו בגמול כספי על סמך תואר שהושג במרמה (סעיף 47). עוד קבע בית הדין האזורי, כי הנמקת הנציב בעניין האפשרות להעביר את המשיבה לעבוד בתפקיד אחר היה לקוני. לגישת בית הדין, בשל היותה של המשיבה עובדת במערכת החינוך ובשל התחשבות מיוחדת לשמור על עובדי החינוך נקיים מחשדות, ניתן היה להשיג את מטרת ההשעיה בהעברתה של המשיבה לתפקיד אחר שאינו חינוכי (סעיף 54). 4. על החלטתה זו הגיש הנציב בקשה לרשות ערעור בפנינו (בר"ע 1562/04). בד בבד הגיש הנציב בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (בש"א 1501/04). בהחלטה מיום 20.10.04 ניתנה רשות ערעור וזה נדון על ידינו לגופו. הערעור 5. בערעור טוען הנציב כי טעה בית הדין האזורי בכך שהחליט לבטל את החלטת ההשעיה על יסוד פגם בהנמקה בלא שהיה פגם כלשהו בהליך ההשעיה. לטענתו הנציב התייחס בהחלטתו לאישומים המיוחסים למשיבה, לאמור- שבמהלך לימודיה לתואר ראשון בחינוך סיכמה עם מרואן על הגשת 12 עבודות ועבודת גמר כאילו הכינה את העבודות בעצמה. כן נטען, כי לא היה מקום לקבוע שהחלטת הנציב פגומה בשל כך שאין בה התייחסות לעניינה של המשיבה לעומת עניינם של אחרים. נטען שקביעה זו של בית הדין אינה מתיישבת עם הרעיון הבסיסי העומד ביסוד ההחלטה על ההשעיה, המחייבת את מקבל ההחלטה לבחון את המקרה המיוחד הבא בפניו. לטענת הנציב, החלטת ההשעיה מפרטת מה החומר שעמד בפני הנציב ואת השיקולים שהנחו אותו בעת מתן החלטה, כגון: חומרת המעשים של המשיבה נוכח מעמדה כמורה ותפקידה, נסיבותיה האישיות, השפעת מעשיה על המשמעת במשרד החינוך בפרט ובשירות המדינה בכלל ועוד. עוד נטען כי הנציב שקל אפשרות להעביר את המשיבה לתפקיד אחר, אך מצא כי נוכח אופי העבירות המיוחסות לה ובהתחשב בתפקידה כעובדת הוראה משנת 1974, לא יהיה בכך כדי למרת את מטרות ההשעיה. בנסיבות העניין, כאשר מייחסים למורה, שאמורה להיות דוגמא אישית לתלמידיה ודוגמא לשמירה על יושר והגינות, אישומים בדבר מרמה הנוגעת ללימודיה שלה, לא ניתן היה להשיג את התכלית ההשעיה בדרך של העברתה לתפקיד אחר. דיון והכרעה 6. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בכלל החומר הראיות שהובא בפנינו, אנו מחליטים לקבל את ערעורו של הנציב על החלטת בית הדין האזורי, באופן שהחלטת ההשעיה של המשיבה תעמוד בעינה. לדעתנו, נכון נהג הנציב בהחלטתו להשעות את המשיבה נוכח חומרת העבירות המיוחסות לה, ולא היה עליו לערוך השוואה בין עניינה לבין עניינם של אחרים, כפי שסבר בית הדין האזורי. נפרט להלן את טעמנו. 7. חוק שירות המדינה (משמעת) קובע את עבירות המשמעת של עובדי המדינה ואת מסגרות השיפוט המשמעתי על עבירות אלו. סעיף 47(א) לחוק המשמעת קובע כי עובד המדינה שהוגשה עליו לתובע "קובלנה" על עבירת משמעת שעבר, או אם התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד המדינה בעבירה שלדעת נציג השירות יש עמה קלון, "רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה". ההשעיה היא עד לגמר ההליכים המשמעתיים או ההליכים הפליליים (סעיף 47(ו) לחוק). סמכות ההשעיה לפי סעיף 47(א), (ב), (ג) לחוק המשמעת היא סמכות רחבה (בג"צ 527/80 ו-בג"צ 561/80, זאב סבו - יו"ר בית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית תל-אביב יפה ואח', פ"ד לה(1) 669). בדב"ע נד/ 120-3 שבח- ראש עיריית תל-אביב ואח', פד"ע כו' 395, נקבע כי: "בסעיפים האמורים נקבע כי התנאי המוקדם להפעלת סמכות ההשעיה הוא קיום עובדה פורמלית- אובייקטיבית, והיא -הגשת "קובלנה" או הגשת "תובענה" או התחלת חקירה פלילית של המשטרה. מעבר לכך, לא נקבעה בחוק מסגרת להפעלת סמכות ההשעיה על ידי בעל הסמכות. לעומת זאת, לגבי הפעלת סמכות ההשעיה נאמר בדב"ע נו/ 70-3 רפי בן חיים - מדינת ישראל, פד"ע כ"ד 54, 60, כדלקמן: "ככל הפעלת סמכות מינהלית, אף הפעלת סמכות ההשעיה על פי חוק המשמעת, נעשית תחת שבט ביקורתו של בית הדין לעבודה הדן בהחלטתו של המשעה בדרך "ביקורת שיפוטית על אקט מינהלי" (דב"ע לג/3-3 מדינת ישראל- גנץ ואח', פד"ע ד' 161), ואין בית הדין בא בנעלי המשעה, אלא הוא בוחן בחינה מינהלית, את החלטותיו (דב"ע נא/23-4 מועצת פועלי ירושלים ואח' - מדינת ישראל, פד"ע כ"ג 158)" בחינת החלטתו של המשעה נעשית על פי תוכנה של החלטת ההשעיה, הנסיבות וכן הליכי ההשעיה". בע"ע 121/99 יצחק כהן - מדינת ישראל משטרת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג (50) 35, נפסק לעניין היקף ומהות הבחינה של ההחלטה המינהלית, כדלקמן: "הלכה פסוקה היא, זה מכבר, כי בהעבירו תחת שבט ביקורתו השיפוטית את החלטת הרשות המוסמכת, אין בית הדין משמש ערכאת ערעור ולא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, ולא יתערב בה לשנותה, כל עוד נמצא, על פי חומר הראיות, כי פעולת הרשות, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנו בגדר סמכותה על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב". בדב"ע לג/32-3 דוד יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד' 428, נאמר לגבי הנמקת ההשעיה, כדלקמן: "לא מצינו, לא בחוק שירות המדינה (משמעת) ולא בדבר חקיקה אחר הוראה הקובעת שהחלטת נציב שירות המדינה, מכוח סמכותיו לפי סעיף 47 לחוק האמור, בטלה אם לא נומקה; אפילו החלטות ופעולות שחל עליהן חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט- 1958, אינן פסולות בשל כך שלא מילאו אחרי חובת הנמקת ההחלטה (סעיף 6 לחוק). מהאמור אין ללמוד, כי משעים עובד מכוח ההוראות שבסעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), והוא מבקש לדעת את הסיבה להשעייתו על מנת לשקול תגובתו, אין להיענות למבוקש; הסדר המנהלי הטוב מחייב, כי לפי בקשת העובד יעמידוהו על מצבו". מכל האמור עולה איפוא, כי אין על בית הדין לשקול מה היה הוא עצמו מחליט אילו נדרש להפעיל את סמכות ההשעיה בעניינו של העובד. בית הדין נדרש לבחון את החלטת הנציב בחינה מנהלית, לאמור- האם ההחלטה והשיקולים שנשקלו בה נעשו בגדר סמכות על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב. 8. ההשעיה אינה עונש והיא אינה חלק מהבירור המשמעתי בפני בית הדין למשמעת. ההשעיה הינה חיצונית לדין המשמעתי והיא נועדה להגן על השרות מפני עובד שחרב האישום המשמעתי תלויה על צווארו. ההשעיה נועדה לנתק, זמנית, את העובד מתפקידו השוטף ובכך להגן על סביבת העבודה שלו. ההשעיה נועדה גם לשמור על שמו הטוב של השרות ועל אמון הציבור במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה (דב"ע לג/32-3 דוד יכין- מדינת ישראל, פד"ע ד' 428; בג"צ 2899/91 מדינת ישראל- ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד מה' (5) 335; דב"ע נא/23-4 מועצת פועלי ירושלים ואח'- מדינת ישראל, פד"ע כג' 158). מן הכלל אל הפרט 9. בית הדין האזורי קבע בהחלטתו, כי לא ניתן לדעת מהחלטת הנציב כי הוא אכן היה מודע להבדל המשמעותי בין עניינה של המבקשת לבין ענייניהם של עובדי מדינה אחרים. בכך טעה בית הדין האזורי. לדעתנו, החלטת ההשעיה של הנציב צריכה להתייחס לתובענה מסוימת המונחת בפניו ולמידת החומרה העולה ממנה. התובענה שהוגשה נגד המשיבה מדברת בעד עצמה והיא הבסיס לשיקול הדעת אם להפעיל את סמכות ההשעיה אם לאו. החלטת הנציב נבחנת על בסיס זה ואין היא נפגמת בשל כך שהנציב לא בחן את עניינה של המשיבה מול עניינם של אחרים השונה וחמור מזה של המשיבה. חומרת עניינם של האחרים עומדת בפני עצמה, כשם שחומרת עניינה של המשיבה עומד בפני עצמו. מהחלטת הנציב עולה בבירור כי הוא אכן היה מודע לעבירות המשמעת המיוחסות למשיבה ולחומרה הנובעת מהן. בקשר לזה נכתב בהחלטתו כי "... במהלך לימודיך לתואר ראשון בחינוך בשלוחת אוניברסיטת לטביה, סיכמת עם אחר על הגשת 12 עבודות וכן עבודת גמר באופן הנחזה כאילו הכנת עבודות אלו, על אף שלא הכנת אותן כלל". לא יכול להיות ספק כי האישום המשמעתי המיוחס למשיבה חמור, במיוחד על רקע היותה מורה, ומצדיק החלטת השעיה בלא קשר לעניינם של אחרים שאפשר שגם לגביהם יש מקום להחליט על השעיה. 10. הנציב החליט להשעות את המשיבה מעבודתה, לאחר ששקל את טענותיה במסגרת שימוע בכתב לרבות בחינת נסיבות מקילות להן טענה (נסיבות אישיות, כלכליות, פגיעה צפויה במערך ההוראה בבית הספר בה עבדה). מנגד, בחן הנציב את מכלול הטענות שהובאו בפניו, את חומרת המעשים ומידת השפעתם השלילית על המשמעת בשירות המדינה בכלל ועל מערכת החינוך בפרט. בנסיבות המקרה נחה דעתנו שהחלטת הנציב בדין יסודה ולא נפל בה פגם המחייב התערבות בית הדין. הנציב פעל כדין ובמסגרת סמכותו. הנציב קיים, כנדרש, התייעצות עם הגורם המוסמך בפרקליטות המדינה, הממונה על עניינים פליליים. הנציב קיים שימוע כנדרש. הנציב שקל את חומרת המעשים ואת מידת הפגיעה בשירותי הציבור. הנציב נימק החלטתו כראוי. החלטתו של הנציב מעוגנת בחומר הראיות ואינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות בית הדין. העברתה של המשיבה לתפקיד אחר 11. על פי סעיף 47 (ד) לחוק המשמעת, רשאי הנציב, במקום להשעות עובד, להעבירו לעבוד בתפקיד אחר, באופן זמני. עיון בהחלטתו של הנציב מעלה, כי הנציב שקל גם עניין זה. על רקע אופי אישומים המיוחסים למשיבה והעובדה כי מדובר בעובדת הוראה, הגיע הנציב למסקנה כי אין מקום להעבירה למקום עבודה אחר. ההחלטה על אי העברתה של המשיבה לתפקיד אחר היא החלטה מקצועית, היא נבעה משיקולים ענייניים הנעוצים בחומרת האישום המיוחס למשיבה ואין מקום להתערב בה. 12. יש לזכור כי הגורם המופקד על המשמעת בשרות המדינה הוא הנציב. לעניין זה נתונות לנציב סמכויות שבחוק וסמכויות מנהליות כאלה ואחרות. ההחלטה להשעות עובד בשל הגשת אישום פלילי או משמעתי היא החלטה מקצועית של הנציב ובחינת רמת החומרה הנובעת מן האישום הוא עניין המסור לשיקול דעתו, בהתאם למדיניות הננקטת על ידו. בבואו לבחון עניין מסוים, על הנציב להתייחס לחומרת האישום המיוחס לעובד, לתפקידו של העובד, לרמת הפגיעה בשרות ובמשמעת אם ימשיך בתפקידו ולנתונים האישים של העובד. באין טענה ספציפית על אפליה בין עובד לעובד אחר לו מיוחסים אישומים זהים או דומים, אין לפסול את החלטת הנציב רק בשל כך שלא שקל את עניינם של אחרים, השונה וחמור מן העניין שבא בפניו. 13. לסיכום, סבורים אנו שלא היה מקום לפסול את החלטת הנציב להשעות את המשיבה בשל חוסר הנמקה בהחלטתו או בשל כך שהחליט שלא להעבירה לתפקיד אחר. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את החלטת בית הדין האזורי וקובעים כי החלטת הנציב להשעות את המשיבה תעמוד בעינה מיום מתן פסק דיננו. לאור הכרעתנו, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע. המשיבה תישא בהוצאות המערער בסכום של 2,500 ש"ח. משרד החינוךהשעיה מעבודההשעיהדיני חינוך