התיישנות תביעה של מנהל מקרקעי ישראל

פסק דין מבוא 1. התובע הינו הגוף המנהל מכוח החוק, חוק מנהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 את מקרקעי המדינה, כולל רשות הפיתוח וקק"ל. המדינה הינה הבעלים הרשומים של חלקה 126 בגוש 6996, בחולון, כנלמד מנסח הרישום, נספח א' לתצהיר מר יוסי רבן, עד התובע (ת/1). על פי האמור בכתב התביעה, הנתבע מחזיק בחלק מחלקה זו, כמסיג גבול וכפולש, ללא כל זכות שבדין, ומכאן התביעה לסילוק ידו מהמקרקעין שגבוליהם סומנו בצבע אדום בתרשים השטח (התרשים - נספח ב' לת/1). הנתבע אינו כופר בבעלות המדינה בכל החלקה, אינו כופר בחזקתו בשטח המסומן בתרשים הנ"ל, אולם לטענת בא כוחו, מן הדין כי התביעה לסילוק ידו מהמקרקעין הנ"ל (להלן - הנכס), תמחק או תדחה. 2. טענות ב"כ הנתבע הינן כדלקמן: ראשית, כי התובע איננו בעל הדין הנכון, אלא שתביעה זו לסילוק יד היתה אמורה להיות מוגשת דווקא על ידי בעלי הנכס, דהינו, המדינה, כך שדין התביעה להמחק מחוסר יריבות. שנית, כי דין התביעה להדחות בהיותה חסרת כל תכלית, כאשר פרט לנתבע מחזיקים בנכס אף בני משפחתו האחרים. שלישית, כי חזקת הנתבע בשטח וחזקת הוריו לפניו, מונעת את תביעת סילוק היד בגין התישנות התביעה. מנגד, טוענת ב"כ התובע כי אין בכל טענות אלו כל ממש. חוסר יריבות 3. תובע הינו גוף מינהלי, שהוקם לניהול מקרקעי ישראל (סע' 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960). על פי האמור בסע' 3 לחוק זה, תמונה מועצת מקרקעין ישראל, אשר תקבע את המדיניות הקרקעית לפיה יפעל המינהל. בין יתר החלטות מועצת מקרקעי ישראל, הוחלט על פינוי מחזיקים משטחי מקרקעי ישראל, הדרושים לשם בניה וכו' (ראה ההודעה שפורסמה בי"פ 4026, תשנ"ב, עמ' 4019). במצב זה, אין ספק כי המינהל רשאי לפעול בהתאם להחלטה זו ולהגיש את תביעות סילוק יד המחזיקים במקרקעין המדינה שלא כדין. אולם ברור כי זכות הבעלות במקרקעין הינה למדינה ולא לתובע, שאינו אלא הגוף המנהל את האדמות, מכוח הוראות החוק הנ"ל. תביעת סילוק יד או פינוי, הקמה לבעלי הקרקע מעצם זכותו כבעלים, תוגש בשמו ולא בשם הגוף המינהלי המוקם או המתאגד, לצורך הניהול. על פי הוראות החוק, התובע כלל אינו תאגיד משפטי אלא גוף ניהולי בלבד (ראה אף ע.א. 570/66, בלעום ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, פד"י כ"א (1) 110, 111). המינהל איננו אלא שלוח של המדינה, בכל הקשור למקרקעיה (ראה ע.א. 141/75 מדינת ישראל ואח' נ' לוי, פד"י ל (2) 508, 511). השלוח אינו רשאי לתבוע בשמו, אלא רק על פי הרשות ויפוי הכוח שניתן לו. על כן, פורמלית, כאשר בכתב התביעה מזוהה התובע "כמינהל מקרקעי ישראל", הרי, לכאורה, התובע אינו בעל דין הנכון לתביעה לסילוק יד הנתבע, המחזיק במקרקעי המדינה. אולם בסע' 1 לכתב התביעה נרשם מפורשות כי התובע איננו אלא השלוח, הפועל כגוף המנהל את מקרקעי ישראל ובשם המדינה. בכתב ההגנה, פרט לטענה הכללית כי התובע איננו בעל הדין הנכון בתביעה זו, אין כל הכחשה לכל האמור בסע' 1 לכתב התביעה, דהינו, הנתבע מודה בבעלות המדינה במקרקעין הנידונים, וביפוי הכוח שניתן לתובע, כאמור בחוק הנ"ל, ליצג את המדינה בתביעה זו. בנסיבות אלה, האמור בסע' 1 לכתב התביעה, מתקן את המעוות. הנתבע ידע היטב את זהותו ומהותו של הגוף התובע את סילוק ידו, הגוף המינהלי שהוקם על פי חוק למטרה זו ממש, בין יתר מטרותיו. על כן, טענת חוסר היריבות - נדחית. גם אם הייתי מוצא ממש בטענה דיונית זו, הרי היה מקום לתקן את כתב התביעה, גם בשלב זה. יחד עם זאת, מוטב שהתובע יקח לתשומת ליבו דברים אלו, בכל הנוגע לציון זהותו של התובע בתביעות אלו. העדר תכלית מעשית לתובענה 4. כאמור, טוען ב"כ הנתבע כי בנכס הנדון מחזיקים כל בני משפחת הנתבע, כמפורט בסע' 9 לתצהיר, דהינו - אימו, אשתו וילדיו הבוגרים על משפחותיהם. על כן, לטענתו, אין כל ממש בתובענה, כאשר אף אם יצווה בית המשפט על סילוק יד הנתבע משם, עדיין יוותרו שאר בני המשפחה כמחזיקים בנכס, והתובע נכשל בתביעתו להשבת החזקה בנכס חזרה לידיו. ב"כ התובע טוען כי אם יצווה בית המשפט על השבת החזקה, הרי "כל מי שתפס חזקה בנכס לפני שזו הוחזרה לזוכה, יש לפנותו מהמקום" (ע.א. 14/76 זולטוגרה הר זהב נ' רוטברג, פד"י ל (3) 722), וכך אף בכל מי שתפס חזקה בנכס מכוחו של זה שכנגדו ניתן צו הפינוי. טענה זו אינה במקומה, באשר כל בני המשפחה טוענים לחזקה משותפת עם הנתבע בנכס. כאשר פסק הדין לסילוק יד מכוון רק לאחד מהמחזיקים, לא ניתן לבצעו כנגד האחרים. אולם אין בטענה זו כדי להביא לדחית התביעה. התובע רשאי וזכאי להגיש תביעה נפרדת כנגד כל אחד ואחד מהמחזיקים. אומנם, טוב היה עושה באם היה מגיש תביעתו כנגד כל המחזיקים, אך עדיין אין במחדל זה כדי להביא לסילוק התביעה. אף יתכן וטענת הנתבע על מחזיקים נוספים - אין בה ממש ובית המשפט אינו נזקק לקבוע ממצא בסוגיה זו לצורך מתן פסק הדין בתובענה זו שבפניו. התישנות וחזקה נוגדת 5. המקרקעין נשוא תובענה זו, הינם מקרקעים מוסדרים (נסח הרישום הינו מפנקס הזכויות). על כן, כאמור בסעיף 159(ב), הוראות חוק ההתישנות, תשי"ח-1985, לא יחולו על תביעות לקיום זכות במקרקעין שכאלה, אלא אם טענת ההתישנות התגבשה ונשתכללה עובר לכניסת חוק המקרקעין לתוקפו (1.1.70). על פי האמור בסע' 5 לחוק ההתישנות הנ"ל, תקופת ההתישנות בתביעה במקרקעין רשומים הינה עשרים וחמש שנה. אולם בהתאם לאמור בסע' 22 לחוק ההתישנות, לגבי אדם שהחל בחזקתו לאחר יום 1.3.43, לא יבוא המנין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחולת חוק זה, דהינו, חמש שנים נוספות, לאחר שנת 1953. הנתבע טוען בתצהירו ובחקירתו כי החזקה בנכס הנידון, כאדמה המעובדת לחקלאות באופן שוטף, כל השנים, הינה מאז שנות ה - 30. במצב זה, אם יקבל בית המשפט טענה עובדתית זו, התביעה שבתיק זה התיישנה עוד טרם כניסת חוק המקרקעין לתוקפו, וכאמור בסעיף 159 (ב) - אין בסעיף זה כדי למנוע את טענת הנתבע להתישנות. אומנם התובע הינו יליד 01/03/41, אך לדבריו הוא כבר נולד בבניין שבסמוך לנכס, שנרשם בפנקסי המקרקעין על שם האב המנוח עוד ביום 03/08/42 (סעיף 4 לתצהיר נ/1). כל עדות סותרת לעובדה זו - לא הוצגה. אין אף חולק כי הנתבע הינו חליפו של אביו המנוח, שנפטר בשנת 1964, או שהאם, אשת האב המנוח, היא החליף, יחד עם הנתבע, כיורשי המנוח(ראה ע.א. 197/84 גזורי ואח' נ' רשות הפיתוח, פד"י לט' (2) 85, עמ' 93 ואילך, בעקבות ע.א. 242/66 יעקובסון נ' גז ואח', פד"י כא(1) 85, עמ' 92). אולם, טענת ההתיישנות תשמע רק באם תקופת ההתיישנות מאופיינת באופי ה"נוגד" של החזקה ו"עויינות" חזקת הנתבע ואביו לפניו לזכות הבעלות של המדינה, כאמור בסעיף 20 לחוק הקרקעות העותומני, בכל הקשור לקרקעות מסוג מירי. למעשה, קיומה של חזקה "נוגדת" כתנאי לטענת ההתישנות נוגעת לכל המקרקעין בישראל, כאמור בע.א. 213/76 גולברג נ' פאנוס פד"י לא'(2) 272 בעמ' 276. מהותה של החזקה הנוגשת פורשה, שוב, לאחרונה, בע.א. 2510/98 למד שין בע"מ נ' חסיד, פד"י נג' (5) 721 עמ' 728. על המחזיק נטל כהוכחה להוכיח שחזקתו אינה באה מכח זכות הבעלות של היריב, הבעלים, והיא כרוכה בהתנגשות אינטרסים בין המחזיק ובין הבעלים. הקושי הנובע ממצב דברים זה הוא בכך שלעיתים הסכמתו שבשתיקה של הבעלים עשויה להקנות למחזיק מעמד של "בר-רשות" והסכמה זו שוללת את יסוד העימות והעויינות, ואין עניננו בחזקה נוגדת. על בית המשפט לקבוע בכל מקרה ומקרה, על פי נסיבותיו, אם מדובר בהסכמה שבשתיקה לחזקתו של פלוני, או שמע השתיקה נובעת אך מויתור על זכות בעלים לחזור ולתבוע חזקה בשטח, בגין העימות עם אותו מחזיק. (ראה ע.א. 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל פד"י מז(2) 281, בעמ' 285). כך המצב אף בפרשתנו. כזכור, טוען התובע לחזקה מאז שנות ה - 30, בעיבוד הנכס, ללא הפסקה, קודם על ידי אביו המנוח ולאחר מכן על ידו, בשמו ובשם אימו. הנתבע דובר בחזקה בלעדית בנכס, תוך גידרו, עיבודו ונטיעת עצים בו. חזקה זו רצופה מאז שנות ה - 30. הנתבע אף הצהיר על עובדות אלו במסגרת תיק המרצת פתיחה 176193/93, בקשה לביטול הליך שהחל בו התובע לסילוק יד הנתבע מהנכס בהתאם להוראת חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א - 1981. בעקבות האמור באותו תצהיר, הסכים נציג התובע לחזור בו מהליכי סילוק יד, בהכירו כי אין מדובר כפולש זה מקרוב, על פי המועדים הנזכרים בחוק הנ"ל. הנתבע אף לא חזר בו מדבריו אלו בחקירתו הנגדית, במהלך המשפט. 6. לטענת ב"כ הנתבע , הטענה החזקה הנוגדת, מבוססת על שלושה ראשים. ראשית, על עדותו של הנתבע, ללא כל עדות הסותרת את גירסתו, שנית, הודאת התובע כאמור בכתב התביעה ובתצהיר העד מטעמו, להעדר כל הסכמה מצד התובע או המדינה, לחזקת הנתבע ואביו לפניו, ושלישית כי ניתן ללמוד מאורך תקופת החזקה על אופיה הנוגד. ב"כ התובע טוען כי הנתבע נכשל בהוכרחת טענתו, כאשר עדותו הנתבע איננה אלא עדותו היחידה של בעל הדין וכן כי אין למצוא בכתב התביעה כל הודאה באי מתן ההסכמה. בנסיבות אלו, גם אורך תקופת החזקה, כשלעצמה, אין בה כדי להוכיח את קיומה של חזקה נוגדת. 7. הנתבע אומנם הינו בעל הדין שענייננו בתוצאות המשפט ברורות ועדותו נשמעת כעדות יחידה, אולם עדיין לבית המשפט הסמכות לבסס את פסק דינו של עדות יחידה שכזו, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), כל עוד מפרט בית המשפט את נימוקיו להסתפקותו בעדות שכזו. ממילא עדות הנתבע אינה עדות החסרה כל חיזוק, וזאת לאור אורך תקופת החזקה המקימה מעין הנחה עובדתית ל"נוגדות" החזקה, והעדר כל עדות הסותרת את גירסת הנתבע, וכאשר עמדת התביעה בכתבי הטענות איננה אלא הודאה בהעדר כל הסכמה לחזקת התובע ואביו המנוח לפניו במקרקעין, אם כי לטעמי, הודאה שכזו המשתמעת מכתבי הטענות, לבדה, ספק אם יש בה כדי להביא להרמת נטל ההוכחה לעניין טענת ההתיישנות כהגנה בפני תביעת סילוק יד. על אף טענותיו הברורות של הנתבע, כמפורט בתצהירו וכן בתצהירו בהמרצת פתיחה 176193/96, שנחתם עוד ביום 25/09/96, לא יכול היה התובע להציג כל עדות או ראיה אחרת כנגד גירסת הנתבע לחזקת משפחתו במקום, מאז שנות ה - 30'. גם למחדל זה משקל מה לחיזוק לגירסת הנתבע. התובע אף לא יכול היה להציג ראיה כנגד עובדת רישום זכויות אביו המנוח של הנתבע בבית שבצמוד לנכס, מאז שנת 42'. ניתן להניח כי המתגוררים בבית ינסו לתפוס חזקה בשטחים הצמודים לבית, לצורכי עיבוד ופרנסה. כנגד גירסתו הידועה והצפויה של הנתבע, טוען ב"כ התובע בכתב תביעתו כי - "הנתבע תפס חזקה בנכס.... ומחזיק בו שלא כדין, ללא רשות התובע וללא הסכמתו", וכן כי - "הנתבע גידר השטח, וזאת ללא קבלת רשותו של התובע וללא הסכמתו..." ועוד מוסיף התובע כי - "הנתבע מחזיק בנכס מבלי הסדר חוקי... בניגדו להסכמת התובע, וללא קבלת אישורו" (סע' 3, 4, ו - 5 לכתב התביעה). עד התובע חוזר בתצהיר (ת/1) על אותם דברים במדויק. גם בחקירתו הנגדית מאשר עד התובע את האמור בתצהירו,ומאשר כי לטעמו, כניסת הנתבע לשטח איננה אלא פלישה, וב"כ הנתבע, ובחכמה, נמנע מכל חקירה נוספת. כלומר, עמדת התובע הינה כי מעולם, כך לידיעתו, לא ניתנה לנתבע כל רשות או הסכמה לעצם חזקתו ואף לעובדת הקמת הגדר סביב לנכס. לעמדה זו מצטרפת העובדה כי לאורך כל שנים ארוכות אלו לא שילם הנתבע, או אביו לפניו, כל דמי שכירות או דמי שימוש בגין החזקה בנכס, ומדובר בתקופה של כ - 60 שנה. כשנשלחו מכתבי התובע אל הנתבע, הוא לא טרח להשיב עליהם. הנתבע לא פנה לתובע ומעולם לא נקט בכל פעולה העשויה להחשב כהכרה בזכות הבעלות של המדינה במקרקעין אלו. התייחסות משפ' הנתבע לנכס היתה כאל חצר הבית בו הם מתגוררים, בה החזיקו ואותה עיבדו. יתכן ונציגי התובע לא היו ערים לחזקתו של הנתבע, או אביו לפניו, בשטח הנידון, עד לשנים האחרונות עובר להליכי סילוק היד בהתאם לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א-1981. דרישת סילוק היד על פי חוק זה נחתמה רק ביום 13.3.96. אולם התובע נמנע מלטעון ולהוכיח חוסר ידיעה שכזו ולמעשה אין בפני בית המשפט כל ראיה על ידיעתו או כוונותיו של התובע, בכל האמור בנכס, בשנים שלפני שנת 1996, פרט לאמירה הכוללנית שבכתב התביעה, להעדר כל הסכמה לחזקת הנתבע, ללא ציון תאריכים ומועדים. התובע אף לא טרח להגיש כתב תשובה, או לבקש את תיקון כתב התביעה, גם לאחר הגשת תצהיר הנתבע. בנסיבות אלו, גורל התביעה להדחות מחמת טענת ההתישנות. אין כל מקום לדחית גירסת הנתבע בתצהירו. כזכור, גם לאורך תקופת החזקה משמעות לגבי אופי החזקה (ראה, פרופ' ישראל גלעד, "התישנות במקרקעין - קווים לרפורמה", משפטים י"ח 177, 211) . אין אף להתעלם מהודאת התובע בכתב התביעה ובתצהיר העד מטעמו, כי מעולם לא ניתנה הסכמת או רשות התובע לחזקת הנתבע (ראה, ע.א. (ת"א) 434/98, קמחי נ' חברת בית יוסף בע"מ ואח', דינים, מחוז, כ"ז (1) 274). התובע לא הוכיח כי שתיקת נציגי התובע, כל השנים, איננה אלא הסכמה שבשתיקה. טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות ולמעשה אף לא נעשה ניסיון להוכיח טענה שכזו. בית המשפט לא יעשה את מלאכת התובע, במקומו. גם טענת התובע בסיכומי תשובתו, כאילו בכתב התביעה נטען מפורשות שחזקת הנתבע היתה שלא כדין ושלא בידיעת התובע, אינה נכונה ואינה במקומה, באשר המילים "שלא בידיעה" לא מופיעות בכתב התביעה ואף לא בתצהיר עד התובע. על כן, אם חזקת הנתבע נעשית שלא ברשות התובע וללא הסכמתו, הרי החזקה יוצרת ניגוד אינטרסים בין הנתבע והתובע, כנציג הבעלים. 8. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ + מע"מ, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל. קרקעותמקרקעיןמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראלהתיישנות