הכרה בפגיעות נוספות כנובעות מתאונת העבודה הנשיא יגאל פליטמן פתח דבר 1. לפנינו ערעור, על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין; ב"ל 10449-10), בו נפסק כי תביעת המשיבה, בעניין ההכרה בפגיעות נוספות כנובעות מתאונת העבודה, תידון בבית הדין האזורי כתביעה כנגד החלטת פקיד תביעות, ולא בדרך של ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. הרקע העובדתי 2. א. המשיבה, ילידת 1950, מורה סייעת בבית הספר, נפגעה ביום 1.9.09, עת נפלה במדרגות. ב. ביום 30.11.09 הכיר פקיד התביעות בפגיעת המשיבה כתאונת עבודה בהתייחס לפגימות הבאות: חבלה בעין ימין, בברך ימין, בפנים ונפיחות בלחי ימין בלבד. במכתב פקיד התביעות נרשם כי הנזק הרפואי הנטען בפה ובלסת, בעמוד השדרה, בגב התחתון ובברכיים אינו קשור לפגיעה בעבודה. פקיד התביעות ציין כי בפניית המשיבה לטיפול רפואי ראשון לא הוזכר נזק רפואי זה, וכי אין רישום רפואי המעיד על חבלה באיברים אלו בסמוך למועד תאונת העבודה. ג. ביום 25.2.10 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון בעניינה של המשיבה. במעמד הדיון בפני הוועדה התלוננה המשיבה על כאבים באיברי הגוף שלא הוכרו כפגיעה בעבודה. הוועדה קבעה למשיבה נכות יציבה בשיעור 0% נכות בגין הפגימה הנוספת בפה ולסת, שלא הוכרה כפגיעה בעבודה על ידי פקיד התביעות. המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) הודיע על כך למשיבה, במכתבו מיום 1.3.10. ד. ביום 8.3.10 הגישה המשיבה ערר לוועדה הרפואית לעררים באמצעות בא כוחה. בהמשך, ביום 14.3.10, הגישה המשיבה מכתב ערר לוועדה הרפואית לעררים, שבו התייחסה לכלל הפגימות שלא הוכרו על ידי פקיד התביעות (להלן - הפגימות הנוספות): בפה, בלסת, בעמוד השדרה, בגב התחתון ובברכיים. ה. ביום 14.3.10, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי על החלטת פקיד התביעות מיום 30.11.09. ו. הוועדה הרפואית לעררים התכנסה בעניינה של המשיבה ביום 25.4.10. המשיבה התלוננה בפני הוועדה, בעל פה ובכתובים, גם על הפגימות הנוספות שלא הוכרו על ידי פקיד התביעות. לאחר עריכת בדיקה קלינית מקיפה דחתה הוועדה את ערר המשיבה, וקבעה למשיבה 0% נכות. בקביעותיה התייחסה הוועדה לפגימות הנוספות שלא הוכרו כפגיעה בעבודה. ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו הדיון בבית הדין האזורי פוצל, על דעת הצדדים, כך שבשלב הראשון יפסוק בית הדין קמא בשאלה - האם הדיון בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לפגיעות הנוספות צריך להיות מסור לוועדה הרפואית לעררים או לפקיד התביעות. בית הדין קמא קבע כי בשלב השני תינתן אפשרות לצדדים להתייחס לשאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין הפגימות הנוספות לבין התאונה. בפסק דינו החלקי, הכריע בית הדין קמא בשאלה הראשונה וקבע כי עניינה של המשיבה, בעניין ההכרה בפגיעות הנוספות כתאונת עבודה - ידון בבית הדין האזורי בדרך של תביעה על החלטת פקיד התביעות, ולא בדרך של ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. בית הדין האזורי פסק כי על הוועדה הרפואית שבדקה את המשיבה היה לקבוע, באותן פגיעות בהן נקבע על ידי פקיד התביעות כי הן נובעות מהתאונה, דרגת נכות ובאיזה שיעור, וככל שהמשיבה הייתה מבקשת לערער על קביעות הוועדה הרפואית היה עליה לפנות בערעור על החלטת הוועדה הרפואית. בית הדין ציין כי טענת המשיבה בפניו אינה מופנית כנגד החלטת הוועדה הרפואית, שכלל לא הייתה אמורה להתייחס לפגיעות הנוספות, אלא כנגד החלטת פקיד התביעות. בית הדין סבר כי הוועדה לא דנה ולא הכריעה באופן פוזיטיבי בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימות הנוספות, כפגיעות הנובעות מאותה תאונה (זולת הפגיעה בפה ולסת). לאור זאת, זכותה של המשיבה, מלכתחילה, היה להגיש תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות בעניין הפגימות הנוספות, שהרי טענותיה אינן כנגד החלטת הוועדה הרפואית, אלא כנגד החלטת פקיד התביעות. בית הדין התייחס לבעיה המתעוררת לאור העובדה שהמשיבה התייחסה בתלונותיה בפני הוועדה גם לפגיעות שלא הוכרו על ידי פקיד התביעות כחלק מתאונת העבודה. אולם קבע כי המשיבה לא הייתה מודעת שברגע שתעלה טענות בפני הוועדה בדבר ליקויים שלא הוכרו על ידי פקיד התביעות תחסם דרכה מלהגיש תביעה בעניין זה. בית הדין ציין כי המשיבה לא הייתה מיוצגת בוועדה על ידי עורך דין וכי מתוך פרוטוקול הוועדה נראה שטענה טענותיה בתמימות. לפיכך פסק בית הדין האזורי כי המשיבה רשאית שעניינה ידון בבית הדין כנגד החלטת פקיד התביעות שלא להכיר בפגיעות הנוספות כנובעות מתאונת העבודה. בית הדין הוסיף וציין כי אומנם הוועדה בחנה טענות המשיבה בעניין הפה והלסת, אף שאלו לא הוכרו על ידי פקיד התביעות, וקבעה כי אין נכות. אולם דחה טענת המשיבה, לפיה יש לראות בפגיעות אלו כאילו הוכרו כנובעות מתאונת העבודה, זאת מעצם ההתייחסות אליהן בוועדה, בעוד שבנוגע ליתר הפגימות הנוספות - יש לאפשר לה להגיש לגביהן תביעה לבית הדין. נפסק כי המשיבה אינה יכולה לאחוז את החבל משתי קצותיו. למשיבה זכות להגיש תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות בעניין ההכרה בפגיעות הנוספות, ובשאלה האם פגיעות אלו נובעות מתאונת העבודה אשר הוכרה. לפיכך, ככל שהמשיבה מעוניינת כי גם הפגיעה בפה ובלסת תוכר כפגיעה בעבודה, עליה לכלול זאת בתביעתה כנגד פקיד התביעות ואין לראות בפגיעות אלו כנובעות מהתאונה, רק בגלל שהוועדה התייחסה אליהן. מכאן הערעור שבפנינו. הטיעונים בערעור עיקר טיעונו של המוסד היה כי לאחר שפגימה הוכרה כפגיעה בעבודה ונתגלה נזק או ליקוי נוסף, הנפגע יכול לבחור בין פניה לפקיד התביעות לבין פניה לוועדה רפואית. במקרה זה מאחר שהמשיבה בחרה לפנות לוועדה בעניין הליקויים הנוספים וניהלה במשך כשנתיים הליכים בנוגע לליקוים אלו, הרי שאין היא יכולה להעלות את אותו טיעון בפני פקיד התביעות או בבית הדין. קביעה אחרת עלולה להביא לניצול לרעה, שכן מבוטחים תמיד יפנו למסלול של פקיד תביעות ואם לא יצליחו יפנו לוועדה, ולאחר מכן, ככל שלא יצליחו גם כאן, יפנו לבית הדין. המוסד טען כי אי ידיעת החוק אין בה כשלעצמה כדי להקנות זכויות וכי בעת שהמשיבה הגישה תביעתה להכיר בליקויים הנוספים כפגיעה בעבודה הייתה המשיבה מיוצגת. לוז תשובת המשיבה לנטען הייתה כי הסמכות להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימות הנוספות לבין התאונה נתונה לפקיד התביעות ולא לוועדה הרפואית. המשיבה לא חלקה על עמדת המוסד לפיה משנמסרה ההכרעה לידי הוועדה הרפואית אין המבוטח רשאי לחזור שוב לתביעה כנגד פקיד התביעות. במקרה זה, לטענת המשיבה, הוועדה לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימות שלא הוכרו לבין התאונה אשר הוכרה. הוועדה התייחסה לתחום הפה והלסת אולם לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי אלא בגובה הנכות בלבד. אשר לדעתנו פקיד התביעות הוא המוסמך על פי דין לברר ולהחליט בכל תביעה לגמלה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי (סעיף 298 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995; להלן - חוק הביטוח הלאומי). כאשר מדובר בפגיעה בעבודה על פקיד התביעות להחליט, בין השאר, האם הלקות ממנה סובל המבוטח קשורה סיבתית לפגיעה בעבודה. משהוכר הליקוי כפגיעה בעבודה על ידי פקיד התביעות, ולאחר שהמבוטח הגיש תביעה לקבלת גמלת נכות מהעבודה, מובא עניינו של המבוטח בפני הוועדה הרפואית. בסמכות הוועדה הרפואית לקבוע "אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה" וכן את "דרגת הנכות" (סעיף 118(א) לחוק הביטוח הלאומי). דהיינו לוועדה הרפואית הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין הנכות לבין הפגיעה בעבודה שהוכרה וכן את דרגת הנכות הרפואית בעטיה. . לאור הוראות החוק האמורות נקבעו ההלכות הבאות: בהלכת זכי מזרחי (דיון נב/0-27 זכי מזרחי - המוסד לביטוח לאומי (30.8.92)) נקבע כי: "אין מבוטח רשאי לפעול בשני מסלולים משפטיים שונים, ועליו לבחור את הדרך בה ילך. אם תאמר כי למבוטח היו ספקות משפטיים בדבר הדרך הנכונה בה ילך, היה עליו לחזור בו מהדרך האחת - פנייה לבית הדין, שעה שהמסלול האחר, הוועדה הרפואית, נזקקה לתביעתו, מה עוד שלא היסס לערער על מסקנות הוועדה הרפואיות מדרג ראשון בפני הועדה לעררים ...." בעניין עב"ל 50139-09-11 יהושע אדרי - המוסד לביטוח לאומי (4.12.12) נפסק כי קבלת טענות המבוטח, אשר פנה במקביל הן לוועדה לקביעת דרגת נכות והן בתביעה לבית הדין : " יביאו לעקיפת החלטות הוועדות הרפואיות, בכל מקום שבו מבוטח לא יהיה שבע רצון מהחלטותיהן, אשר היו דומות להחלטת פקיד התביעות בעניין היעדר קשר סיבתי בין הפגיעה והתאונה. לפי דרך זו פנייה לבית הדין יכול שתפתח את כל ההליך מחדש ובמקרה בו בית הדין יקבע קיומו של קשר סיבתי, יחזור הדיון לוועדה הרפואית. תוצאה זו אינה סבירה ומקנה יתרון בלתי הוגן". בפסק הדין אשר ניתן לאחרונה, בעב"ל 23990-04-12 חנצ'ס - המוסד לביטוח לאומי (27.5.13) (להלן - הלכת חנצ'ס), נפסק כי על פי ההלכה: "הוועדה הרפואית היתה מוסמכת לדון בפגימות להם טען המערער בפניה, גם אם הן לא הוכרו בהחלטת פקיד התביעות, וכל עוד לא נדחו במפורש על ידו. כאשר הוועדה דנה בעניין, וקבעה כי אין קשר סיבתי בין הפגימות הנטענות לבין תאונת העבודה, אין זה סביר לאפשר למערער לשוב ולתקוף את החלטת פקיד התביעות באשר לדחיית טענותיו שנדונו בוועדה הרפואית על פי סמכותה" (הדגשה שלי - י.פ). היישום ההלכתי משפקיד התביעות הכיר בפגימות מסוימות בלבד - עין ימין, ברך ימין, פנים ונפיחות בלחי ימין בלבד - כקשורות לתאונה בעבודה ודחה תביעת המשיבה, בהיעדר קשר סיבתי, להכיר בחבלות בפה ובלסת, בעמוד השדרה, בגב התחתון ובברכיים כפגיעה בעבודה - אזי הדרך הנאותה הינה הגשת תביעה לבית הדין על החלטת פקיד התביעות. לוועדה הרפואית הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הפגיעה הנטענת, וזאת גם אם פקיד התביעות לא הכיר בקשר הסיבתי בין אירוע האירוע לפגיעה הנטענת, כל עוד פקיד התביעות לא דחה במפורש קיומו של קשר סיבתי. בנסיבות המקרה שלפנינו, פקיד התביעות דחה מפורשות קיומו של קשר סיבתי בין הפגימות הנוספות לפגיעה בעבודה. אשר על כן לא היה בסמכותה של הוועדה הרפואית לבחון בשנית את הקשר הסיבתי בין הפגימות הנוספות הנטענות לבין תאונת העבודה. משאלה הם הדברים לא הייתה בפני המשיבה, לגבי הפגימות הנוספות, אפשרות בחירה בין שני מסלולים: של הגשת תביעה לבית הדין על החלטת פקיד התביעות או של הגשת תביעה למוסד לגמלת נכות בעבודה, ובירור נכותה לגבי פגיעות אלה, לרבות שאלת הקשר הסיבתי, על ידי הוועדה הרפואית. למשיבה הייתה פתוחה דרך אחת ויחידה של הגשת תביעה לבית הדין על החלטת פקיד התביעות, על פי האפשרות הראשונה. אילו פקיד התביעות לא היה מתייחס לפגיעות הנוספות יכולה הייתה לקום למשיבה אפשרות הבחירה בין שני המסלולים. סיכומו של דבר, משקיומו של קשר סיבתי בין הפגימות הנוספות לתאונת העבודה נדחה ברחל בתך הקטנה על ידי פקיד התביעות, ובמאמר מוסגר נעיר שהוועדה הרפואית לא מצאה כל נכות לגבי אותן פגימות, בנסיבות אלה הוועדה לא הייתה מוסמכת לדון בקשר הסיבתי בין הפגימות הנוספות לפגיעה בעבודה. לפיכך אין מנוס בלתי אם לקבוע כי עניינה של המשיבה באשר להכרה בפגיעות הנוספות כתאונת עבודה, ידון בבית הדין האזורי בדרך של תביעה על החלטת פקיד התביעות ולא בדרך של ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. משאלו הם הדברים יש לקבוע כי דין ערעור המוסד לביטוח לאומי להידחות, שלא מטעמיו של בית הדין האזורי. סוף דבר הערעור נדחה. תוך 30 יום ישלם המוסד למשיבה הוצאות משפט בסך של 3,500 ש"ח. הכרה בתאונת עבודה