בית משפט קמא הורה למערערים לפנות את המקרקעין הידועים כחלקה 2, גוש 10318 בשפרעם (להלן: "המושכר"), מקרקעין המצויים בבעלות המשיבה ואחרים. ב. המשיבה היא יורשת, על פי צוואה, של זכויות בעלה המנוח במושכר. מושכר זה משמש כשוק בשפרעם, הפועל בימי ו' בשבוע. על זכויותיה של המשיבה רשומה הערת אזהרה לטובת שני בניה, אלי ואיברהים. הערה זו, שנרשמה לפי שטר משנת 2004, הייתה קיימת, ככל הנראה, עוד בימיו של המנוח ועל זכויותיו (המנוח נפטר בסוף שנת 2006). ג. ביום 25/01/07 נחתם הסכם שכירות בין המשיבה לבין המערער מס' 1, ובהתאם לחוזה הושכר המושכר למערער מס' 1 תמורת דמי שכירות בסך של 7,800 ₪ לחודש לפרק זמן של 3 חודשים, החל מיום 01/01/07, כשהשכירות מתחדשת מאליה ל-3 תקופות נוספות של 3 חודשים כל אחת. אין מחלוקת, שהמושכר הושכר למערערים לפני תנאי חוזה השכירות הנ"ל מאז שנת 2007 ואילך, מבלי שנערך הסכם אחר במקומו, והצדדים פעלו על פי חוזה השכירות האמור מאז שנחתם. סעיף 3(ג) של חוזה השכירות מאפשר למשיבה לסיים את החוזה בהודעה של שבוע מראש, וזאת "בכל עת". ד. ביום 19/09/11 שלחה המשיבה מכתב למערער מס' 1, בו נדרש לפנות את המושכר, נוכח הפרת חוזה השכירות, בגין אי תשלום דמי שכירות בחודשים שקדמו למשלוח המכתב, שצוין בו, כי פנייה קודמת בעל פה למערער מס' 1 לא הביאה לתיקון ההפרה. בפועל, אין מחלוקת בין הצדדים, כי בסופו של דבר שולמו מלוא דמי השכירות לשנת 2011 וכן לשנים שקדמו. ה. ביום 10/08/12 שלחה המשיבה מכתב נוסף למערער מס' 1, שנדרש לפנות את המושכר, עקב אי תשלום דמי השכירות פעם נוספת. אין מחלוקת בין הצדדים, כי דמי השכירות לשנת 2012 לא שולמו במלואם, כשבישיבת בית המשפט מיום 06/02/13 הסכימו המערערים להפקיד בבית המשפט את החלק שאינו במחלוקת. ו. בית משפט קמא ציין, שאין מחלוקת של ממש, כי המערערים הפרו את חוזה השכירות, הואיל ובמשך מספר חודשים, לכל המאוחר מחודש אוקטובר 2012 ועד חודש פברואר 2013, לא שולמו דמי השכירות עבור המושכר. ז. התביעה הוגשה תחילה כנגד המערער מס' 1, שחתום על חוזה השכירות. מערער זה טען, כי מי ששכר בפועל את המושכר היה המערער מס' 2 ולכן חובה לצרפו לכתב התביעה, וכך נעשה. בכתב ההגנה המתוקן, שהוגש מטעם שני המערערים, טען המערער מס' 1, שהא היה שותף עם המנוח בשוק, השכיר את המושכרים לצדדי ג', לא ניתן לפנותו, משום ששותפותו היא "לעולמי עולמים" או "לטווח ארוך מאוד", משום שהשקיע במושכר מאות אלפי שקלים, וכי זכויות צדדי ג' תיפגענה, והוא צפוי להיתבע על ידם בגין כך. ח. בנוגע לראיות, כותב בית משפט קמא, כי עדות בנה של המשיבה, אלי, שאין חולק כי היה מעורב בענייני המושכר, אף לגישתם של המערערים, הייתה מספקת להוכחת התביעה, הואיל ואלי ידע להעיד מידיעה אישית על כל הפרטים ועדותו הייתה ישירה, ברורה וסדירה, המתבססת על עובדות שאינן במחלוקת ואינן יכולות להיות במחלוקת, ובית משפט נתן אמון בדבריו של אלי. ט. מטעם המערערים הוגשו תצהירים של המערערים עצמם ושל 5 עדים נוספים. בית משפט קמא ציין, שעדיהם של המערערים התגלו כמי שאינם בקיאים בעובדות, וידעו לספר בעיקר על דברים שנאמרו להם על ידי המערער מס' 2. רוב עדויות עדי המערערים, כך נקבע, אינן אלא עדויות מפי השמועה ולא יכלו לתרום לבדיקת השאלות שבאמת שנויות במחלוקת בין הצדדים. י. בית משפט קמא ציין, כי הגנתם של המערערים חסרת בסיס. טענת המערער מס' 2, כי היה שותפו של המנוח, נותרה ללא כל ראייה. לא זו בלבד שלא נרשמה שותפות, אלא גם לא צורף כל הסכם שותפות. עדות המערער מס' 2 התבססה על כך, ש"כולם יודעים את זה", אך מובן שאין זו ראייה במשפט. יתר על כן, כך קבע בית משפט קמא, גם אילו היה המערער מס' 2 מוכיח קיומה של שותפות, הרי לפי סעיף 42 לפקודת השותפויות, מות אחד השותפים מביא לפירוק השותפות. י"א. עוד ציין בית משפט קמא, כי שמשנחתם חוזה השכירות ביום 25/01/07 בין המשיבה (יורשתו של המנוח) לבין המערער מס' 1, שהצהיר כי המערער מס' 2 פעל "באמצעותו", ברור כי שותפות, אם אמנם הייתה, אינה קיימת עוד בין המשיבה לבין מי מבין המערערים, שאינם אלא שוכרים של המושכר בלבד. י"ב. המערערים צירפו חוות דעת של מומחה מטעמם (נ/1), שהעריך את שווי ההשקעות במושכר בסכום של כ-1.5 מיליון ₪, אך הוא לא ציין ולא יכול היה לציין בחוות דעתו, מי ביצע את ההשקעות הנטענות. מטעם המערערים גם לא הובאה כל ראייה לכך. המערער מס' 2 הודה, שאין לו ראיות לכל השקעה או תשלום, משום שהכל נעשה במזומן. בחוזה השכירות נרשם, כי המשכיר (משמע, המשיבה) הקים על המושכר 8 בנייני שירותים, ובסעיף 6(ג) של חוזה השכירות נרשם, שכל תוספת שיבצע השוכר במושכר שייכת למשכיר ולא תהא לשוכר כל זכות בתוספת. י"ג. בית משפט קמא קבע, שהטענות שהעלו המערערים, בדבר שותפות בין הצדדים וכי מגיע להם החזר כספי מן המשיבה, אין בהן כדי לשמש הגנה, בפרט משאלה לא הוכחו כלל ועיקר. י"ד. באשר לטענת ההגנה שהעלו המערערים, בדבר פגיעה בצדדי ג' אם אלה יפונו מן המושכר, ציין בית משפט קמא, שנוכח הוראות חוזה השכירות, אין הדבר יכול לשמש הגנה עבור המערערים. ט"ו. מציין בית משפט קמא, שלפי סעיף 6(ב) לחוזה השכירות, אסור היה למערערים להשכיר או להעביר את זכויותיהם במושכר ללא רשות המשיבה, ואם עשו כן, אין להם אלא להלין על עצמם ולשאת בתוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהלותן. עוד קבע בית משפט קמא, כי בפועל לא הוכח שזכויות הועברו לצדדים שלישיים. עדותו של אחד העדים, כי שילם במזומן עבור הזכויות להחזיק בחלקים של המושכר, לא הייתה אמינה על בית משפט קמא. ט"ז. בית משפט קמא הוסיף וקבע, שגם אלמלא האמור בחוזה השכירות ועדותו האמינה של אלי בנה של המשיבה, לא ניתן להגיע למסקנות אליהן מכוונים המערערים, הואיל והם לא היו אמינים על בית משפט קמא. ברור בעדויות מטעם המערערים, שהם לא גילו את כל הידוע להם, טענו טענות עובדתיות סותרות, וגרסתם הסתברה כבלתי נכונה עובדתית וחסרת כל היגיון במציאות. י"ז. בית משפט קמא קבע, כי המשיבה הוכיחה שהיא הבעלים של המושכר, ולכן עבר הנטל אל המערערים להוכיח שהם מחזיקים במושכר בזכות, אך הם לא הרימו נטל זה. המסקנה, אליה הגיע בית משפט קמא, היא, כי למרות הטענות הרבות של המערערים, שהכבירו בעדויות, שחלקן עדויות מפי השמועה, בלתי רלוונטיות, וחלקן אף אינן אמינות, ולא הביאו בדל ראייה לכל זכות במושכר, דין התביעה להתקבל ויש להורות על פינוי המערערים מן המושכר. בהתחשב בכך שחוזה השכירות הוא משנת 2007, ובשים לב למהות המושכר (שוק), ובהתחשב במועד הגשת התביעה, הורה בית משפט קמא למערערים לפנות את המושכר ולהשיב את החזקה בו למשיבה עד ליום 24/03/13. כמו כן, חויבו המערערים לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך של 12,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 3,000 ₪. י"ח. המערערים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וטוענים, כי בית משפט קמא התעלם לחלוטין מעובדות מסוימות בתיק, אימץ עמדה כנגד המערערים, האמין שיש לפנותם, מבלי ללמוד את הראיות, והציב מחסום בפני המערערים להוכיח את הגנתם, שלטענת המערערים הוכחה מעל לכל ספק סביר. י"ט. לטענת המערערים, בנה של המשיבה, אלי, העיד מטעמה בשקר ובכזב, והבן איברהים, כך נטען, ברח מבית המשפט אשר מנע מן המערערים להעיד את איברהים על ידי הזמנתו. כך גם לגבי המשיבה שבחרה לא להגיש תצהירים. כ. המערערים חוזרים על טענתם, שהמערער מס' 2 היה שותף בעסק ולא שוכר. המערערים סבורים, ששגה בית משפט קמא, משהורה על פינויים. כן שגה בית משפט קמא, לטעמם של המערערים, משנתן אמון בעדותו של אלי, למרות הסתירות הרבות שבעדותו. אמנם השותפות לא הייתה רשומה, אך המערערים טוענים, שהשותפים, המערער מס' 2, ובנה הבכור של המשיבה, ידעו את מהות השותפות, אך כיום מתכחשת המשיבה לכך וטוענת שמדובר בשוכרים. כ"א. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא התייחס לעובדה, שהבן איברהים התחמק מלהעיד בבית המשפט, וכן מלינים המערערים, שדווקא על עדויות שהיו שקריות קבע בית משפט קמא שהן מהימנות. כ"ב. המערערים טוענים, כי השותפות של המערערים התבטאה בהשקעה של כסף רב במושכר, ביחד עם המנוח. כן טוענים המערערים, שמקור פרנסתם העיקרי מצוי במושכר וביצוע פסק הדין יגרום נזק בלתי הפיך, וכן נזק רב לצדדי ג', שהם בעלי "הבסטות" בשוק, כ-40 בני אדם שביצוע פסק הדין יביא אותם לאבטלה. כ"ג. המשיבים סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא וטוענים, כי מדובר בערעור שאין בו ממש. כ"ד. בישיבת בית המשפט, שהתקיימה בפנינו ביום 04/06/13, חזרו בפנינו באי כוחם של הצדדים על תמצית טענותיהם. כ"ה. לאחר שעיינו בטיעוניהם של באי כוח שני הצדדים בכתב ובעל פה, מסקנתנו היא, שדין הערעור להידחות. כ"ו. ערעורם של המערערים הוא, רובו ככולו, ערעור על טענות עובדתיות מובהקות. הלכה ידועה היא, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות, אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות אשר הובאו בפניה. אין ערעור זה בבחינת יוצא מן הכלל. אדרבא, בית משפט קמא ניתח בהרחבה את התשתית הראייתית שהונחה בפניו, פירט את הנימוקים שבגינם בחר להעדיף את גרסת המשיבה על פני זו של המערערים, ואין הצדקה כלשהי להתערבותנו בקביעותיו אלה של בית משפט קמא. כ"ז. לסיכום הדברים: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, שאין לגלות בה טעות שבחוק. לפיכך, אנו מאשרים את פסק דינו של בית משפט קמא לפי תקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומורים בזאת על דחייתו של הערעור. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו דוחים את הערעור. כ"ח. אנו מחייבים את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. מזכירות בית המשפט תעביר את סכום שכר הטרחה הנ"ל מתוך הפקדון שהפקידו המערערים להבטחת הוצאות המשיבה, לידי ב"כ המשיבה, עוה"ד גסאן חורי, עבור המשיבה. יתרת הפקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערים עבור המערערים. כ"ט. על המערערים לפנות את המושכר בחלקה 2, גוש 10318, ולהשיב את החזקה בו למשיבה, לא יאוחר מיום 07/08/13. ערעורמקרקעיןפינוי מקרקעיןפינוי