פסק דין השופטת נילי ארד לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת דיתה פרוזינין ונציגי ציבור מר ממליה ומר שיפמן; עב 2347/01) בו נדחתה תביעתו של המערער לשלם לו "גימלה בגין זכויות העבר" בסך 83,557 ש"ח בתוספת פיצויי הלנה. המערער החל עבודתו בבנק ישראל (להלן גם: הבנק) ביום 11.7.1973. במכתב נושא תאריך 1.8.1975 נתן הבנק אישורו לרכישת זכויות על ידי המערער, בזו הלשון: "הנדון: רכישת זכויות לפיצויים או לגימלאות הריני מאשר קבלת סך של 11,868.93 ל"י המהווה תשלום לרכישת זכויותיך לפיצויים או לגימלאות (בהתאם לנסיבות פרישתך) לתקופת עבודתך במשרד המסחר והתעשיה בין התאריכים 10.10.67 - 10.7.73. מועד תחילת עבודתך בבנק לצורך זכויותיך בנדון הוקדם, איפוא ליום 10.10.67" (להלן: הסכם הרציפות). ביום 12.10.1977 נחתם בין בנק ישראל לבין הסתדרות הפקידים הסכם קיבוצי מיוחד בדבר "זכויות העבר" המעניק למי שעבדו בשירות הבנק לפני ינואר 1973 פיצוי בגין זכויות פרישה לגימלאות, שהופחתו והועמדו על 2% בלבד מאותו מועד ואילך (להלן: הסכם זכויות העבר). בהתאם, נקבע בסעיף 1 להסכם כי "עובד זכאי" הוא "עובד הבנק... שהחל לעבוד בבנק לפני 1 בינואר 1973 ושעדיין נמצא בשירות הבנק ביום הקובע", הוא ה-1 בינואר 1976. 3. אין חולק על כך, כי המערער לא היה עובד הבנק ביום 1.1.1973. אלא שלשיטתו, רכישת הזכויות לגימלה מקנה לו גם את הזכות לפיצוי זכויות העבר שקיבל "עובד זכאי", הלא הוא, כאמור, מי שהיה באותה עת עובד בפועל של הבנק. 4. בדין דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המערער. מקובלת עלינו קביעתו, לפיה בתקופה הרלבנטית להסכם זכויות העבר היה המערער עובד משרד המסחר והתעשיה והסכם הרציפות לא הפך את המערער לעובד הבנק. ונבאר, בקצירת האומר. 5. בהסכם הגמלאות המקיף שנחתם בתאריך 12.10.1977 בין בנק ישראל, הסתדרות הפקידים והוועד הארצי של עובדי בנק ישראל (להלן גם: ההסכם) אין כדי לתמוך בטענות המערער. שכן ההוראות הרלוונטיות לענייננו, עליהן סמך המערער טיעונו, מתייחסות לזכויותיו של מי שהיה עובד באותה עת. כך נאמר בסעיף 10(3) להסכם: "אין מביאים בחשבון אלא תקופת שירות שמגיעה בעדה משכורת לעובד". סעיף 11(4) לאותו הסכם מתייחס ל"תקופה שלא הגיע בעדה לעובד משכורת, אך שולמו בעדה, על ידיו או מטעמו, בהסכמת המזכ"ל ולשם רכישת זכות גמלה, תשלומים לבנק ששיעורם חושב לפי כללי הגימלאות על בסיס המשכורות שהיו מגיעות לעובד אילמלא נעדר". יוטעם, כי הוראה זו, מתייחסת למקרה כמו זה של המערער, בכל הנוגע להיבט של רציפות השירות בלבד כתוצאה מרכישת הזכויות. אולם, אין משתמעת ממנה הקניית זכות לפי הסכם זכויות העבר, לה טוען המערער. 6. בתרשומת מיום 16.3.1977, אליה מפנה המערער, אין כדי לסייע לו בתביעתו. זאת, באשר אף היא מורה מפורשות כי "זכויות העבר יחושבו לפי עבודה בפועל בבנק...". אשר להמשך הדברים באותה תרשומת, לפיהם "זאת מבלי לפגוע ביכולת עובד לטעון שיש לו זכויות נוספות, על בסיס הסכם מיוחד", אין הם חלים על המערער. זאת, מן הטעם שהסכם הרציפות הקנה לו זכויות ספציפיות "לפיצויים או לגמלאות (בהתאם לנסיבות פרישתך)..." ואין הוא יכול להתפרש כחל גם על מענק זכויות העבר השייך לקטגוריה נפרדת, דומה אך לא זהה. 7. ועוד זאת. הסכם זכויות העבר נועד לפצות את עובדי בנק ישראל בגין פגיעה בזכויות הפרישה שנהגו בבנק עד לאותו מועד. פיצוי זה לא נועד, מעצם מהותו, למערער, אשר זכויות הפרישה שלו עמדו כל העת על 2% פנסיה לשנה ולא נפגעו במעבר ממשרד המסחר והתעשיה לבנק ישראל. גם מטעם זה לא היה בהסכם הרכישה כדי להקנות למערער זכויות, שכאמור, נועדו למי שהיו בתקופה הרלבנטית עובדי הבנק בפועל. 8. אשר על כן, דין הערעור להדחות וכך אנו מורים. בתוך 30 יום מהיום, ישלם המערער למשיב הוצאות משפט בסך 3,500 ש"ח. חוזההסכם רציפות זכויות פנסיה