פסק דין בפני ערעור מנהלי לפי סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), על החלטת ועדת הערר במחוז חיפה (להלן: "וועדת הערר") בתיקי ערר מספר 225/03-217 (מאוחדים) מיום 26.2.04 (להלן: "ההחלטה"). כעולה מכתבי הטענות, המשיבים 7-1 הינם בעלי דירות בבית משותף ברח' אח"י אילת 3, פינת אלכסנדר זייד, בקרית חיים המזרחית הידוע כחלק מחלקה 39 בגוש 11575 (להלן: "הבית הראשון" או "המקרקעין") והמשיבים 9-8 בעלי דירות ברח' אלכסנדר זייד 31, הידוע כתת חלקות 1 ו-2 בחלקה 5 בגוש 11575 (להלן: "הבית השני" או "המקרקעין"). ביום 16.04.01 פורסמה למתן תוקף תכנית חפ/1612ג' (להלן: "התכנית"), יחד עמה אושר תסקיר השפעת התכנית על איכות הסביבה לרבות רעש וזיהום אויר. לטענת המשיבים פגעה התוכנית באיכות חייהם והביאה לירידת ערך משמעותית של דירותיהם כתוצאה מהימצאות הדירות צמוד ו/או קרוב לכביש סואן והפיכת רח' אח"י אילת לעורק התנועה העיקרי של הקריות. המשיבים 7-1 הגישו ב-21.1.02, והמשיבים 9-8 הגישו ב-16.1.03, תביעה לפיצויים למערערת, הועדה לתכנון ובנייה מחוז חיפה, לפי סעיף 197 לחוק. ב-4.9.03, כ-9 חודשים לאחר הגשת התביעות, ומאחר ולא נתקבלה החלטת המערערת עד אותו מועד, הגישו המשיבים עררים לועדת הערר ובטרם היתה בידם החלטת המערערת, לאחר שזו לא נתנה החלטתה במועד הקבוע בסעיף 198(ב) לחוק. לאחר הגשת העררים, נתקבלה החלטת המערערת שדחתה התביעות, בין השאר, בשל אי הצגת מסמכים מספקים לביסוס זכויות המשיבים הקנייניות במקרקעין, בשל חישוב שמאי המשיבים את פחיתת ערך הנכס תוך שימוש בנוסחה שהייתה נהוגה בסוף שנות ה-60 ואינה יעילה היום, נתונים סביבתיים ספציפיים שונים, אפשרות איון השפעות רעש מזיקות באמצעים אקוסטיים וכי מפלס הרעש אינו חורג מן התקנים. משנתקבלה החלטת המערערת התברר כי ההחלטה נסמכה על חוות דעת אקוסטית אשר לא צורפה להחלטה. בעקבות זאת הורתה ועדת הערר למערערת בהחלטתה מ-21.8.03 למסור למשיבים העתק מחוות הדעת וכן שהם יהיו זכאים להגיש תגובה לחוות דעת זו (החלטת ועדת הערר מיום 21.8.03-נספח ד' לתשובת המשיבים). מחוות הדעת של מומחי אקוסטיקה מטעם המשיבים, עולה כי מפלס הרעש הצפוי מהכביש החדש שיוקם, גבוה בהרבה משנקבע ע"י המערערת, ובאופן הגורם לירידת ערך דירות המשיבים בשיעור ניכר. בהחלטת ועדת הערר מ-26.2.04 נדחתה טענת המערערת שיש לראות את הדיון בפניה כדיון בערכאה שיפוטית ראשונה ונקבע שהמשיבים היו רשאים להגיש כל ראיה בפני ועדת הערר עליה מבקשים להסתמך ללא צורך בקבלת רשות להציג ראיה גם אם זו לא הוצגה בדיון בפני המערערת; גם אם בתקנון התוכנית נקבע כי התסקיר מהווה חלק בלתי נפרד ממנה, ניתן לתקוף מימצאים עובדתיים שנקבעו בתסקיר במסגרת הדיון בתביעה על פי סעיף 197 לחוק, ואין להשוות בין התסקיר על מרכיביו לטבלאות האיזון המהוות, בד"כ, לב התוכנית. עוד נקבע בהחלטה שההוראות שנקבעו בסעיף 27(1) לתקנון התוכנית ושנועדו ליישם את מסקנות התסקיר, קובעות הנחיות פעולה לגבי המצב העתידי בעת שהכביש יסלל. למעשה אין המשיבים חולקים על רמות הרעש העתידיות שנקבעו בתסקיר, אלא על מסקנות המומחים שערכו את התסקיר שעוצמת הרעש בטרם הרחבת הכביש. לעמדת מומחי המשיבים עוצמת הרעש בטרם ההרחבה היתה נמוכה מזו שנקבעה ע"י עורכי התסקיר. לאור המחלוקות בנושאים השונים, החליטה ועדת הערר למנות שמאי מכריע אשר בפניו יוכלו הצדדים להביא טענותיהם. ביום 11.5.04 נעתרתי לבקשת המערערת בבש"א 20618/04 לעכב מינוי השמאי המכריע, עד לדיון המוקדם בעתירה שנקבע ליום 20.6.04. לאור טענות הצדדים תיוחד החלטה זו לשאלה האם ניתן להגיש ערעור מינהלי על החלטת הביניים של הוועדה למינוי שמאי מכריע, והאם מינויו סותם הגולל על עמדת המערערת שלא ניתן להגיש חוות דעת אקוסטית בהיותה נוגדת את התסקיר אשר אושר יחד עם התוכנית. לטענת המערערת, ההחלטה למינוי שמאי מכריע היא למעשה פסק-דין חלקי ולא החלטת ביניים. ההחלטה למינוי שמאי מכריע ניתנה לאחר דיון בטענות משפטיות במסגרתה ניתנו הכרעות בענינים משפטיים. המערערת מוסיפה וטוענת כי להחלטה אם ניתן לתקוף תוכנית במסגרת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197, היא החלטה שיפוטית חשובה שיש לה השלכת רוחב על תביעות נוספות. לטענת ב"כ המשיבים דין הערעור להידחות על הסף, שערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים לפי סעיף 198(ח) לחוק מוגבל להחלטות המסיימות הדיון והחלטת וועדת הערר למנות שמאי מכריע לפי סעיף 198(ו) לחוק היא החלטת ביניים שאין בה לסיים את הדיון ולא ניתן לערער עליה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד נטען, כי תכלית החוק הכרעה מהירה ויעילה ויש להגביל בעל דין שיוכל לערער רק על החלטה סופית המסיימת את הדיון בוועדת הערר, הדיון בפני שמאי מכריע לא יגרום למצב בלתי הפיך שיפגע במערערת ויקדם הכרעת המחלוקת. כן, הוסיף, כי לא תיתכן טעות משפטית במינוי שמאי מכריע שעה שסעיף 198(ה) קובע שצריך למנות שמאי כזה בכל תביעה כאשר יש הכרה בחלק מהזכות וכאן יש הכרה בחלק מהזכות, סעיף 198 לחוק מתיר לוועדת הערר למנות שמאי מכריע עליו רשאים הצדדים לערור בפני וועדת הערר שעל החלטתה ניתן לערער לבית המשפט לעניינים מנהליים בשאלה משפטית בלבד. לטעמי, צדקה ועדת הערר בדחותה טענת המערערת כי ההליכים המתנהלים אצל המערערת הם כדין הליכים בפני ערכאה ראשונה. לא ניתן להשוות הדיון בפני הועדה המקומית לדיון בפני ערכאה שיפוטית ראשונה, ולכן הדיון בפני ועדת הערר אינו דומה לדיון בגדר ערעור בפני ביהמ"ש של הערעור. המחוקק קבע שתביעה לפיצויים מוגשת לועדה המקומית, המערערת, שצריכה לדון בתביעה כגוף מינהלי הבוחן את הדרישה לפיצויי בגין ירידת ערך. יש להתחשב בכך שהועדה המקומית אינה גוף אוביקטיבי, היא צד מעוניין ולהחלטתה השלכה ישירה עליה ועל תקציבה. יש לתמוה שהמערערת נדרשה לטענה האמורה דווקא ובגלל שהיא עצמה סמכה על חוות דעת אקוסטית אשר לא צורפה להחלטתה, והגיעה לידיעת המשיבים רק לאור החלטת ועדת הערר מיום 21.8.03. לאחר שהוגשו העררים, משחלפו ימים ארוכים, ועד שניתנה החלטת המערערת בתביעת המשיבים, התבררו למשיבים הנימוקים לדחיית תביעותיהם. ממילא כדי להשיב על חוות הדעת האקוסטית שניתנה במסגרת החלטת המערערת, מן הראוי היה שהמשיבים יזקקו לחוות דעת של מומחה מטעמם. הצורך בהגשת חוות דעת מטעמם של המשיבים נבע מכך שלעמדת המערערת, שלא היתה ידועה למשיבים במועד הגשת העררים, לא צפוי כל רעש כתוצאה מהכביש החדש. המשיבים הגישו תביעותיהם לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק. סדרי הדין והתנהלות הוועדות בשבתן לדון בתביעות פיצויים הוסדרו אף הן בחוק במסגרתו נקבעה אף דרך הכרעת מחלוקות באמצעות שמאי מכריע. מינוי שמאי מכריע בא זכרו עוד בהתייחסות החוק לשלב תביעת הפיצויים בפני הוועדה המקומית בסעיף 198(ה)(1) מקום בו "החליטה הועדה המקומית שלא לקבל את התביעה במלואה, והתובע חולק על סכום הפיצויים המוצע", מינויו בין בהסכמת הצדדים בין במינוי יושב ראש הוועדה לפי פניית אחד הצדדים, דינו כדין בורר (198(י)), בפניו יכולים הצדדים לטעון ואף לערור על החלטתו לועדת הערר (198(ה)(4)). משבא ערעור בתביעת פיצויים בפני וועדת הערר בין נדחתה התביעה בוועדה המקומית בין לא נתקבלה במלואה, מוסמכת ועדת הערר, אף היא, לקבל את הערר או לדחותו או למנות שמאי מכריע כמיטב שיקול דעתה (198(ו)-(ז)). לפי סעיף 198(ח): "על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד, לבית משפט לענינים מינהליים...". אין בחוק הגדרה מהי "החלטה". אמנם, "החלטה" ניתנת דרך כלל לערעור כחלק מזכות הצדדים המהותית. אולם, אף שמצד מהותה מוקנית הזכות לכאורה לכל הרואה לערער, זכות ערעור זו גם דיונית ומשכך מותנית קביעת חוק ואינה מוחלטת. המחוקק הוא שקובע מתי באה זכות היסוד לערער לידי ביטוי הלכה למעשה והוא שתוחם זכות זו ומגבילה. תקנות סדר הדין האזרחי דנות בהחלטות לסוגיהן, אולם אין הדבר אומר כי בכל מקום שנוקט החוק לשון "החלטה" כוונתו לכל סוג של החלטה, שאם לא כן לא היה לו לחוק ליצור חלוקה דווקנית זו, ובכלל אין קורולציה בין משמעות מונח היסוד "החלטה" בתקנות סדר הדין האזרחי לבין חוק התכנון והבניה ובייחוד לאור המעמד המשפטי שניתן לוועדות הערר, השונה מהותית ממעמדו של בית המשפט. תקנות סדר הדין האזרחי מתייחסות להחלטות שיפוטיות של בית המשפט, בעוד וועדת הערר מתפקדת כגוף מעין שיפוטי שמעמדו שונה. פסק דין יכול להינתן רק בידי בית משפט או בורר ומכאן שפרשנות הניתנת למונח "החלטה" כמשמעותו בתקנות סדר הדין האזרחי, בין פסק דין בין החלטה אחרת, אינה רלוונטית לפרשנות משמעות "החלטה" ככל שהיא נוגעת להחלטות וועדת ערר לפי חוק התכנון והבניה שלא קיים בהן ערך של פסק דין כלל. על האמור, יש לחלק אף בין סוגים שונים של החלטות וועדת ערר והשלכותיהן. לסוגיה זו כבר נדרש בית המשפט העליון ברע"א יהודה ברק נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור נתניה, שם נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת ערר לפי סעיף 90 לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק מס שבח"), הקובע בלשון מקבילה ודומה ביותר ללשון סעיף 198(ח) דלעיל כי "על החלטתה של ועדת-ערר ניתן לערער בבעייה משפטית לבית המשפט העליון...". ככאן, אף שם טען המשיב כי אין לפי דין ערעור על החלטות ביניים של הוועדה. "...סתם המחוקק ולא פרש באיזו "החלטה" מדובר והאם ניתן לערער גם על החלטות ביניים של הועדה. אמרנו "ניתן לערער" משום שלא נקבע בחוק סדר דין של הגשת בקשת רשות לערער על החלטות ביניים ונמצא שהברירה היא בין הגבלת זכות הערעור להחלטה הסופית לבין מתן זכות ערעור על כל החלטת ביניים לבית המשפט העליון..." "...לדעתנו אין לערער אלא על החלטתה הסופית של הועדה ולענין זה סבורים אנו שדין הערעור שלפנינו שווה לפרשה שנדונה בע"א 4843/91 ... אכן שאלת הפרשנות של הדיבור "החלטה" אינה חייבת להיות אחידה לענין כל חיקוק וחיקוק ומקום שבו יכול והחלטת ביניים שתינתן על-ידי ערכאה פלונית לענין חיקוק פלוני עשויה לפגוע בפועל פגיעה שאין לה תקנה באחד מבעלי הדין, יעדיף בית המשפט את הפרשנות המעניקה לבעל דין זכות ערעור גם על החלטת ביניים על פני הנזק העשוי להיגרם לו עקב שלילת הזכות להשיג על ההחלטה גם על דרך של מתן רשות לערער; אך בנסיבות רגילות, שבהן פגיעה כאמור אינה קיימת אין סיבה לפרש את הדין באופן המקנה לכל בעל דין זכות ערעור על כל החלטה טריויאלית של בית המשפט, שתחייב את בית המשפט העליון לדון בה ללא כל שיקול דעת. בכגון דא השיקול של מהירות הדיון, שעמד ביסוד הילכת ע"א 4843/91, אינו השיקול היחיד; שהרי כל החלטות הביניים שבסמכות ועדת הערר לתיתו מוגבלות הן ביכולת הפגיעה שלהן בזכויותיו של בעל דין וניתנות לתיקון בגדר הערעור על ההחלטה הסופית. די בכך כדי לדחות את הבקשה, אף מבלי להתייחס לנוסח המילולי של סעיף 90 הנ"ל התומך הן מבחינת נוסחן והן מבחינת אורך התקופה שנקצב להגשת הערעור בגירסת המשיב". (רע"א 3959/97 -.תק-על 97(3), 32. פסקה 2-3). יש לדחות את טענת המערערת כי חוות הדעת שהוגשה ע"י המשיבים תוקפת את התסקיר שאושר ביחד עם התוכנית וכי אם היו המשיבים מעונינים להתנגד לתסקיר ולהגיש חוות דעת אקוסטית היה עליהם לעשות כן לאחר הפקדת התוכנית ובמועד הגשת ההתנגדויות. ועדת הערר בחנה את העניין והגיעה למסקנה נכונה לפיה, ולכאורה, שסעיף 27(1) לתקנון התוכנית נקבעו הוראות למניעת מפגעי רעש ואויר שנועדו ליישם את מסקנות התסקיר ואינן מתייחסות לבדיקות שנעשו בפועל בעת הכנת התסקיר, אלא קובעות הנחיות פעולה לגבי המצב העתידי בעת שהכביש יסלל. המשיבים אינם תוקפים הוראות אלו אלא דווקא מסתמכים עליהן. לפי חוות הדעת שהוגשו ע"י המשיבים, עוצמת הרעש בטרם הרחבת הכביש היתה נמוכה מזו שנקבעה ע"י עורכי התסקיר, ומכאן המסקנה הנטענת ע"י המשיבים בתביעת הפיצויים שלהם כי ירידת הערך שנגרמה להם גבוהה בהרבה מזו שניתן היה להעריך, בהסתמך על בדיקות הרעש שנקבעו, לכאורה, בתסקיר. זו אחת הסיבות בגינה החליטה הועדה למנות שמאי מכריע שיבחן את חוות הדעת המקצועיות, בין של המערערת ובין של המשיבים, לרבות השאלה של מועד עריכת הבדיקות, וכמתואר בהחלטת ועדת הערר. אם אין מקום להגיש חוות דעת שיש בה, לכאורה, תקיפה אסורה של התוכנית, מדוע בחרה הועדה לסמוך על חוות דעת מטעמה? זאת ועוד, בחוות הדעת נאמר כי יש להבחין בין בדיקה אקוסטית הנערכת לצרכי תסקיר לבין בדיקה הנערכת לצורך ירידת ערך, שכן לשם קביעה של מידת הפגיעה כתוצאה מרעש, יש צורך להתחשב בנתונים אשר לא נלקחו בחשבון בעת עריכת התסקיר. צדקה ועדת הערר בהעלותה את האבסורד הנובע מטענת המערערת בציינה שלא יעלה על הדעת שקביעה בתסקיר השפעה על הסביבה בו נאמר שלא נגרמת כל פגיעה בבעלי המקרקעין, ימנעו הגשת תביעה של בעל המקרקעין על פי סעיף 197 במסגרתה תינתן לו אפשרות להציג את עמדתו באופן מקצועי, והכוונה היא בהגשת חוות דעת של מומחה. דחיית זכות הערעור משלב החלטת הביניים לשלב ההחלטה הסופית אינו פוגע בזכות הערעור לכשעצמה, שהמערערת תוכל לערער לאחר החלטת וועדת הערר אף על עצם מינוי השמאי המכריע, ובכל זאת מקנה מרחב שיקול דעת ופעולה הנחוץ ביותר ליעילות פעילות הוועדה. משהקנה החוק לוועדת הערר סמכות למנות שמאי מכריע לא נסתם הגולל וניתן לצדדים יומם לטעון כנגד חוות הדעת ולהשפיע על דעת וועדת הערר "בטרם תתן החלטה כאמור". ואף בלא טענות הצדדים אין הוועדה מחויבת לקבל דברי השמאי ככתובים ומסורים ורשאית להפעיל שיקול דעת טרם תתן סופיות להחלטתה. אין במינוי שמאי מכריע כדי לסיים את הדיון. מינוי השמאי אינו אלא אבן דרך בפסיפס השיקולים והנתונים העומדים בפני וועדת הערר אשר היא שמשקללת מכלול הנתונים כדי תוצר מוגמר של החלטה מעין שיפוטית ורק על החלטה סופית שכזו ניתן לערער לבית המשפט המנהלי. בדחיית טענה זו של המערערת על הסף, כאמור, לא ננעלה בפניה דלת הערעור על החלטתה הסופית של וועדת הערר ובכך נשמר האיזון העדין שבין הצורך בקיום הליך מהיר ויעיל בסוגיה שעל הפרק הן מן הבחינה המנהלית הצרופה הן מן הבחינה המשפטית, לבין שמירה על זכותם של הצדדים כולם לערער על החלטות ערכאת וועדת הערר. החלטת הועדה נשוא הדיון בפני, היא מהסוג הטיפוסי לוועדת ערר הנדרשת לחוות דעת שמאית מקצועית ספציפית בשבתה לדון בתביעת פיצויים לפי חוק התכנון והבניה, למען תוכל להקדיש שיקול הדעת הראוי והממצה ולרווחת כלל הציבור. אני דוחה את הערעור על הסף ומבטלת את החלטתי בבש"א 20618/04 בדבר עיכוב מינויו של השמאי המכריע. אני מחייבת את המערערת לשלם למשיבים ביחד את הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪. הפקדון שהופקד ע"י המערערת יועבר לידיו הנאמנות של ב"כ המשיבים, לתשלום על חשבון ההוצאות. ערעורעררועדת ערר