פסק דין 1. מהות הבקשה: זוהי בקשה לשחרור דמי השכירות החלים על חנות הממוקמת ברחוב יהודה המכבי 54 ת"א הידועה כחלקה 777 בגוש 6212, (כמפורט בכתב התביעה), ומשמשת כאיטליז, (להלן: "המושכר" או "החנות"), מתקרת המקסימום הקבועה בסעיף 52א לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב- 1972 (להלן: "החוק"), מתוקף תקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק- אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג- 1983 (להלן: "תקנות החוק"). 2. המסכת העובדתית: א. בשנת 1952 רכשו מר ראובן פרידלנד ז"ל ואשתו גברת בתיה פרידלנד תבד"ל, (להלן: "הבעלים המקוריים"), את החלקה עליה נבנה הבניין, שבקומתו הראשונה ממוקמת החנות. (להלן: "הבניין"). ב. בשנת 1954 נחתם חוזה שכירות שתוקפו שנה אחת, (להלן: "החוזה") בין הבעלים המקוריים לבין בעלה של הנתבעת מר שלום עזרא ז"ל (להלן: "המנוח"), בגין אחת החנויות בבניין. ג. בשנת 1955 עם תום תוקפו של החוזה הנ"ל, נחתם חוזה שכירות נוסף במושכר בין הצדדים, גם הוא למשך שנה. ד. החנות נועדה, ואכן שימשה את המנוח לצורך הקמת והפעלת "אטליז בשר ועופות". ה. המנוח היה דייר מוגן במושכר. ו. כיום, מחזיקה הנתבעת בחנות, כדיירת מוגנת מכוח הוראות החוק. ז. התובעת היא בעלת המושכר, לאחר שירשה חלקו של אביה וקיבלה חלקהּ של אימהּ. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעת: א. בשנת 1954 נערך חוזה לשכירות רגילה ובלתי מוגנת בין הבעלים המקוריים לבין המנוח, אשר העניק חזקה בחנות למנוח. ב. הסכם זה בא על סיומו בשנת 1955, עם היכנסו לתוקף של הסכם חדש בין הצדדים, (שנחתם בתאריך 1/7/55), אשר בגינו הפך המנוח לדייר מוגן במושכר. ג. המנוח לא שילם מעולם דמי מפתח בעד המושכר. ד. תקנה 1(22) לתקנות, קובעת כי בהיעדר תשלום דמי מפתח עבור המושכר, לא יחולו עליו השיעורים המרביים של דמי השכירות הקבועים בתקנות החוק. ה. בהתאם לאמור לעיל, ביה"ד מתבקש לשחרר את החנות מתקרת המקסימום, ולחייב הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות ריאליים. ו. דמי השכירות הריאליים הראויים להשתלם עבור המושכר, לאור קביעות שמאי מומחה, הם 1,500 $. 4. טיעוני הנתבעת: א. בשנת 1954 נחתם חוזה שכירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר תשי"א- 1954, בין הבעלים המקוריים לבין המנוח, (הסכם שחודש בשנת 1955). ב. באותה התקופה, היה נהוג הסדר תשלום דמי מפתח. הסדר שאכן קיבל תוקפו במסגרת חוק דמי המפתח, תשי"ח- 1958, אשר התאים את המטריה החוקית למציאות ששררה בפועל. ג. במסגרת ההסכם הועברה החזקה בחנות למנוח לאחר שזה שילם דמי מפתח, בסך של כ- 3,500 ל"י. ד. סכום זה שימש את הבעלים המקוריים להשלמת בניית החנויות בבניין. ה. לאור האמור לעיל, מתבקש כבוד ביה"ד לדחות את התביעה ולקבוע כי שולמו דמי מפתח עבור המושכר. ו. לחילופין, באם תידחה בקשה זו, אזי מתבקש כבוד ביה"ד לקבוע, כי גובה דמי השכירות הריאליים במקום הינם 1,000 $ בלבד. 5. המסכת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעת: עת/1 מר דן לאופר, שמאי מקרקעין, שנחקר על חוות דעתו. עת/2 מר מר מתי לוין, שנחקר על תצהירו. כמו כן, הופיע בפניי מר יחיאל לחוביץ אשר נחקר באולם ביה"ד. מטעם הנתבעת: עה/1 מר אליהו בכר, שנחקר על תצהירו. עה/2 מר מאיר עזרא, שנחקר על תצהירו. עה/3 מר יצחק עזרא, שנחקר על תצהירו. עה/4 גברת ניצה בן שלום, שנחקרה על תצהירה. עה/5 מר חזקיה עוז, שנחקר על תצהירו. עה/6 הנתבעת, גברת רינה עזרא, שנחקרה על תצהירה. עה/7 מר לב מיטלמן, שמאי מקרקעין, שנחקר על חוות דעתו. בפני ביה"ד הובאו מסמכים ומוצגים רבים אשר נלקחו בחשבון בעת כתיבת פסק הדין. 6. הכרעה: לאחר שקראתי ונתתי דעתי לכתבי הטענות, וכן בדקתי את העדויות השונות והחומר המשפטי הרב המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו: 7. התקנה סעיף 1(22) לתקנות, קובע כהאי לישנא: "הוראות סעיף 52א לחוק לא יחולו על סוגים אלה של בתי עסק: (1) ... (22) בית עסק שלא שולמו בו דמי מפתח. ביה"ד נדרש לשאלה האם אכן התקיים התנאי האמור בתקנה לעיל, דהיינו האם לא שולמו דמי מפתח בעד המושכר נשוא התביעה. 8. תכלית החוק ומגמות הפסיקה א. התקנה המוזכרת לעיל, מבטאת מגמה נרחבת השואפת לצמצם את סוגי בתי העסק הנהנים מהגנת החוק, בהיותם משלמים שכר דירה מופחת, ונועדה להשיג איזון הולם וראוי בין אינטריסיהם של בעלי הבית לבין אלו של הדיירים המוגנים בחוק, בהתאם למציאות השוררת כיום. ולראיה, דברי הנשיא שמגר (כתוארו אז), בע"א 813/88 אסטבליסמנט נהל בע"מ נ' שאול בצרי, פ"ד מה(4) 1. "על פי כל אלה תהא נטייתנו, איפא, לבחור מבין האופציות הפרשניות האפשריות את זו אשר תשתלם במגמה עליה הצבענו, היינו שחרור בתי עסק ממגבלת דמי השכירות המקסימליים. מגמה זו מובילה, כמובן למתן פרשנות מרחיבה..." ב. חוק הגנת הדייר מקורו נעוץ עוד בתקופה המנדטורית, (ראה דברי השופט לנדוי בע"א 564/79 רומנו נ' שוחט, פד"י לו(1), 634) לפיכך, אך טבעי הוא כי התפתחות החיים המודרניים, תחייב שינויים והתאמות הכרחיים בחוק. ג. תקנה 1(22) נועדה לאפשר לבעלי בית של בתי עסק אשר לא נשתלמו בגינם דמי מפתח, להיחלץ מגבולות המקסימום ולזכות בדמי שכירות ריאליים. ובכך להוות פתרון אשר שומר על איזון עדין, שלא יקפח יתר על המידה את זכויות הדיירים המוגנים, אך יחלץ לעזרת בעלי הבתים, בהתחשב במצב הכלכלי דהיום. ד. עם זאת, על אף הפרשנות הרחבה הניתנת ללשון התקנות, אין בהוראה חדשה במחוזותינו זו, כדי להגניב תחתיה מושכרים נוספים, אשר אינם ממלאים אחר התנאי הברור שהיא מציבה, ולהכשיר שימוש בחוק ובתקנותיו שלא למטרות לשמם חוקקו. ה. לאור האמור דלעיל, אפנה לבחון את הבקשה שהונחה לפניי. 9. האם שולמו דמי מפתח בעד המושכר? 9.1 נטל השכנוע א. בע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני פ"ד כז(1) 741, סוכמו הדברים כך: "בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, התומכת או מבססת עמדתו, ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, לשכנע, כי זו אכן מתקיימת" וכך קבע השופט זוסמן בע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז, 1000: "... הזכות שהתובע טוען לה מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה... וכיוצ"ב הנתבע המבקש לנקות את עצמו... על בעל הדין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה". (ראה: י. קדמי, "על הראיות", מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט- 1999 עמ' 1275). ב. צא ולמד: על התובעת, הטוענת כי לא שולמו דמי המפתח, להוכיח בפני ביה"ד כי אכן כך הם פני הדברים. לא זו אף זו, כי בלשון התקנה עצמה, מוצאים אנו סימוכין לכך שהיתה זו כוונת המחוקק להטיל נטל זה על התובע לתחולת התקנה הרלוונטית לעניינו. ג. יחד עם זאת, לא נעלם מעיניי, כי עוסקים אנו ביסוד הוכחה שלילי. יסוד שכזה מטיל נטל קל יותר על הנושא בו לצורך הוכחת גרסתו והרי: "משקל הראייה שתידרש מן הנושא בנטל השכנוע, יהיה מטבע הדברים, קל יותר מאשר לעניינו של יסוד אחר." (לעיל, י' קדמי, עמ' 1277). ד. טוענת בפניי ב"כ התובעת, כי על אף האמור לעיל, עובר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת. זאת מבססת היא על שורת חריגים אותם מציין השופט י. קדמי (כתוארו אז) בספרו, "על הראיות", אשר לדידה חלים הם בענייננו. אני דוחה טענות אלו מכל וכל, וקובע כי נטל השכנוע מונח לפתחה של התובעת, להניח דעת ביה"ד כי לא שולמו דמי מפתח בעד המושכר. 9.2 עמידה בנטל השכנוע אמנם ראינו, כי משקל הראייה הנדרש מהתובעת הינו קל יחסית, ברם, לא העמידה בפניי התובעת גרסה אמינה והגיונית כי לא שולמו דמי המפתח.. להלן, אפרט: 10. ראיות התובעת: א. התובעת לא צירפה כל ראיה ממשית, פרט לשטר מכר וחוזה סטנדרטי, (שמועד עריכתו שנה לאחר תחילת יחסי השכירות בין הצדדים), אשר יש בה כדי להעלות או להוריד דבר לצורך הנחת התשתית העובדתית התומכת בטענתה. ב. לא הובא בפניי חוזה השכירות הראשון משנת 1954, הרלוונטי לצורך ההכרעה בסוגיה. ג. התובעת נמנעה מלהעיד עד כלשהו שיכול היה לשפוך אור על הפרשה. לעניין זה, לא הובאו בפניי כל ממצאים המצדיקים אי הבאת אותן העדויות הנחוצות לפתרון הסוגיה ויש בהן כדי לספק תמיכה לגרסת התובעת. ד. לא העידה בפניי הגברת בתיה פרידלנד תבד"ל, אשר נכחה באותה התקופה ובוודאי יכלה לתרום לדיוננו בהיותה צד להסכמי השכירות עם המנוח, (בפרט נוכח העובדה כי הודגש בפניי כי הגברת צלולה בדעתה וניתן להתקשר עימה). ה. אף לא הובאה ביתהּ אשר יכולה היתה לגולל בפני ביה"ד את ראייתה שלה את הדברים ולהניח בסיס לגרסת התובעת. ו. העיד בפניי נכדם של הבעלים המקוריים, עדותו היתה עדות שמיעה אשר אין בה כדי להוסיף דבר וחצי דבר לביסוס טענות התובעת, (וזאת בטרם נתייחס לחוסר קבילותה של עדותו). בידוע הוא כי: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו". (י' קדמי, "על הראיות", עמ' 1396). הפסיקה אף היא הכבירה בהתייחסותה לחשיבותו של כלל זה, ולראיה: "אי - הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי על בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד". (ע"א 465/88 פ"ד מה(4) 651). וכן: "אי הזמנה להעיד יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה" (ע"א 240/77 כרמל נ' פרפורי, פ"ד לד (1), 301). 11. תשלום דמי המפתח אשר קדם לחוק התובעת טוענת, כי הסדר דמי המפתח התמסד לראשונה בשנת 1958 עם חקיקת חוק דמי מפתח, תשי"ח- 1958, וכל תשלום שכזה אשר קדם לחוק היה בלתי חוקי בעליל. מכאן גוזרת ב"כ התובעת מסקנה תמוהה, לפיה בהיותם בעלי הבית, אנשים דתיים, לא סביר כי היו נוטלים חלק במעשה בלתי חוקי. מעבר להיות הטענה מופרכת וחסרת שחר ביסודה, הרי שאין היא נתמכת ולו בבדל עובדה כלשהי, קטן ככל שיהיה ועליה להידחות בפה מלא. דא עקא, שאין בטענה זו דבר לעניין הוכחת אי תשלום דמי המפתח בפועל, ברי, כי נוהג תשלום דמי מפתח היה קיים בטרם נחקק החוק בעניין. יתרה מזאת, חוק דמי מפתח נחקק במטרה להעניק תוקף חוקי לנוהג זה, אשר מצא את דרכו והתחלחל למציאות ששררה דאז. הרחבה בסוגיה ניתן למצוא בספרו של עו"ד עמירם חרלף, "דמי מפתח, העברת מושכרים מוגנים בדמי מפתח, החוק והפסיקה", מהדורה 4 תשנ"ח- 1998, שם מציין המחבר במבוא כי: "עד שנת 1958 הנוהג הזה של תשלום "דמי מפתח" ... גבר על החוק והביא את המחוקק שלנו בשנת 1958 לחוקק את חוק דמי המפתח, תשי"ח- 1958..." 12. דייר ראשון לעניין דמי מפתח התובעת מעלה סברה לפיה, היות והמדובר בדייר ראשון, הרי שחזקה עליו כי לא שילם דמי מפתח. טענה זו אין לה מקום בענייננו, ויש לדחותה, שכן כאשר נידונו מקרים בהם הדייר הראשון נכנס למושכר בשנות ה- 40, אכן קמה כנגדו החזקה כי לא שילם דמי מפתח. אולם, עסקינן בחנות שהחזקה בה הועברה למנוח בשנת 1954, בסמוך יחסית, למועד כניסת חוק דמי מפתח לתוקפו, כאשר נוהג תשלום דמי מפתח הגיע לשיאו והספיק לנכס לעצמו מקום של כבוד במציאות החיים והמסחר וסביר יותר להניח כי אכן כן שולמו דמי מפתח מאשר לקבל גרסתה של התובעת אשר נותרה עלומה וחסרת ביסוס. מסקנתי היא כי התובעת לא עמדה בנטל השכנוע שהוטל עליה, להוכיח כי לא שולמו דמי מפתח. 13. ראיות הנתבעת אמנם קבעתי כי נטל הראיה רובץ לרגליה של התובעת. אך גם לו אקבל בדוחק את טיעוניה, ואשית את הנטל על כתפיה של הנתבעת, (או אטיל עליה לסתור החזקה שלכאורה קמה עליה נוכח היות המנוח דייר ראשון במושכר), הרי שקביעתי נותרת על כנה, מאחר והוכח לי כי אכן שולמו דמי מפתח בעד המושכר. ולהלן אפרט: 14. גרסת הנתבעת הנתבעת העלתה בפניי גרסה לפיה המנוח גייס כספים בהלוואות שונות לצורך מימון תשלום דמי המפתח, כמו כן העיד בפניי מר חזקיה עוז אשר נכח בשעת ההסכמה בדבר גובה הסכום שישולם ובנוסף, אף קיים חיזוק בעל סימוכין לכך שהבעלים המקוריים אכן נזקקו לתשלום זה לצורך השלמת בניית החנויות. גרסה זו מקובלת עליי על כל חלקיה ונדבכיה. 15. הממצאים שהובאו בפני א. עדי ההגנה העדים שהופיעו בפני ביה"ד, יצרו מארג נסיבתי מהימן, לפיו אכן הלווה המנוח כספים מאחיו ומחברו לצורך תשלום דמי מפתח בגין החנות. עדויות אלה אמינות בעיניי, ואני נותן אמון מלא בגרסתם. ב"כ התובעת, בסיכומיה, בנתה תילי תילים של טענות בדבר חוסר אמינותן של עדויות הנתבעת, בניסיונה לגלותן כחסרות משקל סגולי. אולם לדידי, שעה שאנו שוקלים את העדויות והראיות, ומחלצים מסקנה סבירה ומבוססת מהן ומהממצאים התומכים בהן, יש להתחשב בעובדה כי עסקינן באירועים שתפסו מקומם בדפי ההיסטוריה כבר בטרם 50 שנה מיום עיסוקנו בהם, וכי העדים שהופיעו בפניי באים בשנים ואך צפוי הוא כי בשעת לחץ ובמעמד מעט רגיש, יבגוד בהם זכרונם בכל הנוגע לתאריכים וסכומים מדוייקים. אך גם לו נתקבלו טענותיה של התובעת בדבר אמינותם הלקויה ובלבולם של העדים, אשר לדידה מייתרים מביה"ד את היכולת להסתמך עליהן, הרי שמגמת הפסיקה אינה מתיישבת עם גישה זו, ונקבע לא אחת, כי בשיטתנו לא נוהג עוד כלל הקבילות באופן גורף, כי אם עוברים אנו להסתמך על כלל המשקל בהתחשבותנו בראיות וממצאים המונחים לפניננו. ולראיה: "אציין, כי הלכת חאג' יחיא מתיישבת עם המגמה הנמשכת ולפיה את מקומם של כלי הקבילות בדיני הראיות תופסים כללים של משקל" ממשיך השופט באומרו: "על פי מגמה זו, ראיה אשר במהימנותה דבק פגם כלשהו, לא בכל מקרה תוכרז - באופן קטגורי- כבלתי קבילה, ולבית המשפט שיקול דעת להתרשם ממנה, ולקבוע מה יהא משקלה". (דברי השופט לוי בע"פ 7450/02 טאהא נ' מ"י, טרם פורסם). יתרה מזאת, שוכנעתי כי הממצאים הרלוונטיים לענייננו במסגרת עדויות ההגנה, לא נסתרו על ידי התובעת וכן לא איבדו ממשקלם נוכח השתלבותם עם שאר העדויות והראיות כפי שהובאו להתרשמותי. להלן דוגמאות מספר: עה/1 מר אליהו בכר, העיד כי "ה- 500 לירות היו עבור השלמת דמי מפתח" עה/2 מר מאיר עזרא, הצהיר כי הלווה למנוח כספים לרכישת זכויות שכירות מוגנת בחנות בת"א. עה/3 מר יצחק עזרא העיד: "אני בטוח שהוא שילם דמי מפתח. בוודאות". וכן: "חזקיה עוז היה המתווך". "שלום אמר לי שלקח הלוואות גם מאחרים". עה/6 גברת רינה עזרא: "אני זוכרת ששילמנו דמי מפתח". לפיכך, קובע אני, כי חרף הבלבול שאכן נגלה לפניי לפרקים, לא עולה הוא לעניות דעתי, לכדי פסילת איזו עדות שהיא, מן העדויות שהובאו בפניי, וכי אמינותן של העדויות רובן ככולן, שרירה היא וקיימת בעיניי, ובבואי לשקול את הממצאים שבפניי כמקשה אחת, יש בהן כדי לבסס את התשתית העובדתית אותה ביקשה הנתבעת להניח. ב. ראיות הובאו בפניי ראיות בדבר אי שלמותו של הבניין בעת העברת החזקה למנוח. כאמור, נראית בעיניי סבירה והגיונית, הגרסה לפיה בעלי הבית המקוריים אכן גבו דמי מפתח מהמנוח על מנת לממן את השלמת הבניין. קביעה זו סומכת ידיה על דוחות העירייה שהוגשו לעיוני, מהתקופה המדוברת,(נספח ז' לת/2) שהרי עולה מהם כי ביוני 1954, הבנייה טרם הושלמה, דבר העולה בקנה אחד עם העדויות ששמעתי בעניין: עדות רינה עזרא: "אני יודעת שהיה צריך לסיים עוד את הפיניש, טיח, ריצוף דלתות וחלונות כשאנחנו רכשנו", "ראיתי במו עיני שהחנות לא היתה גמורה", מאיר עזרא: "הבניין היה בבנייה" ואילו רק בסוף יולי 1954, נערכה הבדיקה הנוספת ובה אכן נראה כי החנויות הושלמו. אולם, החזקה במושכר הועברה למנוח בתחילת יולי ואליבא דגרסת הנתבעת, דמי המפתח אף שולמו בטרם זאת. ברי כי המדובר בזמן די והותר להשלים את הבנייה לצורך אישור העירייה תוך עשיית שימוש בכספים שנתקבלו, מקובלת עליי גרסת הנתבעת בסוגיה זו. ג. משפטים קודמים בין הצדדים המדובר במשפטים שנערכו במסגרת היחסים שבין הצדדים והשימוש במושכר, ותו לא. אין במשפטים אלו ללמדנו דבר לעניין תשלום דמי מפתח ואין בהם ולו קמצוץ של ראיה רלוונטית להנחת תשתית גרסתה של התובעת. ד. עדותו של חזקיה עוז עה/5 העד חזקיה עוז הוא החוליה המקשרת בין הנסיבות שהונחו בפניי לבין המסקנה המתבקשת, שכן מדובר בעד אובייקטיבי, אשר מעיד מידיעתו האישית ונוכחותו במועד ההתקשרות בין הצדדים, כשותף למציאת סכום מוסכם אותו נדרש המנוח לשלם כדמי מפתח. התרשמותי הימנו היא כי המדובר באדם חסר פניות בסכסוך זה שאין לו העדפה או משוא פנים כלפי מי מהצדדים, עדותו נשמעה לי אמינה וכנה ואני נותן אמון מלא בגרסתו. עֵד זה, היה שותף למעמד שבו הוסכם על סכום אשר ישולם כדמי מפתח. בהתווספה לעדויות אחיו של המנוח כי לווה כספים לשם מטרה זו, מחזקת עדותו עד מאד את התרשמותי כי דמי מפתח בסכום הקרוב ל- 3,000 לירות אכן נשתלמו מאת המנוח לידי הבעלים המקוריים. אין כל ממש בטענות התובעת כי העד לא נכח בעת החתימה על החוזה. עובדה זו יכולה להצביע אמנם על כך שהעד איננו מסוגל לנקוב בסכום המדוייק אשר שולם, אך יש בה כדי לקבוע מסמרות באשר לתשתית לפיה אכן דובר על תשלום שכזה. יתרה מזאת, תמוה בעיניי מדוע נמנעה התובעת מלהעיד בפניי את מר רוני לוי, אשר יכול היה לגולל את גרסתו בפני ביה"ד ובכך להכריע את הכף בדבר מהימנות עדותו של חזקיה עוז. משלא עשתה כן, לא הוכיחה התובעת את גרסתה באופן הראוי, מאחר ולא פנתה להיעזר "בראיה הטובה ביותר", כמו-כן, ניתן להסיק מכך שהבאת העד, היתה פועלת לרעתה. סוף דבר, לאור כל הממצאים שהובאו בפניי, אני קובע כי התובעת לא הרימה את נטל השכנוע שהוטל עליה להוכיח כי לא שולמו דמי מפתח, ומאידך נאמנה עלי גרסת הנתבעת כי שולמו דמי מפתח. על כן יש לדחות את התביעה. 16. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: א. אני דוחה את התביעה. ב. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 9,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. שכירותדמי שכירות