פסק דין על דרך פשרה רשלנות רפואית

להלן דוגמא לפסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי משפט, כשגבולות הפסיקה ינועו בין סכום של 500,000 ₪ לבין סכום של 3,100,000 ₪. ##פסק דין## ##א. מהות התביעה ועובדותיה## בתאריך 5/5/05 פסק ביהמ"ש העליון, שפסה"ד של בימ"ש זה טעון השלמה, לפי הפרמטרים שנימנו בפסה"ד של ביהמ"ש העליון. ביום 5.1.06 הודיעו הצדדים לבימ"ש זה כי הם מסכימים שפסק הדין בתיק יינתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי משפט, כשגבולות הפסיקה ינועו בין סכום של 500,000 ₪ לבין סכום של 3,100,000 ₪. על מנת להכריע בעניין נסקור בקצרה את השתלשלות העניינים הרלבנטיים: ביום 10/10/02 ניתן בבית משפט זה פסק דין בעניינה של התובעת אשר תבעה לקבלת פיצויים בגין רשלנות רפואית. הנתבעת, קופת חולים של ההסתדרות הכללית הנה המעסיקה והאחראית של הרופאים אשר אחראיים לטענת התובעת לנזקיה (להלן: "הנתבעת"). התובעת ילידת 1949 סובלת משנת 1984 מכאבים בגב תחתון. בשנת 1987 המשיכה התובעת להתלונן על כאבי גב וקיבלה טיפול במשככי כאבים, מצבה המשיך להידרדר כאשר לאורך התקופה נעשו לה בדיקות שונות אשר לא הובילו למציאת פתרון לבעייתה. ביום 18.8.95 בוצעה לה בדיקת M.I.R אשר איבחנה מחלת סורינגומליה (להלן: "המחלה"). אבחון המחלה הביא לניתוח לניקוז הנוזלים. בהמשך נפלה התובעת שברה את רגלה השמאלית ומאז היא סובלת מנכות גופנית ומכאבים מתמידים. בית משפט זה קבע כי רשלנות הנתבעת הוכחה והתבטאה בשלושה: - אי שליחת התובעת במועד לבדיקת M.I.R. - היעדר מעקב וטיפול, אחר תוצאות בדיקות רפואיות שהגיעו. - אי שמירת רשומות רפואיות מלאות. כמו כן קבע ביהמ"ש כי נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 75% ונכותה התפקודית על 70%. בהתאם לקביעות אלו פסק בימ"ש זה פיצויים לתובעת בגין מספר ראשי נזק. על פסיקת בימ"ש זה הוגש ערעור, והחלטה בו ניתנה ביום 5.5.05, ביהמ"ש העליון קיבל את טענות הנתבעת ב - 3 נושאים כדלקמן: א. לא נידונה שאלת הקשר הסיבתי בין מועד הניתוח ב - 1995 שבוצע במשיבה לאחר האבחנה של מחלתה לבין הנזק שנגרם לה מן המחלה; לא התבררה השאלה באיזו מידה למועד האבחנה והניתוח היתה השלכה על הנזק האמור, והאם איתור מוקדם יותר של המחלה בעקבותיו היו מונעים את הנזק או מקטינים אותו; על פי הטענה, בקביעת בית המשפט כי המערערת התרשלה אין די לצורך קישורה של ההתרשלות עם נכותה של המשיבה, ויש הכרח בקביעה לגבי הקשר הסיבתי ובענין זה לא נקבע ממצא כלשהו בפסק הדין של הערכאה הדיונית; ב. לא נקבע ממצא כלשהו גם בדבר קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין ניזקה של המשיבה מן המחלה לבין נפילתה ושבירת רגלה ב - 1998; ממילא, לא הוברר מה מתוך אחוזי נכותה של המשיבה יש לזקוף לפגיעה מהמחלה ומה נבע ממגבלות התפקוד כתוצאה מהנפילה ושבירת הרגל. ג. משלא נדונה שאלת הקשר הסיבתי בין נזקי המחלה לבין הנפילה ושבירת הרגל והיחס ביניהם מבחינת אחוזי הנכות, ממילא לא נשקל הדבר ביחס להיקף הפיצוי המגיע למשיבה וזאת גם בהנחה כי ימצא בסופו של יום כי המערערת התרשלה כלפי המשיבה והוכח קשר סיבתי בין האיחור באיבחון המחלה ובביצוע הניתוח לבין הנזק שנגרם בגינה. ##ב. טענות משלימות של הצדדים:## הנתבעת טוענת כי הקשר הסיבתי צריך להבחן ביחס לאיחור בגילוי הבעיה ובביצוע הניתוח. האם האיחור הוא שגרם לנזק בגינו צריכה התובעת לקבל פיצויים? הנתבעת ענתה לשאלה זו בשלילה. את מסקנתה שאבה מחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת אשר קבע לתובעת 84% אחוזי נכות, באופן כולל. לטענת הנתבעת אין בחוות הדעת שום אמירה או קביעה לפיה האיחור באבחון הוא שהביא לנזק. כך לדוגמא הקושי בקיום יחסי מין הורגש לאחר הניתוח אך האם זה מספיק כדי לקבוע שהאיחור בביצוע הניתוח הביא לכך? אולי זה היה קורה גם אם הניתוח היה מבוצע ב - 1993 ?! לסיכום, טענת הנתבעת הנה, שאמירה כללית בחוה"ד לפיה טוב ניתוח מוקדם ממאוחר אינה מספיקה כדי למלא את דרישת הקשר הסיבתי. התובעת לעומתה טוענת כי כל הנזק נגרם כתוצאה מהאיחור בניתוח. לטענתה ככל שהציסטה גדלה כך גדל גם הנזק. בבדיקות שנערכו לתובעת בין השנים 91-93 חלה התדרדרות במצבה, התדרדרות שבאותה עת לא הצליחו לגלות את המקור לה. מרגע ביצוע הניתוח פסקה ההתדרדרות, והנזק שנגרם נגרם כתוצאה מהמצב הקיים, החולשה וחוסר היציבות. לסיכום התובעת טוענת שדובר בציסטה שהלכה והתרחבה, אם היו מנקזים אותה בעודה קטנה לא היה נגרם הנזק, ככל שהיה איחור באבחנה כך הנזק גדל וכאשר הוקפא המצב לאחר הניתוח הנזק נגרם כתוצאה מהאיחור האמור; כל אחד מהצדדים מסיק את הדבר מהראיות שהוגשו. ##ג. החלטה## גובה הפיצוי יקבע עפ"י מתן מענה לשאלות הבאות הנגזרות מהנושאים בהם נדרשה השלמה. - האם הוכח כי הנזק שנגרם לתובעת נבע מאיחור באבחנה ובביצוע הניתוח ? - האם קיים קשר בין מחלת התובעת ונפילתה ? - היקף הפיצוי תוך מתן דגש על היחס בין המחלה והנפילה לעניין אחוזי הנכות. נדון בשאלות אלו עפ"י סדרן: ## 1. האם קיים הקשר בין האיחור באבחנה ובטיפול, לבין הנזק ?## בדיקת ה - M.R.I שבוצעה לתובעת הצביעה על קיום ציסטה שקית נוזלית בגובה חוליות l1- d12. פרופ' יעקב נרובאי מומחה מטעם ההגנה הסביר בעדותו את משמעות התוצאה שלעיל כך: "ש: מדוע הציסטה גורמת לנזק? ת: יכולים להיות כמה הנחות. ברגע שיש ציסטה, ז"א נוזל והוא מתרחב באיזור מסוים, הוא יכול לגרום לחץ על העומק הנוירולוגי או השורשים וכתוצאה מהלחץ על הרקמה קיים נזק. זה אחד מהנקודות. יכול להיות שכתוצאה מהרחבה של ציסטה יש פגיעה בכלי דם ואלה יכולים להיסתם וכתוצאה מכך יש נמק של תאים, ואלה לא נותנים פעילות מוטורית או תחושתית". (עמ' 63) כשנשאל באשר לאפשרות להחמרה במקרים כגון דא העיד: ". . . אני מניח שהמצב של 95 הוחמר לעומת 93, 94 . . . ת: אין ספק שהמצב מ - 88 ל - 93 היה שונה. ב - 88 לא היתה לה צניחת רגל, זו עובדה שאי אפשר להתווכח עליה". (עמ' 65). מדברים אלו אנו למדים על הקשר הסיבתי, קרי ההחמרה במצבה של התובעת נבעה מהגילוי המאוחר של המחלה. מה שגרם לציסטה להתרחב ולהגדיל את הנזק. מדוע היה גילוי מאוחר? זאת ניתן לדלות מדבריו של פרופ' רייכנטל לפיהם בחוכמה שלאחר מעשה ראוי היה לעשות את הבדיקה קודם לכן (עמ' 56). מכך ניתן ללמוד שלזמן ולבדיקה הנכונה היה משמעות בעניינה של התובעת. דברים דומים עולים מחוות דעתו של מומחה התובעת שהעיד כך: "לאור הימצאותם של הסימנים הנוירולוגים, הרופאים היו צריכים להפנותה מיידית לבדיקת M.I.R ולתת את הטיפול מבעוד מועד, פעולה אשר ללא ספק הייתה מונעת את הנזק הכבד" (ת/1) מצירוף דברי המומחים שלעיל אני קובעת כי קיים קשר סיבתי בין העיכוב באבחנה שהביא לעיכוב בטיפול ובין הנזק שנגרם, לאחר מכן. ## 2. האם קיים קשר סיבתי בין מחלת התובעת ונפילתה?## בשנת 1998 נפלה התובעת בביתה ושברה את רגל שמאל. לטענתה ההחמרה שנוצרה עקב כך גם היא תולדה של האיחור וההזנחה. (ת/6). ב"כ התובעת טען בדיון ביום 18/12/05 כי לא ראה צורך להרחיב ולהעמיק בעניין כיוון שהנושא ברור (עמ' 93). בבדיקה גופנית שנערכה לתובעת ע"י מומחה מטעמה היו הממצאים כדלקמן: "1. הליכה בעזרת קב ימין, 2. חולשה נכרת ברגל ימין, 3. . . 4. שיתוק כמעט מלא של כף רגל ימין . . ." (ת/1) אין חולק כי סיכויו של נכה לפול גדולים מסיכויו של אדם בריא, לאור ממצאי הבדיקה לעיל אין כל ספק שהתובעת סבלה מנכויות קשות אשר הביאו לאי יציבות, שסופה בנפילה. לאור זאת אני קובעת כי קיים קשר בין מחלת התובעת ונפילתה. ## 3. היקף הפיצוי:## מהאמור לעיל עולה כי הוכח הקשר הסיבתי שבין מחלת התובעת, האיחור בזיהויה, והנזק לו גרמה, בכלל זה הנזק מהנפילה. לכן אין צורך בהפרדה בין אחוזי הנכות שנגרמו מן המחלה לבין אלו שנגרמו מן הנפילה, שכאמור הנזק הכולל הנו תוצאה של אותה התרשלות. לכן היקף הפיצוי יישאר ללא שינוי קרי, הסכום ששולם לתובעת - 3,100,000 ₪ כגובה הפיצוי בגין נזקיה. פשרהרשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואה