1. העותר מרצה מאסר ראשון למשך 14 שנים בגין עבירת הריגה שביצע בהיותו בן 16 וחמישה חודשים. העותר, יחד עם שני אחרים, החליטו לנקום במנוח, ארבו לו מחוץ לביתו כשהם מצוידים בסכין, אלת בייסבול ואקדח עט. העותר ושותפיו הפתיעו את המנוח, היכו אותו ודקרו אותו למוות. שותפו הבגיר של העותר נידון ל- 16 שנות מאסר והנאשם השלישי הורשע בסיוע לרצח ונידון לחמש שנות מאסר. 2. הוועדה קבעה שמדובר בחומרת העבירה מהדרג העליון וציטטה מסעיף 21 לגזה"ד נושא מאסרו של העותר ושותפיו שגרמו באלימות מעוררת פלצות למות חברם בשל ענייני כבוד ועל רקע סכסוך בשל זוטות ומסעיף 28 לגזה"ד לפיו העותר הוא הגורם לכל האירוע. 3. הוועדה ציינה את עברו הפלילי של העותר בגין מספר רב של עבירות אלימות ורכוש כולל חבלה כשהעבריין מזוין, נשיאת נשק והחזקת סכין. 4. הוועדה קבעה, לאחר ששמעה את ב"כ הצדדים ועיינה בתיקו האישי של העותר, שהעותר יצא ידי חובתו על מנת להוכיח שהוא ראוי לשחרור מוקדם, אך עליה לבחון אם העותר הוכיח ששחרורו לא יהווה סכנה לציבור. בעניין זה עליה לקחת בחשבון את סוג העבירה בה הורשע, את עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות של העותר ואם יש תכנית שיקום, עדיפה תכנית רש"א, שמאיינת את מסוכנותו. 5. הוועדה קבעה שבמקרה זה מדובר בעותר בעל עבר מכביד עם הרשעות עוד בהיותו קטין, חלקן קשורות באלימות כשהעבריין מזוין, נשיאת נשק, גניבה ופציעה וכל אלה מצביעים על אופיו ומסוכנותו. 6. הוועדה עיינה בכובד ראש בתכנית רש"א המוצעת, שבד"כ נטיית הוועדות לתת לה משקל, אך תכנית רש"א אינה חזות הכול ונדרש לבחון אם היא מתאימה לעותר ומאיינת את מסוכנותו. 7. הוועדה מצאה שהפיקוח המוצע בתכנית רש"א אינו מספיק, היות ותקופת הפיקוח הינה לשנה בעוד תקופת התנאי הינה 4 שנים ואין בהארכת תקופת הפיקוח (במידה וניתן להאריכה) כדי להוות גורם לאיון מסוכנותו. הוועדה מציינת כי בדו"ח העו"ס מיום 11.12.12 נכתב שהעותר זקוק לטיפול ותמיכה אינטנסיבית לאחר שחרורו, גם לאור גילו הצעיר והעבירה שביצע, ובשל חוסר ניסיונו להתנהלות עצמאית מחוץ לכלא ועברו הפלילי העשיר עוד בהיותו קטין. 8. הוועדה לקחה בחשבון את עמדת קורבן העבירה, אמו של המנוח. 9. הוועדה התחשבה ביציאתו של העותר ל-51 חופשות, בגילו הצעיר, ובעובדה שהתארס ועתיד להיות אב, אך לקחה בחשבון את סוג העבירה והדגישה שאין ספק שהינה עבירה חמורה ביותר. 10. הוועדה התחשבה בקביעת מסוכנותו של העותר גם בעברו המכביד בהיותו קטין ולמרות התנהגותו החיובית בכלא והשתתפותו בקורסים, מצאה שהעותר לא עמד בנטל להוכיח ששחרורו לא יהווה סיכון לציבור. נימוקי העתירה: העותר ביצע את העבירה בהיותו קטין והחל בריצוי מאסרו בגיל 16 וחמישה חודשים. העותר הינו אסיר באגף השיקום הפרטני, עובד במפעלים מחוץ לכלא, יצא ל-51 חופשות, התארס ומצפה לבת בכורה. התנהגותו במשך 9.5 שנים בכלא מופתית, ללא בעיות התמכרות והוא נעדר חמ"ן שלילי. חוו"ד גורמי הטיפול בעניינו הן חיוביות, הוא הוכיח את עצמו, השתלב בכל טיפול שהוצע לו ומביע חרטה ואמפטיה. מחוו"ד הסוציאלית מיום 04.07.13, עולה שהעותר ניצל את מאסרו לטיפול משמעותי, הוא הגיע לתובנות ולוקח אחריות. מטופס 903, שהיה בפני הוועדה, עולה שהעותר מודה בביצוע העבירה, מתחרט ומצטער עליה, מודע היטב לחומרת העבירה ולהשלכותיה והוא עבר תהליך משמעותי ואינטנסיבי במאסרו. אין חולק שהעותר עשה כל שיכל מבחינה שיקומית בכלא ושסיכויי הטיפול בו גבוהים ואין חולק שהוא נמצא ראוי לשחרור. החלטת הוועדה מיום 16.01.13 לדחות את הדיון ליום 12.08.13,יצרה בלבו של העותר ציפייה היות ולא היה שינוי בנתונים שהיו אז ואלה אף השתפרו. ביחס לספקות שעלו בנוגע לתכנית רש"א המוצעת, הרי שהיא ניתנת לשינויים ולהארכות ולכל הפחות הוועדה יכולה הייתה להורות על עדכונה. העותר היה בפיקוח במשך כל מאסרו ובכל מקרה ניתן לבקש את התייחסות רש"א באשר להארכתה סמוך למועד סיום השנה. תוכנית רש"א שגובשה הולמת את צרכיו הטיפוליים של העותר וכך גם סברו גורמי הטיפול בכלא וברש"א. 8. באשר לעמדת משפחת המנוח, לא ניתן לה מקום מכריע בהחלטה ולכן אין מקום להרחיב בעניינה. מה גם שכבר נקבע ששיקולי הוועדה בשחרור מוקדם אינם עולים בקנה אחד עם שיקולי משפחת הקורבן ואין בהם כדי להכריע מקום בו אסיר עומד בתנאי החוק לשחרור מוקדם. 9. חוק שחרור על תנאי והפסיקה מאפשרים גם שחרורו של מי שהורשע בעבירות המתה כל עוד עמד בקריטריונים הקבועים בחוק. 10. יש להעריך את מסוכנות העותר נכון למועד השחרור ואילו במקרה זה מסוכנות העותר הוערכה כגבוהה על סמך עברו הפלילי ולא על סמך התנהגותו בכלא במשך כמעט כעשור, מה גם שכל העבירות שביצע בוצעו בהיות קטין לפני 10 שנים ויותר. הוועדה שגתה כשקבעה שהערכת מסוכנותו של העותר מתבססת על עברו ועל העבירה בה הורשע. 11. הוועדה לא התחשבה בנתונים אחרים לצורך הערכת מסוכנותו של העותר ולכל הפחות שגתה כשלא נתנה להם משקל רב יותר. מהחלטתה עולה שלא ניתן יהיה כלל להורות על שחרור מוקדם של מי שהורשע בעבירת המתה אך הנחת יסוד זו עומדת בניגוד להוראות החוק והפסיקה. 12. בהחלטה ניתן משקל רב לחוו"ד עו"ס מיום 11.12.12, לפיה העותר זקוק לטיפול ותמיכה אינטנסיבית לאחר שחרורו, אולם היא הסתמכה על דו"ח שניתן לצורך הדיון ביום 16.01.13 ושעל פיו הורתה הוועדה על דחיית הדיון ושילובו בשיקום פרטני מטעמים אלה בדיוק. טענת השיקום הפרטני אינה עולה בדו"ח הסוציאלי העדכני ועל כן לא היה מקום לשוב ולצטט בהחלטה את המלצותיהם הלא מעודכנות של גורמי הטיפול שכבר אומצו ויושמו. 13. הוועדה שגתה בהניחה שיש התאמה בין חומרת העבירה לאינטנסיביות הטיפול הנדרש לעותר לאחר השחרור היות ואת אופייה של תכנית השיקום יש לקבוע ביחס לשלב הטיפולי בו מצוי האסיר, עת עניינו נדון בפני הוועדה. 14. העותר מצוי במסגרת טיפולית אינטנסיבית ותחת עין קפדנית מיומו הראשון במעצר ע"י גורמי טיפול רבים ומגוונים. העותר עבר את החלק הארי בטיפול לו הוא זקוק במהלך 10 שנות מאסר ולא מדובר במי שהשתלב בטיפול בתקופה מאוחרת של מאסרו אלא במי שהחל בו עוד טרם מתן גז"ד בעניינו. 15. נוכח האמור, חזקה על גורמי הטיפול ברש"א ושב"ס, שבנו תכנית טיפול המתאימה לצרכיו של העותר כיום בהתחשב בכל מסגרות הטיפול בהם הוא נטל חלק במשך מאסרו. 16. במהלך הדיון בפנינו הציג ב"כ העותר מכתב של מר דיאמנט מרש"א לפיו עפ"י נוהל רש"א תקופת הפיקוח של רש"א לאסירים שפוטים לתקופות ארוכות היא שנתיים ולפי צרכים טיפוליים ניתן להאריכה במספר חודשים ותוכנית השיקום שהוכנה נחשבת כתוכנית שיקום אינטנסיבית. 17. ב"כ העותר טען בפנינו שמדובר בעותר שהשתתף בכל תוכניות השיקום שהוצעו לו בשב"ס, הוא עובד מחוץ לכלא ואין לו יותר לאן להתקדם. ב"כ העותר הצביע על התנהגותו החיובית של העותר במהלך מאסרו ועל כך שהתארס, נולדה לו בת וארוסתו לא תוכל להישאר בארץ יותר. תגובת המדינה: החלטת הוועדה סבירה, הגיונית ומבוססת. היא התקבלה לאחר שהוועדה שקלה את כל הנתונים הרלוונטיים, בין היתר את חומרת העבירה ותוצאותיה, עברו הפלילי של העותר, התנהגותו החיובית בכלא, המלצות הגורמים הטיפוליים להמשך טיפול אינטנסיבי, עמדת אמו של המנוח, נסיבותיו האישיות של העותר, העומד להיות אב טרי, את תוכנית רש"א שנבנתה עבורו, ואת מסוכנותו. מסוכנות העותר, שהתבטאה בנסיבות העבירה ובעברו הפלילי המוקדם לעבירה, לא התאיינה למרות הליך השיקום הארוך שערך בכלא והיא אינה מקבלת מענה שיקומי טיפולי אמיתי בתכנית רש"א קצרת הטווח ודלת התוכן. תקופת הרישיון המתבקשת היא למשך 4 שנים, ואילו תכנית רש"א שנבנתה היא לשנה אחת. לפיכך, צדקה הוועדה בקביעה שהתכנית לא מתאימה ולא מספיקה לעותר ולנסיבותיו. התכנית אינה נותנת מענה הולם באורכה ובמהותה למסוכנותו של העותר וצדקה הוועדה בדחותה את בקשתו לאור היותה של התכנית חסרה לצרכיו. מדו"ח גורמי הטיפול מיום 04.07.13 עולה כי העותר זקוק לטיפול ותמיכה אינטנסיביים כהמשך ישיר לטיפול אותו עבר בכלא. התכנית הדלה והקצרה שהוצגה אינה עונה על קריטריונים אלה ואינה מתאימה למידותיו של העותר. טענת העותר שנוצרה אצלו ציפייה סבירה לשחרור מוקדם נוכח דחיית הדיון מיום 16.01.13 ליום 12.08.13 אינה מבוססת. הדיון נדחה במטרה לקבל את עמדת נפגעי העבירה והומלץ לגורמי הכלא לשלבו בטיפול פרטני. אין באלה כדי להוות אינדיקציה ביחס להחלטה הסופית של הועדה בבקשה. תכנית רש"א שהוצגה אינה מאיינת את מסוכנותו של העותר כמי שמרצה עונש בגין הריגה בנסיבות כה מחרידות. עמדתה של רש"א לפיה ייתכן והעותר ישולב בקבוצות שונות שיפתחו בעתיד איננה מקובלת נוכח העדר הודאות שכך יקרה. עיון בהחלטת הוועדה מעלה שאין שיקול אחד אשר הוועדה לא בחנה ובדקה אותו טרם החלטתה. בסמכות הוועדה לבסס את החלטתה על מסוכנות העותר הנובעת מכל גורם ובוודאי מגורמים המנויים בסעיף 9 לחוק. המחוקק אף בחר לתת מעמד בכורה לעבירה בגינה מרצה אסיר מאסרו כגורם מכריע בבקשת השחרור, הגם שאין זה הכלי היחיד להערכה. במהלך הדיון בפנינו טען ב"כ המשיב שצדקה הוועדה כאשר קבעה שגם פיקוח לתקופה ארוכה יותר לא יספיק לאור מסוכנותו של העותר למרות תהליך השיקום שעבר בכלא. לטענתו, הוועדה צדקה כאשר שקלה את חומרת העבירה בה הורשע העותר ואת עברו הפלילי החל מגיל 12, כאשר למרות שהיה בהוסטל ועבר תוכנית שיקום גרם למותו של המנוח במקרה נושא מאסרו. ב"כ המשיב טען שאין דין חופשה כדין שחרור מוקדם וגורמי הטיפול בכלא לא היו שותפים לתוכן תוכנית רש"א, שיש "דלתא" גדולה בינה לשיקום שעבר העותר במהלך מאסרו. דיון והכרעה איננו מקבלים טענת ב"כ העותר לפיה הוועדה שגתה כשקבעה את מסוכנות העותר לפי העבירה שביצע ועברו הפלילי ולא רק לפי מצבו הנוכחי לאחר שעבר תהליכי שיקום בשב"ס, שכן עפ"י הוראות סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי בין הקריטריונים לקביעת מסוכנותו של אסיר לצורך ההחלטה אם לשחררו על תנאי יש להתחשב בנסיבות ביצוע העבירה נושא מאסרו ובעברו הפלילי. העותר שבפנינו ביצע עבירת אלימות חמורה כשגרם יחד עם אחרים למות חברו בשל נקם על רקע סכסוך בשל מה בכך ויש לו עבר פלילי בעבירות אלימות, לרבות דקירת תלמיד בית ספרו בהיותו בן 12, ושלוש שנות שהייה בהוסטל במהלכן עבר תוכנית שיקום לא מנעו ממנו לעבור את העבירה החמורה נושא מאסרו. 3. אף אנו, כמו הוועדה, לא מתעלמים מהאמור בחוות הדעת של גורמי הטיפול בעותר במהלך מאסרו, שהיו בפניה והוצגו גם בפנינו, לפיהם העותר לוקח אחריות על מעשיו והשלכותיהם ומביע אמפטיה לקורבן ולמשפחתו, הוא השתלב בקבוצות טיפוליות ויצא לחופשות, בחודש אוגוסט 2011 הוא שולב בהצלחה בשיקום קבוצתי, כולל עבודה במפעל סולמות מחוץ לבית הסוהר ובעקבות החלטת הוועדה מיום 16.1.13 הוא שולב בהצלחה בשיקום פרטני החל מיום 7.3.13 והמשיך להוכיח עצמו. חרף האמור לעיל סבורים גורמי הטיפול, ובצדק, שהעותר זקוק לטיפול ותמיכה אינטנסיביים לאחר שחרורו ממאסר בשל גילו הצעיר, העבירה נושא מאסרו, עברו הפלילי העשיר בהיותו קטין וחוסר ניסיונו בהתנהלות מחוץ לכלא מעבר לחופשות. 4. אנו רואים עין בעין עם גורמי הטיפול בכלא ועם הוועדה את צרכי הטיפול בעותר לאחר שחרורו המוקדם ומשכך צדקה הוועדה כאשר קבעה שאין בתוכנית השיקומית של רש"א שהוצגה בפניה כדי לאיין את מסוכנותו של העותר לאחר שחרורו המוקדם ממאסר. כך גם אין בתוכנית רש"א שהוצגה בפנינו, שאמנם מגיעה כדי שנתיים ומספר חודשים לאחר שחרורו המוקדם של העותר אך אין ודאות שייפתחו הקבוצות שבהן זקוק העותר להשתלב גם לדעת גורמי רש"א. 5. בהתחשב במסוכנותו של העותר, ומבלי להתעלם מנתוניו החיוביים של העותר בהם התחשבה גם הוועדה ובהליכי השיקום המוצלחים שעבר בשב"ס, נראה לנו כי על העותר להשלים שנה במסגרת השיקום הפרטני בשב"ס ולאחר סיומה המוצלח יובא עניינו פעם נוספת בפני הוועדה אשר תקבל תוכנית רש"א שתוקפה יהיה למשך שנתיים וחצי לפחות ממועד שחרורו המוקדם של העותר, ותכלול מועדים לשילובו של העותר בקבוצות טיפוליות להן הוא זקוק. בכפוף לאמור לעיל, אנו דוחים את העתירה. מאסרשחרור מוקדם מהכלאועדת השחרורים