פגיעה בכלי רכב משטרתי - ביטוח

פסק דין העובדות (שאינן במחלוקת) ורקע נוסף: ביום 12.10.99 התפרצו הנתבעים 1-2 לבית עסק בזכרון יעקב. המשטרה הוזעקה למקום והנתבעים 1-2 ניסו להמלט מהזירה במכונית. הנתבע 1 נהג במכונית, ששייכת לנתבע 2. תוך כדי המלטותם פגעו הנתבעים 1-2 בכלי רכב משטרתי, השייך לתובעת, וגרמו לנזקים כבדים, הן בגוף (פציעת השוטרים), והן ברכוש (לכלי הרכב המשטרתי). הנתבעים 1-2 הורשעו בגין הארוע בעבירות שונות, לרבות בעבירת תעבורה של נהיגה בחוסר זהירות. התובעת הגישה תביעה כנגד הנהג (הנתבע 1), בעל הרכב (הנתבע 2) והמבטחת (הנתבעת 3). סכום התביעה: 74,430 ₪. ביום 9.5.04 ניתן פסק דין כנגד הנתבע 1, בהעדר הגנה. הנתבע 2 לא התגונן ולא הופיע לדיונים. המחלוקת היחידה היא בין התובעת לבין הנתבעת 3, אשר ביטחה, כאמור, את כלי הרכב בו נסעו הנתבעים 1-2. לטענת הנתבעת 3, אינה חולקת לא על אחריות הנתבעים 1-2 לתאונה ולא על הנזק שנגרם לרכב המשטרתי, אך לדבריה - אין כיסוי ביטוחי לארוע, לאור נסיבותיו, ובעיקר מאחר שמדובר על נזק, שנגרם אגב שימוש בכלי הרכב, באופן שחורג מהמטרות המותרות לפי הפוליסה. טענות התובעת: אין מחלוקת לענין נסיבות ארוע התאונה. הנטל להוכיח כי התקיים אחד מחריגי הפוליסה מוטל על הנתבעת. אין ספק שהיתה פוליסת ביטוח תקפה, וכי לנתבע 1, היה רשיון נהיגה תקף. הנתבעת 3 טענה, על בסיס דברים שנרשמו מפי הנתבע 1 בעדותו במשטרה בליל הארוע, שהוא היה שיכור במועד התאונה, ולכן לא היה כיסוי ביטוחי לארוע. לדברי התובעת, טענה זו נסתרה בעדות הנתבע 1 ובעדות השוטר, שהעידו בפני ביום 24.11.05, ובנוסף - בתיק המשטרה לא היה זכר לבדיקת אלכהול שבוצעה לנהג. אפילו היתה הטענה נכונה - אין בה כדי לשלול קיומו של כיסוי ביטוחי. הנתבעת 3 טענה, כי הנתבע 1 גרם לתאונה במתכוון, ולכן גם מטעם זה אין כיסוי ביטוחי. גם טענה זו נסתרה, לטענת התובעת, בדברי הנתבע 1, אשר העיד מפורשות בדיון כי התכוון להמלט, ולא התכוון לפגוע ברכב המשטרתי. לענין הטענה כי אין כיסוי ביטוחי מאחר שהרכב שימש למטרה, שאינה אחת מהמטרות המכוסות על ידי הפוליסה: כלל ידוע הוא, שפוליסת ביטוח יש לפרש כנגד המנסח. הפוליסה התקנית לפי תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 (להלן - תקנות הפיקוח ו-הפוליסה התקנית), קובעת שינתן כיסוי ביטוחי כאשר השימוש ברכב הוא למטרות חברתיות. גם ביצוע עבירות הוא מטרה חברתית, אף אם מטרה חברתית שלילית. התובעת מפנה לצורך ההשוואה לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - הפלת"ד), ולסעיף 7 הקובע: "7. נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: (1) מי שגרם לתאונה במתכוון; (2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור; (3) מי שנהגב ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה; (4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע; ....". טוענת התובעת, כי להבדיל מהסעיף הנ"ל, בו נקבע במפורש שבסיטואציה מעין זו שלפנינו אין הנפגע זכאי לביטוח, הרי שכאן אין הדבר כך, מאחר שהסיטואציה לא הוחרגה במפורש בפוליסה, כפי שראוי היה לעשות, למרות שהפוליסה כוללת 7 סייגים לתחולה. מכאן, שאל לנו לקרוא אל תוך הפוליסה את מה שאין בה, שכן אם נעשה כך - לא יהיה לדבר סוף. אך מקרה הוא, שהנפגעת כאן הינה המדינה, אך יכול היה זה להיות כל אדם, ואין לאפשר למבטחת, שגבתה פרמיות מלאות מהמבוטח, להשתחרר מחובתה על פי הפוליסה, ולהותיר את הנפגע תם הלב - חשוף וניזוק. בסיכומי התשובה מוסיפה התובעת, כי אין להוסיף לפוליסה סייגים בהתאם ל"תקנת הציבור", סייגים שלא נמצאים בה מלכתחילה. בהעדר סייג מפורש - אין מקום לפגוע בזכותו של צד ג, שהינו צד תמים במשוואה. אפילו היה סייג מפורש, השולל את חבותה של חברת הביטוח במקרה כזה, היה עליה להוכיח כי הסייג עומד בתנאי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, שענינו הבלטת סייגים. עוד מוסיפה התובעת, כי את הפוליסה יש לפרש לא רק בהתאם למטרותיה ותכליתה. היא מפנה לת"א 1314/96 בן שטרית נ' מגדל, בו קבעה כב' השופטת מיכל רובינשטיין כי אין לומר שנסיעה בלתי מורשית ברכב על ידי בנו של המבוטח, שהחליט על דעת עצמו לעשות "סיבוב" ברכב, אף שלא היה לו רשיון, אינה כלולה במונח "שימוש למטרות חברתיות ופרטיות". טענות הנתבעת 3 (להלן - הנתבעת): לא קמה חבות ביטוחית ואין כיסוי ביטוחי על פי תנאי הפוליסה שהוציאה הנתבעת, בשל כל אחד מהטעמים הבאים: בפוליסה, שהיא חוזה לכל דבר וענין, אין שום סעיף המעגן מתן כיסוי ביטוחי למעשים המנוגדים לחוק. אפילו היה סעיף כזה, דינו היה להתבטל, בהיותו נוגד את תקנת הציבור, וזאת לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הדן בחוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים. עצם בריחתו של הנהג עם רכבו מהמשטרה, תוך כדי מרדף מסוכן, יש בה משום "עצימת עיניים" מצד הנהג, השקולה כנגד כוונה, או לכל הפחות ידיעה, כי מעשיו יגרמו לנזק. כאשר הגרימה לנזק היתה במתכוון, המבטח פטור מתשלום דמי הנזק. דווקא מתוך היקש מהפלת"ד ניתן ללמוד, כי אין מקום לתת כיסוי ביטוחי למקרה דנן, וזאת מקל וחומר: הפלת"ד הוא חוק בעל גישה סוציאלית, ובו המחוקק מנסה לתת כיסוי ביטוחי למבוטח "כמעט בכל מחיר". אם בחוק כזה נקבע שבנזקי גוף לא ינתן כיסוי במקרה של ביצוע פשע, הרי שמקל וחומר נכון הדבר, כאשר בנזקי רכוש בלבד עסקינן, וכאשר חוק הפלת"ד לא חל. תקנה 17 לפוליסה התקנית קובעת כי למבטחת אחריות אך ורק כשהרכב יהיה בשימוש למטרות חברתיות ופרטיות. המטרות במקרה זה היו שליליות וברור שלא חברתיות, הנוגדות את תכלית תקנה 17. בפרק 10 לתנאים הכלליים של הפוליסה ("הז'קט"), שצורף כנספח ב לסיכומי הנתבעת, נקבע כי אחריות המבטחת תחול רק בזמן שהרכב יהיה בשימוש למטרות חברתיות ופרטיות ולעסק בעל הפוליסה, ובלבד שהתאונה לא ארעה במתכוון על ידי הנהג. גם בדף הרשימה לפוליסה - נספח ג לסיכומי הנתבעת - יש הפניה לתנאי האמור, בסעיף 6(ג). אין אפשרות לקבל את הפירוש המוצע על ידי התובעת, לפיה "מטרות חברתיות" כוללות מטרות חברתיות שליליות. תכליתה האובייקטיבית של הפוליסה, אותה "תכלית טיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחס חוזי" (בלשונה של פרופ' ג' שלו) מחייבת התייחסות לפוליסה כמכלול, ולא ניתן לקחת מונח, לפרש אותו באופן נוגד, ולבקש לתת לו משמעות משפטית, מבלי להתייחס למהות הפוליסה ולשאר הסיכונים המופיעים והמפורטים בה. אין מקום להזקק כאן לכלל הפרשני "נגד המנסח", שהוא כלל פרשני משני, כאשר ניתן להגיע לפירוש הנכון של המונח "מטרות חברתיות", תוך שימוש בכלים פרשניים ראשוניים, כפי שמציעה הנתבעת. הפוליסה מחריגה ארוע שקרה במתכוון וקובעת שמקרה הביטוח הינו "התנגשות מקרית". לאור נסיבות המקרה דנן, טוענת הנתבעת, אין מדובר ב"התנגשות מקרית", כי אם כמעט ודאית ואף מכוונת. בהודעתו בפני חוקר המשטרה בסמוך לאחר הארוע מסר הנהג, הנתבע 1, כי היה שתוי כל הלילה, עובר לארוע, ופרק 11 לז'קט מחריג בסעיף 1(ב)(5) ארוע בו היה הנהג תחת השפעת סמים או משקאות משכרים. דיון והכרעה: טענת הנתבעת בנוגע למעשה מכוון של הנהג הנתבע 1, כמו גם טענת הנהיגה בשכרות לא מצאו תמיכה בחומר הראיות שהוגש, ואף נסתרו בעדויות השוטר, מר דורון בן שמואל, והנתבע 1 עצמו. נסיבות התאונה, שארעה כאשר שני כלי הרכב הגיחו זה לעבר זה משני עברי פינת רחוב, כשהנתבע 1 נוסע לתוך רחוב חד סיטרי, בניגוד לכיוון התנועה, ואיש מבין הנהגים לא יכול היה לראות את משנהו לפני ההגעה לפינה, אינה מתיישבת עם התנגשות מכוונת מצד הנתבע 1, אלא - כדבריו - עם נסיון המלטות, בכל מחיר (פרוטוקול הדיון מיום 24.11.05, עמוד 5, שורות 9-13; עמוד 6, שורות 19-20). המקור היחיד לטענת השכרות הינו דברי הנתבע 1, שנמסרו לשוטר בהודעתו בליל הארוע, שעה שזה ניסה לגבות את עדותו. השוטר בן שמואל, שפגש את הנתבע 1 במקום הארוע, רדף אחריו, תפס אותו, כבל אותו, והיה עימו במגע קרוב, העיד כי לא נדף ממנו ריח של אלכהול ו"לא היה מצב שהקרבה שלנו, שהיתה מאד קרובה, היתה מונעת ממני להריח ריח של אלכהול, של אדם שיכור ונתקלתי בלא מעט אנשים שיכורים שהריח נודף מהם למרחק רב" (פרוטוקול הדיון מיום 24.11.05, עמוד 4, שורות 7-18). לא בוצעה לנתבע 1 בדיקת אלכהול והנתבע עצמו העיד בדיון, כי לא שתה לפני הארוע ולא היה שיכור (פרוטוקול הדיון מיום 24.11.05, עמוד 6, שורות 1-10). לפיכך אני דוחה טענות אלה, שכן אין להן בסיס בראיות שהונחו בפני. הטענה העיקרית שנותרה לליבון, היא טענת הנתבעת, שהפוליסה אינה מכסה מקרה של שימוש בכלי הרכב לצורך פעילות עבריינית, שכן זו אינה באה בגדר מטרות השימוש ברכב, המוגדרות הן בפוליסה הספציפית דנן, והן בפוליסה התקנית. לטענת התובעת, יש מקום להכיר בכך שפעילות עבריינית באה בגדר "מטרות חברתיות", בהעדר סייג המסדיר את ההחרגה במפורש. פרשנות הפוליסה: "פוליסת ביטוח היא חוזה; וליתר דיוק, מסמך המאשר בדיעבד את כריתתו ואת תוכנו של חוזה ביטוח, ושלצרכים פרקטיים דינו, ככלל, כחוזה (להבחנה זו ראו: א' ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (התשמ"ד) 34). לפיכך, פוליסת ביטוח כפופה, ככלל, לכללי פרשנותם הרגילים של חוזים (ראו למשל: ע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 666, 671; י' אליאס, דיני ביטוח - כרך א (התשס"ב-2002) 40-33). ככל חוזה יש לפרשה, בראש ובראשונה, על-פי תכליתה הסובייקטיווית, שאינה אלא אומד-דעתם של הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ראו: א' ברק, פרשנות במשפט - כרך רביעי: פרשנות החוזה (תשס"א-2001) 442 (להלן: פרשנות החוזה)). אם לא ניתן לגלות את תכליתה הסובייקטיווית כי אז יש לפרשה על-פי תכליתה האובייקטיווית (שם, בעמ' 395), קרי, התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגשים באמצעות החוזה." ע"א 4688/02 חזי כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ (מפי כב' המשנה לנשיא מצא (כתוארו אז), בפסקה 13 לפסק הדין). אם כן - כאשר קיים חוסר בהירות בלשון הפוליסה, יש לפנות לכללי הפרשנות החלים על פירוש חוזה בכלל, וחוזה ביטוח, בפרט. כדברי כב' השופט ג'ובראן בע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' שרה הרמן, בפסקה 19 לפסק הדין: "מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי ולעתים, במקרים בהם הנתונים שבפניו אינם מספיקים, יאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים. במקרה זה לא ישאל עצמו מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים. ראשית, ינסה הפרשן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 407). לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה.... יחד עם זאת, אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה, אלא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265), אשר עסק בבדיקת התכלית הסובייקטיבית של החוזה, קבעו בדעת רוב, השופטים ד' לוין וא' ברק (כתוארו אז), כי אין להגביל את השופט אך ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו, וכי רשאי הוא להתייחס למכלול נתונים פנימיים וחיצוניים ולפרש את הוראות החוזה תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתייחס לנסיבות חיצוניות לחוזה, להנחות היסוד שלו, למבנהו הפנימי ולהגיונו הפנימי, אף אם אלה מצריכים שינוי לשונו. בפסק-דינו הדגיש השופט ברק (כתוארו אז), כי אין לחלק את ההליך הפרשני לשני שלבים נוקשים, כפי שסבר השופט מצא, ואין מקום ליצור "תחנת מעבר" בין החוזה לבין הנסיבות (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490-491). יחד עם זאת, אין משקלה של לשון החוזה זהה למשקלן של הנסיבות, כשמתגבשת המסקנה הפרשנית - כאשר יש התנגשות בין אומד הדעת העולה מתוך החוזה לבין אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת העולה מתוך החוזה על העליונה (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 492). " בנוסף לנסיון לאמוד את כוונת הצדדים, הרי שבבואנו לפרש חוזה ביטוח נחיל גם את עקרון העל של חובת תום לב בהתקשרות בחוזה ובביצועו, וכן את עקרון ההגנה על הצד החלש בעסקה (המבוטח), המתבטאת בפרשנות מחמירה עם המבטח ופירוש נגד המנסח (ר' ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר, פ"ד מט(2) 749, 761-763). לטעמי, לפי כל המבחנים האמורים, המסקנה המתבקשת במקרה דנן היא שהפוליסה לא חלה על נזק שנגרם למבוטח, או לאדם אחר באשמת המבוטח, בעיצומה של פעילות עבריינית של המבוטח, או מורשה מטעמו לנהוג ברכב. אציין, כי אינני סבורה שזו תהיה התוצאה בכל מקרה. אני מסכימה עם דברי כבוד השופט רניאל בת"א (חיפה) 8689/02 פי.וי.בי. הדבקות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, לפיהם יש מקום להבחין בין עבירות שונות, שכן לא הרי תאונה שהמבוטח מעורב בה, עקב כך שחנה במקום אסור, או עקב נסיעה בניגוד למהירות המותרת, כתאונה הנגרמת אגב שימוש ברכב לביצוע שוד, או רצח. אינני קובעת היכן יש להעביר את קו הגבול, אך נראה לי (כמו לכבוד השופט רניאל באותו ענין, בו נתן דוגמא למקרה שבו הרכב מעורב בשוד), כי הנסיבות כאן, כאשר הרכב שימש את הנתבעים להמלטות מביצוע התפרצות לבית עסק, כשהמבוטח עצמו שותף לפעילות העבריינית ולנסיעה ברכב, וכאשר הנהג נוהג ברשות הבעלים, מכניסות את המקרה לגדר המקרים בהם לא יחול הכיסוי הביטוחי. אציין עוד, כי לטעמי מתיישבת המסקנה גם עם פסק הדין של בית משפט המחוזי, אליו הפנתה התובעת: ע"א 1314/96 בן שטרית נ' מגדל. שם מצאה כבוד השופטת רובינשטיין, כי מקום שכלי הרכב ניטל מהמבוטח ללא רשותו (ולמעשה מדובר בשימוש ברכב תוך ביצוע עבירה הקשורה בעצם נטילת הרכב, עבירה "נגד בעל הרכב", ולא עבירה שהשימוש ברכב היא כלי אגבי לביצועה), אין מקום לפטור את המבטחת. כבוד השופט בן שלמה מציין באותו ענין, כי "סביר היה להפעיל את הסעיף [שהיה מוביל לפטירת המבטחת מחבותה - מ.ב.נ] אילו בעל הרכב היה מתיר לנהג, חסר הרשיון, להשתמש ברכב, אולם משנעשה ברכב שימוש אסור על ידי נהג חסר רשיון, שלא ברשות או בידיעת הבעלים, שכמוה כרשות, אין זה ראוי "להעניש" את הבעלים על לא עוול בכפו". דברים אלה מתיישבים, אכן, עם עשיית הבחנה בין סוגי עבירות ובין נסיבות שונות, בהן נגרם נזק לרכב צד ג, אגב פעילות אסורה בכלי הרכב המבוטח. אציין, כי ניתן למצוא עיגון לגישה זו, המבחינה בין מצבים אסורים שונים, גם בסעיף 7(3) לפלת"ד, המבחין בין מקרים שונים של נהיגה ללא רשיון, ורק בחלקם נקבע כי לנפגע לא תהיה זכאות לפיצוי, וכך גם בסעיף 7(4) לפלת"ד, המתייחס למי שהרכב סייע בידו לבצע פשע, שאז לא יהיה זכאי לפיצוי, אך לא כך אם ביצע חטא או עוון. מסקנתי הסופית, כאמור לעיל, מתבקשת, לדעתי, הן לפי מבחן אומד דעתם של הצדדים, אשר - אילו נשאלו לכוונתם בעת כרתת החוזה - איש מהם לא היה אומר, כי כוונתו היא שיהיה ביטוח לרכב לצורך ביצוע פעילות עבריינית, והן לפי מבחן תום הלב בהתקשרות בחוזה ובביצועו. גם לפי מבחן ההגנה על הצד החלש בעסקה (המבוטח), קשה להניח שיש מקום לפרש את החוזה כאילו המבוטח עצמו היה מבקש - מראש - שינתן לו כיסוי ביטוחי למקרה שבו יבצע עבירה, בה יהיה מעורב כלי הרכב, ויגרם נזק לו או לאחר. אף אם זו היתה כוונתו, הרי שאילו היה מיידע את המבטחת על כך - מן הסתם לא היה נכרת חוזה. גם תקנת הציבור מתיישבת טוב יותר עם אי מתן הגנה או פטור מאחריות כספית, בדמות ביטוח, למי שבחר לעסוק בפעילות עבריינית, וגרם - אגב כך - לנזק לאחר. מקובלת עלי עמדת הנתבעת, שההשוואה לפלת"ד מובילה דווקא למסקנה שאם באותו חוק, על ייחודו, כפי שפרטה הנתבעת, לא מצא המחוקק להעניק כיסוי ביטוחי לניזוק שנפגע אגב ביצוע פשע, הדבר נכון ביתר שאת במקרה דנן, בו מדובר על נזקי רכוש בלבד. סוף דבר: לאור כל האמור, אני מגיעה למסקנה כי -אין כיסוי ביטוחי של הנתבעת 3 לארוע, ולפיכך דין התביעה כנגד הנתבעת 3 להדחות. בנסיבות הענין - אינני עושה צו להוצאות. כנגד הנתבע 1 כבר ניתן, כאמור, פסק דין, ביום 9.5.04. באשר לנתבע 2 - לא מצאתי כתב הגנה מטעמו בתיק, אך גם לא מצאתי בקשה של התובעת ליתן פסק דין נגדו, גם לא בתוך סיכומיה, ועל כן לא ברור לי אם התובעת זנחה תביעתה נגד הנתבע 2 (מאחר שהוא לא זה שנהג ברכב), או שמתבקש פסק דין נגדו. התובעת תודיע בתוך 30 יום מהיום מהו מבוקשה, ואם לא תודיע דבר - תמחק התביעה כנגד הנתבע 2, ללא צו להוצאות. ביטוח רכברכבמשטרה