לטענת התובע לא חל בעניינו הכלל בדבר השתק פלוגתא מן הטעם שפסק הדין בהליך משנת 2008 אינו מקיים תנאי אחד מתוך ארבעת התנאים ההכרחיים לביסוס כלל זה, כפי שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, והוא התנאי של הכרעה מפורשת בפלוגתא שבמחלוקת. לדידו, קביעת בית הדין בעניין שווי הנכס בראס אל עמוד נשענה על היעדר הוכחה מצדו ולא על קביעת ממצא פוזיטיבי ולכן סוגיה זו לא הוכרעה לגוף העניין. התובע למד זאת מכך שבמהלך ההליך הראשון הוא לא קיבל עותק מחוות דעת השמאי מטעם המוסד, לא הביע הסכמה לאמור בה, והוא אף לא חקר את השמאי בחקירה נגדית. מוסיף התובע וטוען כי בהתאם להלכה הפסוקה עקרון סופיות הדיון, המגולם בכלל בדבר השתק פלוגתא, אינו עיקרון מוחלט כי אם כלל שימושי שיש להפעילו רק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר. לגישתו, אלו אינם פני הדברים במקרה דנא. 7. המוסד מצדו טוען כי מתקיימים בענייננו כל התנאים שנקבעו בפסיקה לביסוס הכלל של השתק פלוגתא. כך, אחת הפלוגתאות שעמדה לדיון בהליך משנת 2008 ונקבעה במפורש בקדם הדיון (פלוגתא 2 בהחלטה מיום 4.5.2009), הייתה שווי הזכויות בנכס בראס אל עמוד ביחס לאמור בחוות דעת השמאי מטעם המוסד. בהתאם, עיון בסעיף 19 לפסק הדין מעלה כי לתובע ניתן יומו בבית הדין להוכיח את גרסתו לעניין שווי הנכס וכן כי פלוגתא זו הוכרעה בפסק הדין במפורש או, למצער, מכללא. בנוסף, טוען המוסד כי גם בהליך הנוסף שניהל התובע בבית דין זה (ב"ל 3774-11-11), ושבו הגיש תעודת עובד ציבור בה פורט שווי הנכס בראס אל עמוד, וכנגזרת שלו שווי קומת העמודים, לא חלק התובע על האמור בתעודת עובד הציבור בעניין זה. לנוכח האמור סבור הנתבע כי אין מקום להידרש עוד לשאלת שווי הנכס בראס אל עמוד ועל כן יש לדחות את התביעה. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינו בכלל החומר שהונח לפנינו ושקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין עמדת המוסד להתקבל, ולפיכך דין התביעה להידחות. טעמינו לכך הרי הם מפורטים מטה. מעשה בית דין - המסגרת הנורמטיבית 9. תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת עילות שבעטיין רשאי בית הדין לדחות על הסף תובענה. בין היתר, מונה התקנה את קיומו של מעשה בית דין. פירוש הדבר הוא כי משניתן פסק דין סותם הוא את הגולל על המשך ההתדיינות בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו באותו פסק דין. לאחרונה שב והבהיר בית הדין הארצי כי עיקרון מעשה בית דין נועד להגן הן על האינטרס הציבורי והן על האינטרס של בעלי הדין, בכך שיהיה סוף להליך המשפטי באותו עניין (ראו למשל: בר"ע (ארצי) 15310-11-12 גולדפינגר - קונספט שיווק מוצרי אופנה (1995) בע"מ (15.1.2013)). דוקטרינת מעשה בית דין מורכבת, למעשה, משני ענפים - השתק עילה והשתק פלוגתא - המבטאים את אותו רעיון. המלומדת נינה זלצמן עמדה על ההבדל בין השניים: "האחד (השתק עילה - רב"ה) מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה שמוצתה בפסק דין קודם, בין שזכה התובע בפסק דין ובין שתביעתו נדחתה, בעוד האחר (השתק פלוגתא - רב"ה) מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השנייה על עילת תביעה שונה". (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 9 (1991)). 10. בחינת התובענה שלפנינו מעלה כי יש לדחותה הן מן הטעם של השתק עילה, הן מן הטעם של השתק פלוגתא ונבאר. 11. השתק עילה - בהתאם להלכה הפסוקה, משהועלתה טענה לקיומו של מעשה בית דין לנוכח קיומו של פסק דין שניתן בהליך קודם יש להכריע בה על פי מבחן זהות העילה, כלומר אם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לעניין זהה (דב"ע שנ/13 - 2 עותמאן - חפציבה חברה לבניין, פד"ע כ"ב 191 (1990)). בתוך כך יש לבחון אם "העילה שעליה נשענת התובענה הנוכחית מוצתה כבר בפסק דין קודם על ידי בית משפט מוסמך. אם התשובה חיובית קמה הצדקה למנוע תביעה נוספת" (ע"א 1835/11 אבני נ' מדינת ישראל (17.11.2011)). עיון מדוקדק בתובענה שלפנינו מעלה כי עילתה זהה לעילת התביעה שנדונה בהליך משנת 2008. שם נדון החוב שנוצר לתובע עקב זקיפת הכנסות רעיוניות מנכסים שהיו בבעלותו, ובין היתר בנכס בראס אל עמוד, ואף כאן עילת התביעה היא החוב שנוצר לתובע בגין הכנסותיו הרעיוניות מהנכס בראס אל עמוד. משסוגיה זו עלתה בהליך משנת 2008 מיצה פסק דינו של בית הדין האזורי את הנושא, ולא מצאנו טעם לשוב ולהזדקק לו פעם נוספת. בפרט לאחר שפסק הדין הועמד לבחינת בית הדין הארצי במסגרת ערעורי הצדדים ולא נמצא טעם להתערב בו. משקבענו כי מתקיים בענייננו השתק עילה ממילא מתקיים גם השתק פלוגתא. אולם משמצאו הצדדים להרחיב בסוגיה זו נתייחס אף אנו אליה. 12. השתק פלוגתא - על מנת שתישמע טענת השתק פלוגתא צריכים להתקיים ארבעה תנאים, כפי שנמנו בפסיקת בית המשפט העליון בעניין ע"א 246/66 קלוז'נר - שמעוני פ"ד כב2) 561 (1968). התנאי האחד הוא שבשתי התובענות הועמדו לדיון פלוגתא זהה על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. השני, שהתקיימה התדיינות בפלוגתא זו במסגרת ההתדיינות הראשונה ולבעלי הדין היה יומם בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. השלישי, שההתדיינות באותה פלוגתא הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא בקביעת ממצא פוזיטיבי ולהבדיל מחוסר הוכחה. הרביעי, שההכרעה באותה פלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה, להבדיל מהכרעה שולית שאינה דרושה לצורך ביסוס פסק הדין (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 141 (1991)). נטעים כי כאשר מתקיימים התנאים שלעיל, הופכת הכרעת בית המשפט בהליך הראשון באותה פלוגתא לממצא עובדתי בהתדיינות המאוחרת יותר, באופן שבעל דין אינו רשאי להעלות במסגרת ההתדיינות המאוחרת טענות שלא העלה במסגרת ההליך הראשון או להביא ראיות שלא הביאן במסגרת ההליך הראשון. בענייננו דעתנו היא כי מתקיימים ארבעת התנאים המצמיחים השתק פלוגתא. לצורך ביסוס דברינו נשוב ונעיין בקורות ההליך משנת 2008 ובפסק הדין שניתן בסופו. בישיבה המקדמית מיום 4.5.2009 נקבעה, בין היתר, פלוגתא בזו הלשון: "האם נכונה טענת הנתבע כי יש לייחס את השווי המלא של קומת הקרקע בראס אל עמוד או רק את זכויות הבניה בלבד כפי שטוען התובע. הצדדים חלוקים גם לעניין שווי הזכויות כפי שנרשם בחוות הדעת". עינינו הרואות כי הסיפא של הפלוגתא שלעיל, העוסקת בשווי הזכויות בנכס בראס אל עמוד זהה לפלוגתא שלפנינו והיא מהו ערך הנכס בראס אל עמוד לצורך זקיפת הכנסה. כפי שעולה מנוסח הפלוגתא בהליך משנת 2008 הנתבע המציא חוות דעת שמאי ביחס לשווי הזכויות בנכס בראס אל עמוד. עיון בפרוטוקול ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 6.1.2010 מעלה כי מר דדון, השמאי מטעם הנתבע, התייצב למתן עדות ובא כוח התובע (דאז) אף חקר אותו בחקירה נגדית, וזאת בניגוד לטענת התובע כאן. יצוין כי מר דדון הגיע לבית הדין כשבאמתחתו מחשב נייד והציג בפני בית הדין תמונות. אמת, בא כוח התובע (דאז) בחר מטעמיו שלא לחקור את מר דדון על אודות חוות דעתו ביחס לנכס בראס אל עמוד, אולם הייתה לו ההזדמנות המלאה לעשות זאת. מכאן המסקנה כי ניתן לתובע יומו המלא בבית הדין ביחס לשווי הנכס בראס אל עמוד. נוסיף, כי לא מצאנו בטעוני התובע תשובה מניחה את הדעת לשאלה מדוע חוות הדעת שצורפה להליך דנא לא צורפה בהליך משנת 2008. אין זאת אלא שפרקליטי התובע השתנו אלא שלאו טעם הוא. שאלת שווי הנכס בראס אל עמוד הוכרעה בפסק הדין לאחר שבית הדין מצא בסעיף 18 כי "יש לייחס לתובע את השווי המלא של קומת הקרקע בראס אל עמוד". מיד בסמוך, בסעיף 19, תחת הכותרת 'שווי הזכויות בנכס בראס אל עמוד' קיבל בית הדין את עמדת הנתבע ביחס לשווי הנכס בקובעו כך: "הנתבע הגיש שומת מקרקעין לגבי שווי הנכסים שבמחלוקת. התובע לא המציא מטעמו כל חוות דעת אשר יש בה כדי להפריך את הערכת השמאי. בא כוח התובע אף לא חקר את השמאי לגבי שווי הנכסים ולא חלק על חוות דעתו בעניין זה. התובע לא הוכיח, כי ילדיו השתתפו כאמור בבניית הקומה הראשונה ומעבר לטענותיו בעניין זה לא הציג כל ראייה ממשית להוכחת מימון עלויות הבניה כאמור. לאור האמור יש לזקוף לתובע שווי מלא של הדירה בתקופה הרלוונטית כפי שהוכרעה בחוות דעתו של השמאי". (ההדגשה במקור). דעתנו היא כי בניגוד לטענת התובע בהליך שלפנינו הכרעת בית הדין בשאלת שווי הנכס בראס אל עמוד הסתיימה בהכרעה פוזיטיבית שקיבלה במלואה את עמדת הנתבע שם (המוסד) לאחר שהתובע קיבל אותה ולמצער לא חלק עליה. אין בידינו לקבל את טענת התובע כי ממצא זה נשען על היעדר הוכחה, אלא נשען הוא, כאמור, על טענת המוסד שלא נסתרה. מצאנו כי ההכרעה בפלוגתא זו הייתה הכרחית להליך שכן נועדה להנחות את המוסד כיצד לחשב את זקיפת ההכנסות של התובע מהנכס בראס אל עמוד. לנוכח האמור דעתנו היא כי מתקיימים בענייננו כל התנאים לביסוס השתק פלוגתא. 13. זאת ועוד. דעתנו היא כי אין לקבל את טענת התובע בסיכומיו ולפיה חסימת דרכו מלהמשיך ולהתדיין תהיה בבחינת תוצאה בלתי מדתית ובלתי צודקת. טובת הציבור מחייבת כי מערכת המשפט תפעיל את משאביה המוגבלים בדרך היעילה ביותר. לתובע ניתן יומו המלא בבית הדין האזורי כמו גם בבית הדין הארצי ויותר מהזדמנות אחת להביא לבירור שווי הנכס בראס אל עמוד, במובן של הצגת כלל ראיותיו וטיעוניו. אלא שמטעמיו ביכר שלא לעשות כן ועתה הוא מבקש כי נפתח את מסכת ההתדיינות בינו לבין המוסד בפעם הרביעית. אין זאת אלא שטובת הציבור מחייבת כי משאביו של בית הדין יופנו אל מי שמשוועים לזמנו ושעניינם טרם נדון ולו בפעם הראשונה. יתר על כן, הרושם המתקבל הוא שבמסווה של הליך חדש מבקש התובע לתקן עילת ערעור שעליה ויתר ולכך לא נוכל ליתן ידנו. 14. סוף דבר - על יסוד כל האמור, הרינו קובעים כי בעניין שלפנינו הוכח קיומו של מעשה בית דין ביחס לשאלת שווי הנכס בראס אל עמוד ולפיכך התביעה נדחית. משמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי ואך מטעם זה, איננו עושים צו להוצאות. 15. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מן המועד שיומצא לצדדים. השתק פלוגתאהשתק / דיני מניעות