זכאות התובעת לדמי לידה בגין הכנסותיה כעצמאית, בנוגע ללידה התובעת הגישה בקשה להענקה מטעמי צדק, אך גם זו נדחתה בהתאם להחלטת הנתבע מיום 24.1.12. משכך הוגשה התביעה הנוכחית. להלן העובדות הרלוונטיות: התובעת מועסקת כשכירה החל משנת 2001. בנוסף לעבודתה כשכירה והחל משנת 2008 עובדת התובעת כעצמאית, בהיותה שותפה במשרד עורכי דין (סע' 4 לתצהיר התובעת). ביום 3.8.10 ילדה התובעת את בנה הבכור, לידה שהיא נשוא התביעה הנוכחית. ביום 10.8.10 נשלחה לתובעת הודעת הנתבע, ולפיה היא איננה זכאית לדמי לידה כעובדת עצמאית וכי ככל שבידיה אישורים על עבודתה כשכירה או עצמאית, עליה להגישם לנתבע בצירוף תביעה לדמי לידה (נספח א לתצהיר התובעת). 4. התובעת הגישה תביעה לדמי לידה ביום 15.9.10 בגין עבודתה כשכירה. תביעתה אושרה ולתובעת שולם סכום של 25,173 ₪ (נספח ב לתצהיר התובעת). 5. ביום 15.11.10 הגישה התובעת תביעה נוספת לדמי לידה בגין עבודתה כעצמאית (נספח ג לתצהיר התובעת). 6. במענה לתביעתה כעצמאית, נשלח לתובעת במהלך חודש 12/10, העתק מהודעת הנתבע מיום 10.8.10 ובו נרשם כאמור כי: "... אינך זכאית לדמי לידה מאחר ולא צברת תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתך כנדרש בסעיף 50 לחוק" (נספח ד לתצהיר התובעת). 7. יצוין כי עוד בחודש יוני 2010, כחודשיים טרם הלידה, נשלח לתובעת פנקס מקדמות בו נכתב כי: "הנך מבוטחת כעובדת עצמאית ... ההכנסה השנתית המוערכת לשנת 2010 היא 96,000 ₪. .... יתרת חשבונך לתאריך 31.5.2010 היא בסך: 0 ₪" (ט1-ט2 לתצהיר התובעת). התובעת נדרשה לשלם מקדמות בעבור חודשים 5-12/2010 אותם שילמה ביום 13.9.10, קרי- לאחר מועד הלידה. התובעת טוענת כי טרם מועד הלידה ובחודש 6/10 הוטעתה ע"י הנתבע לחשוב שאין לה כל חוב לנתבע. התובעת נדרשה לשלם מקדמות רק החל מיום 15.6.10 וכך עשתה. רק בחודש 9/10 פנה אליה הנתבע לראשונה, והודיע לה בדרישה שהומצאה לכתובת מגוריו של אביה במושב בצרה, כי קיים חוב דמי ביטוח ואכן החוב שולם במלואו. לטענת התובעת עניינה מצדיק הענקה מטעמי צדק שכן לא יכלה לדעת על קיומו של החוב טרם חודש 9/10. ב"כ הנתבע טוענת כי חוב דמי הביטוח של התובעת שולם רק ביום 13.9.10, ועל כן אין התובעת זכאית לדמי לידה מכוח סע' 50 לחוק הביטוח הלאומי. לתובעת הודע קודם למועד הלידה כי ככל שדיווחיה לנתבע לא ישתנו, אין היא מבוטחת לדמי לידה כעצמאית. לתובעת נשלחו הודעות עוד טרם הלידה, בדבר יתרת חוב דמי הביטוח, אך כאמור החוב שולם רק ביום 13.9.10. אשר על כן, התובעת אינה זכאית להענקה מטעמי צדק, מאחר ולא הוכיחה כי "נבצר" ממנה לשלם את החוב, כאמור בתקנה 3. דיון והכרעה: הרציונאל העומד בבסיס אי תשלום גימלה למי שלא שילם דמי ביטוח, הינו מניעת שימוש לרעה בעצם הביטוח מכוח החוק, על מנת שלא יווצר מצב שאדם לא משלם את דמי הביטוח במשך השנים, וישלם את דמי הביטוח רק כאשר קמה זכותו לגמלה זו או אחרת. סעיפים 48 ו-50 לחוק הביטוח הלאומי, מתנים את הזכאות לדמי לידה לעובדת עצמאית בתשלום דמי ביטוח בעד התקופה הנזכרת בסעיף 50, שקדמה ליום שבו הפסיקה לעבוד בהיותה בהיריון שהסתיים בלידה. בדב"ע נו' 0/292 אסתר רחמים נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן - עניין אסתר רחמים) נפסק מפי כב' השופט פליטמן: " ... לא בכדי נאמר בחוק 'שילמה' בלשון עבר, שכן תכלית אותה הוראה הינה למנוע שימוש לרעה בעצם הביטוח מכח החוק, כך שאדם לא יקיים שנים חובותיו ובבוא האירוע המזכה לגימלה - ישלים את כל החסר לזכאות לרבות קביעת מצב מזכה או מעמד מזכה." תשלום לאחר האירוע המזכה, או הסדר תשלומים לאחר אירוע מזכה, אין בהם כדי להועיל (ר' גם בדב"ע שמ 0/133 המוסד לביטוח לאומי נ' רחל שחם, פד"ע יב' 276). הדרישה היא כי התשלום או הסדר התשלומים, יתבצעו לפני "היום הקובע", כמשמעותו בסעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי - היום בו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהיריון שהסתיים בלידה ולא לאחריו. בענייננו, החוב שולם ע"י התובעת רק לאחר היום הקובע ולפיכך אינו מקים לה זכאות לקבלת דמי לידה, בהתייחס להכנסותיה כעצמאית. אמנם, הזכות לדמי לידה אינה תלויה ברישום כעובדת עצמאית, זאת להבדיל מהזכאות לגמלה בגין פגיעה בעבודה (ר' דב"ע שם/133-0 המוסד לביטוח לאומי - שחם, פד"ע יב, 276). אולם, היא תלויה בתשלום דמי ביטוח, כאמור בסעיף 50(א) לחוק (בכפוף למקרים שבהם רואים תקופה כאילו שולמו בעדה דמי ביטוח, אף אם אלה לא שולמו, כאמור בסעיף 50(ב) לחוק). אולם, משהתובעת לא שילמה את דמי הביטוח בטרם היום הקובע, לא ניתן לקבוע שהתקיימו בה תנאי סעיף 50 לחוק. אשר לטענה להענקה מטעמי צדק: נקודת המוצא היא כי קיימת זיקה בין הזכויות המוקנות לפי החוק לבין תשלום דמי הביטוח. לפיכך, נדרש מן המבוטח, כתנאי לקבלת הזכויות, כי ימלא אחר חובותיו לפי חוק ובכלל זה תשלום דמי הביטוח (עב"ל 393/97 ורדינה שומלה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 425 (1999); דב"ע (ארצי) שם/133-0 המוסד לביטוח לאומי - רחל שחם, פד"ע יב 276 (1981). לעקרון זה נקבע חריג ולפיו יכול וגמלאות ישולמו חרף מחדלו של המבוטח למלא את חובותיו ולשלם דמי ביטוח במקום בו מתקיימים 'טעמי צדק'. וכך קובע סעיף 387 לחוק: "המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין על פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, כשתביעתו של האדם לגמלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בגלל אחת מאלה: (1) ... (2) פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 50 או 366; (3) אי מילוי חובת רישום לפי סעיף 77; (4) ... ". בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק), התשל"ה -1975 (להלן: "התקנות"). נקבע כדלקמן: "בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה: (1) מחלה או תאונה; (2) מאסר או מעצר; (3) פסלות לדין או פשיטת רגל; (4) שירות בצבא-הגנה לישראל; (5) הימצאות בארץ אויב או בארץ שאינה מאפשרת מגע חפשי עם ישראל; (6) תנאי מלחמה או פעולות אויב; (7) אסונות טבע או תנאי אקלים החורגים מהרגיל; (8) רישום גיל לא נכון שתוקן על פי פסק דין, בתנאי שמבקש ההענקה נקט בהליכים משפטיים לתיקון הגיל תוך זמן סביר לאחר שעמד על הטעות; (9) מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד; (10) סיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה." מכאן, על פי התקנות, תנאי הכרחי לצורך הענקה מטעמי צדק הוא כי אי הרישום או אי התשלום נגרם בשל העובדה ש"נבצר" מהמבוטח למלא את חובת הרישום או לשלם דמי ביטוח (דב"ע מח/0-150 תהילה פלבינסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 32 (1988), להלן - עניין פלבינסקי). הדבר נכון גם לגבי האמור בתקנה 3(10) - גם לגביה נדרש כתנאי מקדמי כי 'נבצר' מהמבוטח לדווח או לשלם. הביטוי "נבצר מהמבוטח" פורש כקרוב למילה "נמנע" (דב"ע מא/0-172 פלורה סבג - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יד 22 (1982), כלומר הכוונה להימנעות כתוצאה מנסיבה אובייקטיבית, ולא בשל סיבות כגון: אי ידיעה על חובת הרישום או התשלום, טעות, שכחה, או מעשים/ מחדלים של המבוטח או מטעמו (עב"ל 55/96 יעקב עגם - המוסד לביטוח לאומי (2002), רא' גם: עניין פלבינסקי). יש לציין כי בעניינים שבהם יש לנתבע שיקול דעת, כגון בעניין הענקה מטעמי צדק לפי סעיף 387 לחוק, סמכותו של בית הדין לעבודה מוגבלת לבחינה מנהלית של אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הנתבע, וכי ככלל אין מקום להתערבותו של בית הדין, אלא מקום שבו נפל פגם בשיקול דעתו של הנתבע או אז, יש להשיב את העניין אל פקיד התביעות, עם הנחיות להפעלת שיקול הדעת. במקרה הנוכחי לא שוכנענו כי יש מקום לקבל את הטענה להענקה מטעמי צדק, ולא מצאנו לנכון להתערב בשיקול דעתו של הנתבע, זאת מהנימוקים הבאים: התובעת אישרה בעדותה כי הכתובת הרשומה שלה הינה במושב בצרה, ת.ד 31. המדובר בתא הדואר של אביה, מר משה גרין (להלן: "מר גרין") וכתובת זו היתה כתובתה הרשומה בתקופה הרלוונטית (עמ' 6 ש' 8-12). התובעת אישרה כי נ/2 הוא זהה לפנקס שבו הודע לה כי נכון ליום 31.5.10 יתרת החוב היא- 0 אך לטענתה לא קיבלה את המכתב נ/3, גם הוא מיום 31.5.10 שבו הודע לה כי עליה לשלם עד ליום 30.6.10 דמי ביטוח בסך 14,580 ₪ (עמ' 6 ש' 24-28). לעניין המכתב מיום 7.12.09 שבו הודע לתובעת כי אינה מבוטחת כעצמאית לצורך ענף נפגעי עבודה ודמי לידה (נ/1) טענה התובעת: "... אני לא זוכרת אם זה הגיע אלי או לא.." (עמ' 6 ש' 13-15). לתובעת נשלחו שני מכתבים נוספים בנוגע לחוב דמי הביטוח, האחד מיום 29.7.10 (נ/5) והשני מיום 23.8.10 (נ/6) גם אותם טענה התובעת שלא קיבלה, על אף שאישרה כי: "אני לא שיניתי כתובת. זה תיבת הדואר של אבא שלי ולשם מגיעים המכתבים שלי" (עמ' 7 ש' 12-18). אביה של התובעת, מר גרין אישר: "אני אביה של התובעת מתגורר במושב בצרה, ובבעלותי תיבת דואר מס' 31. התובעת מקבלת דואר לאותה תיבת דואר שלי" (עמ' 7 ש' 31-32). מר גרין לא סיפק בעדותו הסבר משכנע לטענה, כי לא נתקבלו אצלו מכתבי הנתבע בדבר חוב דמי הביטוח של התובעת. התובעת מצידה, שלא מסרה כתובת עצמאית משלה, אלא רק של אביה, אינה יכולה להיבנות מכך כעת ולטעון להיעדר המצאת מסמכים כדין. מטעם התובעת העיד גם מר אילן רובין, יועץ המס של התובעת (להלן: "מר רובין"). מר רובין אישר בעדותו כי אינו זה שמקבל את המכתבים שנשלחים לתובעת, אלא הם מועברים אליו (עמ' 9 ש' 17-18). לדבריו: "לשאלתך- כי הייתי ער לכך שהתובעת עונה להגדרה וחייבת בתשלום דמי ביטוח לתקופה הרטרואקטיבית כלומר לשנת 2009, אני משיב: המכתב שאני הגשתי אותו מציין במפורש את השנים 2008 ו-2009 ו-2010 כדי שייחשבו בב"ל את החישובים שצריכים לחשב וחיכינו ועובדה שלא קיבלנו והחיוב לא הגיע... עד ספטמבר לא הגיע החיוב..." (עמ' 9 ש' 20-24 ובהמשך: "ברור שאני יודע שיש לשלם לאלתר אבל אנחנו מחכים, ואם לא מגיע, אנחנו מחכים לחיוב. ידעתי שזה רטרואקטיבי ל-2009 וידענו שצריכים לשלם אבל לא הגיע וחיכינו לחיוב שיגיע" (עמ' 9 ש' 31-32). מטעם הנתבע העידה הגב' נירה זמיר, מנהלת תחום גביה בסניף הנתבע בכפר סבא (להלן: "גב' זמיר"). במסגרת התע"צ שהוגשה מטעמה הסבירה גב' זמיר כי שומת שנת 2008 של התובעת התקבלה ביום 6.12.09, ובעקבות זאת נקבע מעמדה של התובעת כעצמאית שאינה עונה להגדרה. לתובעת הודע בנ/1 בדבר מעמדה וכי היא אינה מבוטחת לצורך דמי לידה. בהתאם להודעת יועץ המס של התובעת מיום 3.5.10 (נ/4) על השינוי בהיקף עבודת התובעת, לרבות הכנסה משוערת, נשלחו לתובעת הודעות בדבר חוב דמי ביטוח לשנת 2009, אלא שהחוב שולם רק לאחר מועד הלידה. במסגרת עדותה בביה"ד, הסבירה גב' זמיר כי: "היתרה שכתובה '0' לגבי יתרה נכון ל-31.5.10. אבל זה רק חלק, כי באותו יום יצאו שני מכתבים. אחד מהם הפנקס שזה בהדפסה נפרדת והמכתבים מגיעים בנפרד במעטפה אחרת..." (עמ' 10 ש' 24-29). העדה אישרה כי המכתב מיום 31.5.10 בדבר החוב, אכן נשלח לתובעת לכתובתה הרשומה (נ/8) (עמ' 10 ש' 32-33). בהמשך העידה גב' זמיר: "לענין הרישום שבפנקס כתוב '0' ובמכתב חוב של 14,000, אני מסבירה: כאשר פונה בן אדם ופותח תיק רטרואקטיבית, אנחנו לא נותנים את המועד לתשלום מידית אלא מאפשרים לו פרק זמן של חודש לממש את התשלום, לכן התאריך שכתוב במסמך שהוגש, מועד התשלום הוא 30.6.10 שזה אומר שב-31.5.10 לא היתה יתרה לתשלום. הפנקס נועד לתשלומים עתידיים... מחובתו של עובד עצמאי להגיש בזמן הצהרה על היותו כזה ולא רטרואקטיבי. במקרה הזה הוא הגיש רטרואקטיבי ולכן נרשם לו בתחתית הדף מה לעשות כדי לשלם את התשלום רטרואקטיבי" (עמ' 11 ש' 3-6, 9-11). רוצה לומר, השיבוש הוא באשמת התובעת שהצהירה על מעמדה למפרע, ולא "בזמן אמת". גב' זמיר הבהירה עוד כי: "מדובר על פיגור בתשלום, לעניות דעתי החוב הזה היה צריך להיווצר בשנת 2009, ולא לבוא אלינו חודשיים לפני הלידה בהצהרה שאת עצמאית... הסברתי שעל התובעת היה להצהיר במועד למוסד לביטוח לאומי על היותה עצמאית. מרגע שהיא עשתה את זה באיחור של שנה וחצי, אין להשית את האחריות על ביטוח לאומי." (עמ' 7 ש' 12-18). גב' זמיר חזרה ואישרה כי המכתבים בדבר החוב נשלחו לתובעת לכתובתה בבצרה (עמ' 8 ש' 1-2) וכי: "במסמך ניתנה אפשרות של חודש להתארגן עם תשלום הכספים.. המועד של 30.6.10 זה התאריך שהגיע מועד התשלום הזה" (עמ' 7 ש' 27-29). סיכומם של דברים: התובעת סווגה כעצמאית שאינה עונה להגדרה והודע לה כי היא אינה מבוטחת לצורך דמי לידה (נ/1). התובעת נתבקשה לדווח לנתבע על כל שינוי בהיקף עבודתה והכנסותיה. התובעת דיווחה לנתבע (באמצעות יועץ המס שלה) על השינוי בהכנסותיה באיחור, קרי, רק בחודש 5/10 (נ/4) ובהתאם נוצר לה חוב רטרואקטיבי לשנת 2009 אותו נדרשה לשלם עד ליום 30.6.10. הן מכתב הדרישה הנ"ל והן התזכורות שנשלחו לתובעת (נ/3, נ/5, נ/6), נשלחו לכתובת הרשומה/המוצהרת של התובעת (ת.ד 31 בצרה), וטענת התובעת כי לא קיבלה המכתבים הנ"ל, אינה יכולה להועיל לה בתביעתה. טענת התובעת כי לאור הפנקס נ/2 "הוטעתה" לחשוב שאין לה חוב דמי ביטוח אינה עולה כדי 'נבצרות' לצורך תקנה 3 הנ"ל. שכן, תחילתו של השיבוש הוא במחדלה של התובעת שהצהירה על מעמד "למפרע" (באיחור) ולא כפי שהדין חייב אותה. בנסיבות אלו, אין לה אלא להלין על עצמה. לאור האמור, גם בקשת התובעת להענקה "מטעמי צדק" דינה להידחות. התביעה נדחית ללא צו להוצאות. זכות ערעור: תוך 30 יום. לידהדמי לידהעצמאים