התובע עתר לבית הדין להכיר בפגיעה בכתפו הימנית, כ"פגיעה בעבודה" 2. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 9.1.13 והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה). ד"ר יוג'ין כהן מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות בהתייחס למחלת מקצוע ולמיקרוטראומה. 3. בחוות דעתו של ד"ר כהן, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 28.3.13, השיב המומחה כי התובע סובל משינויים אריתרוטיים קשים במפרק ה-ACJ בכתף ימין, וכן מבורסיטיס ומאוסתאופיט גדול באקרומיון, ללא עדות לקרע בשרוול. המומחה הסביר את המושגים דלעיל, כך שהמדובר בשינויים ניווניים, בדלקת בבורסה בכתף ובבליטת עצם שמשמעותה שינויים ניווניים קשים. המומחה אף ציין כי התלונות באשר לכאבים בכתף התחילו בחודש 3/08 לערך. המומחה התייחס לכך שבחומר הרפואי מתועדות גם תלונות על כאבים בכתף שמאל ובצילום נמצאו שינויים ניווניים בשתי הכתפיים. המומחה חיווה דעתו כי המדובר בתחלואה טבעית שמושפעת מגורמים גנטיים, מגיל ומגורמים נוספים שחלקם לא ידועים. המומחה אף חיווה דעתו, כי אם היה קרע בגיד השרוול המסובב, הרי ממצא כזה היה יכול, באופן תיאורטי, להיות קשור לעבודתו של התובע, אולם בפועל לא היה קרע כזה לפי ממצאי האולטרסאונד והארטרוסקופיה. מכל מקום ציין המומחה, כי גם אם היה קרע מאוד קטן, הרי הגורמים הניווניים והעישון הם אלה שהשפיעו באופן מכריע על מצב הכתף של התובע. המומחה אף הפנה לספרות רפואית מקצועית באשר להעדר הקשר הסיבתי בין עבודת התובע לבין הכאבים והבעיות בכתפו הימנית. 4. בהחלטתנו מתאריך 13.6.13, הפנינו למומחה, ד"ר יוג'ין כהן, שאלות הבהרה וכן צירפנו למומחה את רשימת מחלות המקצוע על מנת שיוכל להשיב על השאלה, בסעיף 7ה' להחלטה מ-9.1.13. המומחה, ד"ר יוג'ין כהן, השיב בהתייחס לשאלה, שעניינה החמרת מצב כתפו של התובע, כי מבחינה רפואית עבודת התובע לא השפיעה, לא בדרך של גרימה ולא בדרך של החמרה, על מצב הכתף, ולדעתו אין קשר בין עבודת התובע לבין מצב הכתף. מכל מקום, חיווה המומחה דעתו כי השינויים הניווניים שהתפתחו במפרק הכתף, כתוצאה מתחלואה טבעית, מנעו מהתובע הפעלה מאומצת של כתף ימין. המומחה חיווה דעתו, כי אפשר אולי להכיר נקודתית בתקופות אי-כושר של ימים בודדים בגלל כאבי כתף, כאשר הטריגר הינו מאמץ ספציפי מסוים עם הכתף, אולם אין זה משנה את המסקנה, כי התלונות הינן כתוצאה מתחלואה טבעית וכי השפעת העבודה, אם בכלל, היתה מזערית. באשר לשאלות שעניינן מחלות המקצוע, ציין המומחה, כי פריט 26 לחלק א' לתוספת השניה בהתאם לתקנות 44 ו-45 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), אינה רלבנטית לגבי התובע, וכן ציין כי אצל התובע לא נמצאה פתולוגיה מהותית בידיים, ולא תסמינים של כאב אמה-יד, כאשר דווקא לגבי איברים אלה, עשויה להיות השפעה לויברציות. המומחה חיווה דעתו: "לא מכיר ולא הגיוני בעיני סיטואציה של נזק רק של הכתף (כלומר בלי נזק בכף היד או במרפק) כתוצאה מויברציות". המומחה אף חיווה דעתו כי גם פריט 14 לחלק ב' לתוספת השניה, אינו רלבנטי. 5. התובע הגיש סיכומים בכתב ובהם ביקש כי תביעתו תתקבל, על אף קביעת המומחה, תוך שהוא מפנה לכך, כי בסופו של דבר קביעת הקשר מוטלת על בית הדין ולא על המומחה, וכי בית הדין אינו מחויב לאמץ את חוות הדעת. התובע אף טען כי המומחה היה צריך לקבוע לכל הפחות, כי עבודת התובע גרמה להחמרה במצב הכתף. הנתבע הגיש סיכומים מטעמו ובהם ביקש כי תביעת התובע תידחה על יסוד חוות דעתו של המומחה. הנתבע אף ציין, כי גם בהתייחס לשאלת היות העבודה בבחינת "טריגר", השיב המומחה בהבעת ספק בכך בהתבטאות של "אולי" ומכל מקום המומחה הבהיר כי המדובר בהשפעה מזערית שולית וזניחה, בודאי פחותה מ-20%, כך שאין מקום לקבוע קיומו של קשר סיבתי. 6. בעב"ל 332/05 שמחה הראל נ. המוסד לביטוח לאומי (18.1.06), נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי: "...התשובה לשאלה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי בין הליקוי בשמיעה לבין החשיפה לרעש, מחייבת את בית הדין, החסר ידע רפואי, למנות מומחה רפואי מטעמו, אשר ישמש כ"זרועו הארוכה" לעניינים שברפואה. הלכה היא כי בעניינים שבגדר המומחיות הרפואית, יסמוך בית הדין ידיו על חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה משפטית או עובדתית לעשות כן. לא כך בענייננו. המומחה השיב לשאלות בית הדין קמא, בהסתמך על החומר הרפואי והתשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין קמא ועשה זאת באופן ענייני ומנומק. בהתאם לחומר שבפניו, קבע המומחה באופן חד משמעי כי הליקוי בשמיעה לא נגרם ולא הוחמר כתוצאה מחשיפתו לרעש וכי מצבו של המערער הינו תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל. משכך, הרי שקביעת בית הדין קמא לפיה לא קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש, נכונה." קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין. (עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994 וכן עיין בדב"ע נא/0/191 המוסד לביטוח לאומי נ. נחתום פד"ע כד' 89, ועיין גם בדב"ע לו/0/8 סימיון דוידוביץ נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 374, ובדב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה - היועץ הרפואי, המתמנה על ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו ועל כך אין עוד חולק. (ראה עב"ל 110/98 זאב מנדל נ. המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 1146/00 צבי פרחטר נ. המוסד לביטוח לאומי). עיין גם בעב"ל 215/05 מוריס מגיירה נ. המוסד לביטוח לאומי, בו נפסק: "כמו כן אין חזקה שבדין כי כל ליקוי רפואי הינו בגדר "פגיעה בעבודה" אלא אם הוכח אחרת. ההיפך הוא הנכון, ליקוי אינו נחשב כ"פגיעה בעבודה" אלא אם הוכח הקשר הסיבתי, הרפואי והמשפטי, בין הליקוי לבין טראומה או טראומות מצטברות בעבודה. אף במחלת מקצוע יש להוכיח קשר סיבתי כאמור אף כי קיימת בענין זה חזקה שבדין." בעב"ל 1035/04 דינה ביקל נ. המוסד לביטוח לאומי, נפסק: "לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה. מטעמים מובנים, במחלוקת בין מומחה מטעם אחד הצדדים למומחה מטעם בית הדין יעדיף בית הדין את המומחה מטעמו על פני מומחה מטעם הצדדים. אפשר שבשאלה מסויימת יהיו לרופאים דעות שונות. במחלוקת בין רופאים שכל כולה משדה הרפואה, לא יכניס בית הדין את ראשו, אלא יקבל את חוות המומחה מטעם בית הדין, כאמור, ככל שהיא סבירה על פניה ואין בה פגמים נראים לעין. במקרה הנוכחי, לא ניתן לומר שחוות דעת המומחה אינה מפורטת ומנומקת, או שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה. בנסיבות אלה, אין אנו מוצאים סיבה לפסילת חוות דעת המומחה ולמינוי מומחה נוסף..." ועיין גם עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ. מרדכי בוארון (15.5.07), שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן (כתוארו אז), ובהסכמת יתר חברי המותב, כי: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לענין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המל"ל, פד"ע לד' 377). 7. מעיון בחוות דעתו של המומחה, עולה בבירור, כי המומחה אינו סבור שקיים קשר סיבתי בין מחלת התובע בכתפו לבין עבודתו. עוד ובנוסף נציין, כי התובע התייחס בתביעתו לקיומה של פגיעה בדרך של מחלת מקצוע או מיקרוטראומה, ולא לאירוע תאונתי ספציפי, שבעקבותיו היתה תקופת אי-כושר תחומה בזמן. בנסיבות אלה, אין גם מקום להכיר בקשר סיבתי כלשהו בין מאמץ ממוקד תחום בזמן, לבין תקופת אי כושר במדויק לאחריו, ויתר על כן, חוות דעת המומחה אינה מצביעה על קשר סיבתי במידה מספקת, כאשר המומחה מבהיר, כי גם אם היה מבוצע מאמץ מסוים, הרי השפעת אותו מאמץ על אי הכושר למספר ימים, בהשוואה לתחלואה הטבעית, הינו מזערי ביותר. 8. על יסוד חוות דעתו של המומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין התביעה נדחית. אין צו להוצאות. הכרה בתאונת עבודהכתפיים