רשלנות רפואית צהבת

לבית המשפט הוגשה תביעת קטין והוריו, שהוגשה כנגד מדינת ישראל – משרד הבריאות, בגין נזק שנגרם לקטין במהלך לידתו, כתוצאה מרשלנות רפואית. היולדת פנתה לבית החולים, בהיותה בשבוע 38 בתלונה של הפחתת תנועות העובר. בשל ספק האטה קלה בדופק העובר ורושם למיעוט קל במי השפיר, הוחלט על הפעלת לידה. בשלב זה הוערך משקל העובר כעומד על 2,800 – 3,000 גר'; אינדקס מי השפיר נמצא 6-5, וכך צויין, כי אין פיגור בגדילה התוך רחמית. לאחר הלידה נמצאו אצל התינוק בין היתר הממצאים הבאים: עקב פירוק הדם בהמטומה, התפתחה אצל התינוק, בגיל 5 ימים, צהבת חמורה, עקב עליית ערכי הבילירובין עד ל-20% - 24% מ"ג, וכתוצאה מכך ניתן לו טיפול של החלפת דם (עירוי חליפין). בתאריך 27/5/04 נערכה לילוד בדיקת US מוח (הנושאת כותרת שגויה, לפיה מדובר ב-US כליות), אשר תוצאתה הייתה תקינה לחלוטין. מהרשומה הרפואית עולה, כי עקב פירוק הדם בהמטומה, אובחן התינוק, ביום השלישי לחייו, כחולה בצהבת ובגיל 5 ימים נעשתה לו החלפת דם עקב עליה מסוכנת של ערך הבילירובין, כאשר דומני, כי אין מחלוקת בין המומחים, שהצהבת החמורה, שהצריכה החלפת דם, נבעה מקיומה של ההמטומה הגדולה שנוצרה כתוצאה מהוואקום. ביום הרביעי לחייו, כתוצאה מפירוק הדם בצפלוהמטומה, פיתח התינוק צהבת קשה, אשר הצריכה את החלפת דמו. פרופ' להט – מומחה התביעה "מאמץ" את הערכתה של ד"ר לייטנר, ומסביר, כי קיימת קבוצה של ילדים עם שיתוק מוחין הנגרם מבעיה סב לידתית, כאשר "אחת הסיבות בקבוצה זו הינה טראומה במהלך הלידה, היכולה להיגרם עקב לידה מכשירנית, באמצעות שימוש במלקחיים, או במכשיר וואקום, כמו המקרה שלפנינו". פרופ' להט ממשיך וקובע, כי כתוצאה מהשימוש הטראומטי בוואקום, נוצרה צפלוהמטומה גדולה בקרקפת ובנוסף – המטומה סביב העין. כתוצאה "מהדימום הגדול" התפתחה צהבת משמעותית שהצריכה החלפת דמו של התינוק "בעקבות פעולה זו (השימוש בוואקום – ד.ג.) התפתח דימום תוך חדרי בחדר הצדדי הימני, שגרם להרחבה שלו ובאופן משני לפגיעה בחומר הלבן הסביב חדרי בצד זה ולהיווצרות לויקומלציה פרוטנטריקולרית. לימים התפתחה תמונת הנזק הנוירולוגי המוטורי בצורת תבנית של המיפרזיס של פלג הגוף השמאלי", קרי, לדבריו קיים קשר סיבתי ברור בין הלידה המכשירנית הקשה לבין הפגיעה המוחית של הקטין. פרופ' דולפין סקרה גם היא את ההיסטוריה הרפואית של הקטין, וציינה כי סיבת הצהבת לא הובררה, אם כי "יתכן שיש קשר לצפלוהמטומה, הגם שלא בהכרח". דר' ברגר סבר, כי ההמטומה סביב עין ימין נגרמה כתוצאה מהנחת צלחת הוואקום על העין, אלא שפרופ' להט, כמו גם פרופ' אוהל גונן, אינם סבורים כך, ולדעת שניהם מדובר בדימום שזלג מכיוון הצפלוהמטומה לכיוון העין. פרופ' להט הסביר, כי אין כל ספק שהצפלוהמטומה הייתה משמעותית מאד, שכן "צהבת שמתפתחת לערכים של בילירובין 24 מ"ג, שמצריכה עירוי חילופין, היא צהבת משמעותית ביותר, וחייבת להיגרם על ידי הצפלוהמטומה משמעותית ביותר..." (עמ' 17 שורות 2-1), ובהתייחסו להמטומה סביב העין, הסביר פרופ' להט פעם נוספת, כי "ההמטומה בעין לא נגרמה כתוצאה מהמכשיר, אלא זה דימום שנגרם למעלה וירד לקרום העין... אין קשר, זה דימומים במקומות שונים, המנגנון משותף, הטראומה, אבל המיקום שונה" (עמ' 17 שורות 7-3). ד"ר היימן המשיך וטען, כי העובדה שב-US מגיל שבוע לא נצפה דימום מוחי, שוללת את הקשר הסיבתי בין הלידה המכשירנית לבין נזקי התובע, ולדבריו "כל מי שסבל מדימום תוך מוחי כתוצאה מוואקום, הדימום אובחן בהדמיה מיד לאחר הלידה, כל הילדים האלה היו חולים" (עמ' 78 שורות 5-4), אלא מאי? לרוע המזל לא נעשה לתינוק US בסמוך ללידתו, אלא רק כעבור שבעה ימים, ובהתאם להסבריו של פרופ' להט ברור, כי אילו היו עושים לתינוק US מיד לאחר לידתו, נוכח אבחון הצפלוהמטומה הגדולה ושטף הדם בעין הימנית, קרוב לוודאי שהיו מאבחנים דימום מוחי קל. העובדה שלא נעשה לתינוק US מיד לאחר לידתו, חרף קיומם של הסימנים המחשידים לגרימת נזק, מהווה נזק ראייתי הנזקף לחובת הנתבעת. ודוק: אין כל ספק שהתינוק סבל מצפלוהמטומה משמעותית והמטומה סביב עינו הימנית, ממצאים שהרופא המיילד בחר שלא לציינם ברשומה הרפואית, אולם צויינו בבדיקתו על ידי רופא ילדים, שנערכה בסמוך ללידתו. לא נדע מדוע לא מצא הצוות הרפואי לנכון לעשות לתינוק בדיקת US מיד לאחר לידתו, בהינתן כי מדובר היה בצפלוהמטומה משמעותית והמטומה משמעותית סביב עינו. יתכן בהחלט שהצוות הרפואי לא העריך נכונה את חומרת המצב, אלא רק לאחר גילוי הצהבת החמורה והעליה התלולה בבילירובין שהצריכה החלפת דמו של התינוק, או אז ערך לו את בדיקת ה-US, אולם, כפי שהסביר פרופ' להט, נוכח העובדה שמדובר היה בדימום קל, הוא נספג ולא ניתן היה עוד לראותו ב-US שנעשה בגיל שבוע ימים, אלא שלמרות שמדובר היה בדימום קל, לרוע המזל הוא הותיר נזקים נוירולוגיים, כנטען בתובענה זאת. בית המשפט פסק לתובעים כ- 2.5 מיליון ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק. רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואה