גישת בית המשפט לגבי פסיקת סעד שלא התבקש ע"י בית המשפט היא כי בית המשפט לא יפסוק לטובת תובע סעד שלא נתבקש, ובכלל זה סעד אשר לא נתבקש כלפי בעל-הדין המערער. אכן, יש שבית-המשפט מוסמך לזכות תובע בסעד שהוא לא ביקשו, והוא - אם הסעד נובע באופן ישיר מן הסעד שנתבקש. אולם בכל מקרה, לא יוענק סעד נגד נתבע אשר כלפיו לא נתבקש סעד כזה כלל, וכאשר לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טיעוניו ולהתייחס לאפשרות כי יוטל עליו חיוב כזה או אחר. להלן פסק דין בנושא: פסק דין השופטת נילי ארד 1. המשיבה 1 היא מכללה ובית ספר תיכון (להלן: המכללה) והמשיב 2 הוא נשיא המכללה (להלן: האב שקור). המערערת, גב' שאהין, עבדה במכללה כמורה לחינוך גופני משך חמש שנים מיום 1.9.1988 עד לפיטוריה ביום 31.8.1993. המשיבה 3 מנהלת קרן פנסיה מקיפה (להלן: מבטחים או הקרן), בה הייתה המערערת מבוטחת כעובדת הוראה. ההליך הראשון 2. המערערת הגישה תביעה לבית הדין האזורי בחיפה כנגד המכללה והאב שקור לתשלום פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בסכום כולל של 44,643 ש"ח. הצדדים הגישו כתבי טענות ותצהירים, אולם משלא התייצבו המשיבים לדיון ההוכחות קיבל בית הדין (השופט מיכאל שפיצר; עב 3934/99) את התביעה באופן שחייב את המשיבים לשלם למערערת פיצויי פיטורים בסך 11,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.1993 ובתוספת הוצאות משפט בסך 2,550 ש"ח (להלן: פסק הדין בהליך הראשון). ההליך השני - תביעת המכללה 3. לאחר שהמערערת גבתה מן האב שקור את סכום הפיצויים לפי פסק הדין הראשון, פנתה המכללה למבטחים בדרישה לשחרר לטובתה את סכום פיצויי הפיטורים שהצטבר בקרן מהפרשותיה עבור המערערת. משסירבה מבטחים למבוקשה הגישה המכללה תביעה לבית הדין האזורי בחיפה כנגד המערערת ומבטחים. בתביעתה טענה המכללה כי מששילמה למערערת את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לה בגין תקופת עבודתה במכללה, אין למערערת כל זכות בסכום פיצויי הפיטורים שהצטבר לטובתה בקרן, ועל כן חייבת הקרן להחזיר למכללה את כל סכום הפיצויים שהצטבר אצלה לטובת המערערת. הסעד אותו ביקשה המכללה בכתב התביעה היה: "...להצהיר כי אין לנתבעת מס' 1 [המערערת] כל זכות בסכום הפיצויים שהצטבר לטובתה אצל הנתבע מס' 2 ולחייב את הנתבע מס' 2 [מבטחים] לשלם לתובעים [המשיבים] את כל סכום פיצויי הפיטורין שהצטברו לטובת הנתבעת מס' 1 אצלו..." (להלן: ההליך השני). מבטחים ביקשה לדחות את התביעה כלפיה, בין היתר בטענות אלה: לפי שנקבע בתקנון קרן הפנסיה ובהתאם להסכמים החלים על עובדי הוראה, בידי המערערת-המבוטחת בלבד הבחירה אם למשוך את הכספים שהצטברו לזכותה בקרן, כאשר במשיכת הכספים היא מוותרת על זכותה לקבלת פנסיה מהקרן; לא ניתן למשוך כספים מהקרן, אף לאּ חלקית, ללא "שבירת" קרן הפנסיה ופגיעה בזכויות החבר לקבלת פנסיה בקרות אירוע מזכה על פי התקנות. מכל מקום, למעביד אין כל שליטה על הסכומים שהופקדו בקרן ואין הוא רשאי למשוך כספים מהקרן; המערערת לא בוטחה על ידי המכללה בקופה לפיצויים אלא בקרן פנסיה בלבד, וטרם התגבשו התנאים המזכים את המערערת בהחזרת הכספים הצבורים בחשבונה בקרן; זכויות המערערת בקרן פנסיה מקיפה במבטחים נובעות חלקן מתקופת עבודתה במכללה וחלקן ממקום עבודה אחר בו המשיכה לעבוד; המערערת לא ביקשה למשוך את הכספים שנצברו לזכותה בקרן. בנסיבות אלה אין מבטחים רשאית להשיב למכללה כספים כלשהם מהפקדותיה בקרן הפנסיה עבור המערערת, מה גם שהתובעים [המכללה] "לא עתרו למתן צו עשה המחייב את הנתבעת [המערערת] למשוך את הכספים מקרן הפנסיה מבטחים". המערערת אימצה את טיעוני הקופה בטיעוניה לדחיית התביעה, תוך שהטעימה כי הפרשות המכללה לקרן היו לפנסיה בלבד ולא לפיצויי פיטורים; וכי היא מבקשת לשמור על הזכויות שצברה במהלך השנים בקרן הפנסיה מבטחים ואינה מסכימה למשיכת הכספים שנצברו עבורה בקרן. פסק הדין בהליך השני 4. בירור התובענה בהליך השני נעשה לפי מוסכמות אלה (בהתאמה לענייננו): המערערת קיבלה את פיצויי הפיטורים מן המעביד על פי פסק הדין בהליך הראשון; המשיבים ביטחו את המערערת בקרן פנסיה מקיפה במבטחים; על פי הצהרת מבטחים, דמי הגמולים המופרשים לקרן פנסיה בה בוטחה המערערת הם בשיעור 17.5% מהשכר המבוטח, מהם 13.5% הפרשות המעסיק ו-4% הפרשות העובד; על פי צו הרחבה שניתן מכוח סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 באים תשלומי המעסיק לקרן במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים. הפלוגתא שנקבעה הייתה זו: "האם זכאים התובעים לקבל את פיצויי הפיטורים ששולמו לתובעת במישרין על ידם". על רקע זה קבע השופט הראשי רם כהן, בסעיף 4 להחלטתו כך: "... משאין מחלוקת משפטית בשאלה אם זכאים התובעים ששילמו בתוקף פסק דין בתיק עב 3934/99 פיצויי פיטורים לנתבעת 1 לקבל את חלק פיצויי הפיטורים המצוי אצל הנתבעת מס' 2, יגישו הצדדים סיכומים בכתב..." (הדגשה הוספה - נ.א.). 5. בית הדין האזורי (השופט הראשי רם כהן ונציגי ציבור מר גיורא רדר ומר דוד לוקוב; 2491/03) דחה את תביעת המכללה נגד הקופה ובה בעת השית על המערערת את החיוב בהחזר תשלום פיצויי הפיטורים למכללה. טעמיו לכך היו, בין היתר, אלה: הוכח שהכספים שהעבירה המכללה לקרן עבור המערערת באים במקום פיצויי פיטורים; משנמצא כי בהתאם לתקנות הקרן שמורה הזכות למשיכת הכספים לעובדת-המוטבת בלבד "אין המכללה יכולה לפנות לקרן בבקשה לקבלת כספי הפיצויים ששולמו, על פי פסה"ד". נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר עתה, כי נוכח מסקנתו זו היה על בית הדין האזורי לדחות את התביעה. אולם, לא כך נעשה, ובית הדין הוסיף וקבע כך: "אין ספק, כי בניגוד לתכלית העומדת מאחורי סעיף 14 [לחוק פצויי פיטורים - נ.א.] כאמור לעיל, מחזיקה גב' שאהין בידיה "כפל פיצויי פיטורים". פעם אחת אלה ששולמו לה על פי פסה"ד, והאחרת הכספים המצויים בקרן, המהווים תשלום פיצויים". הוסיף בית הדין ונדרש לבירור התרופה שבידי המכללה בגין תשלום כפל פיצויי פיטורים למערערת. בנדון זה פנה בית הדין להצעת פשרה שהציע השופט שפיצר בדיון המוקדם שהתקיים בהליך הראשון לפיה: "תשלם הנתבעת [המכללה] לתובעת [גב' שאהין - המערערת] ... סכום של 11,000 ₪... כשמסכום זה ינוכו ההפרשות על חשבון פיצויי הפיטורים שהופרשו לקרן פנסיה או לביטוח מנהלים" [ההדגשה במקור בפסק הדין בהליך השני - נ.א.]. על רקע הדברים הללו, הייתה זו מסקנתו של בית הדין: "עיון בפסק הדין [בהליך הראשון] מעלה שלא הוקמה לגב' שאהין זכות נוספת לפיצויי פיטורים מעבר לסכום שהופרש ל"מבטחים".... לכן, התשלום הכפול של פיצויי הפיטורים... מזכה את המכללה לקבל את התשלום ששולם למעשה כאשר למכללה לא היה חוב כספי של פיצויי הפיטורים". משכך, גרס בית הדין, קבלת סכום כפול של פיצוי הפיטורים "... מהווה התעשרות שאינה כדין מצד הגב' שאהין על חשבון מעבידה. לכן עליה להשיב לו את מלוא הסכום ששולם לה מכוח פסק הדין, רק כך יוותר בידיה סכום אחד של פיצויי פיטורים, הסכום המצוי בקרן" [הדגשה במקור - נ.א.]. מטעמים אלה חייב בית הדין את המערערת להשיב למכללה את סכום פיצויי הפיטורים ששולמו לה על פי פסק הדין בהליך הראשון, בסך 11,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנוסף, השית בית הדין על המערערת תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח למשיבים ובסך 1,500 ש"ח למבטחים. הערעור: דיון והכרעה 6. כנגד פסק הדין בהליך השני מכוון הערעור, כשעיקר טעמה של המערערת בכך שפסק הדין בטל מעיקרו. זאת, מן הטעם שהסעד הכספי שנפסק נגד המערערת לא התבקש כלל בתובענה והינו בבחינת "אולטרה פטיטה" (ULTRA PETITA). נקדים ונאמר כי בנסיבות העניין אין מנוס מקבלת הערעור. טעמינו לכך נפרט להלן. 7. בכתבי הטענות ובטיעוניהם בערעור חזרו הצדדים ופרשו את האירועים שהביאונו עד הלום, עליהם עמדנו לעיל בהרחבה הנדרשת. מכלל החומר שהובא לפנינו נמצא בבירור, כי חיובה של המערערת בהשבת פיצויי הפיטורים שקיבלה מהמכללה לא בא זכרו כלל ועיקר בסעד שביקשה המכללה בתביעתה וחורג הימנו. כזאת נשמע אף מטיעוני המכללה לפנינו. בהקשר זה נאמר כך בכתב סיכום הטענות שהוגש מטעמה: " לאחר שהמערערת קיבלה לידה, מהמשיבים ישירות, את מלוא סכום הפיצויים שנפסקו לטובתה, טבעי היה הדבר שחלק הפיצויים שהצטבר לטובתה בקרן הפנסיה יועבר לידי המשיבים ועל כן, פנו המשיבים למשיבה 3 [היא מבטחים] בבקשה לשלם לה את סכום פיצויי הפיטורים שהצטבר לטובת המערערת בקרן הפנסיה. משהמשיבה מס' 3 לא נענתה לבקשתם הנ"ל של המשיבים וסירבה לשלם להם את סכום הפיצויים שהצטבר לטובת המערערת בקרן הפנסיה, על אף שלא נפסקו לטובתה פיצויי פיטורים מוגדלים, הגישו המשיבים את תביעתם נשוא הערעור כאן" (סעיפים 13 ו- 14 לכתב סיכום הטענות]. בטיעוניה לפנינו חזרה המכללה ואישרה, מפי בא כוחה: "נכון שתבענו הצהרה על הסכום שמבטחים חייבת להחזיר לנו בגין פיצויי פיטורים לאחר ששילמנו למערערת פיצויי פיטורים. לא תבענו החזר ממנה. הסעד שביקשנו הוא ממבטחים לא מהמערערת... נכון שהשופט כהן נתן סעד שלא ביקשנו אבל זה אחרי התגובה של מבטחים. לא ביקשנו תיקון כתב תביעה לאחר תגובת מבטחים במובן זה שתופנה תביעה גם כלפי המערערת לגבי השבה...". דברים אלה מדברים בעד עצמם. כללו של דבר: הסעד שביקשה המכללה בתביעתה מושא הערעור היה לפסק דין הצהרתי לפיו תחויב מבטחים לשלם למשיבים את סכום פיצויי הפיטורים שהצטברו בקרן לטובת המערערת. הא ותו לא. כעולה מטיעוני המכללה בבית הדין האזורי ולפנינו, לא ביקשה המכללה בתביעת סעד מסוג צו עשה להשבת פיצויי הפיטורים, כלפי מבטחים או כלפי המערערת. אף לא התבקש סעד הצהרתי כלפי המערערת, ממין זה שהתבקש כלפי מבטחים. 8. בנסיבות אלה, גם אם סבר בית הדין האזורי שהמערערת התעשרה שלא כדין בכך שקיבלה כפל פיצויי פיטורים, לא היה בידו לקבוע למעלה מן הסעד שנתבקש ליתן. כלל נקוט הוא בשיטתנו המשפטית מימים ימימה, כי "לא יפסוק בית המשפט לתובע יותר מאשר ביקש, אפילו נתברר במהלך הדיון, כי היה זכאי לקבל יותר.... ביקש התובע פסק דין הצהרתי המכיר בזכותו, לא יקבל פסק דין המחייב את הנתבע בתשלום המגיע לו, שכן החיוב עולה על ההצהרה בשניים: הוא מאפשר לתובע לרדת לנכסי החייב, והוא מזכה את התובע בריבית. לא כן ההצהרה" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה) 162-163). עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת חברת נוף ים, ויפים דבריה אלה לערעור שלפנינו: " מושכלות ראשונים הם כי בית-המשפט לא יפסוק לטובת תובע סעד אשר לא נתבקש, ובכלל זה סעד אשר לא נתבקש כלפי בעל-הדין המערער.... אכן, יש שבית-המשפט מוסמך לזכות תובע בסעד שהוא לא ביקשו, והוא - אם הסעד נובע באופן ישיר מן הסעד שנתבקש....אולם בכל מקרה, לא יוענק סעד נגד נתבע אשר כלפיו לא נתבקש סעד כזה כלל, וכאשר לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טיעוניו ולהתייחס לאפשרות כי יוטל עליו חיוב כזה או אחר"(ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ"ד נד(2) 625, 633 והאסמכתאות שם). ולענייננו: משהגיע בית הדין האזורי למסקנה הנכונה, לפיה אין המכללה יכולה לממש תביעתה נגד מבטחים לקבלת כספי הפיצויים מחמת המניעה שמקימות תקנות הקרן לתביעה מעין זו, היה עליו לדחות את תביעת המכללה למתן פסק דין הצהרתי כלפי מבטחים בדרישה לתשלום כספי הפיצויים שהצטברו בקרן לזכות המערערת. 9. לכאורה, מתקוממת הדעת כנגד כפל תשלום של פיצויי פיטורים. לכך כיוון בית הדין האזורי בקביעתו כי הייתה זו "התעשרות שאינה צודקת" מצידה של המערערת בתביעת פיצויי הפיטורים מהמכללה וקבלתם, בעת שעמד לרשותה מקור לתשלום אותם כספים על פי דין בקרן הפנסיה. אולם, אף לשיטתה של המכללה בתביעתה ובטיעוניה לפנינו, הייתה הקרן, והקרן בלבד, בעלת דברה של המכללה בתביעתה להשבת כספי הפיצויים, ולא המערערת. לצורך הדיון שלפנינו די אם נאמר, כי מקומן של טענות המכללה כנגד כפל תשלום פיצויי פיטורים למערערת, ככל שאכן היה כפל תשלום, להתברר בתביעה נגד המערערת להשבת פיצויי הפיטורים. במסגרת תובענה שכזו, אם וככל שתוגש, יישמעו, כמובן, גם טענות ההגנה של המערערת, לרבות בדבר מהותם של הסכומים שהופרשו לקרן בגין תקופות העבודה השונות שלה. סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין אני מסכימה לאמור בפסק דינה של השופטת ארד. השופט שמואל צור בלב כבד אני מצטרף לפסק דינה של חברתי השופטת נילי ארד. כפי שציינה חברתי, "מתקוממת הדעת כנגד כפל תשלום של פיצויי פיטורים" להם זכתה המערערת. זהו מצב לא צודק, בבחינת התעשרות שלא כדין, אותו ביקש בית הדין האזורי לסכל, ובצדק, אלא שהדבר נעשה תוך הענקת סעד שלא התבקש בתביעה שלפניו. לכך - כפי שציינה חברתי - לא היה מוסמך בית הדין האזורי. התוצאה אינה צודקת: המערערת קיבלה מן המכללה פיצויי פיטורים, בעוד בקרן מבטחים הצטברו לזכותה כספים המיועדים - על פי תקנות הקרן וצו ההרחבה - לכסות את זכויותיה לפיצויים. למיצער, היתה זכאית המערערת לפיצויי פיטורים בניכוי הסכומים שהצטברו לזכותה במבטחים, כפי שהציע השופט שפיצר בדיון המוקדם בהליך הראשון, הנזכר בחוות דעתה של חברתי. הצעה זו נראית - על פניה - צודקת בנסיבות העניין. כאמור, מצטרף אני למסקנה כי דין הערעור להתקבל ועל פיו מתבטל חיובה של המערערת להחזיר את סכום הפיצויים שקיבלה מן המכללה. עם זאת, פסק דיננו אינו חוסם את דרכה של המכללה לשוב ולתבוע מן המערערת - בשונה מן התביעה ממבטחים - את סכום הפיצויים ששילמה. בתביעה זו לא תעמוד למערערת טענת מעשה בי-דין שהרי - על פי שיטתה וטענותיה - התביעה מושא הערעור לא הוסבה כלפיה ולא התבקש בה סעד ממנה. יש להצטער על כך שפסק דיננו אינו מביא לידי סיום את פרשת ההתדיינות שבין הצדדים אלא מהווה תחילה אפשרית של סיבוב שלישי של אותה פרשה. במצב שכזה טוב יעשו הצדדים אם יחסכו מעצמם הליכים נוספים ויגיעו ביניהם להסכמה המתבקשת בנסיבות העניין. נציגת עובדים, גב' אסתר פרץ אני מסכימה לפסק דינה של השופטת ארד. נציג מעבידים, מר דני בר-סלע אני מצטרף לדעתו של השופט צור ולהמלצתו לצדדים. סוף דבר: הערעור מתקבל, באופן שמבוטל חיובה של המערערת להחזיר למכללה את פיצויי הפיטורים ששולמו לה. כמו כן, מתבטל החיוב שהושת על המערערת לתשלום הוצאות משפט למכללה. המכללה תחזיר למערערת כל סכום שקיבלה ממנה מכוח חיובה בפסיקתו של בית הדין האזורי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ביצוע התשלום ועד להחזרתו בפועל. בתוך שלושים יום מהיום תשלם המכללה למערערת שכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסך 5,000 ש"ח. המכללה תשלם למבטחים שכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסך 3,000 ש"ח. סעד שלא נתבקש