להלן פסק דין בנושא שכר טרחת עורך דין ביטוח חיים: בפני תביעה ותביעה שכנגד על רקע שירותים משפטיים שהעניק התובע לנתבע בתביעה שהוגשה נגד חברת ביטוח . בהסכם שכר טרחה נקבע כי הוצאות שיפסוק בית המשפט יהוו חלק משכר טרחת עורך הדין. בפועל נכרת הסדר פשרה ובמסגרתו הוסכם עם חברת הביטוח כי חלק מהסכום שישולם יחושב כהוצאות ושכר טרחת עורך דין. האם גם במצב זה מהווה אותו רכיב בהסדר הפשרה חלק משכר טרחת עורך הדין? הסדר הפשרה שנכרת עם חברת הביטוח כולל אפשרות לתשלום תגמולים עתידיים חודשיים לנתבע, אפשרות שאכן התממשה ולנתבע משולמת קצבה חודשית. האם זכאי עורך הדין לשכר טרחה המחושב גם ביחס לתשלומים אלו? אלו עיקר המחלוקות העומדות להכרעה בתיק זה. ##העובדות הרלוונטיות## התובע הינו עורך דין במקצועו. הנתבע הינו יליד 1950 ובמסגרת עבודתו בוטח בחברת הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הפניקס") בביטוח אשר כלל ביטוח חיים וביטוח בגין אובדן כושר עבודה. בתחילת 2006 פוטר הנתבע מעבודתו וכחודש לאחר מכן, במרץ 2006, לקה הנתבע בליבו ונזקק לטיפולים רפואיים. הנתבע סבר שבמצב זה חייבת חברת הפניקס לשלם לו תגמולים על בסיס פוליסת הביטוח שהייתה לו ובגין אובדן כושר עבודה ונכות, ברם פניית הנתבע לחברת הפניקס בתביעה לקבלת תגמולי הביטוח נדחתה. בעקבות זאת פנה הנתבע לתובע במהלך ינואר 2007 ובקש לשכור את שירותיו להגשת תביעה נגד חברת הפניקס. ביום 29.1.07 נכרת בין התובע לבין הנתבע הסכם שכר טרחה המסדיר את זכויות והתחייבויות הצדדים בקשר עם ייצוג הנתבע על ידי התובע (להלן: "הסכם השכ"ט"). בהסכם השכ"ט נקבע, בין היתר, כי התובע ייצג את הנתבע בתביעה נגד חברת הפניקס וכי שכר הטרחה שישולם לתובע יעמוד על "13% + מע"מ מהתקבולים שיתקבלו מחב' הביטוח". עוד נקבע בהסכם השכ"ט כי "הוצאות משפט ו/או כל תשלום שייפסק ע"י ביהמ"ש כשכ"ט, יהווה שכ"ט נוסף על המוסכם דלעיל". ביום 29.1.07 שלח התובע בשם הנתבע מכתב דרישה לחברת הפניקס ומספר חודשים לאחר מכן, ביום 7.10.07, הגיש התובע בשם הנתבע תביעה נגד חברת הפניקס (ת.א. 57388/07 בבימ"ש השלום בת"א). בעקבות הגשת התביעה התקיים הליך גישור וביום 10.9.08 נכרת בין התובע לחברת הפניקס הסכם פשרה ליישוב המחלוקות ביניהם (להלן: "הסכם הפשרה"). בהסכם הפשרה נקבע כי חברת הפניקס תשלם לנתבע סך של 200,000 ₪ בגין אובדן כושר עבודה וכן גם סך של 57,750 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחת עו"ד. עוד נקבע בהסכם הפשרה כי החל מחדש אוקטובר 2008 רשאי הנתבע להוכיח אם הוא עדיין במצב של אובדן כושר עבודה ואם יעשה כן ישולמו לו בגין זאת תגמולים נוספים בהתאם לפוליסת הביטוח. כל התשלומים להם התחייבה חברת הפניקס שולמו, כאשר 200,000 ₪ מועברים במישרין לנתבע ואילו 57,750 ₪ מועברים במישרין לחשבון התובע. במהלך ינואר 2009 פנה התובע בשם הנתבע לחברת הפניקס בדרישה לקבלת קצבה חודשית בגין אובדן כושר העבודה של הנתבע, חברת הפניקס נעתרה לבקשה, והחל מאוקטובר 2008 היא משלמת קצבה חודשית לנתבע. כאמור, בעקבות חתימת הסכם הפשרה הועבר לתובע סך של 57,750 ₪, סכום שהתחייבה חברת הפניקס בהסכם הפשרה לשלם בגין הוצאות ושכר טרחת עו"ד. בנוסף, הועבר לתובע סך של 3,866.11 ₪ כהחזר אגרת בית משפט ששלם הנתבע. דרישת התובע מהנתבע לתשלום כספים בגין שכר טרחתו נדחתה וכך הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים והראיות לטענת התובע, משקבל הנתבע סך של 200,000 ₪ מחברת הפניקס כאמור בהסכם הפשרה, חייב הנתבע בתשלום שכר טרחה בשיעור 13% + מע"מ מסכום זה, בסך כולל של 30,160 ₪. עוד טוען התובע כי מאחר והנתבע מוסיף ומקבל תשלומים חודשיים מחברת הפניקס, חייב הנתבע בתשלום שכר טרחת התובע בשיעור 13% + מע"מ גם מתוך התגמולים החדשיים הללו. התובע טוען כי בתקופה שמיום 1.10.08 ועד הגשת התביעה שלמה חברת הפניקס לנתבע סך כולל של 365,209 ₪ ומסכום זה על הנתבע לשלם לו שכר טרחה בסך של 55,073.60 ₪ וכן שיש להצהיר על זכותו לקבל 13% מהסכומ ים שישולמו לנתבע עד 13.4.2017, יום הולדתו ה- 67 של הנתבע. לטענת הנתבע, התביעה חסרת בסיס, התובע מתנהג בחוסר תום לב, ולא זו בלבד שלא מגיעים כספים לתובע, התובע הוא זה שחייב כספים לנתבע, שלכן גם הוגשה תביעה שכנגד. לפי גרסת הנתבע, כאשר הודיע לו התובע על ההסדר המתגבש כפשרה מול חברת הפניקס, התנגד הנתבע לכך שחלק ניכר מהכספים שתשלם הפניקס, 57,750 ₪ מסכום כולל של 257,750 ₪, יוגדר כשכר טרחה שכן קביעה זו נעשית על חשבונו של הנתבע. עוד טוען הנתבע שאת תחשיב הסכומים המגיעים כשכר טרחה יש לבסס על התגמול שיינתן לנתבע בסכומי נטו וכן הוא טוען שממילא אין לתובע זכות לשכר טרחה בגין התגמולים החדשיים שמשלמת חברת הפניקס שכן עניין זה הוצא במפורש מתחום הסכם שכר הטרחה. לטענות אלו מוסיף הנתבע טענה לתשלום כספים "במזומן" לתובע על חשבון שכר הטרחה בסך כולל של 13,052 ₪ (נכון למועד התביעה שכנגד) וכן טענה לאובדן המחאה שנשלחה מחברת הפניקס בסך של 1,500 ₪. בסך הכל, לפי תחשיבי הנתבע, חייב התובע להשיב לו סך של 82,828 ₪ ובגין זאת הוגשה התביעה שכנגד. כל אחד מהצדדים תמך גרסתו בתצהירו הוא ובתום החקירות הנגדיות ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. ##דיון## במוקד המחלוקות העומדות להכרעה עומדת פרשנותו של הסכם השכ"ט. כך לעניין התשלומים ששילמה חברת הפניקס במסגרת הסכם הפשרה וכך לגבי שאלת הזכות לשכר טרחה מהתגמולים החדשיים שמוסיף לקבל הנתבע. יחסי עורך הדין והלקוח מתבססים על חוזה התקשרות (הסכם שכר הטרחה) הנכרת ביניהם עת שוכר הלקוח את שירותי עורך הדין. ברור כי אלו אינם יחסים חוזיים רגילים, אלא יחסים הכוללים יחסי אמון מיוחדים. בין החובות המוטלות על עורך הדין, כל עורך דין, מצויה גם חובתו של עורך הדין לגלות ללקוח מראש את כל הנתונים הרלוונטיים להתקשרות. על עורך הדין החובה להבהיר ללקוח את היקף השירותים אשר יינתנו ואת העלות בה יחויב הלקוח בגינם. כאשר מנסח עורך הדין הסכם שכר טרחה, עליו להקפיד שינוסח בצורה ברורה וחד משמעית, שאיננה מצריכה פרשנויות מיוחדות . עמימות ואי ודאות הנוצרים בהעדר הסדרה מפורשת של ההתחייבויות בהסכם - מיוחסים בראש ובראשונה לעורך הדין, כאשר ממנו ניתן היה לצפות להסדרה כתובה וסדורה של חוזה ההתקשרות . המחלוקת הראשונה שנתגלעה בין הצדדים נוגעת לשאלת זכותו של התובע למלוא אותו חלק בתשלום ששילמה חברת הפניקס לפי הסכם הפשרה ואשר סווג בהסכם הפשרה כתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד. בהסכם הפשרה נקבע שחברת הפניקס תשלם לנתבע סך של 200,000 ₪ בגין "אובדן כושר עבודה קבוע" וכי תשלם לנתבע בנוסף גם 57,750 ₪ בגין "הוצאות ושכ"ט עו"ד כולל מע"מ". התובע גבה את הסך של 57,250 ₪ במלואו שכן לגרסתו כך נקבע בהסכם השכ"ט בעוד הנתבע טוען שאין לתובע כל זכות בסכומים אלו שכן זכותו להוצאות לפי הסכם השכ"ט מתייחסת לסכומים שיפסוק בית המשפט. הסכם השכ"ט הוא חוזה וחוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה נלמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו אולם כאשר לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנותו של הסכם . אותו חלק בהסכם השכ"ט המסדיר את הזכות להוצאות בהן תחויב חברת הפניקס קובע כך: "הוצאות משפט ו/או כל תשלום שייפסק ע"י ביהמ"ש כשכ"ט, יהווה שכ"ט נוסף על המ וסכם דלעיל" בהתאם להוראה העקרונית הקבועה בתקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בתום הדיון בכל הליך מ חליט בית המשפט אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר, אם לאו. קביעת הסכום בו יחויב מי מבעלי הדין נעשית על ידי בית המשפט ובהתחשב במגוון שיקולים, כולל העיקרון שלפיו אין זה ראוי שייצא הזוכה בחיסרון כיס אך גם בהתחשב בהוצאות שהוצאו בפועל, עד כמה היו הכרחיות ומכלול הנסיבות. על פניו, מלשונו של הסכם השכ"ט, לכך כיוונו הצדדים כאשר הסדירו את זכותו של התובע להוצאות המשפט – להוצאות שייפסקו על ידי בית המשפט בתום הדיון. לא להוצאות אשר יוסכמו בין הצדדים במסגרת הסדרי פשרה. אך מובן הדבר שבאפשרות הצדדים, התובע והנתבע, להסכים לסטות מההסדר הראשוני או מההנחה האמורה, אך בהיעדר הסכמה אחרת, נראה שפרשנותו של התובע איננה מתיישבת עם אומד דעת הצדדים כפי שהוא נלמד מלשון הסכם השכ"ט. כך גם הגיונם של דברים. פסיקת הוצאות על ידי בית המשפט הינה בגדר נעלם לצדדים. סוגיה שאיננה בשליטתם ותוכרע בתום ההתדיינות. לא כן קביעת הסכום בהסכם הפשרה, שכאן הקביעה בשליטתם המלאה. סביר להניח, וכאן לא נטען אחרת, כי כאשר ניאותה חברת הפניקס לשלם כספים בהסכם הפשרה הרי שהייתה אדישה לכינוי שיינתן להם, אם יסווגו כתשלום על אובדן כושר עבודה או החזר הוצאות. במקרה זה הוסכם כי החלק בתשלומי חברת הפניקס שכותרתו החזר הוצאות ושכר טרחה יעמוד על 57,750 ₪ לעומת תשלום על אובדן כושר עבודה שיעמוד על 200,000 ₪, אך באותה מידה ניתן היה להסכים שהסכום בגין החזר הוצאות יעמוד על 200,000 ₪ ואילו הסכום בגין אובדן כושר עבודה יעמוד על 57,750 ₪. מבחינת חברת הפניקס התוצאה הייתה היינו הך אך לפי שיטת התובע במצב זה יכול היה לדרוש את מלוא אותם 200,000 ₪ ובכך הרי אבסורד ברור. האפשרות לאבסורד זה תומכת בפרשנות שלפיה לא לחלוקה במסגרת פשרה התכוונו הצדדים בקביעת זכותו של התובע להוצאות אלא לקביעה שיפוטית בתום הדיון. למעשה, כאשר בוחנים ורואים כי סכום ההוצאות שסוכם בהסדר הפשרה עומד על למעלה מרבע מהתשלום ששולם בפיצויים לנתבע, בפרט במצב בו הסתיים ההליך המשפטי כבר בתחילתו ובהסדר, קשה שלא לחוש אי נוחות מהתנהגות התובע ויחס חסר הגינות כלפי הנתבע. לשני שיקולים אלו, לשון הסכם השכ"ט וההיגיון כאמור, יש להוסיף את אחריותו ההיולית של התובעת להבהיר ולהסדיר עניין זה מראש, ובלשון שלא תשתמע לשני פנים. עמימות בהסכם השכ"ט פועלת לחובתו של עורך הדין שעליו הרי היה להבהיר את הדברים. אם התכוון התובע אחרת מהאמור ולא טרח להבהיר זאת, אין לו להלין אלא על עצמו. לפיכך, אני מקבל את פרשנות הנתבע לסוגית ההוצאות בהסכם השכ"ט וקובע כי בהיעדר פסיקה שיפוטית של שכר טרחה והוצאות, אין לתובע כל זכות בכספים שהתחייבה חברת הפניקס לשלם בהסכם השכ"ט, לא אם כינויים תשלום עבור אובדן כושר עבודה ולא אם כינויים החזר הוצאות. לתובע זכות לשכר טרחה בשיעור 13% + מע"מ מכלל התשלומים להם התחייבה חברת הפניקס בהסכם הפשרה. התובע גבה כספים החורגים מהמגיע לו והדבר יבוא בחשבון בהתחשבנות הכוללת. המחלוקת השנייה מתייחסת לתגמולים שמשלמת חברת הפניקס לתובע מאז אוק טובר 2008 בגין אובדן כושר עבודה. לטענת הנתבע, לא סוכם כלל בינו לבין התובע שישולם לתובע שכר טרחה מתשלומי קצבה חודשית שיקבל והנתבע מפנה למחיקת שורת סעיף א' בהסכם השכ"ט, סעיף שטרם מחיקתו התייחס לתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי. מעיון בהסכם השכ"ט קשה להבין את הבסיס לטענה זו של הנתבע. ניכר בהסכם השכ"ט כי הצדדים הבחינו בין תביעה המוגשת נגד חברת הפניקס לבין תביעה אפשרית נגד המוסד לביטוח לאומי. כך גם כותרת הסכם השכ"ט היא כזו: " תביעה כנגד חב' הביטוח". ניכר כי הצדדים הסכימו כי שירותי התובע יתייחסו רק לתביעה נגד חברת הפניקס וביטלו את האפשרות שהנתבע ייוצג גם בתביעה נגד המוסד לביטוח לאומי. כך גם אותה מחיקה בהמשך הסכם השכ"ט, שאליה מתייחס הנתבע, מתייחסת לתגמולים שיתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי. בכל הנוגע לתביעה נגד חברת הפניקס, אין בהסכם השכ"ט כל רמז לאבחנה בין תשלומים שתשלם חברת הפניקס לאלתר לבין כאלו שתשלם בקצבה חדשית. כך גם מעיון בתביעה שהוגשה נגד חברת הפניקס, אשר כוללת הן תביעה לתשלום פיצויים והן תביעה הצהרתית לתגמולים עתידיים. כך גם בהסכם הפשרה הכולל הן תשלום מיידי והן אפשרות לתשלומים חודשיים. וכך גם הגיונם של דברים. כאשר נכרת הסכם השכ"ט עמד הנתבע במצב בו חברת הפניקס מסרבת לשלם לו מאום. לא תשלום כולל ולו קצבה חודשית ולא כלום. רק בעקבות חתימת הסכם השכ"ט וההליכים בהם נקט התובע בשם הנתבע, שינתה חברת הפניקס מעמדתה וניאותה לשלם לנתבע כספים, חלקם מיידית וחלקם באפשרות לקצבה חודשית, כאשר על בסיס ההכרעה במחלוקת בדבר עצם זכותו של הנתבע לתגמולים מחברת הפניקס אפשר ותעמוד לו הן זכות לפיצויים והן זכות להמשך תשלום תגמולים. לנתבע צמחה טובת הנאה בעקבות קבלת שירותי התובע ולא ניתן להבין במצב זה מדוע יש לעשות הבחנה בתוך אותה טובת הנאה בין תשלום שמשולם מייד לתשלום שישולם בעתיד. לפיכך, פרשנות הנתבע איננה מתיישבת עם לשון הסכם השכ"ט, פרשנות הנתבע איננה מתיישבת עם האופן בו נהגו הצדדים כשהוגשה התביעה נגד חברת הפניקס, פרשנות הנתבע איננה מתיישבת עם הקביעות בהסכם הפשרה ופרשנות הנתבע איננה הגיונית בנסיבות בעניין. לתובע עומדת לפיכך הזכות לשכר טרחה הנגזר גם מתשלומי הקצבה החודשית שמקבל הנתבע מחברת הפניקס. עוד טוען הנתבע כטענה חלופית בהקשר זה , שיש להגביל את התקופה בגינה ישולם לתובע שכר טרחה מהקצבה החודשית ל- 48 חודשים. הנתבע מפנה לסעיף 3 (א) (5) לתוספת לכללי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס – 2000 (להלן: "כללי הלשכה"), לפיו שכר הטרחה יחושב מסכום הקצבה לארבע שנים. כללי הלשכה, כקבוע בהם במפורש, אינם אלא המלצה והם בכלל מתייחסים לשכר הטרחה המינימאלי. התובע מאידך, הסביר בעדותו כי הכוונה בהסכם השכ"ט הינה לגזור את שכר הטרחה מכל סכום שיתקבל, דהיינו בלא הגבלת זמן. כלל זה בכללי הלשכה אף נראה כמבטא המלצה לתשלום מהוון, אך התובע הסביר בעדותו שמצב זה היה יוצר בעיה דווקא לנתבע שכן בקצבה על אובדן כושר עבודה קיים סיכון שחברת הביטוח תטען שיש הצדקה לחדול מתשלום (עמ' 10, ש' 19 בפרוט'). הנתבע מצידו, כלל לא טען שעניין זה נדון בכריתת הסכם השכ"ט שכן לשיטתו לתובע אין בכלל זכות לשכר טרחה מהקצבה החודשית. אם כך, לטענת הנתבע להגבלת התקופה אין תימוכין בהסכם או בעדות הנתבע ויש היגיון בהסבר שנותן התובע להיעדר הגבלה שכזו בנסיבות העניין. לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבע וקובע כי זכותו של התובע לשכר טרחה מהקצבה החדשית איננה מוגבלת בזמן ותחול כאמור בכתב התביעה, עד 13.4.2017. אשר לסכומים ששולמו לנתבע כקצבה חודשית כאמור, במהלך הדיון הוצג אישור של חברת הפניקס מיום 3.6.12 שלפיו שולמו לנתבע בגין התקופה שמיום 1.9.08 – 30.11.10 תשלומי קצבה חודשית ב סך כולל של 256,247 ₪ והתובע זכאי לשכר טרחה בשיעור 13% + מע"מ מסכום זה (33,312 ₪ + מע"מ). מחלוקת נוספת מתייחסת אף היא לסכום ממנו ייגזר שכר הטרחה, כאשר לשיטת הנתבע יש לגזור את זכות התובע מהסכומים שיקבל בערכי נטו, דהיינו לאחר תשלומי מס. זכותו של התובע לשכר טרחה נקבעה בזו הלשון: "13% + מע"מ מהתקבולים שיתקבלו מחב' הביטוח." אותה שיטה פרשנית שיושמה לעיל תחול על מחלוקת זו אך התוצאה שונה. כאן תומכת לשון ההסכם במובהק בפרשנות התובע, שכן זכותו נגזרת מהתקבולים שיתקבלו מחברת הפניקס ולא מאלו שיוותרו לאחר תשלום המס. אף הגיון הדברים תומך בפרשנות התובע, שכן קביעת שיעור המס בו יחוב הנתבע כפופה ודאי לפרמטרים רבים שאינם בידיעתו או בשליטתו של התובע וכרוכים בהתחשבנות של הנתבע מול רשויות המס. לפיכך, בעניין זה אני דוחה את טענת הנתבע וקובע כי לתובע זכות לשכר טרחה מהסכומים שהתחייבה לשלם חברת הפניקס בהסכם הפשרה בלא קשר לתשלומי המס בהם יחוב הנתבע. לטענת הנתבע הסכומים שנקבעו בהסכם השכ"ט אינם סבירים וכלל לא מקובל לחייב לקוח בתשלום שכר טרחה מתוך תשלומי קצבה חודשית. טוען לפיכך הנתבע שאפילו זכאי התובע לתשלומי שכר טרחה לפי הסכם השכ"ט, על בית המשפט להתערב ולשנות את הסכם השכ"ט. לטענה זו לא הביא הנתבע כל ראיה תומכת. הנתבע איננו מבהיר את הבסיס לטענה שלפיה תשלום שכר טרחה בשיעור 13% מטובת ההנאה שצמחה לנתבע מהווה שכר טרחה מופרז והנתבע איננו מביא כל ראיה או הסבר לטענה שלפיה סביר שייגזר שכר טרחת עו"ד מתשלומי שמשולמים לאלתר אך לא סביר שייגזר מתשלומים חודשיים עתידיים. הנתבע מפנה לפסיקה במסגרתה מצא בית המשפט להתערב ביחסי עו"ד – לקוח כאשר נמצא שהלקוח מחויב בשכר טרחה מופרז אולם מתעלם מכך שבאותו מקרה מצא בית המשפט ששכר הטרחה עמד על לא פחות מ- 70% (!) מכספי הפיצויים ( תא (חי') 775-08 איאד חוסין נ' עו"ד בסטוני חסאן פורסם בנבו 1.2.2009, פסקה 17 בפסק הדין). מצב שונה לחלוטין מהמצב בנסיבות דנא. הנתבע טוען שיש להפחית מסכום התביעה תשלומים ששילם לתובע במזומן בששה מועדים שונים וכנגדם לא קבל חשבונית. טענה זו מבטאת האשמה חמורה, האשמה בעבירה על החוק בקבלת תקבול בלא רישום כדין. טענה שכזו לא ניתן לטעון בעלמא אלא יש לבסס בראיות של ממש, בדומה לטענת קנוניה ומרמה. הנתבע איננו מביא כל ראיה לתמיכה בטענה זו ואני דוחה את הטענה. כך גם ביחס לטענת "אובדן" המחאה של חברת הפניקס, כאשר לא ברור לאיזו המחאה הכוונה, אם בכלל נמסרה לתובע ומה עלה בגורלה. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. ##לסיכום:## טענת התובע לפיה הוא זכאי לשכר טרחה בשיעור 13% מהסכום ששילמה חברת הפניקס בהסכם הפשרה בנוסף לסכום ששולם לו במישרין מחברת הפניקס – נדחית. זכותו של התובע לשכר טרחה תיגזר ממלוא הסכום ששילמה חברת הפ ניקס בהסכם הפשרה, דהיינו סך של 13% מסך כולל של 257,750 ₪ שהם 33,507.50 ₪ + מע"מ. בנוסף לכך זכאי התובע לשכר טרחה בשיעור 13% + מע"מ מהסך של 256,247 ₪, סכום הקצבה ששולמה לתובע עד ליום 30.11.10, דהיינו לסך של 33,312 ₪ + מע"מ . בנוסף לכך חייב הנתבע לשלם לתובע סך של 13% + מע"מ מתשלומי הקצבה החדשית שתשולם לו מחברת הפניקס עד 13.4.2017. מהסכומים המגיעים לתובע יש להפחית את הסכומים ששולמו לתובע במישרין (57,750 ₪ + 3,866 ₪) בהפחתת המע"מ (כשיעורו אותה עת – 15.5%), דהיינו סך של 61,616 ש"ח . חישוב הכספים המגיעים לתובע בניכוי הכספים ששולמו לא (בלא מע"מ) ובצירוף מע"מ כשיעורו היום (17%) מביא לכך שהנתבע חייב לתובע סך של 6,088 ₪. אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 6,088 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן אני מצהיר כי הנתבע חייב לשלם לתובע 13% + מע"מ מתשלומי הקצבה החודשית ששילמה לו חברת הפניקס מאז 1.12.10 ותשלם לו עד 13.4.2017. מאחר והתביעה התקבלה רק בחלקה והתביעה שכנגד נדחתה – יישא כל צד בהוצאותיו. עורך דיןביטוח חייםשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה