בזמן אמת יצר העובד כלפי המעביד מצג לפיו ויתר על האפשרות לקבל ממנו פיצויי פיטורים

בזמן אמת יצר העובד כלפי המעביד מצג לפיו ויתר על האפשרות לקבל ממנו פיצויי פיטורים 1. לפנינו תביעה בה נטענות הטענות הבאות ונתבעים הסעדים שדלקמן - א. התובע עבד במוסך מרצדס שבנצרת החל משנת 2002 ועד לחודש ינואר 2009 (להלן: "המוסך"). המוסך היה, לכל אורכה של תקופת עבודתו, בבעלות שני הנתבעים, והם היו מעבידיו של התובע במשותף. ב. בחודש ינואר 2009 פורקה השותפות בין הנתבעים. פירוק השותפות, והפסקת עבודתו של התובע בעקבות זאת, מקנה לו את הזכאות לפיצויי פיטורים, ועל הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. ג. כמו כן, ומשך כל תקופת עבודתו, עבד התובע בשעות נוספות מבלי ששולמה לו תוספת תגמול בגינן, ועל כן על הנתבעים לשלם לו, בהתאם לתחשיב של שעתיים נוספות בכל יום עבודה, סך של 157,080 ₪. ד. לתובע לא שולמו דמי הבראה, ויש לחייב את הנתבעים לשלמם לו. תביעת התובע הועמדה על סך של 215,264 ₪, כאשר תחילה כללה גם רכיב של פדיון דמי ביגוד אשר התובע חזר בו ממנו בשלב הדיון המוקדם, משהבין כי אינו זכאי לפדיון זכות נלווית זו. 2. הנתבעים לא הגישו כתב הגנה, ועל כן לבקשת התובע ניתן פסק דין בהעדר הגנה. הנתבע מס' 1 ביקש לבטל את פסק הדין ובקשתו נתקבלה, ופסק הדין בוטל ככל שהוא נוגע אליו, בעוד שביחס לנתבע מס' 2 נותר פסק הדין שריר וקיים. 3. הנתבע מס' 1 הגיש כתב הגנה, ובו טען את הטענות העיקריות שדלקמן - א. שני הנתבעים אכן הפעילו ביחד את המוסך, ובתחילת שנת 2009 עבר הנתבע מס' 2 למוסך חדש. עם פירוק השותפות, הציעו הנתבעים לכל אחד מהעובדים לבחור עם מי מהשותפים ימשיך לעבוד כאשר הובטח להם כי בכל דרך שלא יבחרו יישמרו להם ויתקם וזכויותיהם. בגדר האמור הוצע גם לתובע להמשיך לעבוד עם הנתבע מס' 1 ולהישאר במוסך. ב. התובע בחר לעבור עם הנתבע מס' 2, ואף עבד אצלו תקופה מסוימת תוך שויתקו נשמר. משכך אין לראות בתובע כמי שפוטר עם פירוק השותפות, ועל כן גם אינו זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבע מס' 1. ג. בגין תקופת עבודתו במוסך קיבל התובע את כל זכויותיו. התובע לא עבד בשעות נוספות, ואינו זכאי לתוספת תגמול כלשהי. 4. הצדדים הביאו בפנינו עדויות וראיות. מטעם התובע העידו הוא עצמו, וכן הנתבע מס' 2, שהוזמן כעד תביעה. מטעם הנתבע מס' 1 העידו הוא עצמו, וכן אחד מהעובדים שעבד במוסך בתקופת השותפות, ולאחר פירוקה המשיך לעבוד בו בשירות הנתבע מס' 1, מר חאמד אברהים. לאחר ששמענו את העדויות, ועיינו בראיות ובסיכומי באי כוח הצדדים, אנו מוצאים לנכון לקבוע את העובדות הבאות - א. המוסך התנהל ע"י שני הנתבעים במבנה באזור התעשיה בנצרת, אשר היה בבעלות אביו של הנתבע מס' 1. בשלב מסויים לקראת תחילת שנת 2009, התגלעה מחלוקת כספית בנוגע לדמי השכירות בעד המבנה בו שכן המוסך, ואביו של הנתבע 1 דרש כי הנתבעים יעזבו את המבנה ככל שהם ממשיכים לעבוד יחד, או שרק הנתבע מס' 1 יישאר לעבוד בו ללא הנתבע מס' 2. תחילה החליטו הנתבעים לעבור יחד ולהקים מוסך במבנה אחר, ואף חתמו על הסכם לשכירות מבנה חדש, אולם לאחר זמן קצר נמלך הנתבע מס' 1 בדעתו, והחליט שאינו מעוניין לעזוב ונשאר במוסך במתכונתו הקיימת. באותו השלב הוסכם בין הנתבעים כי מי מבין העובדים שירצה להפסיק את עבודתו בעקבות השינוי - יישאו כל אחד מהם במחצית התשלומים בגין זכויותיו, ואילו ככל שמי מהעובדים ירצה להמשיך עם מי מהנתבעים - תישמרנה לו כל זכויותיו וויתקו יימנה ממועד תחילת עבודתו במוסך. בפועל, חלק מהעובדים המשיכו לעבוד עם הנתבע מס' 1, כמו העד מר חאמד, חלקם עזבו, והתובע עבר לעבוד עם הנתבע מס' 2 ואף עבד בשירותו תקופת מה, למרות שהוצע לו להמשיך ולעבוד במוסך עם הנתבע מס' 1. ב. מובן כי לטענת התובע לא היו דברים מעולם, וכלל לא הוצע לו לבחור לעבוד עם מי מהנתבעים. אלא שזה המקום לומר, שהעדפנו את עדותו של הנתבע מס' 1 העדפה של ממש. שכן, בעוד שעדותו של הנתבע מס' 1 היתה עקבית וקוהרנטית, וגם עלתה בקנה אחד עם עדות העד שמטעמו והמסמכים שהוצגו בפנינו, והתרשמנו שאמר דבריו בכנות וביושר, הרי שלא זו היתה התרשמותנו מעדות התובע. עדותו של התובע לא היתה עקבית, סתרה בנקודות מהותיות את עדות העד מטעמו, והתרשמותם הברורה של כל חברי המותב היתה כי אמר אותם דברים שסבר שיתמכו בקבלת תביעתו, ולא הקפיד לתאר נכוחה את הנסיבות מושא עדותו, כך שלא היה בידינו כלל לבסס ממצאים עובדתיים כלשהם על דבריו. וכך, למשל, התובע לא טרח לגלות ביוזמתו לבית הדין שהנתבע מס' 2 הוא גיסו, אחיה של אשתו. כאשר עלה הדבר בחקירתו הנגדית, נשאל התובע באיזו תכיפות הוא פוגש את הנתבע מס' 2 וענה כי אין בניהם קשר מיוחד, וכי אולי פגש אותו באירועים כאלה ואחרים, פעמיים שלוש בשנה. הנתבע מס' 2 אמר, לעומת זאת, שהם נפגשים פעם בחודש, חודשיים לפעמים פעם בשבוע, שהרי הם גיסים. ועוד - התובע לא גילה לבית הדין שלאחר המעבר למוסך החדש המשיך לעבוד בשירות הנתבע מס' 2 שנה תמימה, שבמהלכה הופקו בגינו תלושי שכר שהותק שנרשם בהם הוא מיום תחילת העבודה במוסך, דהיינו משנת 2002. וכן - התובע אמר כי בתום השנה שעבד עם הנתבע מס' 2 פוטר על ידיו, שכן לא היתה עבודה בשבילו. הנתבע מס' 2, לעומת זאת, סיפר שדווקא התובע הוא זה שהתפטר מעבודתו בשירותו. נוסיף, כי גם עדותו של הנתבע מס' 2, שלא טרח לבקש ביטולו של פסק הדין שניתן כנגדו, עוררה תמיהות ולא היתה עקבית כשלעצמה, ובעוד שטען תחילה שלא ידע כלל שהתובע הגיש כנגדו תביעה וסבר שהוא מוזמן לבית הדין רק למתן עדות, הרי שהסתבר שידע שנתבע על ידי התובע, אולם היה ברור לו ש"יסתדרו בניהם", שהרי הוא גיסו, ומעבר לכך הודה שהלווה לו סכומים של מספר עשרות אלפי שקלים שטרם טרח לבקש השבתם. הנתבע מס' 2 גם התכחש לקיומה של ההסכמה הנטענת ע"י הנתבע מס' 1 בכל הנוגע לעובדי המוסך וזכויותיהם, אולם בהקשרים מסוימים הודה שגם הוא הציע לעובדים לעבוד אצלו וקיבל את בחירותיהם, וכך, למשל, לעובד שגם בא להעיד בפנינו, אשר נשאר לעבוד במוסך עם הנתבע מס' 1 - לא שילם הנתבע מס' 2 מאומה בעקבות פירוק השותפות, בעוד שביחס לעובד אחר שעזב עקב פירוק השותפות - שילם, הגם שרק לאחר שנתבע בבית הדין, את מחצית הזכויות. 5. למרות כל האמור לעיל, חוששים אנו כי הדין עם התובע, ככל שהדבר נוגע לזכאותו לפיצויי פיטורים. פיצול השותפות בין שני הנתבעים, הוא כשלעצמו, והנסיבות החדשות לפיהן כל אחד מהעובדים צריך לבחור עם מי מבין השותפים לעבוד - יש בו כדי ליצור מצב בו ה"מפעל" בו עבדו עובדי המוסך נסגר, ועובדיו לא יכלו עוד להמשיך, מהבחינה המעשית, לעבוד בשירות אותה מסגרת משפטית - הלא היא השותפות. מאותו השלב ואילך התחיל כל אחד מהם לעבוד אצל מעביד חדש. (וראו, לעניין זה, פסק הדין בעניין עע (ארצי) 177/06 עו"ד לימור מימרן - עו"ד אברהם דורון, 20.11.2006, (אושר בבג"צ) ; עע(ארצי) 350/07, ראובן גולדברג ושו"ת - כנרת אלחנני יהודה, מיום 13/02/08). הלכה למעשה, מהבחינה העובדתית, אין לנו ספק כי בזמן אמת יצר התובע כלפי הנתבע מס' 1 מצג לפיו ויתר על האפשרות לקבל ממנו פיצויי פיטורים והעדיף שלא להמשיך ולעבוד עימו (למרות שהאמנו לנתבע מס' 1 שהציע לתובע להשאר לעבוד בשירותו במוסך) ובחר לעבוד עם הנתבע מס' 2 - גיסו, תוך שויתקו וזכויותיו נשמרים, אלא שמרגע שהשותפות חדלה מלהתקיים, ומקום העבודה בו עבד - המוסך, כבר לא נוהל ע"י השותפים אלא ע"י הנתבע מס' 1, הרי שאפילו שינוי זה, כשלעצמו, הקנה לתובע את האפשרות שלא להסכים לו, ובכך קמה זכאותו לפיצויי פיטורים, שהנה זכות קוגנטית, ואין לתת תוקף לוויתור עליה, גם מקום בו היה בויתור כדי להטעות או לגרום למעביד לשנות בהקשר כזה או אחר את מצבו לרעה (כפי שנראה שהיה בנסיבות המקרה דנן). אשר על כן אנו קובעים שעל הנתבע מס' 1 לשלם לתובע פיצויי פיטורים בגין 7 השנים בהן עבד במוסך בשירות השותפות, וחובה זו קיימת ביחד ולחוד עם הנתבע מס' 2. משאין חולק שהשכר הקובע של התובע עמד על סך של 4,500 ₪, הרי שפיצויי הפיטורים עומדים על סך של 31,500 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/02/09 ועד לתשלום המלא בפועל. 6. מאחר ומעדות התובע עולה שהיה מעורב באופן פעיל במהלכים הקשורים למעבר למבנה החדש של המוסך ולפירוק השותפות, ואף לדבריו התבקש לשמור בידיו עותקים מקוריים של מסמכים מהותיים הנוגעים לפירוק השותפות, יש לראותו כמי שידע לפחות חודש מראש על העובדה שעומד לחול שינוי במסגרת המשפטית שבה עבד, ואין מקום לחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לו תמורת הודעה מוקדמת. 7. אשר לתביעה לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות - גם בהקשר זה העדפנו העדפה של ממש את עדות הנתבע מס' 1 על פני עדות התובע. בעוד שהתובע טען שבכל אחד מימי עבודתו עבד לפחות שעתיים נוספות, הרי שהנתבע מס' 2, שנזכיר שהוזמן כעד מטעמו, שלל אפשרות שכזו עוד בחקירתו הראשית לשאלות ב"כ התובע, ובתגובה לטענה שהתובע עבד כל יום שעות נוספות אמר שאינו מסכים לה, ובמענה לטענת התובע לפיה את ארוחות שבירת צום הרמאדאן היה אוכל במוסך בשל העובדה שנשארו מאוחר - השיב גם כן כי יתכן שלעיתים אכלו במוסך אם היה לחץ, אבל לרוב אכלו בבית. מכל מקום, גרסתו של הנתבע 1, שנתמכה גם בגרסת העד מטעמו, שאגב נכון למועד מתן עדותו כבר לא עבד בשירותו, לפיה ככל שלעיתים חריגות היה צורך לסגור את המוסך בשעה מאוחרת יותר היה הדבר נעשה ע"י הבעלים - היתה מהימנה בעיננו בהרבה מאשר זו של התובע, שגם לא נתמכה במאומה. משכך אנו קובעים שהתובע לא הוכיח שעבד בשעות נוספות ודוחים את תביעתו לתוספת תגמול בגינן. 8. אשר לדמי הבראה - בתצהירו של הנתבע מס' 1, בסעיף 18, פורטו התשלומים ששולמו בשתי שנות העבודה האחרונות בגין דמי הבראה לתובע. הנתבע לא נחקר בסוגייה זו, ונושא דמי ההבראה לא הוזכר ולו ברמז בסיכומי ב"כ התובע, ועל כן יש לראותו כמי שזנח רכיב תביעה זה. 9. סיכומו של דבר - מתוך תביעה על סך של מעל 215,000 ₪, מצאנו לנכון לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 31,500 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/02/09 ועד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות אלה, ומשהועמד הנתבע בסיכון של תביעה שהתברר שרק כשביעית ממנה מוצדקת , וגם זאת מכוח הדין בלבד, ובניגוד להסכמות ומצגים שהוצגו מצד התובע, ולאור העובדה שנמנע מלחשוף בפני בית הדין עובדות מהותיות, החלטנו לחייב את התובע לשלם לנתבע מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. 10. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים