בקשה לדיון נוסף בעבירות תעבורה רקע המבקש הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של מעשי פזיזות ורשלנות (ברכב) לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נהיגה בפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף לפי תקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות) וסעיף 68 לפקודה; סטייה מנתיב לפי תקנה 40 לתקנות וסעיף 68 לפקודה; ועקיפה כשהדרך לא פנויה לפי תקנה 47(ד) לתקנות. ההרשעה נסמכה על עובדות כתב האישום המתוקן, שלפיהן בעת שנהג המבקש באוטובוס ציבורי זעיר, בו היו 8 נוסעים, לא נענה המבקש להוראת שוטר לעצור בצד הדרך, וכן נהג במהירות מופרזת על-מנת להימלט מהשוטר ומניידת נוספת שחלפה במקום, תוך שהוא עוקף רכבים שנקרו בדרכו, מאלץ רכבים אחרים לסטות מדרכם לשולי הכביש, חוצה צו הפרדה רצוף וסוטה מנתיב נסיעתו לנתיב הנגדי. בית המשפט המחוזי (השופט ת' כתילי) קבע את עונשו של המבקש בהתאם לאמות המידה שנקבעו בסעיפים 40א'-40ח' לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי התייחס לחומרת המעשים ולמסוכנות הנובעת מהם לחייהם ולביטחונם של המשתמשים ברכב. על רקע האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם העונש ההולם נע בין 6 ל-24 חודשי מאסר בפועל, וכי בנסיבות העניין אין מקום לסטות ממנו. את עונשו של המבקש, 14 חודשי מאסר בפועל לצד מאסר על תנאי ופסילת רישיון, הטיל בית המשפט המחוזי בהתחשב בהשפעתו הקשה של מאסר בפועל על משפחתו של המבקש מחד, ובקושי של המבקש לגלות אחריות למעשיו ועברו הפלילי העשיר, מאידך. המבקש הגיש ערעור כנגד גזר הדין, במסגרתו ביקש להמיר את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בית המשפט (מפי השופטת ע' ארבל, בהסכמת השופטים א' רובינשטיין וד' ברק-ארז), דחה את הערעור. ראשית, נדחתה טענת המבקש להעדר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי לדון אותו לפי כתב האישום המתוקן, בו הואשם המערער בעבירות קלות יותר שבסמכותו של בית משפט השלום. זאת, לנוכח סעיף 92(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), הקובע "בית המשפט רשאי לתקן כתב אישום אף אם העבירה שלפי התיקון היא בגדר הסמכות של בית משפט אחר או של הרכב אחר... אולם, אם העבירה היא בסמכותו של בית משפט בעל סמכות שיפוט מצומצמת יותר, רשאי בית המשפט גם להמשיך לדון בה". כן נדחו טענותיו של המבקש לגוף העניין. בית המשפט קבע כי על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 23.2.2014. מכאן הבקשה לדיון נוסף. הבקשה לדיון נוסף לטענת המבקש, פסק הדין מושא הבקשה מעלה שאלה משפטית בדבר יישומו של סעיף 92(ב) לחוק סדר הפלילי המצדיקה קיומו של דיון נוסף. לטענתו, תיקון כתב האישום הוביל לכך שהעבירות בהן הואשם היו עבירות תעבורה. על כן, על אף שסעיף 92(ב) לחוק סדר הדין הפלילי מתיר בנסיבות כאלה לבית המשפט המחוזי לדון בעבירות אלה, שכן מדובר בעבירות שבסמכות בית משפט בעל סמכות שיפוט מצומצמת יותר, לא היה מקום בנסיבות לעשות כן. זאת, משום שלבית המשפט המחוזי אין כל יתרון על-פני בית המשפט לתעבורה, ומעבר לכך, הוא נעדר את המומחיות הדרושה לקביעת רף הענישה המתאים בעבירות תעבורה. לראיה, כך נטען, מתחם הענישה שנקבע היה גבוה באופן ניכר מרף הענישה הנקבע בדרך כלל בבתי משפט לתעבורה. כן טען המבקש כי בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף התווה בית המשפט מדיניות ענישה כללית בנוגע לעבירות בהן הוא הורשע. לבסוף טען המבקש כי יש הצדקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין גם בשל הנזק הרב שעלולה כליאה בבית הסוהר להסב לו. הכרעה דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף לא נקבעה כל הלכה, והוא אינו עומד בסתירה להלכות קודמות. בבקשה תוקף המבקש את אופן יישומו של סעיף 92(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, אשר יושם בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף. אולם, יישומו של הכלל האמור בעניינו של המבקש אינו מצדיק דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"פ 502/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 להחלטתו של הנשיא א' גרוניס (22.1.2014)). מה שנעשה בעניינו של המבקש נעשה יום יום במערכת בתי המשפט. יתר טענותיו של המבקש הינן ערעוריות באופיין, ועל כן אינן מצדיקות דיון נוסף. הבקשה נדחית בלי שנתבקשה תשובה. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בשולי הדברים יוער כי לא היה מקום להגשת הבקשה יחד עם הבקשה לעיכוב ביצוע ב"דקה ה-90". דיון נוסףעבירת תעבורהמשפט תעבורהדיון